הצבת גבולות בהורות

"כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר"

(ש"י עגנון, איגרא רמה, עיר ומלואה, עמ' 198)

מה זה הצבת גבולות בהורות?

"גבול", על פי מילון ספיר (1997), הוא "קו המבדיל בין דבר לדבר, בין מקום למקום, בין ארץ לארץ, בין תקופה לתקופה, בין תחום לתחום", וכן "סוף, קצה, נקודה או קו שאין להגיע אל מעבר להם". גם במשפחה הורים מציבים גבולות לילדיהם כדי לתחום עבורם את המותר והאסור בחיים בכלל ובחיים הביתיים במיוחד. הגבולות מציינים עבור הילדים היכן מתחיל תחום והיכן הוא מסתיים, להיכן "יש כניסה" ולהיכן "אין כניסה". הורים מציבים גבולות באמצעות מילים (למשל, "לא", "עד כאן", "אסור", "לא מסכים" וכיו"ב), משפטים ("אצלנו אוכלים רק בסכין ובמזלג ולא בידיים", או "בבית שלנו אסור לעלות עם נעליים על הספה בסלון") ומעשים (למשל, סגירת דלת, התייצבות כמחסום וכיו"ב).

הנושאים בהם הורים מציבים גבולות לילדים רבים ומגוונים החל מגיל צעיר בהרגלי אכילה ושינה לתינוק, דרך תהליכי גמילה ממוצץ ומחיתול, נוהלי קימה בבוקר לגן ולבית הספר וכלה בנוהלי ישיבה בארוחות, צפייה בטלוויזיה, כניסה לחדר ההורים וכיו"ב. בגיל ההתבגרות משתנים הנושאים לפירסינג, קעקועים, חזרה מבילויים בלילות, היעדרויות מבית ספר וכיו"ב.

מהם סוגי הגבולות שהורים מציבים לילדיהם?

ניתן להבחין בשני סוגי גבולות עיקריים שהורים מציבים לילדיהם: גבולות שנובעים מצורכי הילד וגבולות שנובעים מצורכי ההורה.

גבולות שנובעים מצורכי הילד הם גבולות שהורים מציבים לילדיהם במקומות שבהם הם חושבים שטובתו של הילד דורשת ממנו לבצע פעולות או דברים שאינם עולים בקנה אחד עם רצונותיו. אלה הם, ראשית, גבולות בטיחות הכרחיים (כמו למשל, "אל תרוץ לכביש", "אל תיגע במים החמים", "אל תאכל שוקולד") שמטרתם שמירה על חיי הילד ועל בריאותו. גבולות נוספים שנובעים מצורכי הילד מיועדים לסייע לו להתאים עצמו לחברה על מנת שיוכל להסתדר בה ולהיות אהוב על סביבתו (כמו "אסור לנשוך", "לא עומדים על שולחנות"). גבולות אלה פחות חד-משמעיים ותלויים בהקשר המשפחתי או התרבותי. יש משפחות, למשל, שבהן מותר לאכול בסלון מול הטלוויזיה ובאחרות מותר לאכול רק ליד פינת האוכל.

גבולות שנובעים מצורכי ההורה הם גבולות שהורים מציבים לילדיהם במקומות שבהם הצרכים של הילד מתנגשים ברצונות או בצרכים שלהם. מטרתם שמירה על בריאותו הפיזית והנפשית של ההורה וכן לחנך את הילד להדדיות (למשל, אימא חוזרת עייפה מהעבודה והפעוט רוצה לשחק איתה בדיוק עכשיו; התינוק רוצה להשליך אוכל על הרצפה, רגע אחרי שההורה סיים לנקותה וכיו"ב). לעיתים מתערבבים בראיית ההורה צרכיו האישיים עם צורכי הילד. למשל, האם האמירה "חייבים לאכול ירקות בכל ארוחה" או האמירה "לא לובשים אדום עם כתום" נובעות מצרכים אישיים של ההורה או מראייה אובייקטיבית של טובת הילד?

למה הצבת גבולות חשובה לילד?

המילה "גבול" נתפסת לא פעם כדבר שלילי, שכן גבול הוא איסור, מגבלה, מציב בפנינו את מה שלא נוכל לעשות. ואולם, גבולות הם גם האמצעי העיקרי שעוזר לבני אדם לנהל את חייהם: התיחום הקובע את מה שאפשרי ומה שאיננו אפשרי, זה שמאפשר להבדיל בין טוב ורע, מותר ואוסר. הגבול יוצר סדר ומונע אנרכיה ומאפשר לחיות עם אנשים אחרים. מעבר לכך, ניתן להצביע על מספר סיבות מדוע גבולות חשובים להתפתחות הילד: לסייע להתארגנות עולמו הפנימי, להגן עליו מפני דחפיו התוקפניים, לפתח את יכולתו לדחות סיפוקים ולחזק את שליטתו העצמית, לסייע ללמידתו החברתית, לטפח את עצמאותו ולהעניק לו תחושת שייכות ואכפתיות.

1. לסייע להתארגנות עולמו הפנימי של הילד.

בתהליך התפתחותו עובר הילד ממצב של חוסר דחית סיפוקים ליכולת דחית סיפוקים, מלא מסודר למסודר, מחוסר שליטה עצמית לשליטה עצמית, מחוסר ארגון לארגון. בתהליך מורכב זה, המלווה בחוסר וודאות ובלבול רבים, הילד עלול ללכת לאיבוד ללא עזרת המבוגר. בהעדר בהירות פנימית, במצב של כאוס פנימי, הילד עלול לחוות תסכול רב שיוביל לתוקפנות. כדי לעזור לילד לבנות ולגבש לעצמו עולם פנימי, מסודר, מאורגן, ברור ויציב, ההורים בונים לו בתחילה גבולות חיצוניים. בהמשך יבנה הילד את גבולותיו הפנימיים. קיומו של הגבול יוצר סדר בעולם, הופך אותו לפחות פרוע ומסוכן. הגבולות קובעים את החוקיות של החיים ונותנים לילד אוריינטציה: הוא יודע מה צפוי, על מה יקבל מחמאה ועל מה יינזף. לוח זמנים ונהלים קבועים וברורים לגבי שעות הארוחה, השינה, המשחק והרחצה, מונעים מן הילד בלבול, הרגשת אי נוחות ותחושה של חוסר ידיעה מה צפוי לו. כאשר הגבולות לא ברורים, הילד נכנס למתח ולחוסר שקט ועלול לבזבז את האנרגיה שלו על מלחמות ועל כיבושים. כאשר הגבולות ברורים וסבירים, הוא יכול לנצל את האנרגיה שלו להתפתחות שקטה בתוכם.

2. להגן על הילד הצעיר מפני דחפיו התוקפניים.

תחושת הגבול דרושה לילד הצעיר על מנת שלא יפחד מפני דחפיו התוקפניים. אם לא נעצור את הילד ששובר את הצעצוע שלו, או כשהוא מכה ילד או כאשר הוא קורא ספר, הוא יחיה בחרדה מתמדת שמא יוצף על ידי דחפיו – הקנאה, השנאה, הצורך בסיפוקים מיידיים. ילד שנותן דרור ליצריו התוקפניים ללא שמרסנים אותו עלול להרגיש לאחר מכן אשמה ופחד מאובדן אהבה של הוריו (פוקס-שבתאי, 2004).

שימת גבולות, אינה, לכן, רק עניין של נוחות אלא מתן תחושה לילד שיש מי שדואג לו ולא מאפשר ליצריו להשתלט עליו (כצנלסון, 1998, עמ' 291-2). כשילד יודע שנעצור אותו כשהוא מבצע פעולות אסורות, הוא יוכל לממש בביטחון את סקרנותו לנסות דברים חדשים, בידיעה שלא יקרה לו ולסביבה דבר כתוצאה מכך. הוא מרגיש שדואגים לו, ושיש מי ששומר עליו מעולם התוהו ובוהו של היצרים

3. לפתח את יכולת דחיית הסיפוקים של הילד.

כאשר הורה מציב גבולות לאכילת ממתקים של הילד או מגביל את שעות הצפייה שלו בטלוויזיה, למשל, הוא מחזק אצלו את היכולת לדחיית סיפוקים (עמית, 2003).

4. לעזור ללמידה החברתית של הילד.

בתהליך הסוציאליזציה, החברות, ילדים זקוקים לעזרת המבוגר כדי ללמוד מהם הנורמות

החברתיות המקובלות. הכוונה לנורמות כמו לא להרעיש בשעות שאחרים נחים או זקוקים מסיבה אחרת לשקט; או למשל לכבד פרטיות של בן משפחה, גם כאשר הילד מאוד רוצה להראות לו משהו וכיו"ב. ילדים לא יודעים נורמות אלו מעצמם וזקוקים להורה שיבהיר להם את החוקים הנהוגים בבית ובסביבה, מה מותר ומה אסור. כמו כן, כאשר הורה מבהיר לילד את צרכיו האישיים ואת החובה

לכבדם, הילד יכול ללמוד את משמעות הזולת וגבולותיו בחיים בכלל. בצורה רחבה יותר, זו דרך אותנטית ללמד ילד "לצאת מעצמו", לא להיות מרוכז רק בעצמו, אלא גם לראות את האחר ואת הסביבה בה הוא חי. בהעדר למידה מגיל הצעיר של גבולות במשפחה, עלולים ילדים להתקשות להסתגל בעתיד למסגרות חברתיות חיצוניות כמו ביה"ס, חוגים וכו'. ללא גבולות ייתקל הילד בעולם לא מובן שהפער בינו לבין הבית הוא כה גדול, שאי אפשר להסתגל אליו.

5. לטפח את עצמאות הילד:

שימת גבולות מאפשרת לילד להתפתח לקראת עצמאות. עצם העובדה שילד לומד שרצונותיו אינם זהים לשלנו (הוא רוצה לקרוע את הספר, ואנחנו אוסרים עליו; הוא רוצה עוד סוכרייה ואנחנו מסרבים(, מאפשרת לו להבין שהוא והוריו הם שתי ישויות נפרדות – ובכך מסייעת לו לגבש אישיות נפרדת ועצמאית. רק מול גבול ברור יכול הילד לחוש את גבולות הכוח והרצון העצמי שלו. במובן הזה, גבולות חשובים גם בגיל ההתבגרות. בגיל ההתבגרות המתבגר משקיע מאמצים לפתח נפרדות מהוריו, בין היתר ע"י בדיקת הגבולות שלו במשפחה. לכן, על אף שהוא אומר להוריו באופן מילולי "אל תתערבו", הוא מצפה להתוויה של גבולות. בהעדר מוחלט של גבולות בגיל ההתבגרות או בקיום גבולות מטושטשים בגיל זה, עלול המתבגר להתקשות לפתח תחושה ברורה של נפרדות מהוריו. הצעירים המבקשים למרוד זקוקים למשהו למרוד נגדו, והמשהו הזה לא יכול להיות הבנה בלתי מוגבלת לרצונם למרוד. יש חשיבות להתנגשות, להתנגדות, לסוג של התמודדות ומאבק. מרד הנעורים הוא קריאת תיגר על הסמכות מתוך צורך לבדוק את גבולותיה, את גבולותיו של האני המורד, את גבולות המותר והאפשרי, ואולי חשוב מכל אלה, הוא ניסוי ראשון באחריות אישית. באופן פרדוקסאלי, נדמה שעצמאות המתבגר אינה מתאפשרת בהעדרה של סמכות. היא זקוקה לסמכות כדי למרוד מולה (טאוב, 1998, עמ' 81-88).

6. להעניק לילד, ובמיוחד למתבגר, תחושת שייכות ואכפתיות:

ויתור על ערכים משפחתיים ועל הגדרה של זכויות וחובות של ילדים במשפחה, במיוחד של המתבגרים, עלולים להיתפש על ידיו כויתור הוריו על שייכותו למשפחה. במקרים קיצוניים הימנעותם של הורים מהצבת גבולות עלולה להיתפש על ידי הילדים כהזנחה וכחוסר אכפתיות (Masterson, 1985). המתבגר ירגיש שהוא נשאר לבד להתמודד עם גירויים מאיימים מציפים, פנימיים וחיצוניים, ללא הביטחון שבקשרים המשפחתיים הבסיסיים.

יותם הוא ילד מופנם מאוד, תלמיד כיתה ו'. עד לאחרונה לא היו להוריו קשיים איתו והתפתחותו כילד הצעיר במשפחה הייתה רגועה. לאחרונה החלו קשיים בבית הספר, שהתבטאו בהפרעות, קשיי למידה וכיו"ב. בפגישה ראשונה סיפר יותם שהוא נמצא זמן רב לבד בבית. במיוחד מפריע לו שהוא אוכל לבדו. הוא מרגיש אמנם שהוריו מעניקים לו דברים שהוא חפץ, אך אינם מספיק איתו. בשיחה עם הוריו התברר שהם עסוקים שעות רבות מחוץ לבית, אך גם כאשר הם נמצאים איתו, הוא לא ממש משתף אותם בעולמו. למשל, סיפרה האם, שכאשר היא יושבת איתו לאכול ארוחת ערב, הוא מעדיף שיצפו בטלוויזיה. האם קיבלה הנחייה לדרוש מיותם לא לראות טלוויזיה תוך כדי האוכל ולנמק זאת בצורה הבאה: "חשוב לי להיות איתך, להקשיב לך, לשוחח איתך. זמן האוכל הוא הזדמנות טובה להרגיש ביחד. לכן, אני רוצה שכאשר נאכל, לא תהיה דלוקה טלוויזיה וכך נהיה פנויים אחד לשני".

למה הצבת גבולות חשובה גם להורים?

גבולות חשובים להורים הן כבעלי תפקיד, לצורך מילוי תפקידם, והן כבני אדם, למען קיומם.

כבעלי תפקיד, לצורך ביצוע תפקידם. כדי שהמערכת המשפחתית תוכל לתפקד בצורה בריאה חייבת להישמר העצמאות התפקודית של כל יחיד בה ושל כל תת-מערכת בה, במיוחד עצמאותה של תת-מערכת ההורים (מינושין, 1982). כדי שהורים יוכלו לבצע את תפקידיהם ההוריים המסובכים הם זקוקים לגבולות ברורים שיבהירו את תחומי פעילותם ואת מרחב סמכויותיהם. כאשר הגבולות אינם ברורים, כאשר יש ויכוחים על כל דבר ועניין, הורים מבזבזים אנרגיה נפשית, שממילא אינה נמצאת בשפע ופעולתם אינה יעילה. כאשר ילדים אינם מכבדים את מרחב הפעולה של ההורים, הן מבחינה פיזית (למשל, לא מאפשרים להם לנוח) והן מבחינה רגשית (תובעים מהם ללא הפסק, "מנדנדים" להם וכו'), הם מתישים אותם, הופכים אותם לפחות ממוקדים ופחות החלטיים. כדי לאפשר זוגיות תומכת ויעילה שתאפשר להורים לתפקד טוב כהורים ולשמש מודל לילדיהם, עליהם לשמור על מסגרת של זמן ומקום שבתוכה תתאפשר תמיכה הדדית, ברור קונפליקטים, התחלקות, העשרה הדדית והגעה להסכמים לגבי דרכי גידול ילדים (רוזמן, 1999).

גבולות אישיים כמו "עכשיו אימא נחה", או "אני לא מוכנה שתדבר אלי בחוצפה"; וגבולות זוגיים כמו "לא נכנסים לחדר שינה כאשר הדלת סגורה", או "עכשיו אבא ואימא רוצים להיות לבד" – מבטיחים את יכולת ההורים למלא את תפקידם ההורי.

כבני אדם, למען התפתחותם האישית. גם הורים הם בני אדם הראויים לכיבוד צרכיהם האישיים (עמית, 1997). למשל, שעת שינה סבירה של הילד, חשובה לא רק לצורכי התפתחות הילד, אלא גם ליכולתו של ההורה ליהנות מיחסים זוגיים תקינים עבור עצמו. קימה ראויה של הילד, בזמן וללא ויכוחים מיותרים, חיונית להמשך סדר יום תקין של הילדים, אבל גם לשלוותו הנפשית של ההורה ואף לבריאותו הפיזית. הורה היוצא למסע הארוך והמתיש בדרכים למקום עבודתו, כשהוא לחוץ ונסער מהקמה לא מוצלחת של ילדיו, עלול לשגות בנהיגה וחלילה לבצע תאונה. הקפדה על שעות חזרה הגיוניות של ילדים מבילויים בלילות מגינה, כמובן, על הילדים מהתפתחויות שליליות אפשריות, אך, בד בבד, מגינה גם על ההורים מלאבד את שפיות דעתם מרוב דאגה לילדיהם

מדוע קשה כיום להורים להציב גבולות לילדיהם?

גם כאשר הורים מבינים את חשיבות הצבת הגבולות לילדיהם, הם מתקשים מאוד לעשות זאת. הורים מתקשים כיום להיות ה"איש הרע" – זה שמונע מהילד כל מה שהוא חפץ לעשות. מה הסיבות לכך שדווקא בתקופתנו קשה יותר להורים להתעמת עם הילד ולומר לו "לא"?

בגלל בלבול. הורים מבולבלים בין ציפיות חברתיות סותרות. מצד אחד הם מגדלים ילדים בעולם דמוקרטי עם ציפיות הדדיות גדולות לשוויוניות ולכיבוד צורכי הילדים. מצד אחר, המציאות דורשת מהם לנקוט בגישה סמכותית, הירארכית. כתוצאה מכך, הם מבולבלים. בעבר, קל היה יותר להציב גבולות לילדים, כי התפישה החברתית הייתה סמכותית וחד-משמעית עד כדי נוקשות. המחיר של גבולות נוקשים לילדים היה שהם מנעו קשר וקירבה בין הורים לבין ילדים. כיום, במשפחה המודרנית, המרחק בין הורים לילדיהם הצטמצם מאוד מאחר שהורים מגדירים עצמם יותר כ"חברים" של ילדיהם ופחות כהוריהם. כתוצאה מכך הגבולות בין הורים לבין ילדים רופפים והגבולות שהורים מציבים לילדים אינם יציבים.

בגלל חוסר ביטחון. הורים אבדו בתקופה המודרנית את ביטחונם בהורותם (עמית, 1997). הם אינם סומכים על עצמם שהם אכן יודעים מה טוב לילדים ומטילים ספק בזכותם להטיל עליהם משמעת וגבולות. השינויים המהירים המאפיינים כל תחום בחיינו גורמים לכך שמושגים בסיסיים של "טוב" ו"רע" כבר אינם חד- משמעיים והורים אינם יודעים מה מותר ומה אסור, הן לגבי עצמם והן לגבי ילדיהם. עם התרחבות הידע וההתמקצעות בתחומים שונים, ההורים איבדו את ביטחונם באינטואיציה ההורית.

בגלל החשש לפגוע בילד. בחברה שמקדשת את זכויות הילד ואת צרכיו הורים חוששים לשים גבולות לילד מחשש שידכאו את התפתחותו הטבעית. הם חוששים שמא הגבולות שיציבו לו יגרמו לו סבל מיותר, שמא ירגיש שאיננו מקבלים אותו כמו שהוא.

מספרת אימא, אשת חינוך: "אני מודעת לצורך לשים גבולות לילד, אך כשהוא מתחיל לבכות ורוצה שניקח אותו למיטה שלנו, אני מתקשה להציב את הגבול. אני חשה שהוא סובל וחוששת שמא יגרם לו נזק בעתיד".

בגלל רגשות אשמה. הורים עובדים מרגישים פעמים רבות צורך לפצות את ילדיהם על היעדרותם מהבית. הם מבקשים לא לריב ולא להתווכח עם הילד ככל האפשר, שכן "גם כך הוא כמעט ולא רואה אותי". מיוסרים ברגשי אשם על שלא ראו את ילדם שעות ארוכות הם בורחים מן החלק הקשה של החינוך – שימת גבולות.

במשפחות גרושות, רגשות האשמה יכולים להיות גדולים במיוחד.

בגלל חוסר ידע בהתפתחות הילד. הצורך בגבולות אצל ילדים מתפתח במהלך השנים. הורים שחסרים הבנה חינוכית לצרכים השונים של ילדים בגילאים שונים, לא ידעו להעמיד גבולות בצורה יעילה. כך למשל, חלקם עלולים להעמיד גבולות נוקשים מדי לאכילתו של התינוק מצד אחד, וחלקם האחר עלולים שלא להציב כלל גבולות לצורת אכילתו המזלזלת של הילד בן הארבע, מתוך הנחה מוטעית ש"זה לא הזמן עדיין". הורים אלו עלולים גם לא לדעת שבגיל צעיר ילדים לומדים פחות על ידי דיבורים ויותר על ידי מעשים, ואילו בגיל מבוגר יותר, חשוב שהעשייה ההורית תלווה בהסברים.

בגלל קושי כללי להפעיל סמכות. יש הורים המתקשים להתמודד במצבי עימות בכלל ולא רק עם ילדיהם. הם מפרשים בטעות עמידה על זכויות וביטוי צרכים אישיים כמעשה תוקפנות הרסני.

מה הטעויות הנפוצות של הורים בהצבת גבולות?

קשיים אלה ואחרים של הורים בהצבת גבולות לילדיהם גורמים לכך שהורים עלולים לטעות בשתי טעויות קיצוניות נפוצות: הם עלולים לוותר על הצבת גבולות או להסתפק בגבולות מעטים מדי, או שהם עלולים להציב גבולות מוגזמים ונוקשים.

1. מוותרים על הצבת גבולות או מסתפקים בגבולות מועטים מדי.

למשל, כאשר הילד מסרב, כמו תמיד, לקום בבוקר לגן, ההורים משתדלים לא להלחיץ אותו ואומרים לעצמם: "לא נורא, שיישן עוד קצת. אחרי הכול, גן זה לא אוניברסיטה". כאמור, אי הצבת גבולות מתאימים בילדות עלולה לגרום לבלבול פנימי חמור אצל הילד ולהפרעות התנהגות שלו בעתיד. גישה שתלטנית, התנהגות טרוריסטית, התקפות זעם בלתי נשלטות ועוד הם רק חלק מהתוצאות הקטלניות האפשריות של אי הצבת גבולות לילדים בגיל צעיר.

2. מציבים גבולות מוגזמים ונוקשים.

למשל, בדוגמה של הילד שמסרב, כמו תמיד, לקום בבוקר לגן, ההורים מעירים אותו בכוח ולוקחים אותו לגן בוכה כשהם כועסים עליו מאוד שאינו משתף איתם פעולה. מה שנראה כגבולות חזקים נובע פעמים רבות מקשיים ומחוסר ביטחון. פעמים רבות דווקא כשאנחנו לא בטוחים בעצמנו וחוששים, אנו נוטים להיות קשוחים יותר, נוקשים יותר וגמישים פחות. בכל מקרה, גבולות מוגזמים יוצרים מרחק גדול מדי בין הורים לבין ילדים, אינם מאפשרים ספונטאניות, יוצרים הסתגרות מצד הילד או מובילים למלחמה מתמדת ולמאבקי כוחות מתישים והרסניים.

"למדתי איפה להתעקש ואיפה לא. הבנתי שכאשר אני מתעקשת כל הזמן, בסוף הוא ינצח. הגדרתי לעצמי מחדש מהם הקוים האדומים שלי עליהם אני לא מוכנה לוותר, למשל סיכון חיים, בריאות וסדר יום בבית. לעומת זאת, נושאים שבעבר התעקשתי כמו איזה חולצה ללבוש, איזה אוכל לאכול וכיו"ב, אני כבר לא מתעקשת".

3. מציבים גבולות לא ברורים ובצורה לא עקבית.

למשל, בדוגמה המדוברת, ההורים יוותרו לילד פעמים רבות על קימה מסודרת בזמן, אך בפעמים אחרות יגיבו בהתפרצויות זעם קשות וינסו להכריח את הילד לקום וללכת לגן. הורים שמתקשים בהצבת גבולות נוטים לצבור בתוך עצמם תסכולים ורק כאשר העניינים מחמירים בבחינת "מגיעים מים עד נפש" ו"הילד עובר כל גבול!", הם פועלים בצורה אימפולסיבית ומציבים גבולות בחמת זעם. הילד נבהל, מתבלבל, אינו מבין את הגבול, חווה את חולשת ההורה ותוהה לגבי ההמשך. ההורה נבהל גם הוא מעוצמת התפרצותו, מנסה לפצות את הילד ומבלבלו על ידי כך עוד יותר. בהמשך הוא ימנע שוב מהצבת הגבול, ימשיך להפנים את תסכוליו עד ההתפרצות הבאה. כך נוצר תהליך מעגלי שלילי של הצבת גבולות לא ברורים ומבלבלים. דיאנה באומריינד (1995 Baumrind,) תיארה את תהליך ההתפרצות של הורים כלפי ילדיהם המתרחש דווקא אצל הורים ותרנים, כאלה שנמנעים מלכתחילה מלהעניש את ילדיהם. הם צוברים תחושות כעס וחוסר אונים ואלה מובילות אותם בסופו של דבר להתפרצויות זעם קשות ומפחידות.

כיצד הורים יכולים להציב גבולות בצורה יעילה יותר?

ברור שאיש מאיתנו לא רוצה ילד מדוכא, בלתי יצירתי, ואפילו ילד צייתן מאוד הוא לא החלום שלנו. אבל ברור גם שאיננו רוצים לוותר לחלוטין על גבולות, ולגדל בבית מפלצת קטנה חסרת מעצורים. כיצד יוצרים את האיזון המדויק בין "מספיק גבולות" ל"לא יותר מדי גבולות"? איך בונים לילד מסגרת ברורה ותומכת, אבל נמנעים מאווירה של הגבלה מוגזמת וצמצום לא רצוי של עצמאותו?

להיות החלטיים. כשאנחנו מקדישים מחשבה, בוחרים ומשוכנעים יותר בצדקתנו, קל לנו יותר להציב גבולות ולהסביר לילד מדוע הם נחוצים. ולהיפך: ככל שאנחנו פחות בטוחים בעצמנו, כך אנו נוטים להציג את הגבולות בנוקשות ("כי ככה אני אמרתי!") וליצור אווירה בלתי נעימה ולא מכבדת.

למקד מאמצים. יש לעשות אבחנה בין עיקר לבין טפל בהצבת גבולות. לא הכול חשוב באותה מידה ולא על הכל אפשר להילחם באותה עוצמה. למשל, במקום להיכנס הביתה ולכעוס על כל דבר שזז – הבלגן, הלכלוך, האורות הדולקים וכו' – עדיף למקד את המאמץ ההורי אך ורק בהצבת גבול ברור אחד, לדוגמא, לאכילה המלכלכת בסלון. בגיל מבוגר יותר, הורים יעדיפו להשאיר את הבלגן בחדר לילד ויתמקדו בעניינים מהותיים יותר לעימות כמו שתיית אלכוהול, שימוש בסמים וכו'.

אומרת אימא למתבגר: "יש דברים שלא אתעמת עליהם ויש דברים שאצלי לא יעברו. למשל, כל דבר שהוא הפיך, אני לא אהפוך אותו למלחמת עולם. עגיל באוזן, שיער כחול – היו וחלפו. אבל כשהוא בא עם הרעיון של אופנוע, התנגדנו נחרצות".

עדיף להחליט על איזה גבולות אנחנו לא מתפשרים – ולוותר על כל השאר. כאשר לא מוצבים בפני הילד הרבה איסורים, הוא לומד לכבד את המעט שיש.

לשדר בבהירות. בהירות הגבולות היא תנאי הכרחי לתפקוד המשפחה. בעיות רבות נוצרות במשפחה כאשר הגבול לא ברור, מטושטש, שנוי במחלוקת. נוצר שטח אפור שמזמין מאבקים ומלחמות. לכן, הגבולות צריכים להיות משודרים לילד בצורה בהירה ולא מעורפלת. למשל, לא לשאול את הילד הקטן: "אולי תסדר את החדר?", אלא להבהיר לו בדיוק מה מצפים ממנו: "חדרך חייב להיות מסודר בעוד חמש עשרה דקות".

להפגין נחישות. כאמור, הצבת גבולות כרוכה באי-נעימות, בתסכול, בעימות בין רצונות וצרכים. הורים צריכים להיות מוכנים להתעמת עם ילדיהם ולשלם מחיר רגשי מסוים, שלהם ושל ילדיהם, בהתעקשות על גבולות. למשל, כאשר מונעים מילד צעיר להמשיך במשחק, כי עליו ללכת לישון, הוא ירגיש תסכול רב, שכן רצונו הטבעי הוא להמשיך במשחק, ויכעס על הוריו. על ההורים לגלות נחישות בהשגת המטרה של קיום הגבול ולא לסטות ממנה, גם כאשר הדרך רצופה מהמורות וקשיים.

לפעול בעקביות. המשלים של הפגנת נחישות היא פעולה עקבית על ידי ההורה. הגבה לא עקבית מבלבלת את הילד ופוגעת בתהליך הלמידה שלו. דרישה עקבית נקלטת טוב יותר מדרישה מקוטעת, המבלבלת את הילד. למשל, אם פעם נרשה לילד לישון במיטת ההורים ופעם לא נרשה לו, יתקשה הילד להבין מה אנחנו באמת רוצים. לכן, חשוב שכאשר קובעים את הגבול, נדאג לקיומו בכל האירועים הקשורים אליו.

להסביר כדי להיות מובנים. רצוי ללוות את הגבול בהסבר הגיוני קצר. למשל, "אסור לטפס, כי אתה עלול ליפול", "אסור לגעת במים חמים, כי זה יכאב לך", "אסור למשוך לאימא בשיער, כי זה כואב לה", "עליכם ללמוד לשחק לבד ולכן לא אשחק אתכם עכשיו". ההסבר צריך להיות קצר, כי ילדים לא מבינים הסברים מורכבים. רצוי גם שהצבת הגבול תלווה בהסבר חלופות אפשריות לאיסור, כמו למשל "אסור לצייר על הקיר, אבל אפשר לצייר על הדף", או "בארון בסלון אסר לגעת, אך בארון שלך מותר" וכיו"ב. בגיל ההתבגרות ההסבר יהיה ארוך יותר ומלווה בחלופה הגיונית: "מותר לך לשים עגיל בגבה אך לא בפה, כי זה מסכן את בריאותך". הסבר נוסף שכדאי שהורים יסבירו לילדם הוא שהם ממשיכים לאהוב אותו, גם כשהם כועסים עליו כאשר הוא מתנהג לא כשורה. חשוב שהילד יבין שהעונש שהוריו מענישים אותו ניתן על התנהגות מסוימת ואין פירושו דחייה שלו. הסבר זה חשוב במיוחד לילדים צעירים בגלל פגיעותם וחשיבתם הקונקרטית. אחת הדרכים היעילות להסביר זאת היא להפריד בין אישיות הילד לבין התנהגותו. למשל, לומר לו, "אתה ילד טוב, אבל הדרך בה התנהגת עכשיו הייתה לא יפה, ואני לא מוכנה לקבל התנהגות כזו".

למנוע מראש עימותים על ידי הגבלת הסביבה.

בגיל הצעיר ניתן, ואף כדאי, למנוע מראש עימותים על גבולות. תינוקות וילדים קטנים לא מסוגלים עדיין להפנים את הגבולות החיצוניים שהורים מגדירים להם והם חשופים לסכנות בהתנהלותם היום-יומית. למשל, כשילדים קטנים מתחילים לזחול ואחר כך ללכת, הם צריכים פיקוח הדוק כדי שלא יסכנו עצמם בנפילה קשה, ביציאה מהבית, בנגיעה בשקעים חשופים וכיו"ב. לכן, רצוי בשלב זה לארגן את סביבתו של הילד באופן שיהיו בה מינימום סכנות וכדי שלא נצטרך להכביר הגבלות על הילד. למשל, במקום להזהיר את הילד ללא הפסק "לא לגעת באגרטל הזכוכית" פשוט יותר להרחיק אותו מהישג ידו. או למשל, עדיף לכסות את כל השקעים בבית במקום לכעוס על הילד כל אימת שהוא נוגע בהם.

להשתמש בחיזוקים חיוביים יותר מאשר בעונשים. פרס על התנהגות טובה יעיל יותר מכעס או מעונש על התנהגות רעה. עונש מפסיק במקרה הטוב התנהגות רעה, אך אינו מכוון להתנהגות אחרת, חיובית. הוא גם גורם פעמים רבות למרירות ולעוינות. לכן, עדיף להתעלם מהתנהגות לא רצויה ולחזק התנהגות רצויה. חשוב שהחיזוק יהיה על הישגים חלקיים, ואפילו קטנים, ולא רק על התוצאה ההישג הסופי, כי תהליך הלמידה הוא הדרגתי, רצוף עליות ומורדות. בידי ההורים מגוון רחב של התנהגויות המהוות חיזוק, החל ממתן ממתק, צעצוע או ספר, ועד מלה טובה או חיוך. עדיף להשתמש בחיזוקים חברתיים (עידוד, ציון לשבח) ולא לבנות רק על פרסים חומריים כדי שלא להשתעבד להם. למשל, ההורה יכול לומר: "כל הכבוד שהצלחת לא לגעת באוכל, אפילו שמאוד רצית".

להעניש בצורה שקולה. לעיתים, במקרים בהם מוצו כל הדרכים האחרות ללא הועיל, אין מנוס מענישה. הדברים נכונים במיוחד לגבי ילדים קטנים, עד גיל שש, אך גם לגבי ילדים מבוגרים יותר.המוגדרים כ"ילדים קשים". אלה, פעמים רבות, ילדים בעלי מזג (טמפרמנט) סוער, ששימוש בחיזוקים חיוביים, הימנעות מעונשים, התעלמות, ביקורת או דחייה לא עוזרים להם ((Howard, 1996. כלומר, מה שמצליח עם ילדים שקטים וקלים יותר לחינוך לא מצליח עם ילדים סוערים וקשים יותר לחינוך (Larzelere. 1998). בעוד ההורה לילד שקט יכול להסתפק בדרישה והסבר, הרי ההורה לילד קשה יותר נזקק לאמצעים חמורים יותר, כמו ענישה. בכל מקרה, כדי שהעונש יעזור ולא יזיק הוא צריך להינתן לאחר שיקול דעת יסודי ולא כתגובה אימפולסיבית במהלכה פורק המבוגר את כעסו וזעמו. כדאי להקפיד על מספר עקרונות במתן עונשים שקולים:

חשוב שהילד ידע מראש מהי ההתנהגות עליה ייענש. במחקרים נמצא שהשילוב בין ענישה לבין הסבר הוביל להפחתה ניכרת בהתנהגות תוקפנית של ילדים קטנים (Larzelere, 2001).

רצוי שהילד יקבל אזהרה לפני קבלת העונש כדי שיוכל להימנע ממנו.

חשוב שיהיה קשר בין העונש לבין המעשה עליו נענשים. עונש שרירותי, שאינו קשור למעשה שבעטיו הוא ניתן, יוצר התמרמרות ולעיתים קרובות אינו משיג את מטרתו. עונש הקשור למעשה עליו נענשים אפקטיבי יותר. למשל, אם ילד משחק כדורגל בסלון, אין טעם לאסור עליו לראות יומיים טלוויזיה, אלא אפשר להחרים לו את הכדור לכמה ימים. ולהפך, אם ילד צפה יותר מן המותר בטלוויזיה, כדאי שמחר לא יצפה בטלוויזיה במקום שייאסר עליו להיפגש עם חברים.

אפשר להעניש על ידי כעס והבעת אי שביעות רצון. ילדים זקוקים לאהדת הוריהם ולהערכתם. לכן, כאשר ההורה מבטא כעס ואי שביעות רצון, הילד חווה זאת כסוג של ענישה. אי לכך, מומלץ להורים לנסות להגיב בחריפות על התנהגות הילד, להרים את הקול במקרה הצורך, לחזור על האיסור בקצרה ובאופן ענייני – לפני שהם מענישים בעונשים אחרים.

עדיף להעניש על ידי מניעת שכר מאשר לספק לילד חיזוק שלילי. כלומר, מוטב למנוע הנאה מתוכננת, כגון הליכה לים או לסרט, אם הילד לא יבצע מה שעליו לעשות, מאשר להטיל עליו עונש. מניעת התגמול החיובי היא העונש. לכן נאמר לילד: "אם לא תסדר את החדר, לא נלך לסרט", ולא "אם לא תסדר את החדר, תקבל עונש לא לשחק בחדר".

עונש יעיל מאוד בגיל הצעיר הוא "פסק זמן", כלומר, בידוד הילד למשך מספר דקות בחדרו או בחדר אחר או בישיבה על כסא. על ההורים להקפיד לא לאפשר לילד לצאת מהחדר בזמן "פסק הזמן" ולשחררו משם בתום מספר דקות (Howard, 1996).

עונשים יעילים נוספים בגיל צעיר הם לקיחת צעצוע ומניעת ממתקים. בגיל מבוגר יותר עונשים יעילים הם איסור צפייה בטלוויזיה ו/או משחק במחשב, ניתוק מהאינטרנט, שלילת זכויות לדמי כיס ועוד.

יש להימנע ממתן עונש גופני, שכן ענישה גופנית מעבירה לילד מסר בלתי רצוי, לפיו שימוש בכוח פיזי ומכות הן דרך לטיפול בכעסים ולפתרון בעיות. כמו כן, ילדים מפרשים את המכות כדחייה וכחוסר אהבה. יחד עם זאת, חשוב לציין שיש מחקרים (Larzelere, 2000) המוכיחים שמכה על הישבן יכולה להיחשב כמכה חינוכית, בתנאים מסוימים (למשל, כשהילד מעל גיל שנתיים ומתחת לגיל שש, כשאינה חזקה מדי ולא תכופה, ובעיקר כשהיא נעשית בשליטה ועל ידי הורים אוהבים).

לכבד את הילד. חשוב שהורים יקפידו על שמירת כבודו של הילד, כאשר הם מציבים לו גבולות. הצבת גבולות בצורה לא מכבדת, למשל תוך שימוש בהתבטאויות פוגעות כמו "אתה אסון" או "חבל שילדתי אותך", תשפיל את הילד ועלולה לדכא אותו או לגרום לו להילחם בהורה, לעשות "דווקא". לכן, למשל, גם כשהילד לא מקיים את הוראת ההורה ללכת בזמן להתקלח אין להשפילו ע"י הפשטתו בפומבי. או, למשל, אסור להורה לעבור בשתיקה על קללות מעליבות של ילדו כלפיו, אך גם אין לקללו בחזרה.

להוות דוגמא אישית. יכולתו של הורה להדגים בהתנהגותו האישית את הגבולות אותם הוא מורה לילד, היא תנאי הכרחי לכך שהילד יקיים גבולות אלו (עמית, 2004). הורה שאומר לילד "לא" והוא בעצמו לא מקיים את ההוראה נותן לילד מסר כפול והרסני. קשה לשכנע ילד לאכול במטבח, אם הוריו אוכלים מול הטלוויזיה. אם אנחנו אומרים לילד: "אסור לך לצעוק", אבל אחרי שנייה אנחנו עצמנו צועקים, הילד קולט מסר מבלבל. הורה בעל גבולות אישיים מלמד את ילדו שגם הוא, הילד,יכול להציב גבולות בינו לבין העולם – וכך מסייע לתפקוד העתידי של הילד, בעיקר במצבים של קונפליקט בינו לבין הרצונות של האחרים. בהקשר לכך, כדאי שהורים יבדקו את יכולתם הכללית לשים לעצמם גבולות, כמודל הזדהות לילד. למשל, האם אני כהורה יודע להתעלם בשעות הערב מטלפונים ומטלוויזיה ולהקדיש לילדי את מלוא תשומת ליבי?

מקורות

1. טאוב ט. (1998). נשארנו ילדים, פנים, הוצאת הסתדרות המורים, פברואר, עמ' 81-88

2. כצנלסון ע. (1998), הורים וילדים ומה שביניהם, הורים וילדים. רמת גן.

3. מנושין ס. (1982). משפחות ותרפיה משפחתית, רשפים, תל אביב

4. עמית ח. (1997). הורים כבני אדם, ספריית פועלים, תל אביב

5. עמית ח. (2003). העצמה בהורות, בתוך: ר' לזובסקי וצ' בר-אל (עורכות), מסע של תקווה: ייעוץ וחינוך בעידן של אי ודאות, המגמה לייעוץ חינוכי, מכללת בית ברל: רכס.

6. עמית ח. (2004).דוגמה אישית חוסכת מילים, הד החינוך, מרס-אפריל, עמ' 26-27

7. פוקס-שבתאי א., בלנק ש. (2004). הורים טובים מדי, כנרת, אור יהודה

8. רוזמן מ., דיטל מ. (1999). אינטליגנציה הורית, אח. תל אביב

9. Baumrind D. (1995). Child Maltreatment and Optimal Caregiving in Social Contexts. New York: Garland Publishing, Inc

10. Howard, B.J. (1996). Adjusting parents on discipline: What works. Pediartics. Vol. 98(4), 809-815

11. Larzelere, R. E. (2000). Child outcomes of non-abusive and customary physical punishment by parents: An updated literature review. Clinical Child and Family Psychology Review 3 (4), 199-221. (http://ipsapp007.lwwonline.com/content/getfile/4578/4/1/fulltext.pdf)

12. Larzelere, R. E. (2001). Combining love and limits in authoritative parenting. In J. C. Westman (Ed.), Parenthood in America (pp. 81-89). Madison, WI: University of Wisconsin Press. (http://parenthood.library.wisc.edu/Larzelere/Larzelere.html)

13. Masterson, J.F. (1985). Treatment of the borderline adolescents: A developmental approach