מתחילים ממקום אחר. האם גם מגיעים למקום אחר?

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

מנהל אתרי האינטרנט: "עמית בעין החורש" ו"לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים עמית"

החלטתי שהפעם זה יהיה אחרת. לא עוד הפרדה בין גברים לבין נשים: אלה הולכים לבד ומדברים על נושאים מקצועיים ואלו צועדות לבד ומשוחחות על נושאים אישיים. החלטתי שמהתחלה אשתדל שנהיה ביחד, נשים וגברים, ונדבר על אותם נושאים. ואמנם כך התחלנו: שני זוגות חברים, שני גברים ושתי נשים, צועדים ביחד ומשוחחים על אותם נושאים: הקיבוץ, הילדים, המדינה, הטבע. כשהן, הנשים, דיברו, אני הקשבתי. כשהוא ניסה יותר מדי לדבר איתי, לא שיתפתי פעולה. אבל, אחרי חצי שעה-שעה של הליכה, מצאתי את עצמי, שוב, בנפרד עם הגבר, איש חביב, חברותי ומילולי. הנשים בראש שוחחו בהתלהבות על מה קרה לאחרונה לחברתם המשותפת שבעלה בגד בה, וכיצד הצליחו להוציא בהנחה גדולה בגדים מקסימים מחנות אופנה יוקרתית, ולמה הילדים מתנהגים לאחרונה בצורה פרועה. ואילו אנחנו דיברנו בעקביות ובעניין רב על השינויים הדרמטיים שמתרחשים לאחרונה בעולם התקשורת, ועל ההישגים של כל אחד מאיתנו בעבודתו. וכך, על אף שהתחלנו את האינטראקציה החברתית שלנו ממקום אחר – נשים וגברים ביחד – הגענו מהר לאותו מקום שבדרך כלל אנחנו מוצאים את עצמנו בו – נשים וגברים לחוד.

מתחילים ממקום אחר

"הילד מאוד חשוב לי. חשוב לי להיות אבא מעורב, לא כמו אבא שלי. אני לא מרגיש שאני רק עוזר לאשתי בגידול הילד. אני מרגיש שאנחנו מגדלים אותו ביחד. אני עושה הכל: רוחץ, מאכיל, מחליף, משחק. יש ביני לבין אשתי חלוקת זמן די שוויונית, ופעמים רבות אני דוחה ישיבות ופגישות או מתאם אותן מראש לזמנים שאני לא עם הילד."

אין ספק שגברים ונשים מתחילים היום את חיי הזוגיות והמשפחה ממקום אחר, שוויוני הרבה יותר מאשר אי- פעם. יש לכך שני ביטויים בולטים: נשים רבות, ולא רק גברים, יוצאות לעבודה ואף מפתחות קריירה; וגברים רבים, ולא רק נשים, מעורבים בגידול ילדיהם.

נשים עובדות ומפתחות קריירה – למרות שבישראל שיעור הילודה גבוה מאוד, לפחות ביחס למדינות המערב, נשים רבות יוצאות לעבודה. ב-65% מהמשפחות הזוגיות, שני ההורים עובדים, אף כי בממוצע נשים עובדות באופן משמעותי פחות שעות מאשר גברים. יתרה מזאת, בעוד שבעבר נשים עבדו במקצועות נשיים – כגון הוראה, מזכירות – ועשו זאת במשרות חלקיות, הרי כיום נשים עובדות במשרות מלאות ובמגוון של עבודות. מעבר לכך, נשים כיום לא רק עובדות לשם פרנסה, משכורת שנייה במשפחה, אלא מתוך רצון לקריירה, צורך בהגשמה אישית. הן מתחילות בכך הרבה לפני שהן נעשות אימהות, ומגיעות להורות עם ציפייה שיתאפשר להן להמשיך את הקריירה שלהן, בדיוק כמו הגבר. הן מרגישות שוות וראויות יותר מבחינת חלוקת ההכנסות במשפחה, וגם בטוחות יותר בעצמאותן. וכך, בעוד שבעבר היה ברור מי מוותר על קריירה – האישה – היום זה פחות ברור, ויש על כך שיח וגם קונפליקטים בין בני הזוג.

גברים מעורבים בגידול ילדיהם – הרעיונות הפמיניסטיים החדשים השפיעו על יצירת דמות גבר חדשה. גברים נפתחו לדרכים נוספות להגשמה עצמית מלבד קריירה. הגברים של היום אומרים: "אני לא רק מכונה שיוצאת ומביאה פרנסה". כמו כן, מאחר שגיל הולדת הילדים מתאחר כיום בהרבה (בחלק גדול מהמשפחות אין עדיין ילדים עד גיל 29-30 של ההורים) גם הגברים מגיעים לחיי המשפחה בשלים יותר, כי הם מבוגרים יותר. הם מצפים מעצמם להיות שותפים יותר בגידול הילדים ומתאמצים לממש זאת. הם יוצאים מאוחר יותר לעבודה כדי לקחת את הילד לגן, מחליפים לו חיתול ועושים לו אמבטיה, מטיילים עם התינוק בעגלה, מקדימים לחזור מהעבודה כדי להוציא את הילד מהגן, משתדלים להגיע למסיבות בגן ובבית הספר וכיוצא באלה. וכך, לצד נשים שיוצאות יותר לעבודה ולקריירה, יש כיום גם גברים החוזרים הביתה ולוקחים תפקידים יותר "נשיים".

מגיעים לאותו מקום

"זה לא התחיל ככה. הוא היה אבא מאוד מעורב, לא רק בהצהרה כמו היום, אלא גם במעשה. הוא לקח הרבה חופשים מהעבודה כדי להיות עם הילדים. אבל, עכשיו, עם הילד השלישי, הוא כאילו התעייף. הוא כיום אבא רק של סופי שבוע. לפעמים הוא מספיק באמצע השבוע להגיע לארוחת ערב ואז הוא מקלח את אחד הילדים. אבל זה נדיר. נכון שזה יותר ממה שאבא שלי היה, שבכלל לא ראינו אותו, גם לא בסוף שבוע. אבל זה רחוק, מאוד רחוק, מהמקום שחלמנו להגיע אליו".

על אף שנשים וגברים מתחילים בתקופתנו במקום אחר, שוויוני יותר, ביחסים הזוגיים וההוריים שלהם, הם לא מצליחים להתמיד בכך, ומגיעים למקום דומה ליחסים המגדריים המסורתיים של פעם. נשים, יותר מאשר גברים, עושות פשרות על חשבון העבודה לטובת הבית. וגברים עדיין יותר עוזרים לנשותיהם בגידול הילדים ופחות פועלים כשותפים מלאים לגידולם.

נשים, יותר מאשר גברים, עושות פשרות על חשבון העבודה לטובת הבית – בהתלבטות בין התמסרות מלאה לעבודה לבין התמסרות מלאה לבית, נשים מחפשות פשרות, אבל אלה בדרך כלל באות על חשבון העבודה. על אף שנשים חושבות אולי שלאו דווקא הן צריכות לוותר על קריירה, בפועל הן אלה שמוותרות: הן עובדות מחוץ לבית פחות מהגברים. הגברים, קרועים יותר מאשר בעבר, בין ציפיותיהם להישגיות בעבודה לבין רגשות האשמה שלהם על היעדרותם מחיי המשפחה, מתפשרים בדרך כלל על חשבון הבית: הם יותר בעבודה ופחות בבית. בחלק מהמקרים הפשרות שנשים עושות על חשבון העבודה מלוות בתחושות תסכול והתמרמרות. בחלק מהמקרים, נשים שלמות עם בחירתן. יותר ויותר נשים מחליטות להפסיק את המרוץ המטורף בין עבודה מתישה, צהרונים, גנים, מטפלות וחוגים. הן נעשות עצמאיות, עובדות מהבית, נהנות משעות גמישות, ונוכחות הרבה יותר בבית. חלקן מוכנות להפסיק לעבוד בכלל. האישה אומרת לעצמה: "אני לא צריכה לקחת על עצמי את כל העולם. אני לא רוצה להיות כמו גבר. אני רוצה לחזור לתא המשפחתי".

"היה לי ברור שככה זה לא ילך. אני מתוסכלת ומותשת, היחסים בינינו מידרדרים והולכים, כי אני צוברת עליו כעסים על כך שאני לבד והוא לא עוזר לי, והכי חשוב, הרגשתי שהילדים נפגעים, מרגישים מוזנחים. אין מה לעשות: ילדים זקוקים להורים שיהיו איתם, ולא היינו איתם באמת. לכן, החלטתי לוותר על המשך פיתוח הקריירה שלי בעבודה, ולעבור לעבוד מהבית בצורה חלקית מאוד כעובדת חוץ. היה לי קשה לקבל את ההחלטה, אבל משעה שקיבלתי אותה, החיים בבית נעשו עבור כולנו נעימים ובריאים הרבה יותר. אני גם לא ממורמרת כי בסה"כ די הקדשתי לעצמי עד עכשיו: למדתי, השתלמתי, התקדמתי בעבודה. אולי בעוד כמה שנים, כשהילדים יהיו ממש גדולים, אחזור להמשיך את הקריירה או אתפתח באפיקים חדשים, מחוץ למשפחה".

" כשהתחתנו, הייתה לי פנטזיה שאני ואשתי נתחלק שווה בשווה בכל הדברים. היה לי מאוד חשוב שהיא תמשיך בקריירה שלה ולא תוותר. עודדתי אותה לכך ככל שיכולתי. אבל, על אף שהתנגדתי להחלטתה להתחיל לעבוד מהבית, ברור לי שהיא צדקה: המצב לפני כן היה טירוף מוחלט. אני לא הייתי מסוגל לוותר על עבודתי: גם משרה קבועה בשכר גבוה, וגם היה לי חשוב להתפתח ולהתקדם בעבודה."

גברים עדיין יותר "עוזרים" לנשותיהם בגידול הילדים ופחות פועלים כשותפים מלאים לגידולם –  ככל שהדברים נוגעים לאחריות בני הזוג לאחזקת הבית ולגידול הילדים, אין בדרך כלל ספק. אימהות מרגישות אחריות רבה יותר מאשר אבות: הן דואגות, מוטרדות, מטפלות, מארגנות ועוד. הבעלים נרתמים לגידול הילדים יותר מאשר אבותיהם, אבל האחריות על אחזקת הבית ועל גידול הילדים היא עדיין של האימהות. תפקיד האב המעורב מצומצם בדרך כלל ומסתכם בסיוע להתארגנות עם הילדים בתחילת היום ובסופו. וכך, עם סיום העבודה הרשמית של הנשים, שיכולה להיות לפעמים ארוכה מאוד כשהן נשות קריירה, הן מגיעות הביתה וממשיכות לעבוד עם הילדים ועם הבית, כבעין משרה שנייה, אלא שהפעם ללא שכר. בישראל של תחילת האלף השלישי, ילדים עדיין נחשבים למחלקה של אמא. בסקרים שנעשו לפני כשנתיים התברר כי קרוב לשני שלישים מהאימהות העובדות מגיעות הביתה לפני 17.00 בעוד שפחות משליש מהאבות עושים זאת. קרוב לחצי מהאבות מגיעים הביתה לאחר השעה 18.00 בעוד שפחות מעשרה אחוז מהאימהות עושות זאת! בעוד שבמדינות סקנדינביה 90% (!) מהגברים ממשים את זכותם החוקית לצאת לחופשת לידה ולאפשר לבנות זוגן לחזור לעבוד, בישראל רק אחוז מבוטל של גברים מנצלים את האפשרות הזאת.

קונפליקטים רבים מתעוררים בין גברים ונשים על רקע זה. הגבר מרגיש שהוא עושה את מה שהוא יכול ובשבילו זה הרבה, בעיקר כשהוא משווה את עשייתו למודל שהיה קיים אצל הוריו: הוא מסיע לעתים לחוגים, עוזר לפעמים בשיעורי בית, מכין ארוחת בוקר ומשתדל להיות שותף בהשכבה של הילדים בלילה. האישה יכולה להעריך את התגייסותו של הגבר, אך היא עדיין מתוסכלת מהפער הגדול בין תחושת האחריות המלאה שלה למה שקורה בבית לבין תחושת האחריות החלקית מאוד של הגבר.

"מי קם לילד בלילה? אני, כי הוא עובד קשה יותר במשך היום. מי מבטל פגישה חשובה בעבודה ולוקח את הילד לרופא כשהוא קודח לפתע? אני, כי הוא מרוויח יותר כסף. מי הולך לימי הורים, דואג שלילד יהיה כל מה שהוא צריך בתחילת הלימודים בבית ספר, לא הולך לישון עד שהילד לא חוזר הביתה מבילוי? אני, כי אני היסטרית והוא רגוע, כי הוא גבר ואני אישה".

"אני מרגיש שאני עושה את המירב שאני יכול למען משפחתי. גם עובד ביום כמו חמור, מהבוקר עד הערב, וגם כשמגיע הביתה, מתגייס למען הילדים. ומה אני מקבל? טענות, קיטורים וכעסים."

האם אפשר, אם כך, להגיע למקום אחר?

לכאורה המציאות עגומה ומייאשת: נשים וגברים שמתחילים בראשית חייהם המשותפים ממקום אחר, שוויוני יותר, לא מצליחים להתמיד בכך וחוזרים ליחסים מגדריים לא שוויוניים. ואולם הכרה במציאות זאת יכולה להיות הצעד הראשון לשינוי המצב. עלינו להכיר בכך שהמודל הקלאסי, שהיה מקובל במשך מאות שנים, ובו גברים היו אחראים על התמיכה הכלכלית במשפחה, בעוד הנשים היו אחראיות על הטיפול בילדים ועל אחזקת הבית, לא באמת נשבר. במקום לשגות באשליה שעשינו דרך ארוכה ומוצלחת ליחסים שוויונים בניהול המשפחה, עדיף להכיר בכך שאנחנו עדיין בתחילת הדרך. כדברי צ'רציל, במהלך נאום שנשא לאחר הניצחון בקרב אל עלמיין, במלחמת העולם השנייה: "זה אינו הסוף (של המלחמה), אין זה אפילו תחילת הסוף, אבל אולי זהו סוף ההתחלה". בעקבות שינוי זה בתפיסה נחוץ שינוי משמעותי בהתנהגות. אם אבות לא יוותרו לעתים על הקריירה לטובת חיי המשפחה, ולא יתחילו לקחת חלק שווה באמת בניהול הבית, כשותפים ולא רק כעוזרים – דבר לא ישתנה. גם הנשים צריכות לתרום את תרומתן לשינוי הנורמה הקובעת שגידול הילדים הוא העבודה של אמא. כל זמן שחמישה ימים בשבוע מתייצבת "אשת הקריירה" ב-16.00 כדי לאסוף את הילדים, ואינה דורשת מאבי ילדיה לעשות זאת, על אף עבודתו החשובה, דבר לא ישתנה.

הייתה אישה זקנה שתמכה בנזיר במשך עשרים שנה. היא בנתה לו בקתה קטנה, בה היה מתבודד ומאמן את רוחו. נערה צעירה נהגה להביא לו מזון ולעזור לו בעניינים שונים. יום אחד אמרה לה הזקנה: "בפעם הבאה, אחרי שתגישי לו את מזונו, חבקי אותו, כדי לבחון את תוצאות האימון שלו." הנערה עשתה כך ושאלה אותו איך הוא מרגיש. "זה כמו עץ זקן הצומח על סלע קר בחורף," ענה הנזיר. הזקנה גירשה אותו ושרפה את הבקתה" (יעקב רז, שיחות מטורפות – מעשי זן, מודן, 1995).

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) מתחילים ממקום אחר. האם גם מגיעים למקום אחר?, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 08/20/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2012/01/15/mathilim-memakom-aher/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *