מקומם של הורים בהיחשפות ילדיהם לתכנים אלימים בטלוויזיה ובמשחקי מחשב ווידאו

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

מנהל אתרי האינטרנט: "עמית בעין החורש" ו"לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים עמית"

 

ילדים חשופים היום יותר מאי פעם לתכנים אלימים, מציאותיים ודמיוניים, באמצעי המדיה השונים: טלוויזיה, משחקי מחשב ומשחקי וידיאו (במאמר זה הכוונה בעיקר למשחקי וידיאו ביתיים כמוPlay station ו- X box). בישראל במיוחד ילדים חשופים לאירועים אלימים אמיתיים. הם אוכלים ארוחת בוקר כשמול עיניהם מתרוצצות לעיתים תמונות מזעזעות מפיגועים של מחבלים בחיפה ו/או בירושלים. הם משחקים אחר הצהריים במחשב, כשאוזניהם קולטות לעיתים מהטלוויזיה הדולקת ועיניהם רואות במבזקי החדשות באינטרנט, דיווחים על נערה שנאנסה באכזריות על ידי נערים בני גילה ו/או על בעל שירה למוות באשתו וכיו"ב. הם שומעים בערב את בני משפחתם דנים בזעזוע בידיעות על אלימות בין בני נוער, בין שכנים ועוד.

היחשפות ילדים לתכנים אלימים דמיוניים

בעיה חמורה יותר היא היחשפות ילדים לאירועים אלימים דמיוניים בהם הם צופים בטלוויזיה ו/או משחקים במשחקי מחשב ווידאו, וזאת ממספר סיבות:

ראשית, בניגוד להיחשפות פסיבית של ילדים לתכנים אלימים מציאותיים (למשל, צפייה באירוע אלים בטלוויזיה), היחשפותם לתכנים אלימים דמיוניים, במיוחד במשחקי מחשב ווידאו, היא אקטיבית (למשל, ביצוע פעולות אלימות במשחק מחשב).

שנית, משחקי מחשב ואינטרנט מכניסים ילדים לעולם בו הגבולות בין האמיתי לסימולציה אינם תמיד ברורים (Subrahmanum, Greenfield & Gross, 2001). נראה כי חלק מהילדים מתקשים לעתים להבין את הגבול שבין החיים האמיתיים לסימולציה. במקרים רבים, האירועים האלימים הדמיוניים קרובים מאוד למציאות, הן מבחינת תוכנם והן מבחינת הגרפיקה שלהם (למשל, הדמות האלימה במשחק הווידיאו נראית חיה לגמרי, שכן היא תלת ממדית). חשוב לציין שגם בסרטי אנימציה התמימים לכאורה המיועדים לילדים, ניתן למצוא ביטויי אלימות מסוכנים. כך מטשטש הגבול שבין דמיון לבין מציאות, במיוחד לגבי ילדים צעירים אצלם באופן טבעי ההבחנה בין דמיון ומציאות חלשה יותר.

שלישית, וזה העיקר, כמות האירועים האלימים הדמיוניים אליהם נחשפים ילדים גדולה בהרבה מכמות האירועים האלימים האמיתיים, אליהם הם נחשפים. חישוב שנעשה לפני מספר שנים על ידי איגוד הפסיכולוגים האמריקאי הראה, שעד שילד מסיים את בית הספר היסודי הוא צופה בממוצע ב – 8,000 רציחות ובלמעלה מ-100,000 מעשי אלימות אחרים! האם זה קורה רק שם, בארצות הברית? ממש לא. תלמידי ישראל מובילים בדירוג העולמי במספר השעות המוקדשות ביום לצפייה בטלוויזיה ולמשחקי מחשב: 3.5 שעות לטלוויזיה ולווידיאו, ושעה וחצי למשחקי מחשב, כאשר הממוצע העולמי עומד על 2.3 שעות צפייה ביום! אחת הסיבות ל"הצטיינות" זו של תלמידי ישראל היא שיום הלימודים בישראל קצר ויש להם יותר זמן פנוי בהשוואה לתלמידי העולם, שבדרך כלל יום הלימודים שלהם ארוך יותר. אפשר לשער, אם כך, שהיחשפותם של ילדים בישראל למעשי אלימות דמיוניים אינה פחותה, לצערנו, מזו של ילדים אמריקאיים, ויתכן שאף עולה עליהם. בין התוכניות האלימות במיוחד בטלוויזיה והנצפות כיום באדיקות על ידי ילדים, בולטת סדרת ההיאבקות WWE. בסדרה זו המתאבקים מבצעים תרגילים אכזריים במיוחד (למשל, קופצים מגובה רב על המתאבק האחר השרוע על הרצפה בחוסר אונים, חובטים את ראשו בשולחן ו/או בכסא ולעתים גם בגרם מדרגות וכיו"ב) ומלווים את פעולותיהם בהתבטאויות מילוליות עוינות וגסות.

משחקי המחשב והוידיאו הביאו את רמת האלימות הדמיונית לשיאים שלא יאומנו. אחד ממשחקי המחשב הידועים, מורטל קומבט, Mortal Combat, שיצא בשנת 1993, הציג אלימות גראפית חסרת תקדים, שכללה קריעות של חוטי שדרה וכריתת איברים. מאז, התפתחו משחקי מחשב אלימים אף יותר. אחד הידועים בהם כיום הוא Grand theft auto, או כמו שהחברה קוראים לו GTA. במשחק זה השחקן יכול לנקוט בכל סוג של אלימות שהוא רוצה כמו לשלוף נהג ממכונית ולהכות אותו, לחסל שוטרים, להכות מושבעים כדי שלא ירשיעו חבר במאפיה, לחסל שליח פיצה כדי לפגוע בארגון יריב וכיו"ב. המשחקים האחרונים בסדרה זו – מספר ארבע, Vice city, ומספר חמש, San-andreas – ידועים במיוחד לשמצה באלימותם הרבה. למשל, ב – GTA5, San-andreas, כאשר יורים בראשו של מישהו, הראש מתפוצץ ונעלם, ודם פורץ מהצוואר הפעור. משחקים אלימים קיימים גם במשחקי וידאו כמו אל המלחמה, ,God of war ועוד.

האם היחשפות ילדים לתכנים אלימים במדיות השונות מגבירה אצלם התנהגות אלימה?

באוגוסט 2005 הורשע דווין תומספון, אמריקני בן 18, ברציחתם של שלושה שוטרים. טיעונם המרכזי של עורכי דינו היה, כי המשחק GTA וילדותו הקשה הם שגרמו לו לבצע את הפשע. חבריו ציינו שלפני הפשע היה מכור למשחקים GTA4 ו- GTA5.

זו כמובן השאלה המרכזית: האם ילדים, המרבים לצפות במעשי אלימות בטלוויזיה ו/או במשחקי מחשב ווידיאו, נוטים להתנהגות אלימה יותר מן הממוצע? או שמא ההפך הוא הנכון, אולי הם דווקא פחות אלימים כתוצאה מתהליך של קתרזיס (פירוק מתחים ולחצים) לנטיות האלימות שלהם? קיימת כמובן גם האפשרות השלישית, התיאורטית, שאין קשר בין צפייה במעשי אלימות בטלוויזיה ו/או במשחקי מחשב ווידיאו ובין התנהגות אלימה. אבחן שאלה זו בנפרד לגבי צפייה במעשי אלימות בטלוויזיה ולגבי משחק במשחקי מחשב ווידיאו אלימים.

האם היחשפות ילדים לתכנים אלימים בטלוויזיה מגבירה אצלם התנהגות אלימה?

על פי תיאוריית הקתרזיס (catharsis hypothesis), צפייה באלימות בטלוויזיה נתפסת כאמצעי מקובל להפחתת דחפים אלימים, לפירוק מתחים ולתחושת "זיכוך" או "היטהרות", שהיא הקתרזיס. תיאוריה זו הייתה מקובלת מאוד בעבר, אך כיום ברור שאין לה הרבה על מה לסמוך. במחקרים התגלה בצורה ברורה שככל שילדים צופים יותר באלימות בטלוויזיה ובסרטים, כך הם אלימים יותר בהתנהגותם, וכן מבטאים יותר אמונות המקבלות התנהגות אלימה (1994 Paik & Comstock,).

נכון, אי אפשר לדעת אם זו הטלוויזיה שהשפיעה על רמת האלימות של הילדים, או שדווקא ילדים אלימים מטבעם נוטים יותר לצפות באלימות על המסך, אבל חוקרים מאוחדים בדעתם שתכנים טלוויזיוניים אלימים משפיעים על רמת האלימות של הילדים הצופים בהם (למיש, 2002). כך, למשל, נמצא שכאשר הופחתו שעות הפנאי מול המרקע בקרב בני עשר, חלה הקטנה משמעותית בתוקפנות שלהם.

כמו כן, הורים ומחנכיםן יודעים שילדים מנסים לחקות בהתנהגותם תוכניות טלוויזיה אלימות שהם רואים. פעמים רבות הם מסתבכים עקב כך. למשל, ילדים מנסים, "בצחוק", לבצע אחד על השני תרגילי היאבקות שראו אתמול בטלוויזיה. הם מגלים מהר מאוד, שמה שהחל כמשחק תמים מאבד את אופיו הידידותי והופך לריב אלים אמיתי.

אפשר לכן לקבוע שחשיפה פסיבית לאלימות דרך צפייה בה בטלוויזיה, בדיוק כמו חשיפה פסיבית לעישון, משפיעה ומזיקה. אף כי החשיפה הפסיבית לתוקפנות היא הרבה פחות דרמטית ממצבי תוקפנות שהילדים מעורבים בהם ישירות, הרי השפעתה מקיפה ומסוכנת יותר. זאת מכיוון שפעמים רבות מדובר במסרים לא מודעים הנקלטים אצל הילד. מאחר שמדובר במסרים לא מודעים, להורים קשה לפעול כדי לנטרל מסרים אלו.

האם היחשפות ילדים לתכנים אלימים במשחקי מחשב ווידיאו מגבירה אצלם התנהגות אלימה?

בתחום השפעת משחקי המחשב והוידיאו על התנהגות אלימה של ילדים יש פחות מחקרים, שכן מדובר על תחום חדש יחסית, והממצאים המתקבלים אינם עקביים ונתונים לביקורת מחקרית רבה

(Goldstein, 2001). יחד עם זאת, ניתוח מחקרים שנערכו בנושא הקשר בין אלימות ומשחקי מחשב במשך 20 שנה מצביע על כך כי יש בכוחם של משחקי מחשב אלימים להגביר התנהגות אגרסיבית בקרב ילדים בני נוער, בעיקר בנים, ושהשפעת המשחקים עשויה לבוא לידי ביטוי באופן מידי או במהלך פרק זמן ארוך יותר (2005 ,Kieffer). למשל, אחד המחקרים הראה, כי ילדים ששיחקו במשחקים אלימים במשך פחות מ-10 דקות, ואז השתתפו במבחן להערכת מצב הרוח שלהם, העידו על עצמם כבעלי מאפיינים אגרסיביים וביצעו פעולות תוקפניות זמן קצר לאחר המשחק.

האם ההשפעות השליליות של היחשפות ילדים לתכנים אלימים במדיות השונות נמשכות גם לבגרות?

כאמור, מאחר שתחום המחקר על השפעת היחשפות ילדים לתכנים אלימים במשחקי מחשב ווידאו הוא חדש יחסית, אין עדיין מספיק מחקרי אורך הבודקים השפעות כאלה לטווח ארוך. לעומת זאת, יש כיום מספר מחקרים איכותיים שבדקו השפעות לטווח ארוך של צפייה באלימות בטלוויזיה. מחקרים אלה מוכיחים שההשפעות של חשיפה לאלימות בטלוויזיה ממשיכות גם בבגרות, הן אצל בנים והן אצל בנות (1993,Berkowitz). למשל, באחד המחקרים המעניינים בתחום

(2003 Huesmann, Moise-Titus, Podolski & Eron,), חוקרים באוניברסיטה של מישיגן, איתרו 329 ילדים, כיום בוגרים בשנות העשרים שלהם, מתוך קבוצה מקורית של 557 ילדים באזור שיקגו, שהיו בני 6-9 עת נערך המחקר המקורי על צפייתם באלימות בטלוויזיה, חמש עשרה שנה מוקדם יותר (ב-1997). אחרי ששאלו כל אחד מהם על מקרי אלימות ותוקפנות בחייהם הנוכחיים, ולאחר שחיפשו מקרים כאלה במידע חוקי וגלוי, מצאו החוקרים שהמבוגרים האלימים יותר בשנות העשרים שלהם, היו הילדים שצפו יותר באלימות בטלוויזיה. נמצא שגברים שצפו הרבה באלימות בילדותם היו אלה שיותר תקפו פיזית את קרוביהם, העליבו אותם, הגיבו בזעם להעלבות של אחרים, היו להם יותר עבירות תנועה, וההסתברות שיבצעו פשע בהשוואה לאחרים הייתה פי שלוש. נשים שצפו הרבה באלימות בילדותן, נטו יותר להשליך חפצים על קרובים להם וההסתברות שתעלבנה, תרבצנה או תצקנה למבוגר אחר הייתה פי שלוש מנשים אחרות. חשוב להדגיש שהשפעת הצפייה בטלוויזיה ניכרה גם לאחר שבוטלו, באמצעים מחקריים, השפעות אחרות כמו רמת התוקפנות של הילדים, האינטליגנציה שלהם, רמת התוקפנות של הוריהם, סגנונות ההורות של הוריהם וכיו"ב.

כיצד היחשפות ילדים לתכנים אלימים באמצעי המדיה השונים מגבירה אצלם התנהגות אלימה?

מהם המנגנונים הפסיכולוגיים המסבירים את התגברות ההתנהגות האלימה אצל ילדים כתוצאה מהיחשפותם לתכנים אלימים? חוקרים מזהים שני תהליכים פסיכולוגיים כאלה: הראשון, עידוד לאלימות דרך חיקוי והזדהות; והשני, הקהיית סף הרגישות למעשים תוקפניים. אסקור שני תהליכים חשובים אלה.

1. עידוד לאלימות דרך חיקוי והזדהות.

ע"פ תיאורית הלמידה התצפיתית של הפסיכולוג האמריקאי המפורסם בנדורה (Bandura), צפייה במודלים תוקפניים מגדילה את ההסתברות למעשים תוקפניים של הצופים בהם דרך תהליכי חיקוי והזדהות (1977Bandura, ). הלמידה התוקפנית מתחזקת, כאשר המודלים התוקפניים גם זוכים באיזשהו חיזוק חיובי. החיזוקים יכולים להיות פנימיים, כאלה הקיימים בתוך הסרט האלים או המשחק האלים; ו/או חיצוניים, כאלה הבאים ממי שצופים בסרט או במשחק המחשב.

חיזוקים פנימיים למודלים תוקפניים בסרטים ובמשחקים

בחלק גדול מהסרטים בטלוויזיה, השחקנים שמתנהגים באלימות לא נענשים על התנהגותם, אלא להפך הם זוכים להערכה (למשל, כי הם פועלים ממניעים חיוביים לכאורה) ואף להצלחה (הם משיגים את מטרתם, גם במחיר של אלימות). חשוב לזכור שילדים עשויים לפרש אחרת את מה שנראה בעינינו כחיזוק חיובי או שלילי, למשל, ילדים שצופים בעורך דין המשחרר פושעים, לאו דווקא ירצו להפוך לעורכי דין בבגרותם. במקום זאת, הם עלולים ללמוד שאלימות משתלמת.

באחד מהמחקרים הקלאסיים שנעשו בתחום (1963 , Bandura, Ross, & Ross) נצפו התנהגויות ילדים לאחר שצפו בסרט. בקבוצת ילדים אחת ניתן בסרט תגמול חיובי לאדם המכה, ובקבוצה אחרת ניתן בסרט תגמול שלילי לאדם המכה. הילדים אשר צפו בהתנהגות אלימה שזכתה לתגמולים חיוביים, נטו לחקות אותה כשהושארו בתצפית לאחר הצפייה, ואילו ילדים בקבוצת התגמול השלילי נמנעו מחיקוי ההתנהגויות האלימות. ההתנהגות האלימה החדשה שנלמדה נצפתה גם במחקרי מעקב לאחר יותר מחצי שנה.

הדברים חמורים שבעתיים בתחום משחקי המחשב והוידיאו. במרבית מהסצנות האלימות הממוחשבות, העבריינים במשחקים כלל אינם נענשים על התנהגות אלימה. הצגה של אלימות שאינה גוררת אחריה עונש או השלכה שלילית אחרת מלמדת את הילדים, כי אלימות היא אמצעי יעיל לפתרון סכוכים.

חיזוקים חיצוניים למודלים תוקפניים בסרטים ובמשחקים

ילדים מקבלים חיזוקים חיצוניים למודלים תוקפניים דמיוניים דרך קבוצת בני הגיל שלהם. למשל, כאשר הם משוחחים בהנאה על מעשי אלימות שצפו בסרט ואף מנסים להתפאר מי מצליח יותר לבצעם במציאות.

ואולם, אין ספק שילדים, במיוחד הצעירים, מקבלים מהוריהם את החיזוקים החיצוניים החשובים ביותר. במחקרים נמצא שיחס ההורים למשחקים אלימים ולאלימות המופעלת בהם תוך כדי משחק הוא גורם מכריע בעיצוב התנהגותו האלימה או הלא אלימה בעתיד של הילד. לדוגמה, אם ילד צופה בטלוויזיה במעשה אלימות ואחד ההורים "זורק" הערה המשבחת את המעשה או את השחקן הגיבור שביצע אותו – האפקט הנוצר אצל הילד הוא דרמטי: הוא גם צופה במודל תוקפן וגם לומד מהערת ההורה שזו הדרך הנכונה לנהוג בה.

2. הקהיית סף הרגישות למעשים תוקפניים.

על פי תיאורית הדהסינסטיזציה (desensitization), חשיפה חוזרת ונשנית לאלימות, מדכאת את התגובות השליליות הטבעיות אליה, והצופה נעשה חסר רגישות (Cline, Croft & Courier, 1973). לכן, צפייה חוזרת ונשנית של ילדים בתכנים אלימים עלולה ליצור אצלם את ההבנה שהמציאות = אלימות. מרוב שהם חשופים לגירויים תוקפניים ואלימים, הן בעולם הקרוב להם והן בעולם הרחוק מהם, הם לומדים שכך הדברים צריכים להיות, שזהו המנהג הנכון של העולם – להיות תוקפן. הילד מאבד את רגישותו הטבעית לעוול, לתוקפנות. לא רק שהוא לא יזדעזע מהעובדה שאירוע תוקפני מסוים התחולל, הוא גם לא יהיה מסוגל לחוש רחמים ולהשתתף בצערו של האחר. כאשר העולם מורכב ממעשי תוקפנות, ברור שאמירות חינוכיות כמו "אל תרביץ לאחיך הקטן", או "אסור להשתמש באלימות בכיתה", מתגמדות ומאבדות את משמעותם.

כיצד הורים יכולים למנוע את הנזקים שבהיחשפות ילדיהם לתכנים אלימים באמצעי המדיה השונים?

כיצד ההבנה שנרכשה עד כאן יכולה לעזור להורים להתמודד עם היחשפות ילדיהם לתכנים אלימים באמצעי המדיה השונים? ברצוני להציע מספר דרכים באמצעותן יכולים הורים לצמצם ואולי אף למנוע את ההשפעות השליליות של היחשפות ילדיהם לתכנים אלימים באמצעי המדיה השונים, ואלו הן: להגביל את שעות הצפייה והמשחק של הילדים; לפקח על תכני הצפייה והמשחקשל הילדים; ולהדריך את ילדיהם להבנה נכונה של מה שהם צופים ומשחקים בו. אפרט דרכים אלה.

1. להגביל את שעות הצפייה והמשחק של ילדיהם בטלוויזיה, במחשב ובוידיאו

הדרך הקלה ביותר לצמצם את השפעות המדיה התוקפנית על ילדים היא, כמובן, להוריד את רמת החשיפה שלהם אליה, במיוחד בגילאי 2-14. אפשר לעשות זאת על ידי הגבלת שעות הצפייה של ילדים בטלוויזיה, ושעות המשחק שלהם במחשב ובוידיאו. אפשר לקבוע, למשל, שהילד יצפה שעה אחת ביום בטלוויזיה ושעה אחת ביום ישחק במחשב ו/או במשחק וידיאו. אפשר להחליט שבבוקר לא מדליקים טלוויזיה (על אף הפיתוי שהילד יאכל היטב בהשפעת ההתמכרות למסך הטלוויזיה), ושבארבע או חמש אחר הצהריים מכבים אותה (על אף הידיעה הברורה שהטלוויזיה היא ה"ביבי סיטר" הטוב ביותר, לכאורה, בשוק). הורים יכולים להפוך את הצפייה בטלוויזיה לאירוע מיוחד במקום הרגל יומיומי. למשל, הם יכולים להחליט שביום מסוים, ורק בו, הם צופים עם הילדים בסרט אימה ואוכלים פיצה. או, למשל, אפשר להכריז על ימים מסוימים במהלך השבוע כ"ימים נטולי טלוויזיה". והחשוב מכול: התוכנית נגמרת? מכבים את הטלוויזיה. זה לקח טוב למבוגרים ולא רק לילדים.

2. לפקח על תכני הצפייה של ילדיהם בטלוויזיה, ועל תכני המשחק שלהם במחשב ובוידיאו

להורים זכות וחובה להתערב בבחירה של ילדיהם בתוכניות טלוויזיה ובמשחקי מחשב ווידיאו. ממש כשם שאנחנו בוחרים עם הילד צעיר ספר, כך יש לבחור איתו מראש את התוכניות בהן ייצפה בטלוויזיה ואת משחקי המחשב בהם ישחק. במידת הצורך, הורים צריכים להטיל וטו על תוכניות בעלות תוכן אלים במיוחד, ובמידת הצורך אף לחסוך ערוצים אלימים! הורים יצירתיים יכולים להדביק על הטלוויזיה שלט אזהרה גדול: "זהירות, יותר מדי טלוויזיה גורמת להתנהגות אלימה!"

3. להדריך את ילדיהם להבנה נכונה של מה שהם צופים בטלוויזיה ומשחקים במחשב ובוידאו

מחקרים מצאו שיש השפעה חיובית על ילדים, אפילו רק לעצם הנוכחות של הוריהם בזמן הצפייה הטלוויזיה ו/או במשחקי מחשב ווידיאו, על אחת כמה וכמה כאשר הם משוחחים עם ילדיהם על מה שהם צופים ו/או משחקים. הדרך שבה הילדים מפרשים את התייחסותו של ההורה כלפי אלימות בטלוויזיה ובמשחק היא גורם מנבא חזק של התנהגות אלימה אצלם שנים מאוחר יותר. הורה שמשוחח עם הילד בזמן הצפייה בתכנית ו/או לאחריה, נותן לו משמעויות נוספות של התוכנית, ועוזר לו לעשות בירור לגבי התכנים שראה: מה מציאותי ומה לא, מה נכון ומה לא, איזה ערכים סמויים מופיעים בתוכנית ומה המניעים של יוצריה. צריך לזכור, שילד שצופה הרבה מאוד שעות בטלוויזיה, ללא תיווך נאות של הורים וללא הבנה של הקודים הטלוויזיוניים, יקבל תמונת מציאות מעוותת. אם הוא לא למד שטלנובלה היא אגדה מודרנית, ייתכן שהוא יחשוב שבמציאות תמיד האהבה קשורה בתככים ומזימות, ושהסוף תמיד טוב. אם הוא לא למד שבחדשות מתרכז מידע יוצא דופן, הוא יחשוב שהעולם בחוץ מלא אלימות. אם הוא לא מבין שהפרסומת רוצה למכור לו משהו, הוא יחשוב שכל מה שאומרים בה הוא נכון.

על מה חשוב שהורים ישוחחו עם ילדיהם בקשר לתכנים אלימים בטלוויזיה ובמשחקי מחשב ווידיאו? מחקרים (2003 Huesmann, Moise-Titus, Podolski & Eron,) הצליחו לזהות שלושה גורמים עיקריים, המשפיעים על התפתחות התנהגות אלימה בעקבות צפייה בגיל צעיר בתכנים אלימים בטלוויזיה: הזדהות עם הדמות התוקפנית, תפישת המעשים האלימים כמוצדקים ותפישת התסריטים התוקפניים כמציאותיים. אסביר שלושה גורמים אלה ואראה כיצד על ההורים להתייחס אליהם בשיחותיהם עם ילדיהם על מנת לבטל או לפחות לצמצם את השפעתם השלילית עליהם.

1. הזדהות עם הדמות התוקפנית – ילדים שהזדהו עם דמות הגיבור האלים, או ששמו לב שהדמות האלימה זכתה לחיזוק, היו בעלי הסיכוי הרב ביותר להפוך למבוגרים אלימים.

לכן, חשוב שהורים יסבירו לילד, המביע הזדהות עם מעשה התוקפנות או עם התוקפן, שיש דרכים רבות להתמודד עם קונפליקטים, לפני שמגיעים להרמת ידיים. כמו כן, חשוב שיראו לילד היבטים פחות חיוביים בהתנהגות הגיבור כמו המהירות בה הוא נוקט פתרון אלים, חוסר הפרופורציה בין ההתנהגות האלימה לבין האירוע וכיו"ב.

2. תפישת המעשים האלימים כמוצדקים – ילדים שצופים במעשים אלימים או משחקים אותם עלולים להצדיק אותם ("בטח שהוא צריך להרוג אותם. הם עמדו לו בדרך והפריעו לו!"). בהמשך הם עלולים להכליל את תפישתם את המעשים האלימים כמוצדקים גם לחיים בכלל ("מי שמעז לפגוע בי או במישהו מחברי, יחטוף חזק, כי ככה זה בחיים".

לכן, חשוב שהורים לא יישארו אדישים וינקטו עמדה אקטיבית חד משמעית כנגד המעשים התוקפניים הנצפים, בין אם הם מציאותיים ובין אם הם דמיוניים. חשוב שהורים יבינו שהפתרון התוקפני שהם ממליצים לעתים לילדיהם – כמו "תחזיר לו", "תן לו בשיניים" – נוטע בהם לטווח ארוך את הגישה האלימה. גישה אלימה זו עלולה לבוא לידי ביטוי לא רק במצבים שבהם ההורה מעוניין, כלומר ביחסים מול ילד שמתקיף, אלא גם ביחסים של הילד עם ההורה עצמו, עם אחיו הקטנים, כלפי המורה בכיתה וכיו"ב. כשמעודדים אצל ילדים אלימות בתחום מסוים, היא עלולה להתפרץ בכל התחומים.

3.תפישת התסריטים התוקפניים כמציאותיים – ילדים מאמינים שמה שהם רואים בטלוויזיה זו המציאות. כאשר מגיל צעיר מאוד הם צופים בסרטים מצוירים, בהם האלימות היא חלק שגרתי ונורמאלי מאורח החיים (למשל, ה"רעים" שבסרט המצויר חוטפים חבטות קשות, "רואים קצת כוכבים", וחוזרים לתפקד כרגיל(, ולאחר מכן, ממשיכים בסרטים אלימים שגם בהם גיבורי הסרט פועלים באורח אלים ולא קורה להם דבר, הם מאמינים שמכות ופגיעות הן דבר מובן ומקובל ולא צריך להירתע מהם. להפך, זו חלק ממציאות רצויה.

אני שואל ילדה נבונה בכיתה ג': "את חושבת שמה שרואים ב WWE הוא אמיתי?"

"בטח", היא עונה.

"כלומר, את חושבת שזה באמת שהם פוצעים כל קשה אחד את השני?"

"בטח", היא משיבה,"הם שונאים אחד את השני. כולם יודעים את זה".\

לכן, חשוב שהורים יבהירו לילדיהם שמדובר בתוכניות טלוויזיה מבוימות ובסרטים מבוימים, שהגיבורים הם שחקנים מקצועיים, המתאמנים במיוחד איך לא להיפצע או להיפגע, ושבמציאות הדברים שונים לגמרי ועלולים להיות מסוכנים מאוד.

לסיכום

אחד הגורמים המשמעותיים שהתגלה במחקרים כמשפיע על התפתחות התנהגות אלימה אצל ילדים, בילדות ובבגרות, הוא רמת החשיפה הגבוהה שלהם מגיל צעיר לתכנים אלימים באמצעי המדיה השונים. כל סרט אלים שילד רואה וכל משחק אלים בו הוא משחק מגבירים את הסיכוי שיתנהג באלימות במצב כלשהו, בהווה או בעתיד. התכנים האלימים המשפיעים הם לאו דווקא האלימים ביותר בעיני המבוגרים, אלא אלה שבהם הילד מזדהה עם הדמות האלימה, תופש את המעשים האלימים כמוצדקים ו/או כמציאותיים.

יחד עם זאת, ברור שההשפעה של היחשפות לתכנים אלימים אינה אחידה לגבי כל הילדים. מרבית החוקרים בתחום מסכימים שמלבד חשיפה ממושכת לתכנים אלימים, נחוצים תנאים הכרחיים מוקדמים נוספים – כמו מצוקה כלכלית, ליקויים נוירולוגים, יחסים חברתיים גרועים, שימוש באלכוהול ובסמים, תקשורת לקויה במשפחה, אלימות פיזית ו/או רגשית וכיו"ב – כדי שתתממש התנהגות אלימה (Huesmann, Moise-Titus, Podolski & Eron, 2003). כמו כן, יש ילדים שצפייה במעשי אלימות דווקא מגבירה אצלם חרדה מתוקפנות, בין היתר בגלל אישיותם הרגישה.

להורים תפקיד משמעותי בצמצום ו/או במניעת ההשפעה השלילית האפשרית של היחשפות ילדים, במיוחד בגיל הצעיר, לתכנים אלימים בטלוויזיה ובמשחקי מחשב ווידיאו. הם יכולים וצריכים להגביל את שעות הצפייה והמשחק של הילדים; לפקח על תכני הצפייה והמשחק שלהם; והחשוב מכול – להדריך את ילדיהם להבנה נכונה של מה שהם צופים בו ומשחקים איתו.

מקורות

1. למיש, ד. (2002). לגדול עם הטלוויזיה: המסך הקטן בחייהם של ילדים ובני-נוער, האוניברסיטה הפתוחה.

2, Bandura, A. (1977). Social learning theory. Englewood Cliffs, NJ: Holt, Rinehart & Winston.

3. Bandura, A., Ross, D., & Ross, S.A. (1963). Imitation of film-mediated aggressive models. J. of Abnormal and Social Psychology, 66, 3-11.

4. Berkowitz, L. (1993). Aggression: Its causes, consequences, and control. New York: Mcgraw-Hill.

5. Cline, V.B, Croft, R.G. & Courier, S. (1973). Desensitization of children to television violence. J. of Personality and Social Psychology, 27, 360-365

6. Huesmann L.R. Moise-Titus J, Podolski C, & Eron L.D. (2003). Longitudinal relations between children's exposure to TV violence and their aggressive and violent behavior in young adulthood: 1977-1992. Developmental Psychology. Vol. 2. 201-221

7. Goldstein, J. (2001). DOES PLAYING VIOLENT VIDEO GAMES CAUSE AGGRESSIVE BEHAVIOR? http://culturalpolicy.uchicago.edu/conf2001/papers/goldstein.html

8. Kieffer, K.M., & Nicoll, J. (2005). Violence in Video Games: A Review of the Empirical Research. http://www.apa.org/releases/violentvideoC05.html

9. Paik, H., & Comstock, G.A., (1994). The effects of television violence on antisocial behavior: A meta-analysis. Communication Research, 21. 516-546

10. Subrahmanum,K.; Greenfield, P.; and Gross, E. (2001). “The impact of computer use on children’s and adolecents’ development”. Applied Developmental Psychology, vol.22 pp. -30

 

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) מקומם של הורים בהיחשפות ילדיהם לתכנים אלימים בטלוויזיה ובמשחקי מחשב ווידאו, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 11/19/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2012/01/19/mekomam-thanim-alimim/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *