להיות הורים ולא אשמים

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

אתר אינטרנט: www.hamit.co.il

 

"מכסה פשעים לא יצליח ומודה ועזב ירוחם" (משלי, כ"ח, י'ג)

להיות הורים ולא אשמים? נשמע לכאורה בלתי אפשרי, כי הרי הורים אשמים בכול, ותמיד. לכבוד השנה החדשה, אני מציע לכל הורה להעניק לעצמו מתנה – להפסיק להרגיש אשמה! להרגיש אחריות על הורותנו – כן; לבדוק את עצמנו כהורים- בודאי; להבין טעויות שאנו מבצעים במשפחה – ודאי וודאי. אבל להרגיש אשמה – לא! אשמה אינה עוזרת להורים, אלא ההפך, היא מזיקה להם ולילדיהם. במאמר קצר זה אבחן תחילה מהם רגשות אשמה ומה תפקידם בחיים בכלל. לאחר מכן, אדון ברגשות אשמה בהורות ובנזק שהם גורמים להורים ולילדים. לבסוף אציע כיצד ניתן להימנע מלהרגיש אשמים בהורות.

מה זה רגשות אשמה?

רגשות אשמה הם רגשות קשים שאנשים מרגישים על כך שחטאו או פשעו, בצורה ממשית או דמיונית. אנו מרגישים אותם פעמים רבות בקשר למערכות יחסים: לא התקשרתי לאימא ואולי היא נפגעה, לא הספקתי לעשות משהו שהבטחתי לעצמי או למישהו אחר, לא ביקרתי אצל פלוני, הערתי הערה שלא הייתה במקומה לאלמוני וכיו"ב.

יש הבדל בין בושה ואשמה, למרות שהן קרובות מאוד זו לזו. על פי מילון ספיר (1997) בושה היא "תחושה לא נעימה בעקבות מעשה לא מוצלח או טיפשי וכד'". היא מתקשרת לכישלון לעמוד בציפיות של אחרים מאיתנו. אשמה מוגדרת כ"אחריות לעבירה או לכישלון". היא מתקשרת לכישלון למלא אחר הציפיות שלנו מעצמנו. למשל, ילד בן ארבע המרטיב עדיין במיטתו עשוי לחוש בושה, אם ההורה מגנה אותו: "תתבייש לך! ילד גדול כמוך כבר אמור לשלוט בהרטבה". בעקבות גינוי זה הילד מרגיש שנכשל בהתנהגות שהייתה מצופה ממנו על ידי ההורה: להצליח לשלוט בהרטבה. אותו ילד עשוי להרגיש גם אשמה, אם הוא חושב שזה מעשה "רע" להרטיב במיטה. הוא כועס על עצמו על כך שאינו עומד בקריטריונים מוסריים שהפנים. הוא ירגיש אשם גם אם הוא כועס על ההורה המבקר אותו: "אסור לכעוס על אבא ואימא", יאמר לעצמו. מכאן ברור שלאשמה כוח רב יותר מאשר לבושה. רגשות אשמה שאנשים מרגישים יעילים יותר מכל איום חיצוני או פחד. אנו רואים זאת היטב אצל ילדים קטנים שמחמירים עם עצמם במתן עונש לגבי מעשה לא ראוי שעשו, הרבה יותר ממבוגרים.

מהו תפקידם של רגשות אשמה?

לכל הרגשות האנושיים, ואשמה בתוכם, יש מטרה ומשמעות. רגשות אשמה, הנובעים מדאגה לדעתו של הזולת עלינו, משרתים אותנו כדי לבקר את עצמנו ולשפר את יחסינו עם הזולת. מידה מסוימת של אשמה עוזרת להסתגלות לדרישות הסביבה, במיוחד בילדות. הפרזה באשמה מקשה על ההסתגלות. כשמרגישים אשמה רוב הזמן, כמעט על כל דבר שעושים, ובעוצמה גבוהה – נוצרת בעיה הסתגלותית.

מקורם של רגשות אשמה באיומי עונש או בעונש ממשי שחווינו בילדותנו, ואשר גרמו לנו לפחד שמא הורינו ימנעו מאיתנו את אהבתם (פרימן וסטרין, 1990). למשל, ילד שהפיל כוס והיא נשברת וההורה כועס עליו, ילד שמרביץ לאחיו ומוענש על ידי ההורה בהרחקה, ילד שההורה מאיים עליו במניעת טובת הנאה אם ימשיך בהתנהגותו הפרועה וכיו"ב. הרגשת אשמה מובילה בדרך כלל לעונש שהאדם נותן לעצמו. כילדים, אנו מענישים את עצמנו באמצעות אשמה, אם אנו מפרים אחד מצווי המוסר הרבים של החברה: שברנו חפץ, לקחנו ללא רשות דבר מה, הרגזנו אנשים מבוגרים וכיו"ב. אנו ממשיכים להעניש עצמנו ברגשות אשמה גם כמבוגרים בגלל ציפיות מוגזמות ולא מציאותיות שיש לנו מעצמנו ומאחרים. היות שאיש אינו מסוגל לענות על ציפיות כאלה, אנו גורמים לעצמנו אשמה רבה כשאנו נכשלים. אנו מוסיפים ומענישים עצמנו כמבוגרים ברגשות אשמה גם בעקבות אמונות שליליות שפיתחנו על עצמנו. למשל, מי שמרוויח כסף רב עלול להרגיש אשמה, אם פיתח אמונה ש"לא מגיע לי להצליח בחיים". עקב כך, הוא יצור לעצמו בעיות בריאות. או למשל, מי שמאמין ש"אחרי כל משהו טוב בא משהו רע", והוא מצליח בעבודתו, יצור לעצמו בעיות בזוגיות, וכיו"ב. כלומר, בצורה פרדוקסאלית, העונש שאנו מענישים את עצמנו מאזן את ההרגשה הפנימית הלא נוחה, הנוצרת אצלנו כתוצאה מאמונה פנימית שלילית.

על מה אנחנו מרגישים אשמים בהורות?

"יש לי הרבה רגשות אשמה על כל הטעויות שעשינו עם ילדתנו בשנים הראשונות לגידולה", מתוודה אימא ותיקה ומנוסה. "כשאני קוראת את כל הספרים שמדברים על החשיבות שיש לשנה הראשונה, להתפתחות הילד וליצירת קשר של אמון, ואני נזכרת כמה רע הרגשתי וכמה לא יכולתי לטפל בה ביד אוהבת, אני בוכה. וכשאני שומעת את הפסיכולוגית בגן של הבת שלי מדגישה את חשיבות ההתמודדות עם משברים ראשונים לפיתוח דפוסי התמודדות יעילים עם משברים בהמשך החיים, אני כועסת על עצמי. אני נזכרת כיצד לא התמודדתי עם משברים שקרו לי ותוהה איך זה השפיע לרעה על בתי!" (עמית, 1997, עמ' 34).

כאמור, הורים אשמים בכל. יש לנו רגשות אשמה על כך שאנחנו רכים מדי עם ילדינו ולא מציבים להם גבולות, אך גם בגלל שאנחנו קשים מדי איתם, צועקים עליהם ופוגעים בהם; על כך שאנחנו נותנים להם יותר מדי חופש, אך גם על כך שאנחנו יותר מדי משתלטים להם על החיים; על כך שאנחנו לא נותנים להם להחליט בעצמם, אך גם על כך שאנחנו לא נותנים להם הכוונה מספקת; על כך שאנחנו לא מספיק פתוחים איתם בהרגשותינו, אך גם על כך שאנחנו יותר מדי מערבים אותם בצרות שלנו; ועוד ועוד.

אימהות במיוחד מרגישות אשמות בהורות. יש להן רגשות אשמה כאשר הן מחליטות לחזור לעבודה או לפתח קריירה… יש להן רגשי אשמה כאשר הן חוזרות מאוחר לילדתם שנשארה עם מטפלת או כאשר איחרו לשעת הוצאתה מהגן… יש להן רגשי אשמה אחרי שכעסו, התפרצו או צעקו על ילדם… ועוד ועוד.

ממה נובעים רגשות אשמה בהורות?

כל אימת שילדי הגדולים שואלים אותי שאלות הדורשות התמצאות הורית מהירה, אני בלחץ. אני מרגיש שאני חייב לדעת תמיד את התשובה הנכונה ומיד, גם כאשר השאלה מגיעה במפתיע ובעיתוי לא מתאים. למשל, "אבא, איפה מכנסי הג'ינס שלי"? שואל הבן בצבא. איזה הורה גרוע אני, אם אני לא דואג לבן שלי ולא יודע מה קורה עם מכנסי הג'ינס שלו, אני טוען אז כלפי עצמי. או "אבא, אתה יודע שיש השבוע לסבתא יום הולדת?", קובעת בתי הבכורה. היעלה על הדעת שלא אזכור תאריך חשוב זה, אני מייסר עצמי.

חלק ניכר מרגשות אשמה בהורות נובעים מהציפייה של הורים להיות הורים מושלמים לילדיהם: מסורים, אוהבים, חמים, סבלניים, רגועים, מחייכים, מקשיבים, תומכים, משקיעים ועוד ועוד.

החברה מטפחת את הציפייה המוגזמת של הורים למושלמות בהורות באמצעות תיאוריות פסיכולוגיות וציפיות של סוכני חינוך למיניהם. ההנחה שהורים הם כל-יכולים, ולכן אחראים בלעדיים לכל הקורה את ילדיהם, יצרה אוירה שבה תחושות של אשמה ושפיטה עצמית של הורים הן בלתי-נמנעות (עמית, 1997).

גם ילדים מטפחים בהוריהם את הרגשת הכול-יכול, בכך שהם רואים אותם כענקים היודעים הכול. ההורים הם מספקי הצרכים של הילדים. בלעדיהם אין מי שיאהב אותם, שיגונן עליהם, שיספק להם מחסה ומזון. מאחר שאין לילד הקטן יכולת השוואה, הוא מייחס להורה שלמות מבלי לערער עליה. רק בתהליך התפתחות איטי שמגיע לשיאו בגיל ההתבגרות מצליח הילד להיפרד מדמות "האל הכול-יכול" של ההורה.

ילדים "עוזרים" לנו להרגיש אשמים גם על ידי שהם "פורטים" על נימים רגישים אצלנו: "למה אין לך אף פעם זמן בשבילי?" "את אימא רעה! תמיד את לא מרשה לי דברים" וכיו"ב.

ואולם, במציאות לא תמיד אנחנו אותם הורים שהתכוונו להיות. למעשה, פעמים רבות אנחנו בדיוק הפוך מכך: מאבדים את סבלנותנו וגוערים, כועסים, צועקים ומענישים את ילדינו. אז אנחנו מרגישים אשמים. בצד ההרגשה הקשה שרגשות אשמה מעוררים בנו, הם, כאמור, גם עוזרים לנו להרגיש נוח עם עצמנו. רגשות האשמה הם כמעין אזעקה פנימית, שמתריעה כאשר נוצר פער גדול מדי בין ההורה "המושלם" שהתכוונו להיות לבין ההתנהגות שלנו במציאות. רגש האשמה בא ליישב את הפער הזה: אנחנו ממשיכים להוכיח שאנחנו הורים טובים, בזה שאנחנו מרגישים אשמים ואף מענישים את עצמנו בהתייסרות על התנהגותנו. קשה לנו לקבל את עצמנו כאנשים לא מושלמים, להודות, שאיננו כה טובים כפי שהיינו רוצים להיות: שאנו גם כועסים, דוחים, פוגעים, "חונקים" וכיו"ב. קשה לנו להודות בכך, כי אז ניתפש בעיני עצמנו כמפלצות, כלא עומדים בסטנדרטים של המיתוס ההורי. לכן, מצד אחד אנחנו לא מתנהגים כפי שהורה טוב מתנהג, אבל מצד אחר, אנחנו מתייסרים על כך, מצטערים ומרגישים אשמים – האין זה מוכיח שאנחנו הורים טובים? ואולם, האם זה ימנע מאיתנו לחזור על התנהגותנו? קרוב לוודאי שלא. הרי כולנו מכירים את עצמנו, כולנו בני אדם, טועים ונכשלים ומרגישים אשמים ומצטערים וחוזר חלילה. עצם החרטה, ההאשמה וההענשה העצמיים "מכפרים" על התנהגותנו. במובן הזה ניתן להגדיר רגשות אשמה ככוונות הטובות שאין לנו!

מה הנזקים הנגרמים לילד כתוצאה מרגשות אשמה הוריים?

אין ספק שהורים המרגישים רגשות אשמה סובלים, אך גם ילדיהם סובלים מכך. ברגשות ההאשמה העצמית שיש להורים טמונה סכנה רבה להתפתחות הילד, עיתים יותר מאשר במעשים "שגויים" של ההורה.

ראשית, ילד שהוריו פועלים מתוך רגשות אשמה עלול ללמוד שהוא מקופח ויש לרחם עליו ואולי אף מגיע לו פיצוי מההורה. זו תפישת חיים מסוכנת, שעלולה לפגוע קשות בהמשך תהליך ההתפתחות התקין של הילד.

שנית, ילד שגדל עם הורה שמרגיש אשמה עלול, בצורה פרדוכסלית, להפנים את תחושות האשמה של ההורה ולהרגיש גם הוא אחראי ואשם. הוא עלול להאמין שהוא באמת אשם בכל הדברים הנוראים שקורים בבית: שכל ערב הופך לסיוט, שמאחרים כל בוקר, שאימא כועסת וכיו"ב. כלומר, הורה רדוף-אשמה יגדל ילד רדוף-אשמה.

כיצד ניתן להימנע מרגשות אשמה בהורות?

הדרך העיקרית להימנע מרגשות אשמה היא על ידי בדיקה ושינוי של האמונות הפנימיות היוצרות אותן. מי שמאמין שהוא אשם – תמיד מחפש לעצמו את העונש. אשמה עצמית או מחשבות על אשמה הופכות אותנו לקורבן תמידי של אחרים, ל"פח הזבל" של הסובבים אותנו, ל"שק החבטות" של זרים וקרובים כאחד. כל עוד אנו מאמינים שאנחנו לא בסדר – אנשים ימשיכו להציק לנו, לפגוע בנו, להתעלל בנו, להשפיל אותנו, להרביץ בנו ולהכות אותנו. מאחר שכפי שנאמר, רגשות אשמה בהורות נובעים בעיקר מהציפייה להיות הורים מושלמים, עלינו להכיר אמונה זו ולשנותה – כלומר, לקבל שאיננו מושלמים בהורות. להודות שאיננו כל יכולים, שהשפעתנו על ילדינו מוגבלת. ככל שנצטרך להיות פחות מושלמים, כן נחוש פחות כעס ואשמה. טעויות ושגיאות בהורות הן בלתי נמנעות. אנו יכולים להצטייד בכל המידע הקיים על גידול נאות של ילדים ואנו יכולים לשאוף להיות בוגרים ומודעים יותר, אך דבר מכל אלה לא ימנע מאיתנו מלאכזב מפעם לפעם את ילדינו. הדבר הוא בלתי נמנע, משום שגם אנשים בוגרים ומודעים אינם מושלמים, ומשום שקיים פער עצום בין ידיעה לבין התנהגות (עמית, 1997). הקשר בינינו לבין ילדינו הוא קשר לא מושלם והשליטה בגורלנו ובגורל קרובינו מוגבלת. מרכיבים רבים כל כך משפיעים על התפתחותם של ילדינו ועל יחסיהם עימנו מלבד התנהגותנו איתם (האריס, 2005). במקום לנסות להיות דמות מושלמת שאיננו מסוגלים להיות, מוטב שנכיר בחולשותינו האנושיות וננסה להיות מי שאנחנו באמת. בדרך כלל, זה מספיק טוב, כפי שהציע ויניקוט (ויניקוט, 1995).

סיפרו על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שלפני הפסח היה מהלך בעיירות כדי להשגיח על המצה השמורה. כשזקן וקשתה עליו ההליכה, אמרו תלמידיו ללכת במקומו. לפני שהלכו באו אל הרבי ושאלו אותו: "רבי מה עלינו לבדוק, על מה עלינו להשגיח בעת שמכינים את המצה השמורה?" אמר להם הרבי: "השגיחו על האלמנה שלשה את הבצק, שלא תעבוד קשה מדי…" (מרטין בובר,"אור הגנוז", 1979).

מקורות:

האריס ר.ג'. (2005). מיתוס גידול הילדים. תל אביב, עם עובד.

ויניוקוט ד.ו. (1995). משחק ומציאות. עם עובד, תל-אביב.

עמית ח. (1997). הורים כבני אדם. ספרית פועלים, תל אביב.

פרימן ל. וסטרין ס. (1990). אשמה. אלפה / זמורה-ביתן, מוציאים לאור, תל אביב.

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) להיות הורים ולא אשמים, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 10/18/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2012/01/14/leheyot-horim-velo/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *