למה באמת בני זוג רבים?

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים כמנהיגים, מודן, 2006

והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

אתר אינטרנט: www.hamit.co.il

 

"הרבה זוגות נשואים היו חיים בעושר ואושר לו רק לא חיו יחדיו" (פרידריך ניטשה)

 תסריט מציאותי:

היא: "למה אתה כל הזמן על המחשב? כנראה שאני בכלל לא חשובה לך, רק העבודה שלך. אולי תבוא לשבת איתי?"

הוא: "אני מזכיר לך שכשאני רציתי אותך, דחית אותי בגסות".

היא: "יופי, אתה תמיד רוצה להיות איתי כשזה לא מתאים. אתה יודע שכשאתה צועק על הילדים אני לא יכולה לסבול את זה, ובכל זאת, מיד אחר כך אתה רוצה שאני אהיה נחמדה אליך. זה לא עובד ככה!"

על מה בני זוג רבים קל מאוד לדעת: על מי יוריד את הזבל ומי ינקה את הבית, ומי צודק בקשר לצורת האכילה הנאותה של הילדים (הרבה או מעט, לשכנע או לא, ליד הטלוויזיה או בלעדיה) או צורת המשמעת הרצויה לגביהם (להעניש או לחזק, להכריח או לבקש), ולמה היא תמיד מבזבזת והוא כזה קמצן וכיוצא באלה.

לעתים אפשר להבין גם למה בני זוג רבים ביניהם, כשהמריבות עוזרות להם לחדד את הבעיות. במקרים אלה, הכעס ההדדי מאפשר לבני הזוג לבטא עניינים חשובים שלא מדוברים מספיק עד כה ביניהם, ועל ידי כך להבין את העמדות והגישות המנוגדות שלהם. למשל, אשה המרגישה פגועה מכך שבעלה לא פנוי אליה רגשית, מנסה להסביר לו זאת בצורה שקטה, מדי פעם. היא חשה שאינה מצליחה להסביר את עצמה, שכן אין שינוי בהתנהגותו. לכן, היא תיזום, במודע או שלא במודע, מריבה הגונה שבה תטיח את רגשותיה בצורה שבן זוגה לא יוכל להתעלם ממנה. או לדוגמא, בעל המרגיש מתוסכל מכך שאשתו נמנעת לקיים אתו יחסי מין. לאחר מספר ניסיונות כושלים לרמוז לה על תסכוליו, הוא "יפוצץ" את היחסים על ידי הסתגרות עוינת מפניה ומניעת כל אינטראקציה משמעותית ביניהם.

ואולם, במרבית המקרים אין צורך לחדד את הבעיות בין בני הזוג – הן מספיק מחודדות, והמריבות רק מקצינות את הבעיות מדרדרות את לדרך ללא מוצא. מרבית המריבות בין בני זוג מסתיימות בחוסר הסכמה, בתחושות פגיעה ועוינות וגורמות לנזקים חסרי תקנה במערכת הזוגית. מדוע, אם כך, ממשיכים בני זוג להתיש את עצמם במריבות הרסניות?

למה באמת בני זוג רבים?

פעמים רבות, מאחורי המריבות הזוגיות עומדת סיבה סמויה, לא ידועה בדרך כלל לבני הזוג או שידועה להם ברמה חלקית מאוד, אך יש לה משמעות וחשיבות רבים לקיום הקשר: הקושי למצוא את המינון המתאים בין הצורך להתקרב אחד לשני לבין הצורך להתרחק אחד מהשני! הכיצד?

ביחסינו עם הזולת אנו מונעים משחר ילדותנו על ידי שני צרכים בסיסיים, המתבטאים בעיקר בקשר זוגי. האחד הוא הצורך בקרבה, באינטימיות, בחיבור לאחר. במילים אחרות, "לא טוב היות האדם לבדו" – בני אדם מרגישים רצון להיות ביחד, להרגיש שהם מחוברים לזולת, לקיים יחסים קרובים עם האחר. הצורך השני הוא הפוך: הצורך באוטונומיה, בנפרדות, להיות עם עצמי. במילים אחרות, "אם אין אני לי מי לי?" – בני אדם רוצים להרגיש שיש להם את עצמם בלי קשר לאחר, להרגיש שהם קיימים בזכות עצמם, שיש להם מרחב אישי פרטי.

כשאחד הצרכים האלה מופר, או אפילו רק מאוים, ובני הזוג לא יודעים כיצד להתמודד בצורה  תקשורתית טובה עם המצב – נוצרת המריבה. תפקיד המריבה במקרים אלה הוא לקרב (אם הרגשנו שהתרחקנו מדי) או להרחיק (אם הרגשנו שהתקרבנו מדי). נבחן בצורה מפורטת יותר את הדינאמיקה הסמויה והמעניינת הזאת של מריבות זוגיות.

במקרה של הצורך בקרבה, במערכת זוגית בריאה בני הזוג יודעים לבטא את הצורך שלהם להרגיש קרובים בלי לחנוק אחד את השני. הם לא "בולעים" את האחר (מתנהגים בשתלטנות) וגם לא "נבלעים" בו (מתנהגים בתלותיות). לעומת זאת, במערכת זוגית מריבנית בני הזוג אינם יודעים לבטא את הצורך הטבעי שלהם בחם ובחיבה בצורה תקשורתית ראויה. הם צריכים לריב לשם כך. בצד הרגשות הקשים שמעוררת המריבה, היא גם מבטאת אכפתיות וקשר, והיא עדיפה עבורם על פני אדישות וניכור ביחסים. למשל, אם אחד מבני הזוג מרגיש שהאחר לא נותן לו מספיק תשומת לב, הוא יריב איתו כדי לקבל את תשומת לבו – אם לא בצורה חיובית, לפחות בצורה שלילית. או למשל, אם אחד מבני הזוג מרגיש שבן זוגו מתרחק ממנו, הוא מתחיל לחשוש שמא הוא כבר לא נאהב יותר. החרדה מדחייה גורמת לו להגביר את ניסיונות ההיצמדות לבן הזוג המתרחק: הוא מתלונן, מאשים, כועס ומבקר את בן הזוג, מתוך כוונה ליצור קרבה. ואולם, התנהגויות אלה מעיקות ומכבידות על בן הזוג, החש ששוללים לו את מרחב חופש הפעולה שלו וגורמות לו לתחושת חנק ואיבוד שליטה. כך נוצר מעגל שלילי סוגר המוביל, בסופו של דבר, להגברת הריחוק בין בני הזוג, במקום לקרבם.

"אם יש משהו שהורג אותי אלה השתיקות שלך, אמרתי. הרי לא יתכן שאין לך מה לשאול על מה שסיפרתי לך, אז לשם מה הנימוס האידיוטי הזה תמיד? ממה אתה פוחד? כל כך נזהרים מלפלוש לטריטוריה של האחר עד שבסופו של דבר משאירים אותו שם לבדו. הסתכלת פעם על התרנגולות בחצר של אבא שלך? הן לא מפסיקות לנקר זו לזו את הצוואר, ובכל זאת הן מתרוצצות יחד לכל חור, ולא חוששות לגעת זו בזו כשקר להן או כשהן פוחדות, ואף הן לא לבד" (מירה מגן, אל תכה בקיר, הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 182)

במקרה של הצורך בהתרחקות, במערכת זוגית בריאה בני הזוג מוצאים את הדרך לבטא את הצורך הטבעי שלהם להתרחק אחד מהשני, להרגיש את הלבד בתוך הביחד, מבלי לפגוע ומבלי להיפגע. לעומת זאת, במערכת זוגית מריבנית, אין לגיטימציה להתרחקות בני הזוג אחד מהשני, גם אם הכוונה היא ל"למלא בטריות" ולחזור לקשר הזוגי שלמים יותר. התרחקות כזאת נחווית כפגיעה ומעוררת רגשות אשמה. למשל, אין לבני הזוג רשות להתרחק לעיסוקיהם הנפרדים (תחביב, חברים וכיוצא באלה) מבלי שזה יתפרש על ידי האחר כדחייה או כעזיבה. לעתים הקרבה מאיימת כי אחד מבני הזוג מרגיש תלוי מדי בבן הזוג האחר. עדיף לו לכעוס על בן הזוג, כדי לטשטש לעצמו את האהבה ואת התלות בו.

בכל מקרה, כדי להשיג את ההתרחקות חייבים בני הזוג לארגן איזושהי פרובוקציה, מריבה. רק אז מותר להם להתרחק: להיות עם עצמם, להשלים עבודה, לפגוש חברים וכיוצא באלה. ואולם, ההתרחקות בעזרת מריבה אינה מספקת – בן הזוג לא מרגיש משוחרר גם כשהוא לבד. הוא חש תחושות אשמה על הפגיעה בבן הזוג האחר ועל ההתרחקות ממנו. הוא חרד מאפשרות אבדן הקשר, ולכן הוא רוצה לחזור ולהתקרב. ההתרחקות, אם כך, לא השיגה את מטרתה – בן הזוג לא מרגיש את החופש האמיתי, את המרחב הפנימי המשוחרר.

"וודי אלן מספר שהוא ואשתו מצאו את הנוסחה לחיי זוגיות מאושרים ומושלמים. בכל שבוע, בימי שני וחמישי, יוצאים אשתו והוא לבילוי ערב רומנטי במיוחד: הם פותחים במסעדה צרפתית מהודרת, בארוחה משובחת עם שמפניה ואור נרות, אחר כך הם מטיילים שלובי זרוע לאורו של הירח בטיילת מקסימה, ובחצות הלילה הם מתמסרים לחיבוקים ונשיקות ועוד דברים רבים וטובים שמשמחים את הלב. וודי אלן מספר שהוא מקפיד לא להחמיץ אף מפגש כזה ועושה את כל המתואר לעיל בימי שני. אשתו עושה את אותם דברים ממש, אבל בימי חמישי" (מופיע ב"על הדברים החשובים באמת", חיים שפירא, כנרת זמורה ביתן, 2009, עמ' 63).

כוחן של סיבות אלה למריבות זוגיות הוא כל עוד לא מודעים להן. ברגע שבני הזוג מודעים להן, נפתחות להם אפשרויות חדשות לסיפוק הצרכים הטבעיים שלהם בקרבה ובריחוק, שלא באמצעות מריבות. במילים אחרות, חלק מהמריבות הזוגיות תיעלמנה כשבני הזוג יכירו בכך ששני צרכים בסיסיים אלה –  הצורך בקרבה והצורך בהתרחקות – קיימים אצל שניהם, במידה זו או אחרת. משעה שיכירו בכך, הם יחפשו דרכים תקשורתיות לבטא אותם במערכת הזוגית, בלי לפגוע ובלי להיפגע, על ידי דיאלוג, הבנה והתחשבות. כך יגיעו לאיזון המתאים להם בין התקרבות להתרחקות.

לסיום

איך קיפודים שקר להם מתחממים? אם הם יתקרבו יותר מדי, הם ידקרו אחד את השני ויכאב להם. אם הם יישארו רחוקים מדי, לא יכאב להם אבל יהיה להם קר. הנקודה בה הם מצליחים להתקרב כך שיתחממו בלי שידקרו, היא נקודת הקרבה האידיאלית.

תסריט אידיאלי:

הוא: "אולי תבואי לשבת איתי קצת? את רחוקה לי ואני רוצה להרגיש אותך איתי".

היא: "אני שמחה שזה חשוב לך, אבל אני זקוקה לעוד קצת זמן לעצמי, לבד, להירגע קצת מהמריבות שהיו לי עם הילדים. אגיע אליך עוד מעט".

הוא: "בסדר. אני מבין את זה. גם לי זה קורה. העיקר שתגיעי מהר…".

תסריט אידיאלי:

היא: "אולי נלך מחר לסרט? בזמן האחרון לא עשינו שום דבר ביחד. זה חסר לי".

הוא: "אז זהו, שכחתי לומר לך שקבעתי מחר להיפגש עם החברים שלי למשחק ולפטפוטים. מזמן לא עשיתי את זה. אני מקווה שאת לא נפגעת".

היא: "כמובן שהייתי יותר שמחה אם היינו יוצאים ביחד, אבל אני לגמרי מבינה את הצורך שלך להיות גם עם חברים שלך. כל עוד זה לא בא על חשבון הקשר שלנו, אין לי בעיה עם זה".

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) למה באמת בני זוג רבים?, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 08/20/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2012/01/15/lama-bney-zoo/

תגובה אחת על הפוסט “למה באמת בני זוג רבים?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *