מיקום-מחדש-בחזרה: על תהליך החזרה לארץ של משפחות לאחר סיום שליחות או עבודה בחוץ לארץ

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים כמנהיגים, מודן, 2006

והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

אתר אינטרנט: www.hamit.co.il

 

(פורסם במשאבי אנוש, יוני 2008, עמ' 30-37, ובגירסה מקוצרת גם ב"דברים שרואים משם לא רואים מכאן"- מסע ה-relocation – נסיעה לשליחות לתרבות זרה, מאת ד"ר חנה אורנוי, הוצאת רימונים, 2009, ע"מ 315-328 )

מה זה מיקום-מחדש-בחזרה, Re-relocation?

"Get back, get back

"Get back to where you once belonged

(מתוך: 1969 , "Lennon/McCartney "Get back)

במיקום-מחדש-בחזרה (re-relocation) הכוונה לתהליך החזרה לארץ של העובד ומשפחתו לאחר סיום שליחות או עבודה של מספר שנים בחוץ לארץ. זהו בעצם תהליך הפוך למיקום מחדש (relocation) – הצבה של עובד ומשפחתו לעבודה או לשליחות בחוץ לארץ. בשנים האחרונות, עם התגברות הגלובליזציה, יותר ויותר משפחות נוסעות למספר שנים לארץ זרה עקב עבודת אחד מבני הזוג או שניהם. לכן, גם יותר ויותר משפחות חוזרות לארץ עם סיום העבודה או השליחות בארץ היעד.

בעוד שהמודעות בקרב ארגונים לחשיבות ההכנה מראש להתמודדות אישית ומשפחתית עם סיכוני המעבר לארץ זרה הולכת ומתפתחת (מרמלשטיין ואראל-שריסט, 2007), הרי המודעות לחשיבות ההכנה מראש לחזרה לארץ כמעט ולא קיימת! המחקר בנושא זה הוזנח, אולי מכיוון שהטריד פחות את החברות השולחות לחוץ לארץ את עובדיהן (זילביגר, 2008). ההתייחסות היחידה לנושא בספרות המקצועית היא תחת המושג Repatriation, חזרה למולדת, שבמקור משמש לתיאור תהליך חזרה של פליטים או חיילים לבתיהם, בדרך כלל לאחר מלחמה http://en.wikipedia.org/wiki/Repatriation)). רק לאחרונה החלו להבין בחברות ובארגונים שהצבה של עובד במדינה זרה היא פרויקט שאינו מסתיים בהצבה בארץ היעד, אלא רק בחזרה מחוץ לארץ, עם סיום קליטתו בחזרה של העובד (אור-נוי ואחרים, 2007). זאת כיוון שקיים חשש שעובד המודאג מאי קליטתו בחזרה ינסה לדחות, או אפילו לבטל, את חזרתו לארץ. עובד כזה יאחז בקרנות המזבח של תפקידו, גם אם לא יוכל לבצעו כיאות. כל זאת אך ורק בגלל החשש מפני קליטה בלתי מוצלחת או אי קליטה בארץ המוצא (שם).

מהן הבעיות העיקריות העלולות להיווצר במיקום-מחדש-בחזרה?

" ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה

המדרון תלול יותר בדרך חזרה."

(ביצוע: אבי טולדנו, מילים: אהוד מנור, לחן: נורית הירש)

לכאורה, החזרה לארץ של העובד ומשפחתו אינה דורשת הכנה מיוחדת. הרי העובדים ובני משפחתם חוזרים ל"תרבות האם" שלהם, למשפחה המורחבת שלהם, לחוג החברים שלהם ובמקרים רבים גם לעבודה בחברה הישראלית ששלחה אותם לחוץ לארץ. ואולם, בפועל, רב העובדים מדווחים על קשיי הסתגלות משמעותיים בעת תהליך החזרה לארץ. יתרה מכך, רבים אף מדווחים על רמת קושי גבוהה יותר בחזרה מאשר זו שהייתה להם ולבני משפחותיהם בעת היציאה לחוץ לארץ.

בדרך כלל הורים המתכוננים לנסיעה לעבודה בחוץ לארץ לא חושבים על הבעיות הפסיכולוגיות העלולות להיווצר במשפחה עם חזרתה. הם עסוקים בשאלות דחופות כמו מה המקום הכי טוב לגור בו? לאיזה גן כדאי לשלוח את הילד? איך להשיג עבודה לבת הזוג? וכיוצא בזה. טבעי שידחיקו בשלב זה שאלות שעוסקות במה יקרה בעוד כמה שנים, כשיחזרו לארץ. גם בתקופה הראשונה של שהותם בארץ הזרה הם מתאמצים להסתגל לסביבה החדשה. בהמשך הם מעדיפים ליהנות מיתרונות השהות בארץ הזרה ולא להטריד עצמם יותר מדי בבעיות הכרוכות בחזרה לארץ. כשמגיעה שעת החזרה, הבעיות שהדחיקו מתעוררות בעוצמה. בעיות אלה מתחלקות, על פי ניסיוני[1] , לשני סוגים: בעיות אישיות של ההורים ובעיות של הילדים ושל המשפחה כולה.

בעיות אישיות של ההורים

בעיות ההורים בחזרה מעבודה בחוץ לארץ הן קודם כל במישור התעסוקתי. העובד חוזר אמנם, ברוב המקרים, לעבוד בחברה ששלחה אותו לחוץ לארץ, אך החזרה מלווה בקשיים פסיכולוגיים רבים. העובד מצפה, באופן טבעי, להכרה בתרומה שלו לארגון לפני השליחות ולניסיון הרב שרכש במהלך השליחות. בפועל, בשנים בהן נעדר מהארץ, קם דור ש"לא ידע את יוסף", והצפייה מהעובד היא שיוכיח את עצמו כמעט כמו עובד חדש שנקלט לחברה. כמו כן, במקרים רבים נהנה העובד ממידה רבה של עצמאות ואוטונומיה בתפקידו במהלך השליחות, אך עם חזרתו לארץ "נשללות" ממנו דרגות חופש רבות.

אור-נוי ואחרים (2007) מציינים שלושה מצבים בעייתיים שאנשים החוזרים מהצבה בחוץ לארץ עלולים להיתקל בהם בתום תקופת שליחותם:

חוקרים אלה אף טוענים שמחקרים מצביעים, כי כ-25% מהשבים לארץ לאחר שליחות בארץ זרה, עוזבים את ארגוניהם במהלך השנה הראשונה. העלות לארגון באיבוד עובד חוזר מוערכת בכ-1.2 מיליון דולר. נוסף על כך נמצא כי אחד מכל חמישה מוצבים שסיימו שליחות מעבר לים, רוצה לעזוב את הארגון; פחות ממחצית המוצבים שחוזרים מקבלים קידום, וזאת למרות הניסיון והוותק שצברו; כשני שלישים מהם חשים כי לשליחות הייתה השפעה שלילית על הקריירה שלהם, וכ-50% מהם טענו כי התפקיד לאחר החזרה פחות מאתגר ומעניין מהתפקיד מעבר לים. נתונים אלה מצביעים על הקשיים המלווים את תהליך הקליטה מחדש של העובד בעבודה. מובן שגם לבני הזוג של העובדים (בדרך כלל נשים) לא קל להשתלב מחדש בשוק העבודה בארץ לאחר שנעדרו ממנו מספר שנים.

מעבר לכך, העובד ובני משפחתו התרגלו במהלך שהותם בחוץ לארץ לרמת ואיכות חיים שונים מאלו הקיימים בארץ. רמת השכר גבוהה, בדרך כלל, מהרמה המקבילה לה בארץ; רמת הדיור, ברובן המוחלט של ארצות השליחות, גבוהה בהרבה מזאת אליה הם חוזרים בארץ; רמת החינוך בבתי ספר בין-לאומיים היא ברוב המקרים ללא השוואה לרמת החינוך במערכת החינוך הציבורית בישראל ועוד. כמו כן, המציאות בארץ לא נשארה סטטית במהלך השליחות. דברים השתנו הן ברמה הכללית (שינויים בסגנון וברמת החיים) והן ברמה הפרטנית (למשל, עובד רווק שמוצא את כל חבריו הרווקים לשעבר בארץ נשואים ועם ילדים).

  1. התפקידים הקודמים שלהם בארץ מאוישים, ולכן הם לא יכולים לחזור אליהם.
  2. המוצבים אינם מצליחים למצוא תפקידים בכירים יותר ומאתגרים יותר, בהתאם לציפיותיהם. הם חוזרים עם יכולות גבוהות יותר, הן בפן הניהולי והן בפן ההתמודדות עם אתגרים חדשים.
  3. רבים מהשבים מרגישים מבודדים ומתקשים למצוא עצמם בארגון. הם פונים לארגונים אחרים, שיאפשרו להם למנף את ניסיונם מתקופת השליחות.

בעיות של הילדים ושל המשפחה כולה

אותן בעיות שהמשפחה התמודדה איתן כשנסעה לשליחות, עלולות להתעורר בחזרה לארץ: שילוב בן או בת הזוג במעגל העבודה, מציאת מסגרת חינוכית לילדים, בעיות לא צפויות של דיור, חוסר שביעות רצון של בן הזוג בעבודה, קשיי השתלבות בבית הספר ובחברה, ועוד. בעיות אלה עלולות לסבך את היחסים במשפחה עם השיבה לארץ ולהקשות על המשפחה כולה. לכן, תמיכת בני המשפחה בשיבה לארץ היא קריטית להסתגלות מוצלחת של כל אחד מהם ושל המשפחה כולה (אור-נוי ואחרים, 2007).

ואמנם, הבעיה העיקרית של משפחות החוזרות לארץ מעבודה או משליחות, היא התנגדות ילדיהם לחזרה. כאשר משפחה נוסעת לשליחות, הילדים, בדרך כלל, קטנים עדיין. גם אם הם מתנגדים לנסיעה, קל יחסית להתגבר על התנגדותם. ואולם, כאשר המשפחה חוזרת מחוץ לארץ, הילדים כבר גדולים, לעתים גדולים מאוד. התנגדותם של הילדים הגדולים לחזרה לארץ היא ישירה, בוטה ומבוססת על נימוקים הגיוניים, הקשורים בעיקר להתערותם החברתית והלימודית בארץ הזרה. הפתגם העממי "ילדים קטנים צרות קטנות; ילדים גדולים צרות גדולות", נכון כאן במיוחד.

לעתים התנגדות הילד מגיעה עד כדי סירוב לחזור עם ההורים, במיוחד אם המשפחה שהתה בחוץ לארץ שנים רבות והילד הוא בגיל ההתבגרות המאוחר. גם אם הילד הגדול יחזור, בלית ברירה, הוא עלול "לעשות להורים את המוות" בארץ: לא ללמוד, לא להתחבר עם חברים, לכעוס על ההורים וכיוצא באלה. כאשר לילד רקע של קשיים (למשל, ליקוי למידה, בעיות חברתיות וכיו"ב), התנהגותו הלא-מסתגלת תחריף.

כיצד הורים יכולים להתמודד בצורה טובה עם קשיי הילדים והמשפחה כולה במיקום-מחדש-בחזרה?

"סוף מעשה במחשבה תחילה" (מתוך הפיוט "לכה דודי", המופיע בתפילת קבלת שבת. מאת: רבי שלמה אלקבץ)

קיימים שני שלבים עיקריים בהתמודדות הורים עם קשיי ילדיהם בתהליך המיקום-מחדש-בחזרה: בשלב ראשון, הכנת הילדים לחזרה; ובשלב שני, עזרה לילדים להסתגל לארץ לאחר החזרה. התמודדות הורית נכונה בכל אחד משלבים אלה תסייע לחזרה מוצלחת של המשפחה כולה לארץ.

שלב ראשון – הכנת הילדים לחזרה

ההכנה לחזרה מתחילה עוד בארץ, לפני המעבר

שואלת אם במסגרת פורום להורים באתרי:

"אנו אמורים לנסוע לשבתון בחוץ לארץ בעוד כשנה. מה לדעתך מומלץ מבחינת הכנת בתנו שהיא כיום בת ארבע? האם כדאי לשתפה בתוכנית שלנו, או שזה מוקדם מדי? האם כדאי לשלוח אותה לחוג אנגלית?"

בהמשך, בתגובה לשאלותיי, האם מרחיבה:

"אנו נוסעים לקנדה לשנתיים. חשבנו לשלב אותה בגן רגיל, אם כי תתכן אפשרות לשלבה בגן יהודי שבו אחת מהגננות דוברת עברית. מתי כדאי לדעתך להסביר לה? למען האמת יוצא לנו לדבר על זה לידה ונראה לי שהיא אולי כבר קולטת משהו. בקשר לחוג אנגלית, אנחנו מאוד מתלבטים. אמנם זה לא כל כך כיף להתחיל לימודים בגיל כזה, אבל מפחיד אותנו לתת לה להגיע לקנדה ולא להבין מילה מסביבה… זה לא עלול ליצור משבר? אני מרגישה שמעבר כזה דורש תכנון והכנה טובה של הילדה, אך אין לי מושג איך להכין אותה. מה לעשות?"

וכך עניתי לאם:

"נכון, מעבר כזה דורש תכנון. זה בסדר שאתם מדברים על ידה, כי זה לא סוד. כדאי להתחיל הכנה מסודרת של בתכם כחודשיים לפני הנסיעה. לגבי חוג אנגלית, אני רוצה לעודד אתכם: בגיל הזה אין לילדים בדרך כלל בעיות תקשורת, גם כי הם פחות נזקקים לשפה וגם כיוון שהם לומדים אותה מהר מאוד. לגבי ההתלבטות בקשר לגן, למרות שבתכם צעירה ולמרות שאתם נוסעים רק לשנתיים,עדיף לשלבה בגן ששומר על הקשר עם הארץ, עם המסורת, עם השפה, עם החגים. לעתים, כאשר משלבים ילד במסגרת מקומית רגילה, הוא עלול לאבד את הקשר עם הארץ. במובן הזה, חשוב שתתכננו מראש לא רק את הנסיעה לקנדה, אלא גם את החזרה משם".

ההכנה לחזרה לארץ בסיום העבודה או השליחות צריכה להתחיל עוד לפני המעבר לחוץ לארץ. על ההורים לחשוב על החזרה לארץ כבר בשלב הראשוני המוקדם, כשהם מתלבטים בשאלות מעשיות רבות של מעבר לארץ היעד. למשל, האם הסביבה שבה נגור תאפשר התחברות עם ישראלים חוזרים, או רק עם ישראלים נשארים? האם המסגרת החינוכית תשמר חלק מהערכים היהודיים ו/או הישראליים? האם תהיה אפשרות לרשום את הילד לתנועת נוער? כיצד יישמר הקשר עם ישראל? כשהורים לא שואלים עצמם בתחילת התהליך, במעבר לחוץ לארץ, שאלות אלה, החזרה לארץ בסיום התהליך תהיה קשה יותר.

במשפחה שאיתה עבדתי הבעל יליד ארצות הברית והאם ילידת הארץ. הם הכירו בארץ, התחתנו והקימו כאן משפחה. לאחר מספר שנים הבעל לא הצליח להשתלב בעבודה במקצועו הייחודי, וההורים (יחד עם שני ילדיהם הקטנים) החליטו לנסות מזלם בארצות הברית. ואמנם, הבעל הצליח שם היטב במקצועו. ההורים היו חלוקים ביניהם מראש, לפני הנסיעה לארצות הברית, בשאלת החזרה לארץ: האם נטתה לכך, האב לא. לכן, בפועל, הם לא עשו צעדים משמעותיים עם ילדיהם כדי לשמר את הקשר עם הארץ. למשל, הם לא הקפידו לגור ליד ישראלים; הם שלחו את ילדיהם לבית ספר יהודי אמנם, אך שפת הלימוד בו הייתה אנגלית בלבד; וכיוצא באלה. לאחר מספר שנים ההורים הסכימו ביניהם שלטובת חינוך הבנות כדאי שיחזרו לארץ. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הבנות איבדו כמעט לחלוטין את השפה העברית, התערותן בחברה המקומית הייתה מלאה, ורעיון החזרה לארץ היה זר להן לחלוטין.

ההכנה לחזרה ממשיכה בחיי היום-ום במדינה הזרה

אחד הגורמים החשובים להצלחת החזרה לארץ היא הדוגמה האישית של ההורים. למשל, האם הם מנסים לשמר את הקשר עם הארץ על ידי מגע חברתי עם ישראלים, או להפך, הם מבלים בעיקר עם מקומיים? האם הם מדברים ביניהם בעיקר עברית, או להפך, משתדלים לדבר בשפה הזרה? האם הם מקפידים לחגוג את חגי ישראל או שהם מזניחים זאת? האם הם משתדלים לצרוך מוצרים מתוצרת הארץ או שהם נמנעים מכך? האם הם נוסעים תכופות לישראל או רק לעתים נדירות? האם הם שומרים על קשרים חברתיים עם משפחות מישראל או שהם ממעיטים בכך? וכיוצא בזה.

במשפחה בת שני ילדים בגילאים ארבע ושש היה ברור להורים מלכתחילה שהם חוזרים לארץ לאחר מספר שנים של עבודת הבעל במדינה הזרה. מאחר שכך, הם העדיפו לרשום את ילדיהם לגנים יהודיים, אף שיכלו לרשום אותם לגנים דוברי אנגלית; הם בחרו לגור בסביבה של ישראליים, על אף יוקר הדירות בסביבה זו; הם דאגו לשמור על קשר קרוב עם משפחות ישראלים, על אף שמבחינה אישית העדיפו חברים מקומיים; הם הקפידו להגיע עם הילדים לחופשות ארוכות בארץ, על אף העלות הגבוהה של נסיעות אלה ועוד. חזרתם לארץ לאחר מספר שנים הייתה קלה וחלקה, במיוחד מבחינת הילדים.

נכון שלעתים אין להורים אפשרות כלכלית לממן בתי ספר יהודים והם נאלצים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר מקומיים, שכמובן לא עוזרים בשמירת הקשר עם הארץ ועם תרבותה. לעתים גם אין בסביבתם חברה ישראלית והם גם לא יכולים לנסוע לחופשות רבות בארץ. דווקא במצבים אלה חשוב שההורים יחפשו דרכים אחרות, פשוטות ויצירתיות, לשמור את הקשר עם ארץ האם, כמו שיחות טלפון קבועות עם הארץ, צפייה בדיסקים של הופעות ו/או תוכניות טלוויזיה בעברית, הקשבה למוסיקה ישראלית ועוד.

ההכנה המעשית לחזרה לארץ מתחילה בקביעת מועד החזרה

כדי שהורים יוכלו להתחיל בהכנה מעשית של ילדיהם לחזרה לארץ, עליהם לדעת בוודאות את מועד החזרה. ואולם, פעמים רבות המועד המדויק של החזרה לארץ לא ידוע מראש או שהוא גמיש. ההורים מחליטים עליו תוך כדי שהותם בארץ הזרה. במקרים כאלה ההחלטה אינה פשוטה ודורשת חשיבה מורכבת ומקיפה.

משפחה התייעצה איתי לגבי מועד חזרתם לארץ. מדובר במשפחה השוהה שנים רבות בארץ זרה. האב מנהל בכיר בחברה בינלאומית. האם לא עובדת. למשפחה שלושה ילדים, שתי בנות ובן. הילדים לומדים במסגרות חינוך מקומיות, יהודיות, והם דוברי השפה המקומית. ההורים חוששים שהילדים יאבדו את זהותם הישראלית, אם ימשיכו לשהות בארץ זו. כמו-כן, הבת האמצעית עומדת לפני כניסה לחטיבת ביניים בשנה הבאה, וזו נראית להורים הזדמנות טובה לחזור. ואולם, מנגד, הילדים מתנגדים לחזרה וקיימים שיקולים מורכבים נוספים המסבכים את התמונה.

בתהליך הייעוץ ניתחנו ביחד את מאפייני בני המשפחה הרלוונטיים לגבי ההחלטה לחזור לארץ. הילדה הצעירה, כיום בת שמונה, הגיעה לארץ היעד כשהיא בת שנה. היא מדברת שפות רבות, בעלת ביטחון עצמי, חברותית ובעלת יכולת הסתגלות טובה. הילדה האמצעית, בת שתים עשרה, סובלת מליקויי למידה, אך התקדמה יפה בבית הספר בשנה האחרונה. היא ילדה פתוחה מבחינה חברתית, לא יודעת לקרוא ולכתוב בעברית ומתנגדת בתוקף לחזרה לארץ. הילד הבכור, בן שש עשרה, סגור, חרד משינויים, תלמיד טוב אך מתנגד ללימוד עברית. הוא לא רוצה לחזור לארץ ומצהיר שבכל מקרה, בגיל שמונה עשרה, יגור בארץ הזרה. האם בקונפליקט קשה. מצד אחד, היא רוצה להישאר בארץ הזרה, שכן מצאה עבודה מתאימה לה והיא מאוד מסופקת ממנה. מצד אחר, היא מרגישה אשמה על כך שהיא מעדיפה להישאר בארץ הזרה, על אף החשש שילדיה יאבדו את זהותם הישראלית. האב מעדיף לחזור לארץ מיד בגלל החשש מאיבוד הזהות הישראלית של ילדיו. עם זאת, חשובה לו התחושה הטובה של אשתו, וברור לו שעדיף עבורה להישאר בארץ הזרה.

על בסיס נתונים אלה ונוספים הערכנו ביחד את הסיכונים ואת הסיכויים, יתרונות וחסרונות, של חזרת המשפחה לארץ לעומת הישארותה בחוץ לארץ. לגבי אפשרות החזרה לארץ באופן מיידי, סיכמנו כך את הסיכונים: מבחינת הילדים, נראה שההתנגדות לחזרה לארץ גדולה במיוחד אצל שני הילדים הגדולים, וקיים חשש רב, שגם אם יחזרו מיד לארץ, התנגדותם תגבר. צפויים להם קשיים לימודיים ניכרים שעלולים לגרום ירידה גדולה בדימוי העצמי שלהם. מבחינת ההורים, קיים סיכון גדול להרגשת הרווחה של אם המשפחה, שתאבד מקום עבודה מספק. את הסיכויים שבחזרה מיידית לארץ סיכמנו כך: הבת הצעירה תסתגל היטב והאב ירגיש טוב שביצע מהלך נכון מבחינת חינוך ילדיו לטווח ארוך.

לגבי אפשרות דחיית החזרה לארץ, סיכמנו כך את הסיכונים: הבן הבכור והבת האמצעית עלולים לאבד את זהותם הישראלית עקב המשך התערותם בחברה המקומית. את הסיכויים סיכמנו כך: האם תרגיש תחושת סיפוק בעבודה שתקרין על היחסים במשפחה, והילדים ימשיכו בהתפתחות חיובית, הן מבחינה לימודית והן מבחינה חברתית.

לאור ניתוח זה, ההורים החליטו לא לחזור לארץ בשלב זה. במקביל הם החליטו להתחיל תהליך ייעוץ משפחתי כדי להכין את הקרקע בצורה טובה יותר לחזרתם לארץ בעוד כשנתיים.

הנושא העיקרי בהכנה לחזרה – התמודדות עם קשיי הפרידה של הילדים

ככל שמועד החזרה מתקרב, על ההורים לנקוט מספר פעולות מעשיות של הכנה לחזרה כמו מציאת מקום מגורים, סידור מוסדות לימוד לילדים, חיפוש מקום עבודה לבן/בת הזוג ועוד. ואולם, דווקא מהבעיה העיקרית– התמודדות עם קשיי הפרידה של הילדים – הורים רבים מתעלמים. כאמור, הבעיה העיקרית של משפחות החוזרות לארץ מעבודה או משליחות היא התנגדות ילדיהם לחזרה, בעיקר כיוון שהם גדולים יותר והספיקו להתערות היטב בחברה המקומית. על מנת לטפל בבעיה זאת על ההורים לשקול היטב את העיתוי ואת הדרך שבה יערבו את הילדים בהחלטתם לחזור לארץ. האם להתייעץ עם הילדים לגבי החזרה או להודיע להם על כך בצורה שרירותית? הורים עלולים לטעות בעניין זה אחת משתי טעויות קיצוניות: הם עלולים לא לערב את הילדים בתהליך החזרה אלא ברגע האחרון; או שהם עלולים להפוך את הילדים לגורם העיקרי של החלטתם לחזור, ולתת להם, במודע או שלא במודע, להוביל את התהליך כולו.

הטעות הנפוצה ביותר של ההורים היא לדחות את שיתוף הילדים בתהליך לרגע האחרון, בין אם בגלל שהם חוששים מההתמודדות איתם ובין אם בגלל שהם לא מעריכים נכון את קשייהם. כאשר החזרה לארץ מתבצעת בצורה פתאומית, ללא הכנה וללא מתן אפשרות פרידה מתאימה של הילדים, נגרמים לילדים נזקים חמורים מבחינה נפשית, גם בטווח קצר וגם בטווח ארוך.

הורים פנו לטיפול עבור בנם, תלמיד כיתה ז', שסובל ממשבר חברתי מאז כניסתו לחטיבה. הוא מסרב ללכת לבית הספר ומבלה את רוב שעותיו בבית במשחקי מחשב. במהלך הפגישות התברר שלא מדובר במשבר הסתגלות רגיל של מעבר מבית הספר היסודי לחטיבה, אלא על משבר עמוק יותר, ששורשיו נטועים חזק בהיסטוריה המשפחתית. ההורים שהו תקופה ארוכה בחוץ לארץ עקב עבודת שני ההורים. בשלב מסוים, בגלל משבר זוגי, ההורים החליטו בפתאומיות על חזרה מיידית לארץ. הבן התנגד לחזרה, אך לאחר כמה חודשים בארץ הוא השתלב יפה. בשיחה עם הבן הוא סיפר שהוא עדיין מתגעגע לארץ הזרה, ממנה חזרו לפני ארבע שנים, ואף כועס על הוריו בגלל החלטתם לחזור פתאום, למרות התנגדותו והתנגדות אחיו. הוא זוכר את ההלם הגדול כאשר נודע לו שתוך שבועיים המשפחה צריכה לחזור לארץ. והנה עכשיו, הוא נאלץ שוב לחוות החלטה משפחתית מפתיעה, אף כי שונה. בגלל הרעה במצבה הכלכלי של המשפחה, ההורים נאלצו להחליט על מעבר מהיר מהבית המרווח בו גרו לבית קטן יותר. וכך, הקשיים האובייקטיביים של התחלה לא פשוטה של לימודים בחטיבה ומעבר בית המתבצע בצורה פתאומית, "התיישבו" על טראומת העבר של החזרה הפתאומית לארץ, וגרמו לקריסת יכולת ההתמודדות של הילד.

הכנה נכונה של הילדים לחזרה לארץ צריכה לכלול התייחסות משמעותית לתהליך הפרידה שלהם מהארץ הזרה. כשם שחשוב לתת מקום לפרידות לפני הנסיעה לארץ היעד (מרמלשטיין ואראל שריסט, 2008), כך חשוב לאפשר לילדים להיפרד נכון לפני חזרתם לארץ. פרידה טובה של הילד מחבריו ומדמויות משמעותיות נוספות בארץ הזרה, תאפשר התחלה טובה שלו בארץ האם. הדברים נכונים במיוחד כאשר הילד מתנגד לחזרה.

משפחה בטיפולי חזרה לארץ לאחר שהות של מספר שנים בארצות הברית. ההורים שיערו שאחת הילדות בגיל ההתבגרות עלולה להתנגד מאוד לחזרה. לכן, הם עירבו אותה בתהליך מספר חודשים מראש, על אף שהיה חשוב להם לשמור, מסיבות עסקיות, על סודיות המהלך עד הרגע האחרון. ואמנם הבת הגיבה בתחילה קשה מאוד לרעיון החזרה. ההורים לא נבהלו, זמנם היה בידם. הם ניהלו שיחות ארוכות וסבלניות עם הבת, ונתנו לה בכך שהות לעכל את רעיון החזרה. הם עודדו אותה ואף עזרו לה להיפרד בצורה טובה מהחברות, מבית הספר וממספר אנשים איתם הייתה מיודדת (למשל, עוזר בסופרמרקט המקומי). בנוסף לכך, הם הבטיחו לה ששתי חברות טובות שלה יבקרו אותה בארץ בקיץ, ובהמשך היא תיסע לבקר אותם בארצות הברית.

כשהמשפחה חזרה לארץ, הבת הסתגלה היטב לחיים החדשים. לא הייתה הצפה של טלפונים, לא היו דיבורים קורעי לב על געגועים, לא הייתה תחושת דחיפות לחזור לארצות הברית. כנראה שההכנה הטובה של ההורים, יכולתם להכיל את קשיי הבת ולתת מקום אמיתי להתנגדותה, הקלו מאוד על בתם. היא ידעה מראש שיתאפשר לה להסתגל בקצב שלה לחזרה. היא הרגישה שהוריה מתחשבים בצרכיה הרגשיים, גם אם הם לא מקבלים את רצונה להישאר בארצות הברית. כתוצאה מכך, היא שיתפה פעולה בצורה טובה יותר עם תהליך המיקום-מחדש-בחזרה.

הטעות השנייה של הורים בהכנת ילדיהם לחזרה לארץ, היא שהם נותנים לילדים מקום מרכזי מדי בהחלטתם ו/או מערבים אותם בשלבים מוקדמים מדי של התהליך. במקום לסמוך על עצמם ולקבל החלטה אמיצה המבוססת על ראייה מערכתית ארוכת טווח של צרכי המשפחה כולה, הם מאבדים ביטחונם כשהם מנסים יותר מדי להתחשב בצרכים המידיים של ילדיהם. לעתים הם כה חוששים מהנזק שעלול להיגרם לילדיהם עם החזרה, שהם מתבלבלים ומוותרים על עמדה ההנהגה המשפחתית.

להלן דו שיח באינטרנט עם אם:

7/2/2005 19:53 אורלי

"שלום. אנחנו חיים בארה"ב שש שנים. כשעזבנו את הארץ הבן הגדול שלנו היה בן שבע והיום הוא בן שלוש עשרה; הצעיר היה בן שנה וחצי והיום הוא בן שבע. אנחנו מאוד מתלבטים בקשר לחזרה לארץ, בעיקר כי אנחנו חוששים מהשפעות שליליות של המעבר על הילדים. הגדול עולה לכיתה ח', והוא מאוד מבוסס כאן מבחינה חברתית. כמו כן, הוא שולט בצורה מלאה בשפה, מגלה עניין בתרבות המקומית וכדומה. האם זה נכון להחזיר לארץ לילד בגיל כזה, או שכדאי לחכות שנה שנתיים ואולי יותר? שאלנו אותו מה דעתו והוא כל כך כעס עלינו, שמאז לא העזנו להעלות את הנושא, אפילו לא בינינו. מה הפתרון האופטימאלי, ואלו טיפים אתה יכול לתת לנו בנוסף לאינטואיציות שיש לנו כהורים שמכירים את הילדים שלהם? מחכה לתגובה. תודה אורלי."

8/2/2005 21:12

"שלום אורלי,

אין ספק שהורים חייבים להתחשב בצרכי ילדיהם בקבלת החלטות משמעותיות, אבל השאלה היא מה הם צרכים אלה. למשל, האם זה בעיקר הצורך של הילד להישאר מחובר לחבריו, או הצורך להבטיח התחברות טובה שלו למשפחה גם בעתיד? ראייתכם כהורים אמורה להיות מקפת ורחבה יותר, כזו שלוקחת בחשבון לא רק את התנגדותו הרגעית של הילד, אלא גם שיקולים נוספים כמו הערכים המשפחתיים שלכם, הצרכים האישיים שלכם כהורים, הסתכלות ארוכת טווח על חינוך ילדיכם, מחויבויותיכם למשפחה הרחבה וכיוצא בזה.

כמו כן, עליכם לזכור שדחיית מועד החזרה לארץ מפחיתה מאוד את הסיכויים לחזרה מוצלחת, שכן התערות ילדיכם בחברה המקומית רק תעמיק. לכן, אני מציע שתחליטו על חזרה לארץ, במקום להמשיך להתלבט לגבי עצם ההחלטה. מרגע זה ואילך, חשבו כיצד אתם עוזרים לילדיכם להסתגל להחלטה זו. נשמח לסייע לכם כאן גם המשך.

בברכה,

חיים עמית"

9/2/2005 00:53 אורלי

"תודה, חיים, עבור התייחסותך להתלבטות הכל כך קשה שלנו, אבל אתה יודע מה? אני קוראת אותך שוב ושוב ואני חושבת לעצמי – אולי בעצם זה לא כך מסובך כמו שאנחנו מתארים? אתה צודק שאנחנו, ההורים, צריכים לתת תשובות ברורות לנושאים שהעלית ומשם להמשיך. כבר עכשיו, כשאני עונה לעצמי בעל פה על השאלות ששאלת בכתב, אני מרגישה את הכוח לעשות את השינוי ופחות מתעסקת בעד כמה הבן הגדול יכעס עלי בעתיד. עזרת לי. תודה רבה."

שלב שני – עזרה לילדים בהסתגלות לארץ, לאחר החזרה

גם אם נעשתה הכנה לחזרה, ובמיוחד אם לא נעשתה הכנה כזו, ההסתגלות לחיים בארץ לאחר שהות של מספר שנים מחוצה לה אינה קלה עבור כל בני המשפחה. ההורים מתחבטים בשאלות מעשיות רבות כמו האם ומתי כדאי לאפשר לילדים לנסוע לביקורים למדינה בה שהו, כיצד לעזור להם התערות בחברה הישראלית, כיצד להתמודד עם התנגדויות ומאבקי כוח וכיוצא באלה. חלק מהתלבטויות ההורים הן חינוכיות, למשל בנושאים של משמעת וגבולות. במהלך שהותה בחוץ לארץ המשפחה התרגלה לנורמות התנהגות אחרות ביחסים בין אנשים בכלל ובין ילדים ומבוגרים במיוחד. קשה להורים להסתגל מחדש לנורמות של חוסר משמעת, התנהגות פרועה של ילדים במקומות ציבוריים וכיוצא באלה. לעתים מדובר בהתלבטות ערכית קשה, המאיימת על גיבוש המשפחה.

"חזרנו משהות של מספר שנים באירופה וקשה לנו להסתגל לחיים בארץ. אחד היתרונות של החיים בחוץ לארץ הוא הגיבוש המשפחתי: אין חברים, אין שכונה, אין משפחה. זה אנחנו בשביל עצמנו. היינו הרבה ביחד, אף כי זה לא תמיד היה קל. והנה, כשחזרנו לארץ, החל תהליך כואב של התפזרות המשפחה. זה בא לידי ביטוי גם בדברים הפשוטים של ארוחות ערב וצפייה בטלוויזיה. בעוד שבחוץ לארץ אכלנו בדרך כלל ביחד את כל ארוחות הערב, הרי כאן הילדים רוצים לחטוף משהו וללכת לעיסוקיהם. לכל אחד יש טלוויזיה בחדרו והם מעדיפים לצפות שם בתוכניות. כמו-כן הם מסתגלים יותר מדי, לטעמנו, לסביבה הישראלית החצופה ומאבדים את נימוסיהם האירופאים. אנחנו מנסים לשמר את הערכים המשפחתיים שלנו, אך חוששים שמא אנחנו עושים זאת בנוקשות יתר. כיצד נמצא את שביל הזהב בין לאפשר לילדינו להיות 'ישראלים', על כל המשתמע מכך, ובין לשמר את נורמות ההתנהגות האירופאיות שהתרגלנו להן ואנחנו מעריכים אותן כראויות?"

כאשר הילדים הגדולים מתנגדים לחזרה לארץ, תהליך ההסתגלות יכול להימשך זמן רב. אם ההורים לוחצים על הילדים להסתגלות מהירה, הכישלון מובטח והילד או הילדים עלולים לא להסתגל לארץ. אם ההורים מוותרים ונכנעים להתנגדות הילדים, גם אז הכישלון מובטח, שכן הילדים ימשיכו להשקיע את מרצם בחלומות על הארץ האחרת, ואולי אף יעזבו אליה. על ההורים להנהיג את משפחתם בצורה חכמה במצב מורכב זה (עמית, 2006).

במשפחה שאתה עבדתי בארץ, לאחר שחזרה משהייה ארוכה של כעשר שנים בארץ זרה, שלושה ילדים בני עשרים, שש עשרה ושתים עשרה. במהלך הפגישות התברר ששלושת הילדים קיבלו בצורה קשה את החלטת ההורים על החזרה לארץ. הילד הגדול בן העשרים התעקש להישאר במדינה הזרה ולא חזר לארץ עם המשפחה. הילדה בת השש עשרה התנגדה לחזרה, אך קיבלה את הדין, והסתגלה יפה לארץ. הילדה הצעירה, תלמידת כיתה ו', המשיכה להתנגד גם בארץ לחזרה. היא התלוננה שהיא לא מתרגלת לאוכל בארץ, חסרה את הגירויים של העיר הגדולה בה שהו בחוץ לארץ, שונאת את צורת הלבוש בארץ וכיוצא באלה. היא חזרה פעמים רבות על רצונה לחזור לארץ הזרה וסירבה לפתח כאן קשרים חברתיים. היא הרבתה לכעוס על הוריה שלא התחשבו בהתנגדותה לחזור, והתלוננה בכאב: "למה הם לא נתנו לי להישאר לבד בחוץ לארץ? הייתי גרה אצל חברות טובות שלי ומסתדרת שם ללא בעיות. הם לא יכולים לכפות עלי את ההחלטות שלהם!" ההורים מצידם הרבו ללחוץ על הילדה להסתגל מהר. הם כעסו עליה שהיא מסתגרת בבית, ניסו לשלב אותה בחוגים, דחפו אותה להשקיע יותר בלימודים, סירבו לדבר איתה על ביקורים שלה בארץ הזרה ועוד. במהלך הטיפול ההורים למדו להרפות מהלחץ על הילדה וגילו הבנה לקשיי ההסתגלות שלה. התנגדותה של הילדה הלכה ופחתה. בשלב מסוים עמדה מנהיגותם למבחן הפוך. הילדה ביקשה להמשיך לימודיה בחטיבה בבית ספר בינלאומי בארץ. היא נימקה זאת בקשייה להסתגל לשפה העברית ולתרבות הלמידה בארץ. היא הבטיחה להוריה שציוניה ישתפרו אם תלמד שם. ההורים התלבטו ארוכות ולבסוף החליטו לסרב לבקשת הבת, אף שידעו שהיא תגיב בכעס גדול. הסיבה לסירוב הייתה חששם שבתם תתרחק משורשיה הישראליים דווקא כאן בישראל. לאחר משבר משפחתי קצר בעקבות סירוב ההורים, הילדה החלה לימודיה בחטיבה רגילה, פיתחה קשרים חברתיים ראויים, נרשמה לחוג התעמלות והפסיקה להציק להוריה בקשר לחזרה. "יתכן שארצה לחזור לשם כשאהיה גדולה", אמרה, "אבל אני כבר לא בטוחה. נראה".

סיכום

מדינת ישראל משקיעה הון עתק בהכשרתם של עובדים מצטיינים. כאשר חלק מהם נוסעים בשליחות מקום עבודתם לחוץ לארץ, הם לא תמיד חוזרים. גם כאשר הם חוזרים, קליטתם בעייתית ופעמים רבות לא מוצלחת. כלכלת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לאבד עובדים מוכשרים כאלה. חלק ניכר מהבעיות המכשילות את תהליך המיקום-מחדש-בחזרה (re-relocation) בארץ של משפחות הן בעיות משפחתיות: קשיים אישיים של ההורים ובעיקר קשיים של ההורים עם ילדיהם. על מנת להצליח בהתמודדות עם בעיות אלה על ההורים להתמודד נכון בשני שלבים קריטיים של תהליך המיקום-מחדש-בחזרה: הכנה טובה של הילדים לחזרה, המתחילה עוד לפני המעבר לארץ הזרה; ועזרה לילדים בהסתגלות לארץ, לאחר החזרה. התשובה לשאלה האם המשפחה תצליח לחזור לארץ בצורה טובה, תלויה במנהיגות ההורים, כלומר, בדרך החכמה בה ישכילו להוביל את משפחתם בתהליך מורכב זה.

מקורות

* אור-נוי, ח' קלע,ד' בר-יוסף, ב' (2007). לבד בלילה בעיר זרה. סטטוס. ספטמבר, תל אביב עמ' 24-29

* זילביגר, א' (2008). "עשרת הדברות" להצלחה ב-Relocation. משאבי אנוש, ינואר, 74-76

* מרמלשטיין, א' ואראל-שריסט, ל' (2007). משאבי אנוש. מרץ-אפריל, 2007, עמ' 41-43

* מרמלשטיין, א' ואראל-שריסט, ל' (2008). Relocation דחינו ודחינו.. הגיע הזמן להיפרד… משאבי אנוש. פברואר, 55-57

* עמית, ח' (2006). הורים כמנהיגים. מודן, בן שמן.

[1] ניסיוני בתחום כולל יעוץ למשפחות הן בחוץ לארץ, בשלב ההתלבטות לגבי החזרה מחדש לארץ ובתהליך ההכנה לחזרה; והן בארץ לאחר החזרה, בעזרה בהסתגלות מחדש של כל בני המשפחה. הייעוץ מתבצע הן באופן ממשי – בחוץ לארץ ובארץ, והן באופן וירטואלי – דרך פורום באתר האינטרנט שאני מנהל ("עמית בעין החורש", http://www.hamit.co.il/).

להרצאה בנושא לחצו כאן

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) מיקום-מחדש-בחזרה: על תהליך החזרה לארץ של משפחות לאחר סיום שליחות או עבודה בחוץ לארץ, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 06/26/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2012/01/14/mikoom-mehadash-behazara/

2 תגובות על הפוסט “מיקום-מחדש-בחזרה: על תהליך החזרה לארץ של משפחות לאחר סיום שליחות או עבודה בחוץ לארץ

  1. שלום חיים,
    המאמר מעניין ומעמיק מאד. תודה רבה.
    אנחנו משפחה שגרה בארה״ב 7 שנים ויש לנו ילדים בגילאים 13,11,5,3.
    אנחנו מתכננים לחזור לארץ לשנת הלימודים הבאה.
    יש סיכוי שבעלי יצטרך להשאר עד דצמבר בארה״ב.
    האם יהיה נכון שהילדים יתחילו את שנת הלימודים בספטמבר כשאביהם עדיין בחו״ל או שיכנסו לביה״ס בדצמבר?
    עד כמה זה מכביד על תהליך החזרה?
    כמה זמן מראש כדאי לשתף את הילדים הגדולים? וכמה זמן מראש את הילדים הקטנים?
    תודה,
    זיוה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *