הורים ללא גבולות

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

אתר אינטרנט: www.hamit.co.il

 

היכן הורים צריכים לשים גבולות לעצמם?

באחת השבתות בבוקר שאלתי כבדרך שגרה את בני האם יש לו מבחן או עבודה בשבוע הקרוב. הוא ענה לי באדישות: "כן, מחר יש לי הכתבה באנגלית. אני רוצה שתעזור לי." "בשמחה," עניתי, "אבל אתה תדע שאני עומד לרשותך רק עד הערב. אחר כך אני לא אהיה פנוי." "אין בעיה," ענה בני, כשהוא ממשיך לשחק במחשב. "עד תשע," הבהרתי. "בסדר, בסדר," הוא נפנף אותי מעליו.

כמובן שהוא לא ביקש את עזרתי במהלך השבת. הגיע הערב. בארוחת ערב הזכרתי לו שאני עומד לרשותו רק עוד שעה וחצי. "תשע, אתה זוכר?" הבהרתי לו. "נו, אבא באמת! אני רק מסיים את ההורדה במחשב," ענה בחוסר סבלנות אופיינית.

בשעה תשע וחצי בלילה, בעודי צופה בתוכנית טלוויזיה, שמעתי את קריאתו: "אבא, אני צריך שתעזור לי בהכתבה." התלבטתי: מצד אחד, רציתי מאוד לעזור לו. ידעתי שאם לא יצליח בהכתבה הוא יתאכזב ואולי אף יתייאש מלימודי האנגלית. מצד אחר, הייתי משוכנע שאיני צריך לעזור לו במקרה זה. "אתה זוכר את ההסכם בינינו? עמדתי לרשותך כל היום עד תשע בערב, ועכשיו כבר תשע וחצי," יריתי לעברו יריית ניסוי. "אבא, אתה רוצה שאני ארד הקבצה?" ירה בחזרה חץ ישיר לרגשות האשמה שלי. תהיתי: האם להתעקש ולהסתכן בכך שיפגע ואולי יכשל? או אולי לוותר הפעם ולהיענות לבקשתו, כי הרי הוא רוצה משהו טוב – להתכונן להכתבה, לא?

"צר לי בני היקר," העזתי ואמרתי, "אני יודע שזה יהיה לך קשה ואולי אף תכעס עלי, אבל מאחר וידעת כל השבת שאני עומד לרשותך ולא ניצלת זאת, אני לא מתכוון עכשיו להתחיל לעזור לך, בשעה תשע וחצי בלילה. אני צופה בסרט שתכננתי לראות, ואתה תצטרך להתכונן להכתבה בכוחות עצמך." ליבי הלם בעוז. מה יקרה עכשיו? למעלה השתרר שקט מוחלט. כמובן שכבר לא הצלחתי להתרכז בהמשך הסרט. דאגתי: כיצד יגיב עכשיו? האם יפגע? האם "יזרוק עצמו?" הרגשתי אשמה: אולי החמרתי איתו מדי? איזה אבא רע אני – מה הוא בסך הכול ביקש?

לאחר שעה שמעתי את בני קורא בשקט: "אבא, אתה יכול לעלות. אני הולך לישון." עליתי למעלה ומצאתי אותו רגוע לחלוטין. "מה עשית עם ההתכוננות להכתבה?" לא יכולתי להתאפק, ושאלתי. "אה, התכוננתי לבד. המילים לא היו קשות בכלל," ענה בני באדישות.

ילדים זקוקים לגבולות במשפחה. על כך נדמה שאין כיום עוררין. ואולם, יותר מכך שחשוב שהורים יציבו גבולות לילדיהם, חיוני שיציבו גבולות לעצמם!

הורים צריכים לשים גבולות לרגשות טבעיים של אכפתיות ורצון לעזור לילדם, המתפתחים לפינוק משחית; לצרכים אנושיים של דאגה וחרדה ההופכים להתנהגות חונקת; לתחושות אשמה נורמאליות המגיעות לביטול עצמי; לציפיות הגיוניות מהילד המתעוותות לשאיפות-יתר הרסניות ממנו; לרצון עז להיות חברים של הילד המביא לאובדן גמור של סמכותם, ועוד.

כשהורים אינם שמים גבולות אלה ואחרים לעצמם, יש להם כוונות טובות. נדמה להם שהם שמים את הילד במרכז תשומת ליבם, ולא היא. למעשה, הם שמים את עצמם במרכז! הם לא רואים את הילד כמו שהוא, אלא את עצמם – צרכיהם ושאיפותיהם – במסווה של הילד. אם באמת היו רואים בילד את מרכז עולמם, הם היו מבינים שהדבר הנכון לעשות הוא להניח לו מעט, לקחת צעד לאחור ולאפשר לו עצמאות והתנסות משלו; לתמוך בו בעשייה שלו, במקום לבצע את משימותיו עבורו.

מה קורה כשהורים לא מצליחים להציב גבולות לעצמם? הם מחלישים את ילדיהם

התוצאה הכללית של חוסר יכולתם של הורים להציב לעצמם גבולות היא שהם פחות דואגים לחובות של הילדים ולמשימות שעליהם לבצע, אלא ממהרים לעשות במקומם או עבורם את מה שהם יכולים וצריכים לעשות לבד. בכך הם מחלישים את ילדיהם במקום לחזקם. הם ילבישו את הילד בבוקר במקום להניח לו להתלבש לבד; הם יבנו את החנוכייה היפה והגדולה ביותר לילדם בגן, ולא יאפשרו לו ליהנות מעשייה עצמאית; הם יכינו עבור ילדם את עבודת השורשים שלו ו/או ישוטטו עבורו באינטרנט לחפש תשובות לשאלות שהוא מקבל כשיעורי בית, במקום להניח לו לעשות את מטלות הלימוד שלו כפי יכולתו ולעודדו על כך; הם יתערבו לילדם גם כשהוא בצבא, על אף מחאותיו, במקום לתת לו להתמודד בעצמו עם קשיים סבירים. בקיצור, כאשר הורים לא מצליחים לשים גבולות לעודף ההשתדלות והמעורבות שלהם הם עלולים לגרום, בלא כוונה, לסירוס ילדיהם.

מה עוד קורה כשהורים אינם מצליחים להציב גבולות לעצמם? הם מהווים מודל גרוע ללמידת גבולות

כמו כן, כאשר הורים לא מצליחים לשים גבולות לעצמם, הם מהווים מודל גרוע לחיקוי עבור ילדיהם ללמידת גבולות. לעומת זאת, כאשר הם מצליחים לשים גבולות לעצמם, הם נותנים דוגמה אישית חשובה ומלמדת.

בשבת אחרת יצאנו עם ילדינו לטיול משפחות לאחד הנחלים היפים בצפון. מסלול הטיול תוכנן במאמץ רב על ידנו, ההורים. בחרנו בקפידה מסלול הליכה, שיתאים למשפחות עם ילדים – לא קשה מדי, אך גם מעניין. יצאנו לדרך שמחים וטובי לב. לאחר נסיעה לא ארוכה שבמהלכה גם עשינו הפסקה לארוחת בוקר, הגענו לנחל. החנינו את המכוניות ופנינו לתחילת המסלול. והנה, שוד ושבר: "אין מעבר," מכריז השלט הרשמי. הירידה לנחל היא בעזרת יתדות, כשלמטה בריכות מים ובהמשך הנחל הזורם. חשבנו שפתיחה כזו של הטיול תשרה רוח של התלהבות בכולם, והנה אכזבה. מה עושים? התחושה האישית שלנו כמובילי הטיול הייתה קשה: אנחנו תכננו את הטיול והנה נתקענו כבר בתחילתו. האם נאכזב את כל המשפחות? אחד המבוגרים החל לרדת ביתדות. "אל תהיו פחדנים. בואו נרד. זה ממש לא בעיה. סתם שמו כאן שלט," האיץ בנו אחר. התלבטתי.

"לא, לא נרד בנחל," אמרתי בנחישות, "השלט לא מוצב כאן סתם. כנראה שיש סיבה לכך. אולי הירידה מסוכנת. אולי יש כאן זרימה של ביוב. נלך לאורך המצוק ונהנה לצפות בנחל מלמעלה. אם נמצא בהמשך דרך חוקית לרדת, נרד," קבעתי. לא היה לי קל לומר זאת. היה לי קשה לשים סכר לדחף ההרפתקני שזעק "קדימה". נאבקתי בתחושות הבושה והכישלון שדחפו לרדת למסלול למרות האיסור. אבל הידיעה שילדינו צופים בנו, ושכאן ועכשיו הם לומדים את הלמידה החשובה ביותר עבורם על גבולות ועל כיבוד גבולות, עזרה להציב לי גבולות לתחושות פנימיות קשות אלה, ולא להתפתות לנהוג על פיהן.

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) הורים ללא גבולות, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 11/19/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2012/01/14/horim-lelo-gvoolo/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *