בין "סמרטוט" ל"נבוט" – הפרק השני

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

אתר אינטרנט: www.hamit.co.il

 

"בורח יהודי ממקום שהצרות מצויות שם, הצרות רודפות אחריו לכל מקום שהוא הולך לשם". (ש"י עגנון, שירה)

"להיות נבוט" או "להיות סמרטוט"

אימא סחוטה בסוף היום מהתמודדות עם התנהגות בנה הצעיר. היא אומרת לו בתגובה להתעקשותו שלא להכין שיעורים: "בסדר. תעשה מה שאתה רוצה, אני לא יכולה יותר. חכה שאבא יחזור והוא כבר יטפל בזה." אבא מגיע מהעבודה בערב, עצבני וכועס אחרי ששמע בטלפון על התנהגותו של הבן. הוא צועק על בנו שיכין מייד שיעורים, וכשהבן מסרב הוא מאיים עליו, תופס אותו וגורר אותו לשולחן. הבן בוכה וזועק לעזרה.

כפי שאמרנו בפרק הקודם, הורים מרגישים כיום תחושות איום וחוסר אונים בהורותם יותר מאי פעם. במצבים אלה הם נוקטים באחד ו/או בשני דפוסי התמודדות קיצוניים והרסניים, שאני מכנה אותם באורח ציורי "להיות סמרטוט" ו/או "להיות נבוט". "להיות סמרטוט" – כלומר נסיגה, הרמת ידיים, ויתור מוגזם וסוחף על דרישותיהם. "להיות נבוט" – כלומר לחימה, שימוש אימפולסיבי, מוגזם ושרירותי בסמכותם. בדרך כלל הורים נעים בין שני דפוסים אלה, שהם שני קצוות שונים של התנהגות ולכן שניהם לא מיטיבים עם הילד ועם ההורה.

מקורם של שני דפוסי ההתמודדות האלה במצבי איום. כאשר אנשים מרגישים מאוימים הם מגיבים בתגובות קיצוניות של "לחימה" – לתקוף את מקור הסכנה; או "בריחה" – נסיגה ממקור הסכנה. באנגלית:fight or flight . בעבר היו אלו התגובות האוטומטיות שלנו למצבי סכנה ריאליים: פגישה עם חיה ביער, התפרצות הר געש וכדומה. כיום, אנו מגיבים בצורה אוטומטית דומה גם לסכנות במערכות יחסים, כגון חשש מדחייה, פחד מאיבוד שליטה, תחושת פגיעה בכבוד ו/או בסטטוס וכדומה. כשם שאבותינו לחמו בסכנה פיזית או ברחו ממנה, כך אנו נלחמים בסכנה רגשית או בורחים ממנה. אולם התנהגויות של בריחה או התקפה מתאימות לסכנה פיזית, אך גורמות לבעיות קשות ביחסים במקרה של פחד רגשי.

להלן שני דפוסי ההתמודדות ההוריים הלא יעילים – "להיות סמרטוט" ו"להיות נבוט" – סיבותיהם והשלכותיהם במשפחה.

"להיות סמרטוט"

אימא מנסה לשוחח בטלפון עם חברתה. הילד שלה רוצה שהיא תשחק איתו, עכשיו, ברגע זה, אף על פי שהיא שיחקה איתו לא מזמן. האם אומרת "רגע," והוא מושך לה בשרוול. היא מנערת ממנה את הילד והוא מתרגז עליה. היא מבקשת ממנו שיחכה עוד שנייה אחת – והוא מתחיל להשתולל. האם מתנצלת בטלפון בפני חברתה, מסיימת את השיחה ויושבת לשחק עם הילד, זעופה וכועסת.

בוויתור על סמכות – ב"להיות סמרטוט" – הכוונה לוויתור ההורה על דרישותיו ההגיוניות מילדיו, ללא הצדקה. ההורה מבצע במקום ילדיו מטלות שעליהם לבצע לבדם. הוא מסכים בלית ברירה עם תוקפנות ילדיו כלפיו וכלפי אחרים וכדומה. למשל, הורה שמוותר על כך שהילד ילך לישון בשעה סבירה; או הורה שמניח את הכלים של הילד במדיח, על אף שהילד יכול לעשות זאת בעצמו; או הורה שמתעלם מכך שהילד מקלל אותו וכיוצא באלה. בוויתורים הנעשים על ידי ההורה מתוך כניעה, הילד מרגיש בחוסר האונים ההורי גם אם הוא לכאורה המרוויח מהם. במאבקי כוח בין הורה לבין ילד מרגיש הילד בחולשת ההורה, גם אם הילד "מנצח" את ההורה.

ויתור על סמכותו של ההורה יוצרת בדרך כלל תחושות של סחיטה, מרירות ותסכול ולעיתים התקפות זעם. המחקר מלמד כי אצל הורים כנועים וחסרי ישע פורצת אלימות בפתאומיות ובעוצמה רבה יותר מאשר אצל הורים שאינם כנועים ואינם חסרי ישע (1). חוקרת ההתפתחות הנודעת דיאנה באומריינד (2) תיארה את תהליך ההתפרצות של הורים כלפי ילדיהם דווקא אצל הורים ותרנים, כאלה שנמנעים מלכתחילה מלהעניש את ילדיהם. הורים אלה צוברים תחושות כעס וחוסר אונים, ואלה מובילות אותם בסופו של דבר להתפרצויות זעם קשות ומפחידות. הילד נבהל, מתבלבל, אינו מבין את הגבול, חווה את חולשת ההורה ותוהה לגבי ההמשך. ההורה נבהל גם הוא מעוצמת התפרצותו, מנסה לפצות את הילד ומבלבלו עוד יותר. בהמשך יימנע שוב מהצבת הגבול, ימשיך להפנים את תסכוליו עד להתפרצות הבאה. כך נוצר תהליך מעגלי שלילי של הצבת גבולות לא ברורים ומבלבלים, שעלול לגרום לבלבול פנימי חמור אצל הילד ולפיתוח הפרעות התנהגות בעתיד.

ה"סמרטוטיות" ההורית מובחנת בקלות בגילאים מבוגרים יותר של הילדים. אז הפער בין הציפיות מהילד לבין הוויתור ההורי בולט מאוד. אך תחילתה של ה"סמרטוטיות" בגילאים צעירים מאוד של הילד, כאשר ההורה נכנע לרצונו של הפעוט, מבקש את רשותו לעשות משהו, מגיב תגובת יתר להבעת אי שביעות רצון מצדו, מצפה לאישורו לקראת פרידה וכדומה.

"אנחנו הורים לילדים מתבגרים, ואנחנו עושים עבורם בבית הכול. כמעט אין דרישות מהם. אנחנו מסדרים את מה שהם זורקים בסלון, מפנים אחריהם את הכלים במטבח, מנקים בעקבותיהם את האמבטיה ועוד כהנה וכהנה מלאכות שירות. הם כמעט לא שומעים מאיתנו את המילה לא, ואנחנו מוותרים להם מהר בוויכוחים בינינו. ברור לנו שכניעתנו כהורים החלה כשהם היו בגיל צעיר מאוד. השאלה היחידה היא מתי ומי נכנע ראשון. אנחנו מתווכחים בינינו האם זה החל כשהוא, האבא, לא יכול היה לסבול את בכי התינוק כשהורדתי לו חיתול מתוך כוונה לגמול אותו, ושם לו מחדש חיתול; או שמא זה החל, כשאני, אימו, הייתי מאפשרת לו להיות צמוד אלי כל הזמן, גם בשירותים, ואף מביאה אותו בלילה למיטתנו כשהיה צורח מרה."

מדוע הורים נעשים "סמרטוטים"?

הורים לא רוצים להיות "סמרטוטים". גם הורים שמאמינים בתפישה שוויונית ודמוקרטית במשפחה, ששואפים ליחסי קירבה וכבוד עם ילדיהם, לא רוצים להגיע למצבי חוסר אונים, ויתורים מוגזמים וכניעה. הורים נעשים "סמרטוטים" כאשר הם מאוימים וחסרי אונים בגלל מספר סיבות: הפנטזיה שילד מסופק הינו ילד "טוב", החשש להזיק לילד, הפחד לאבד את אהבת הילד, רגשות אשמה, הרגשת ייאוש, הרגשת בושה, עייפות ומותשות, השלכות מעברו של ההורה. הורים המודעים לחלק מן הרגשות הללו, קל להם יותר להתמודד איתם. עם חלק אחר קשה להורים להתמודד, כיוון שאינם מודים בקיומם. להלן תיאור הסיבות ל"סמרטוטיות" בהורות.

הפנטזיה שילד מסופק הינו ילד "טוב"

תיאור מקרה: אימא שמוכנה להשפיל את עצמה כדי שבתה תהיה מרוצה

במשפחה הנמצאת בטיפולי ההורים מבוגרים ומתמודדים עם בתם הלומדת בכיתה ד'. הילדה נבונה, מתנהגת היטב מחוץ לבית, אך מתנהגת באלימות רבה בתוך הבית. מספרת האם בכאב: "אתמול היא חזרה אחר הצהריים מחברים. מייד כשנכנסה הביתה אמרה: 'משעמם לי.' ידעתי שאם באותו רגע לא אצליח להעסיק אותה, סוף העולם יגיע. עשיתי כמיטב יכולתי לעניין אותה, אך לא הצלחתי והיא החלה להשתולל בסלון. עליתי למעלה, כי לא רציתי לריב איתה. היא באה אחרי. נכנסתי לחדרי ונעלתי אותו. היא החלה לדפוק בדלת. אמרתי לה בלי כעס: 'מה עשיתי לך, למה את לא עוזבת אותי?' היא צעקה: 'את התחלת!' אמרתי: 'טוב, בסדר. אני מתנצלת,' על אף שלא היה לי על מה להתנצל, אבל רק רציתי לגמור את זה, שתפסיק."

דפוס הוויתור של הורים על סמכות נובע פעמים רבות מהפנטזיה שאם יימנעו מקונפליקטים עם הילד, אם ידאגו שהילד יהיה תמיד מסופק, הוא יתנהג בצורה נאותה ורצויה. הורים המוותרים על סמכותם מנסים בכל מחיר למנוע עימות ולקנות "שקט תעשייתי" לטווח קצר. זאת על חשבון חינוך הילד בטווח הארוך. למשל, הורה שמנסה לרצות את בתו בקניית משחק לא נחוץ, מחשש שתפרוץ בהתקפת זעם; או הורה שמגיש לילדו אוכל בחדרו על אף שזה מנוגד לחוקי הבית, מאחר שהילד מאיים שיפסיק להכין את שיעוריו.

אולם הניסיון מלמדנו שההקלה שבכניעה היא קצרת מועד. עד מהרה תוביל הכניעה להתרחבות הדרישות ותגביר את תובענות הילד (3). ותרנות יתר של ההורה עלולה להזיק לו לעצמו, כיוון שהיא מותירה את הילד בתחושת כוח מוחלטת ומונעת ממנו להגיע להבנה מציאותית של כוחו. חמור מכך, ילד כזה לא ירגיש צורך להתחשב ברצונותיהם של הוריו, ובשל כך לא יחווה אותם כאנשים נפרדים ממנו. כתוצאה מכך, הילד לא יוכל לחוש שמישהו אחר, נפרד ממנו, אוהב אותו. למרות כל הרוך והקבלה שישפיעו עליו הוריו, הוא יחוש את עצמו בודד וגלמוד4)). ידוע כיום שגישה ותרנית של הורים מעודדת אלימות אצל ילדיהם (5). זאת כיוון שכאשר הורים מוותרים לילדיהם, פעמים רבות בגלל תגובות סוערות של הילדים לניסיונות ההורים להציב להם גבולות, מתחזקת אצל הילד התחושה שזאת הדרך להשיג דברים. מחקרים מלמדים שכניעה הורית יוצרת אצל הילד ביטחון ביכולתו להשיג את מבוקשו באמצעים כוחניים, ומעמיקה את חוסר הישע והפסימיות של ההורים ביחס ליכולתם לעצור את ההידרדרות (6).

חשש להזיק לילד

הורים חוששים שיחס תקיף כלפי הילד יזיק לו. זאת בגלל תפישות אידיאולוגיות מוטעות שההורים מאמצים (שתוארו בפרק הקודם) ו/או בגלל הזדהות-יתר שלהם עם הילד. הם חוששים להציב גבולות לילד שמא ידכאו את התפתחותו הטבעית, שמא ירגיש שאינם מקבלים אותו כמו שהוא, שמא ידכאו את הספונטניות שלו, שמא יגרמו לו סבל מיותר וכדומה. הורים חוששים להזיק לילד (ומזיקים לו בכך…) החל מגיל רך.

מספרת אימא, אשת חינוך ותיקה: "אני מודעת לצורך לשים גבולות בנושא השינה לתינוק שלי. אני יודעת שאם לא אטפל בזה עכשיו, זה יהיה סיוט. אך כשהוא מתחיל לבכות ורוצה שניקח אותו למיטה שלנו, אני מתקשה להציב את הגבול. אני חשה שהוא סובל וחוששת שמא ייגרם לו נזק בעתיד. החרדה חזקה ממני."

החשש להזיק לילד עלול להוביל לשרשרת תגובות שגויות מצד ההורים.

תיאור מקרה: פחד של הורים מתגובות ילדה בת ארבע

במשפחה שהגיעה לטיפולי מרבים ההורים לוותר לבתם הבכורה, בת הארבע, שנולד לה זה עתה אח. הם מפחדים לגשת בנוכחותה אל התינוק מחשש שתקנא. הם מפסידים לה בכוונה במשחקים כדי לרומם את רוחה. הם לא יוצאים בלעדיה לקניות, כי היא רוצה כל הזמן להיות איתם. אומנם הם מרגישים שהם מגזימים בוויתורים לבתם, אך אינם יודעים כיצד להפסיק את המעגל השלילי אליו נקלעו.

בגילאים המבוגרים יותר יש סיבות נוספות לחשש ההורי להזיק לילד, וכתוצאה מכך לנקיטת גישה נכנעת כלפיו.

"הבן שלנו עולה לכיתה י' עם הרבה קשיים בלימודים. הוא אובחן בבית ספר יסודי כסובל מליקויי ריכוז וקשב. הוא נולד כפג והתפתחותו היתה איטית. אשתי עד היום מתייחסת אליו כאל פג! היא טוענת שצריך להתייחס אליו בסבלנות, שההתפתחות שלו איטית יותר, שיש לו בעיות למידה, שאסור להתייחס אליו בנוקשות כיוון שאחרת הוא ייפגע. לי אסור לכעוס עליו מחשש שאפגע בו. היא מגיעה למצב של ותרנות גדולה כלפיו והוא לא מעריך את זה, אלא להפך. הוא מתייחס אליה בצורה מזלזלת."

פחד לאבד את אהבת הילד

הורים חרדים להפעיל את סמכותם כלפי הילד שמא יחדל לאהוב אותם. הפחד קיים כבר כאשר מדובר בגיל הרך. למשל, כאשר הפעוט כועס על הוריו במצבים שונים שבהם נדרשת פעולה תקיפה יותר מצידם.

אם מנסה להאכיל את בתה בת השנתיים. זו משתוללת וזורקת את כלי האוכל על השולחן ואומרת: "אימא רעה!" האם נבוכה, נאלמת דום.

כאשר הילד גדול יותר, הוא יודע להביע את עצמו ויש לו כוח רב יותר לממש את רצונותיו. אז הפחד לאבד את אהבתו גדל.

"אני מפחדת שאם אמתח את החבל, אם אלחץ עליו יותר מדי, הוא ייסגר, יפסיק לדבר איתי, והיחסים הטובים שהיו בינינו ייפסקו. האמת, זה לא שווה לי. האהבה שלו אלי היא הדבר החשוב לי ביותר."

הפחד לאבד את אהבת הילד קיים בכל המשפחות, אך הוא חזק במיוחד אצל הורים גרושים המגדלים את ילדם לבדם. רבים מהם חוששים שמא יטה הילד אל ההורה השני, יעזוב אותם ויעבור לגור איתו.

"זה מרגיז אותי שבכל פעם שאני כועסת על הילד, הוא מנפנף לי שאצל אבא שלו זה לא קורה. חוכמה גדולה! אצל אביו הוא פעמיים בשבוע, ובעיקר לכיף! כל המטלות והחובות חלות עלי. הגעתי למצב שאני חוששת שאם אמשיך להיות 'הרעה', הוא יפסיק לאהוב אותי ויגיד שהוא רוצה לעבור לגור אצל אביו."

רגשות אשמה

הורים סובלים מרגשות אשמה רבים בהורות, בין היתר בגלל ההנחה הפסיכולוגית שהם האחראים לחלוטין לעיצוב אישיותו של הילד כבר מהגיל הרך (7). כתוצאה מכך הם נוטים לוותר לילדיהם, להיכנע לרצונותיהם, שכן הם מרגישים שעליהם לפצותם על עוול כביכול שעשו להם.

"יש לי הרבה רגשות אשמה על כל הטעויות שעשינו עם ילדתנו בשנים הראשונות לגידולה. כשאני קוראת את כל הספרים שמדברים על החשיבות שיש לשנה הראשונה, להתפתחות הילד וליצירת קשר של אמון, ואני נזכרת כמה רע הרגשתי וכמה לא יכולתי לטפל בה ביד אוהבת, אני בוכה. וכשאני שומעת את הפסיכולוגית בגן של הבת שלי מדגישה את חשיבות ההתמודדות עם משברים ראשונים לפיתוח דפוסי התמודדות יעילים עם משברים בהמשך החיים, אני כועסת על עצמי. אני נזכרת כיצד לא התמודדתי עם משברים שקרו לי ותוהה איך זה השפיע לרעה על בתי!" (7).

הורים במשפחות חד-הוריות עלולים להרגיש רגשות אשמה חזקים במיוחד.

תיאור מקרה: מתבגר מזלזל במשפחה חד-הורית

במשפחה חד-הורית שבטיפולי לאחר גירושין, אחד הילדים, בן שש-עשרה, מרבה לבוא בטענות לאימו על כל דבר: על יחס מפלה בינו לבין אחיותיו, על הפקרתו בעבר בתהליך הגירושין ועוד. הוא מבטא את טענותיו בצורה מילולית תוקפנית, והאם מרגישה חוסר אונים מולו. היא אינה מסוגלת להתמודד בצורה ישירה עם טענותיו ומגיבה באמירות קבועות, לא יעילות, כאילו סמכותיות: "אני לא מוכנה שבבית שלי יתנהגו כך. לך לחדר שלך." הבן נשאר לשכב באדישות על הספה בסלון, תוך התעלמות מזלזלת מאימו. האם נעלמת מהסלון, כואבת ומובסת. מתברר שהאם מרגישה רגשות אשמה גדולים כלפי הבן, שכן היא מתרשמת שהוא זה שנפגע ביותר בתהליך הגירושין הכואב שעברה המשפחה.

הרגשת ייאוש

הורים מתייאשים ו"מרימים ידיים" מכיוון שניסיון העבר הראה להם שהם נכשלים בעימותים עם ילדיהם.

"ניהלתי 'קרב' עם הבן שלי. סירבתי לקנות לו את הנעליים שהוא רצה, כי הן עלו 700 ש"ח. כשהוא הודיע לי שהוא לא ילך לבית הספר אם לא יהיו לו נעליים כאלה, נשברתי. היה לי ברור שהוא אכן מסוגל לעשות זאת, ושלי אין שום כוח למנוע זאת ממנו. ניסיון העבר הוכיח שהוא תמיד מנצח במאבקים אלה. אז נכנעתי מראש."

כמו כן, הורים מתייאשים לאחר שניסו דרכים רבות לטפל בבעיות הילדים ושום דרך לא סייעה להם.

מספר אב ותיק שהגיע לטיפול בקשר לבנו, תלמיד תיכון: "אנחנו לא רואים אור בקצה המנהרה. ניסינו הכול: מטוב ועד רע, מדיבורים ועד כעסים. שום דרך לא עזרה. אני יזמתי את הפנייה אליך, כיוון שאשתי כבר התייאשה. ואם היא התייאשה, היא שיש לה כל כך הרבה סבלנות, סימן שהמצב באמת גרוע מאוד."

הרגשת בושה

ילדים למדו שהוריהם נכנעים מהר כאשר הם "מתקיפים" אותם במקומות ציבוריים. זאת כיוון שההורים חוששים מתגובות הסביבה, מהבושה שנגרמת להם כתוצאה מהתנהגות הילד. במצבים אלה הם מוותרים, ומהר.

אב ובתו הולכים לקניות. הילדה מבקשת ממתק, האב מסכים. הילדה מבקשת עוד אחד. האב אומר לא. הילדה מדגימה התפרצות זעם. האב נכנע, כי לא נעים לו מהקונים האחרים. הוא קונה לילדה ממתק ומתחנן בפניה: "אבל זהו, טוב?"

עייפות ומותשות

הורים מרגישים עייפים משגרת היומיום השוחקת בתוך המשפחה ומחוצה לה. הם מרגישים מותשים, חסרי כוח. הם אומרים לעצמם שבזמן הקצר שבו הם מבלים עם ילדיהם, הם אינם רוצים להתעמת איתם. הם מעדיפים "לקנות שקט" באמצעות כניעה.

"כשאני כבר מגיע הביתה, הדבר האחרון שאני רוצה זה לריב עם הילדים. אין לי כוח לזה, אחרי מריבות אין סופיות בעבודה. אז אני מוותר, במודע. הילד לא רוצה לאכול? שלא יאכל. לא מתחשק לו להכין שיעורים? שלא יכין. הוא רוצה לראות עוד תוכנית טלוויזיה? שיראה, לא נורא. העיקר שיפסיק לנדנד ולבכות. שייתן לי שקט במשפחה."

השלכות מעברו של ההורה

התנהגות ילדינו מתקשרת אצלנו לא פעם לעניינים בלתי פתורים מימי ילדותנו ונעורינו (7). הורים ש"סוחבים" בעיות בלתי פתורות מעברם עלולים להגיע למצבי ויתור קיצוניים עם ילדיהם, בגלל החשש לשחזר את ההיסטוריה הכאובה של עצמם. הם מבקשים לעשות "תיקון" להורות הנוקשה שחוו בילדותם על ידי מתן חופש רב מדי ופינוק יתר לילדיהם, אך למעשה הם מקלקלים להם.

תיאור מקרה: אימא שמנסה לפצות את ילדה על תחושת חסר רגשי שחוותה בילדותה

גאולה, בת 34, הגיעה לטיפול משפחתי עקב הפרעות התנהגות של בנה, עמיר, בן השלוש-עשרה. על אף מצבם הכלכלי הקשה, עושים גאולה ובעלה מאמצים בלתי נלאים כדי להעניק לילדם את כל שהוא זקוקים לו ואף מעבר לכך. גאולה במיוחד מרגישה אשמה כשאינה מצליחה לספק את דרישותיו של בנה. ואולם בנה תובע עוד ועוד. המחשב מקולקל – צריך להחליפו בחדש ולא יעלה על הדעת לתקנו. לכיתה החדשה בחטיבה לא הגיעו החברים מבית הספר היסודי – צריך להחליף בית-ספר או לפחות כיתה. אבא לא מסכים לבקשותיו של הילד להעלאת דמי כיס – אבא לא בסדר, ואימא צריכה למצוא פתרון לבעיה. עמיר למד למקד את האחריות לפתרון בעיותיו באנשים מבחוץ: הוא בסדר – אחרים לא בסדר. גאולה שיתפה איתו פעולה מבלי משים. מדוע? במהלך הטיפול התברר שגאולה גדלה במשפחה מרובת ילדים. בילדותה חסרה חום ותשומת לב מצד שני הוריה, שהיו אנשים עמלים מבוקר עד ערב ולא יכלו להתפנות לגידול ילדיהם. היא גדלה עם חסך רגשי, במיוחד בגלל אימה. כל השנים לא היתה מודעת לתחושה זאת, שלוותה גם בכעסים על האם. היא הבטיחה לעצמה, באופן בלתי מודע, שילדיה לא יסבלו לעולם מתחושת חסך דומה לזו שהיא חוותה בילדותה. לכן עשתה "שמיניות באוויר" לספק את כל גחמותיו של בנה, שלמד לנצל את נקודת החולשה הרגשית שלה. כל אימת שעשה פרצוף מסכן, פעלה גאולה כמריונטה. היא תפשה אותו כמרגיש רגשות קיפוח וחסך. היא מיהרה לספק את צרכיו מאחר שלא יכלה לסבול תחושה קשה זו. זה היה העניין הבלתי פתור מילדותה. כך גדל עמיר כילד מפונק המרגיש שכל העולם חייב לו. באופן אבסורדי וטראגי, גם הוא כמו גאולה בילדותה, למד להרגיש מקופח! מאמציה הבלתי מודעים של גאולה לספק לבנה את אותה תשומת לב שחסרה לה בילדותה לא הצליחו ולא הועילו (7).

"להיות נבוט"

תיאור מקרה: "נבוט" על נער בכיתה יא'

נער בכיתה י"א במשפחה שבטיפולי סירב לסדר את חדרו גם לאחר הפצרות חוזרות ונשנות. לאם נמאס והיא צעקה עליו: "אם לא תסדר את החדר, אני לא מאשרת לך ללמוד נהיגה!" הנער התקומם כנגדה: "מה הקשר? את מנצלת בצורה לא הוגנת את הכוח שלך." לחברתה אמרה האם: "אין מה לעשות. בלי להוריד להם 'נבוט' על הראש, שום דבר לא עוזר."

השימוש בסמכות כוחנית – "להיות נבוט" – אינה הצבת גבולות הגיוניים באווירה אוהדת אלא התנהגות תוקפנית ושרירותית מצד ההורה, המנסה לכפות על הילד הוראות ודרישות.

ברוב המקרים ובמרבית הגילאים הגישה ההורית ה"נבוטית" מתבטאת באופן מילולי: באיומים ובצעקות, בטון ציני ומאשים, בקללות, באיומים בענישה קיצונית וכיוצא באלה.

אבא לילדה קטנה מאבד את סבלנותו לנוכח ניסיונות חוזרים ונשנים שלה לקחת את הצלחת ולזרוק אותה על הרצפה. הוא צורח עליה: "נמאס לי ממך! בשביל מה בכלל אני צריך אותך!? רק נזקים את מביאה לי, לעזאזל!"

גישה "נבוטית" יכולה להופיע גם בהתנהגות תוקפנית פיזית של ההורה כלפי ילד בגיל הרך, כמו משיכה מוגזמת של הפעוט ביד כביטוי לכעס על אי מילוי הוראה, דחיפה מיותרת שלו מתוך תסכול, אחיזתו בנוקשות למרות התנגדותו וכדומה.

"עד היום אני נזכרת בחלחלה ובבושה כיצד נהגתי באלימות עם בתי הבכורה כאשר התקשתה כתינוקת להירדם. מרוב תסכול וחוסר אונים נהגתי להצמיד אותה למיטה, כשהיא שוכבת על הבטן ואני מחזיקה את ידי על גבה."

תוקפנות הורית פיזית במצבי איום יכולה להופיע גם בגילאים מבוגרים יותר של הילדים.

הורה מבקש מילדו לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון. הילד מסרב, מושך זמן. ההורה כועס ומעלה את טון דיבורו. הילד ממשיך לצפות בטלוויזיה, תוך זלזול מופגן בהורה. ההורה מתרתח, צועק על הילד, מכבה בחמת זעם את הטלוויזיה, תופס את הילד בבגדיו וסוחב אותו למיטה. הילד בוכה מרה.

פתרון כוחני זה של "להיות נבוט", שאולי היה מתאים בעבר – יותר פיקוח, גבולות נוקשים, יותר איומים, יותר הפחדות – אינו מתאים לתקופתנו. כשילדינו מספיק גדולים, הם מטיחים זאת בפנינו.

תיאור מקרה: נערה ש"פיטרה" את אביה

"אני 'פיטרתי' את אבא שלי לפני ארבע שנים," מתוודה נערה בטיפולי, בת שבע-עשרה, "הוא לא יודע להיות אבא טוב, לא יודע לתת לי תמיכה ולא יודע מה עובר עלי. הוא מנסה לחנך אותי על ידי כוח והוא לא יצליח בכך. הוא חושב שאם הוא לא ייתן לי כסף הוא ישבור אותי. אבל אני יכולה להסתדר בלי הכסף שלו, וודאי שאין לי בעיה להסתדר בלעדיו!"

למה הורים נעשים "נבוטים"?

גם הורים "נבוטים", כמו הורים "סמרטוטיים", נעשים כאלה מתוך מצוקה רגשית ותחושת איום. גם הורים שדוגלים בגישה תקיפה והייררכית ביחסיהם עם הילדים, היו מעדיפים לפעול בשיקול דעת ומבלי לאבד שליטה. חלק מהסיבות שגורמות להורה "להיות נבוט" הן אותן סיבות שתגרומנה להורה אחר "להיות סמרטוט" – רגשות אשמה, עייפות ומותשות, ייאוש והשלכות מעברו של ההורה. כאשר הורה מיואש הוא עלול לתקוף; כאשר הוא מותש ועייף הוא עלול לפגוע ולהעליב; כאשר הוא מרגיש אשם, הוא עשוי להאשים את הילד כדי להגן על עצמו; כאשר יש לו צורך מעברו להרגיש עליון וחזק, הוא ישפיל את ילדיו. אתעכב על מספר סיבות ייחודיות הגורמות להורים לנקוט בדרך ה"נבוט" דווקא, כאשר הם מרגישים חוסר אונים: המחשבה המוטעית שהפעלת כוח רב תלמד את הילד להיות "טוב", פגיעה באגו, קושי להכיל כעסים, הבלגת יתר, צורך חזק בשליטה.

המחשבה המוטעית שהפעלת כוח רב תצמיח ילד טוב

דפוס הסמכות הכוחנית נובע פעמים רבות מטעותם של ההורים שאם יפעילו יותר כוח וסמכות, ילדיהם יתנהגו בצורה רצויה, או יימנעו מלפעול בצורה לא רצויה, בבחינת מה שלא הולך בכוח, ילך ביותר כוח. ההורים עשויים להתפתות להאמין שבמקום שבו נכשלה הענישה, תצלח ענישה כבדה יותר. הם מבקשים במצוקתם לחזור לפתרון מוכר וקל לכאורה, גם אם לא יעיל – הגדלת סמכותם לפקח, לכפות, להפעיל כוח, לאכוף סדר ומשמעת, להעניש ועוד. חיים עומר טוען שסמכות כוחנית ונוקשה תביא לכך שגם הילד יקצין את התנהגותו. ההורים, מצידם, יחריפו עוד יותר את צעדיהם, וכך ייכנסו ההורים והילדים למחול שדים של פגיעה הדדית (3). גם כשהורים מצליחים בהפעלת הכוח, ניצחונם קצר מועד ובדרך כלל אינו יעיל לטווח ארוך. הוא מייצר ילדים פגועים רגשית, הלומדים להדחיק את רגשותיהם ולבטא בצורה תוקפנית עקיפה את תסכוליהם; או שהם מחקים בצורה ישירה את התנהגותו הכוחנית של ההורה. ההורה האלים מספק לילד מודל לחיקוי, והתנהגותו האלימה מספקת לגיטימציה לאלימות הילד. אלימות ההורה מראה לילד דרך, שאם יעז יוכל גם הוא ללכת בה. ואומנם, מחקרים הראו שגידול ילדים בצורה כוחנית עלול לפתח אצלם בהמשך גישה של אלימות חברתית (8).

פגיעה באגו

הורה שרגיש למעמדו, שנפגע במהירות, עלול למצוא עצמו במאבקי כוח הרסניים עם ילדיו, בהם יתעקש "לנצח" אותם. ביטויים כמו: "אני אראה לך מי בעל הבית פה!"; "אתה תעשה מה שאני אומר, ויהי מה!"; "מי אתה חושב שאתה?"; "אני לא מדבר איתך יותר. העלבת אותי!" ועוד – הם חלק מהביטויים המאפיינים פגיעה באגו ההורי. מחקרים הראו שככל שההורה עסוק יותר בשאלת מעמדו במשפחה, עולה הסיכון להתפרצות אלימות מצידו (9).

"אני מסתכלת לפעמים על המריבות בין בעלי לבין הילדים ותוהה מי כאן הילד. הוא נעלב ונפגע מהם על שטויות. ממש שטויות. למשל מספיק שהבת מתעלמת מאמירת שלום שלו, שהוא יגיב בהתקפת זעם. אם הבן מעז להרים את הקול, חבל על הזמן מה שיעשה לו."

גם הורה שנפגע מהילד ומגיב בהסתגרות עוינת, ב"ברוגז" מתמשך, פועל כ"נבוט".

"כשהבן שלנו מתנהג בצורה תוקפנית עם אימא שלו – מקלל אותה, אפילו נאבק בה – היא נפגעת, כועסת עליו ומגיבה ב"ברוגז". אני מסתכל מהצד ואומר שהיא מחזירה לו באותו מטבע, כמו שני ילדים קטנים. היא נפגעת ממנו."

קושי להכיל כעסים

גידולו של הילד כרוך בתסכולים ובקשיים רבים, במיוחד בגיל הרך. לעיתים התסכול והכעס כה גדולים עד שהם עלולים להתפרץ ולגרום להורה לנקוט כלפי הילד בפעולות אלימות, על אף אהבתם אליו.

"כשהתינוק שלי בוכה ולא רוצה להירדם, אני מרגיש שאני שונא אותו! ממש כך. כמה שאני מנסה לשכנע את עצמי שהוא לא אשם, שהוא בסך הכול תינוק, לא עוזר לי. קרו גם כמה מקרים שממש הייתי אלים כלפיו בניסיון להרדים אותו בכוח."

יש הורים שנוטים לתגובות אימפולסיביות במצבי לחץ. הם יאבדו מהר את סבלנותם מול התנהגויות מרגיזות של ילדיהם ויגיבו כלפיהם בתוקפנות.

תיאור מקרה: אימא עצבנית שאינה מצליחה להכיל את כעסיה

למשפחה שבטיפולי שתי בנות: ילדה בכיתה ד' וילדה בכיתה א'. האם מעידה על עצמה שהיא מאבדת סבלנות מהר, מתעצבנת בקלות. היא מתחילה את היום בכעס, כאשר הבנות לא מתעוררות בזמן; ממשיכה להתעצבן בצהריים כאשר הן לא מגיעות בזמן לארוחת צהריים. כך לאורך היום כולו. היא מתוודה: "אין מה לעשות, אני כזאת – עצבנית וכעסנית."

הבלגת יתר

פעמים רבות הורים מגיעים להתקפות זעם קשות דווקא כשהם מנסים להבליג על התנהגויות לא נאותות של ילדיהם. הם נוטים לצבור תסכולים, ורק כאשר העניינים מחמירים, בבחינת "הגיעו מים עד נפש" ו"הילד עובר כל גבול", הם פועלים בצורה אימפולסיבית ומציבים גבולות בחמת זעם. כלומר, עצירת הכעס אינה מנוצלת לעיבודו, לריכוכו, להפנייתו לאפיקים חיוביים. הכעס שנאגר הופך להתקפת זעם.

"אני מנסה להבליג כמה שיותר. כל בוקר אני מחליטה שאקח את היום 'בכיף', שאנסה לזרום עם הילדים, שלא אתרגז, שאראה את החיים באור חיובי. לכן אני מתעלמת מזה שהם לא מסדרים צעצועים, לא מכינים שיעורים, רבים בינם לבין עצמם על השליטה בטלוויזיה ועוד. אבל תמיד, כל יום, קיימת הנקודה שבה אני כבר לא יכולה יותר להבליג ואז אני מתפוצצת וכועסת עליהם בשביל כל מה שהבלגתי במשך היום."

צורך חזק בשליטה

כאשר להורים יש צורך חזק ומוגזם בשליטה, הם יגיבו בחריפות ובתוקפנות כל אימת שיחושו שהתנהגות עצמאית מדי של ילדם מאיימת על שליטתם בו.

תיאור מקרה: הורים נאבקים בילדה עקשנית בת חמש

הורים לילדה בת חמש, עקשנית וחכמה, הגיעו לטיפול בגלל תחושתם שהם מאבדים את שליטתם בה. התברר שההורים מנהלים עם הילדה מערכת יחסים מענישה וכעסנית, שהיא בלתי אפשרית להם. הם מגיבים בכעס על כל הפרת משמעת של בתם: אם היא חוטפת ממתק בבוקר, הם מענישים אותה בכך שלא יספרו לה סיפור בלילה; אם היא צועקת או מתחצפת, נשללות ממנה זכויות כמו ללחוץ על הכפתור במעלית. אף על פי שהם אוהבים את בתם, הם מוצאים את עצמם מגיבים כלפיה בכעס כל הזמן.

הורים בעלי צורך חזק בשליטה חייבים שהדברים ייעשו בדיוק כפי שהם רוצים, והם אינם מסוגלים לאפשר לדברים להתנהל בצורה אחרת. זה יכול להיות הסדר בחדר של הילד, אך גם מי יהיו החברים שלו ומה הוא ילמד בהמשך חייו.

מה שיכול להיות בהורות כוח חיובי של עשייה וקידום מטרות, מתגלה פעמים רבות כצורך כפייתי הרסני.

תיאור מקרה: אם שמנסה לשלוט גם בחיים החברתיים של בנה הצעיר

אם שהגיעה לטיפול בקשר לבנה, תלמיד כיתה ד', מספרת בלהט: "היו לו בעיות התפתחותיות כבר בגיל הרך. אני גיליתי זאת ומייד התחלנו לטפל בזה. עשיתי איתו תרגילים יומיים בשבוע במשך שנים, והוא התקדם מאוד. כיום, כתלמיד כיתה ד', עדיין יש לו קשיים בכתיבה, אך אין מה להשוות את מצבו למה שהיה בעבר. אני יושבת איתו מדי יום ועוזרת לו בשיעורים. ודאי שזה לא כיף לו, בטוח שהיה רוצה לראות טלוויזיה, אבל אין לו ברירה. הבעיה שלי איתו עכשיו זה המצב החברתי שלו. משום מה אין לו חברים. מה שיותר גרוע, מתנכלים לו ומציקים לו. אני לא מבינה למה. אני מסבירה לו בדיוק מה עליו לעשות, עם מי להתחבר ועם מי לא, והוא לא מצליח. אני מוכנה גם כאן לעשות הכול, כולל מסיבות בבית, להסיע אותו ועוד. אני רוצה שהוא גם יהיה תלמיד מוצלח, כמו שאני חושבת שהוא צריך להיות, וגם ילד מקובל, כמו שאני חושבת שמגיע לו להיות!"

"להיות סמרטוט" וגם "להיות נבוט"

תיאור מקרה: הורים לנער בכיתה ט' שהם גם "סמרטוט" וגם "נבוט"

במשפחה המצויה בטיפולי תואר הנער, הלומד בכיתה ט' , על ידי ההורים כמי שמשתלט על הבית. למשל, הוא נהג לישון בחדר של אחיו שנמצא רוב ימי השבוע בצבא, כי יש שם מזגן. הוא התעקש להתקלח במקלחת של הוריו, שכן המקלחת בחדרו לא היתה מספיק טובה בשבילו. האם נהגה להתעמת עם הבן, ללא הצלחה. האב נהג לוותר לו. הוא האמין שאם יתנהגו עם הנער יפה ויתחשבו בו, הם יצליחו לעבור את התקופה הקשה של גיל ההתבגרות. בסופו של דבר, נמאס לאב והוא איים על הבן שאם לא ישפר את התנהגותו הוא ייקח לו את המחשב וינתק לו את האינטרנט. הבן כעס מאוד, הטיח דברים קשים מאוד באביו ואיים שיעזוב את הבית. האב נבהל וחזר להתנהגותו הכנועה והוותרנית, מריר ומתוסכל מאי פעם.

ברוב המקרים מתקיים בהורות מעבר בין תגובות סמכותיות-כוחניות לבין תגובות של ויתור על סמכות, וחוזר חלילה. מעבר בין הסגנון הכוחני-שתלטני לסגנון התבוסתני-ותרני מתרחש כאשר הורים מרגישים אשמים ו/או חרדים לאחר שהם צועקים על ילדיהם מתוך איבוד שליטה וכעס. לכן הם נסוגים ומוותרים. גם מעבר הפוך מתרחש. כלומר, מהסגנון התבוסתני לכוחני. הורים יכולים להתחיל בעמדה נכנעת, מוותרת, מעלימת עין. אולם כאשר הם רואים שהבעיה אינה נפתרת, התסכול הפנימי שלהם גובר. הם חשים שהם פועלים בצורה לא נכונה, חסרת שליטה והכוונה. בסופו של דבר הם יתפרצו על ילדם, יכעסו עליו ואולי אף יפגעו בו רגשית בכעסם. לאחר מכן הם עשויים להרגיש רע עקב כך ולבקש מהילד מחילה. הילד מתבלבל לחלוטין במצב כזה, מאבד את ביטחונו בהוריו ועלול לפתח התנהגויות נפחדות או שתלטניות.

"אשתי אומרת לי שצריך להבין את הילדה; שהיא עוברת תקופה לא קלה ושכל החברות שלה מתנהגות כמוה. אני משתדל להתאפק, להבליג, להעלים עין. אני מחזיק איכשהו מעמד עד שהילדה עושה משהו מוגזם, איזושהי התנהגות אדיוטית פעוטה אבל מרגיזה, ואז אני מתפרץ עליה. וזה יותר גרוע, כי מה שהפה שלי מוציא ברגעים אלו, זה ממש נורא. אני יודע שאני פוגע בה מאוד, אבל אין לי שליטה על כך. אני מרגיש אשם ומנסה לפצות אותה, לפייס אותה, וחוזר חלילה."

אחת התוצאות העצובות של דפוסי התמודדות לא יעילים אלו היא שהורים מתקשים לא רק לומר "לא" לילדיהם, אלא גם להיענות להם בחיוב, לומר "כן", להעניק להם באהבה. נתינתם של הורים מתוסכלים, מרירים וכועסים, בין אם כתוצאה משימוש כוחני בסמכות ובין אם כתוצאה מוויתור מוחלט על שימוש בסמכות, אינה יכולה להיות בעלת ערך קלורי רגשי מספק (10).

"עצוב לי מאוד להודות בכך וודאי לומר את זה, אבל אני מרגישה פעמים רבות שאני רק רוצה שהם, הילדים, ייעלמו לי מהעין. לא בא לי לשחק איתם, לקרוא להם, לדבר איתם. אפילו להכין להם אוכל קשה לי לפעמים. אני מרגישה כל כך מנוצלת על ידם. אני נותנת להם ולא מרגישה עם זה טוב. וזה נורא בעיני. זאת לא ההורות שרציתי."

אין ספק ששני דפוסים לא יעילים אלה של הורים להתמודדות עם תחושות חוסר האונים שלהם – "להיות סמרטוט" ו"להיות נבוט" – מביאים להסלמה ביחסים בינם לבין ילדיהם. זאת בין הם מופיעים בנפרד, יחד, או בזה אחר זה. הורים המנסים לכפות את דרישותיהם על ילדיהם ומצדדים בעונשים חריפים, מסתכנים בהסלמה, שכן הילד מגיב אף הוא באופן קשה. גם הגישה הדוגלת בקבלה ללא תנאי, בסובלנות ובשכנוע הגיוני, מביאה לעיתים קרובות להסלמה. זאת משום שעמדות אלה עשויות להיתפש על ידי הילד כסימן לכניעה מצד המבוגרים וכהשלמתם עם המצב. ההסלמה במקרים אלה מתבטאת בהחרפת התובענות מצד הילד ובהעצמת ביטחונו שניתן להשיג הכול באמצעות הקצנה ואלימות (3).

לא "להיות נבוט" ולא "להיות סמרטוט"

תיאור מקרה: אימא שמצליחה לא להיות "נבוט" וגם לא להיות "סמרטוט"

אימא לשתי ילדות, בנות שש וחצי ושלוש וחצי, שואלת בהיסוס ובחוסר ביטחון: "בימים האחרונים אני נמצאת במלחמה תמידית, כמעט על כל דבר, עם הילדה הקטנה. היא מדברת אלי לא יפה ומשתמשת במילים כגון 'מגעילה, מטומטמת'. לאחר שהיא משחקת במשחקים שונים אני מבקשת ממנה לסדר אותם, היא בורחת לי ואני הולכת אחריה ומחזירה אותה ועומדת על כך שהיא תסדר. אני אומרת לה שאם היא רוצה עזרה, אני מוכנה לעזור לה. אם היא מדברת לא יפה ועושה שטויות כגון לזרוק חפצים או להתחצף לסבא וסבתא, אני לוקחת אותה ביד ושמה אותה בחדרה ואומרת לה לא לצאת מהחדר עד שתחשוב היטב על מה שהיא עשתה. בדרך כלל היא צורחת שהיא רוצה לצאת מהחדר, ואני מסבירה לה בשקט שככה לא מתנהגים ושאם היא רוצה לצאת היא צריכה להתנהג יפה ולדבר יפה. היא מבקשת סליחה ואני מרשה לה לצאת מהחדר. האם אני נוהגת כשורה?"

הפנטזיה שילדים יכולים לגדול כהלכה עם התערבות מינימלית של הוריהם – כלומר, שתפקיד ההורים הוא לא להפריע לילדיהם לגדול ("להיות סמרטוט") – הוכחה זה מכבר כלא נכונה ואף כמזיקה והרסנית. אולם גם הנהייה העכשווית של הורים, מורים וגורמי ייעוץ שונים אחר התיזה הסמכותית, החדשה לכאורה, בגידול ילדים הינה מפתה אך אשלייתית. המחשבה שלו רק היינו חופשיים להפעיל יותר כוח, יותר סמכות ביחסינו עם ילדינו, בבית ו/או בבית הספר ("להיות נבוט"), כי אז היינו מצליחים לפתור באחת בעיות מציקות של אלימות, חוסר משמעת, התמכרויות ועוד, עלולה לעוור את עיני ההורים מלחפש פתרונות מורכבים יותר למצוקות החינוכיות בתקופתנו.

לכן, ילדים כיום אינם זקוקים להורים-חברים המעניקים רק חום ואהבה, כפי שהאמנו בעבר. הם גם אינם זקוקים להורים-מפקדים הפועלים רק בכוח סמכותם הפורמלית, כפי שהיינו רוצים לעיתים להאמין כיום.

הורים, מצידם, אינם יכולים, גם אם היו רוצים, לחזור ולהיות מפקדים במשפחותיהם. בניגוד לעבר שאז ניתן היה לנהל את המשפחה בדרך פיקודית, כיוון שהחברה כולה היתה חברה הייררכית וסמכות ההורה לא הוטלה בספק, כיום זה בלתי אפשרי. לא ניתן לחזור לעבר הסמכותי של פעם וגם אין זה רצוי, כי בצד יתרונותיו רבו חסרונותיו.

יחד עם זאת, ברור שלא ניתן ואף אסור לאפשר לילדים להתנהל במשפחה ללא הכוונה, ללא גבולות וללא פיקוח הורי. מצב מסוכן עלול להתרחש כאשר תפישותיהם הדמוקרטיות של הורים הופכות לאנרכיה משפחתית. אסור שרעיונותיהם השוויוניים הראויים של הורים יתורגמו בטעות להתנהגויות מזניחות ומפקירות. הורים לא השכילו להבין שדמוקרטיה משמעה הצבת גבולות ברורים מאוד, שבתוכם אפשר לבחור ולהגיע לשיתוף פעולה. המשפחה יכולה לפעול באופן דמוקרטי מבחינת הזכות המוקנית לכל אחד מבניה להביע את דעתו ולקחת חלק בדיונים משפחתיים. אולם המשפחה אינה דמוקרטיה שבה כל הקולות שווים בערכם. במובן זה, המשפחה היא ארגון הייררכי: ההורים הם שקובעים את מהלך העניינים, לרבות קביעת התחומים והקצב של הענקת אחריות וחופש לילדים (11).

כיצד לשלב בהורות בין "יד רכה" ל"יד קשה"?

תיאור מקרה: שילוב של "יד רכה" ו"יד קשה" בהתמודדות עם פחדי ילד בן שלוש וחצי

כותב אב: "יש לי ילד בן שלוש וחצי. לפני כשלושה חודשים החלו אצלו פחדים ממקומות שבהם יש התקהלות גדולה של אנשים, או כשיש מסיבה ומגיע ליצן, או כשהולכים לחתונה ויש מוזיקה וקהל רב. בדרך כלל כשזה קורה הוא מתחיל בהתקפי בכי קשים ומתחנן שנעזוב את המקום. כאשר מנסים לדבר איתו, התקפי הבכי מחמירים עד כדי כך שהוא מתחיל לרעוד ולהתחנן על נפשו שנסתלק מהמקום. ביומיום הוא כל הזמן שואל ומוודא שלא ניקח אותו להצגה, למופע ליצנות ולכל אותם הדברים שמפחידים אותו. אני יודע שהתופעה טבעית בגיל זה, אך יחד עם זאת אני רוצה לברר אם התגובה שלו לא חריגה. כמו כן אשמח לדעת כיצד להגיב כשזה קורה. עד היום חיבקנו אותו, ישבנו בצד וניסינו לשוחח איתנו. הגישה שלנו היתה שלא להיענות לפחד המשתק שלו ולא ללכת מהמקום, על אף בקשתו, אלא לנסות להתמודד עם הפחד. במקרים מסוימים זה עבד. למשל, כשנגענו בליצן או בשחקני ההצגה, הוא קצת נרגע והיה מסוקרן. אבל בכל מקרה הוא לא הפסיק לפחד. מה דעתכם?"

עניתי לאב: "אכן התופעה ידועה, אף כי לא שכיחה, ולא נראה לי שאצל בנך היא חריגה במיוחד. ילדים רגישים עלולים לפתח פחדים מרעשים, מהתקהלות, מתופעות פתאומיות. לפעמים זה קורה בעקבות התנסות לא טובה ולפעמים בלי קשר לאירוע מסוים. לגבי תגובתכם, אני מבין שניסיתם לשלב גישה רכה – לחבק, להסביר, לשבת בצד;

יחד עם גישה תקיפה יותר – לא ללכת, להביט מרחוק וכדומה. בגישתכם זו השגתם הרבה: בנכם פוחד, אך מתמודד."

הורים מנסים כיום לחזור להיות משמעותיים במשפחותיהם – לכוון, להשפיע, לנווט, להכריע – מבלי להגיע לקיצוניות ההפוכה של סמכותיות יתר. הם זקוקים לעידוד אנשי מקצוע בגישתם המשלבת, אך לא תמיד הם זוכים לה. יותר ויותר אנשי מקצוע מטיפים להתנהגויות קיצוניות (בין אם בכיוון של "יד רכה" ובין אם בכיוון של "יד קשה") של הורים עם ילדיהם. למשל, בנושא ה"חם" של גבולות, הורים זקוקים לתמיכת אנשי המקצוע כשהם מנסים להציב לילדיהם גבולות הגיוניים. אבל לעיתים קרובות הם "מקבלים על הראש" על כך שהם "חלשים" או מפני שהם מנסים להסביר לילד, או משום שהם לא "זורמים עם הילד". הורים זקוקים לעידוד גם כאשר הם שואפים להיות נחושים ועקביים ביישום הגבולות, וגם כשהם מגלים סבלנות ומאפשרים לילדיהם הזדמנויות אמיתיות ללמידה. אולם לא פעם הם שומעים שהם מאמללים את הילד כי הם "חזקים מדי איתו", או שהם חוטאים לילד בכך שהם "חלשים מדי איתו".

היכולת לאזן בהורות בין גישה תקיפה ומכוונת לבין גישה מתחשבת ומבינה ביחסי הורים-ילדים הינה הכרח בתקופתנו. ילדים בכל הגילים זקוקים להורים שיודעים לשלב ביחסיהם איתם גישה תקיפה יחד עם גישה רכה. ילדים זקוקים להורים שידעו לומר להם "לא" ו"עד כאן", אך גם ידעו לתקשר איתם בצורה שוויונית ויגלו כלפיהם הבנה ורגישות. הם ראויים להורים שיכבדו את זכויותיהם כאנשים, אך לא ייענו בקלות יתרה לכל משוגותיהם. הם מחפשים הורים שיאהבו אותם, אך גם יתעמתו איתם ויהיו מוכנים להסתכן באובדן זמני של אהדתם. הם מבקשים הורים שיגדירו להם חוקים וכללים, אך גם ינהלו איתם דיון פתוח על אודות חוקים אלה, יודו בטעות במידת הצורך ואף יבקשו מהם סליחה. ילדים זקוקים להורים שיובילו את משפחתם, אך לא בדרך כוחנית; כאלה שיצליחו לשמור על אווירה טובה במשפחתם מבלי לוותר על סמכותם.

השילוב בין "יד רכה" לבין "יד קשה" על פי מחקרים

המרכיבים החשובים לגידולם של ילדים – מינון מתאים של סמכות ותקיפות בצד אהבה וחום – ידועים שנים רבות לחוקרי התפתחות הילד. אנשי מקצוע נוטים להתעלם מממצאים אלה או לעשות בהם שימוש קיצוני ומגמתי. מחקריה של באמורניד (12), שנערכו עוד בשנות השישים וחזרו ואושרו על ידה ועל ידי אחרים בשנות התשעים, מלמדים בבירור ששתי הגישות הקיצוניות – הגישה "הקשה" והגישה "הרכה" – אינן יעילות ונחוצה דרך אמצעית. במחקריה על ילדי גן היא מצאה שהן ילדים להורים "קשים" והן ילדים להורים "רכים" התגלו כחסרי בשלות ולוקים בעצמאותם ובביטחון העצמי שלהם. את ההורים בעלי הגישה "הקשה" היא כינתה מטילי מרות, authoritarian. אלו הטילו פיקוח מלא על ילדיהם, השתמשו בכוח ללא הגבלה, ולמעשה לא קיימו את סוג האחריות שהם מטיפים לו. בראש דאגתם עמדו רעיונותיהם ואמות המידה המקובלות עליהם, ולעיתים קרובות שכחו לכלול את טובת ילדיהם בשיקוליהם. לעומתם, ההורים בעלי הגישה "הרכה", שכונו במחקריה מתירניים, permissive, התרשלו בהטלת משמעת, הפנו תביעות מועטות וקלות יחסית להתנהגות בוגרת של הילד, הקדישו מעט מאוד תשומת לב לאימונו לעצמאות ולהגברת ביטחונו העצמי, ולא גמלו על התנהגות אחראית שלו ו/או על ביטויים של ביטחון עצמי. מחקריה הנוספים של באומרינד (13) הראו בעליל שהאידיאולוגיה המתירנית, שעיקריה החינוכיים הם חופש, קבלה והיעדר דרישות מהילד, מביאה לעלייה בשכיחותן של בעיות התנהגות, כמו נשירה ממסגרות, אלימות, שימוש בסמים, עבריינות ועוד. ממצאים אלה אוששו בעשרות מחקרים (14).

אלינור מקובי, חוקרת התפתחות חשובה נוספת, אפיינה שני ממדי הורות המופיעים בשמות שונים בצורה שכיחה ביותר בספרות: היענות או תמיכה (response) בניגוד לדחייה או מרחק; תביעה או שליטה ( (demandingnessבניגוד לפרמסיביות או מתירנות (15). הרכבים של שני ממדים אלו יוצרים ארבעה סגנונות הורות (ראה להלן, טבלה מס' 1): הורים בעלי מרות (authoritarian), שהם "גבוהים" בתביעה מהילד ו"נמוכים" בהיענות לו וכופים עליו סטנדרטיים ללא אפשרות למשא ומתן; הורים סמכותיים (authoriatative) ש"גבוהים" גם בתביעה מהילד וגם בהיענות לו והם מסבירים את דרישותיהם, מוכנים למשא ומתן ומנסים לקחת בחשבון את נקודת הראות של הילד כשהם קובעים את הסטנדרטיים שלהם; הורים ותרניים (Indulgent), ש"גבוהים" בהיענות לילד אך "נמוכים" בתביעה ממנו; והורים אדישים Indifferent)), ש"נמוכים" הן בתביעה מהילד והן בהיענות לו ומגיעים עד כדי הזנחה של הילד (16).

טבלה מס' 1: סגנונות הורות על פי מקובי

תביעה נמוכה מהילד

תביעה גבוהה מהילד

היענות נמוכה לילד

1 הורים אדישים Indiffererent))t)

2 הורים מרותיים authoritarian)n)

היענות גבוהה לילד

3 הורים ותרניים Indulgent))))

4 הורים סמכותיים authoriatative)e)  

בסכמם מחקרים שבדקו את השפעת ארבעת דגמי יסוד אלה של סמכות הורים, קובעים מאסן וחבריו (17) שלא פיקוח רודני ולא התייחסות מתירנית מספקים לילדים את הידע והניסיון שנדרשים להם כדי ללמוד לנהוג באורח עצמאי ובוטח.

מי הם ההורים שמשמשים, על פי המחקרים, במודלים להתנהגות אחראית לילדיהם? אלה הם הורים הנקראים במחקרים "סמכותיים", שמצליחים לשלב היענות גבוהה לילד יחד עם תביעה גבוהה ממנו; הם תקיפים בענייני משמעת ותובעים התנהגות בוגרת מילדיהם, ובה בעת גם חמים ותומכים; הם מקבלים, אך גם מציבים גבולות ועורכים בקרה על גבולות אלה.

אין זה קל להשיג שילוב זה בהורות, אך זה אפשרי.

מקרה אישי: התמודדות מורכבת עם רצון הבן לחזור הביתה באמצע טיול שנתי

בני יצא לטיול שנתי של שלושה ימים בצפון הארץ עם בני כיתתו (כיתה ח'). היציאה לטיול היתה ברצון, ללא רמז לבעיות שיתגלו בהמשך. והנה, בלילה הראשון התקשר אלי, התלונן שהוא מרגיש לא טוב והפציר שאבוא לקחת אותו הביתה. הופתעתי, אך אחר כך נזכרתי שגם בעבר היו לו קשיים בשינה מחוץ לבית, אף כי לא בעוצמה כזו. ריחמתי עליו. רציתי להיכנס מייד למכונית ולנסוע להביא אותו. במחשבה שנייה סירבתי לו. לא נעניתי לבקשתו. אמרתי לו בטלפון שינסה להתמודד, שלא ימהר להרים ידיים. הבטחתי לו שאם למחרת עדיין ירגיש שקשה לו, אשקול לבוא לקחת אותו. עודדתי אותו להתקשר אלי אם ירגיש שקשה לו. ואומנם כמה פעמים באותו לילה שוחחתי איתו שיחות ארוכות, ובהן הבהרתי לו בעדינות ובמילים רכות שלא אבוא לקחתו. הוא הביע רגשות מרים של חוסר אונים ("אני לא יכול, אני רוצה הביתה"), של ייאוש ("אל תגרום לי לעשות דברים שאצטער עליהם אחר כך") ושל כעס גדול עלי ("איזה אבא רע אתה! אם הבן שלי היה מבקש ממני שאבוא לקחת אותו, הייתי עושה את זה מייד, אפילו אם הייתי צריך לנסוע חמש שעות"!). היה לי קשה. נעתי בין תחושות של פחד ("מה הוא עלול לעשות לעצמו אם לא אבוא לקחת אותו?"), כעס ("איזה מפונק! שייקח את עצמו בידיים ויתמודד!") ורחמים ("איזה מסכן! כמה קשה לו שם לבד. הוא מאוד צריך אותי לידו"). השתדלתי להיות תקיף בהחלטתי לא להחזיר אותו, ורך בנכונותי לדבר איתו כמה שירצה ולתמוך בו ככל שאוכל. משיחה לשיחה הוא התאושש וצבר כוחות. בשיחה האחרונה בינינו באותו לילה הוא שאל אותי: "אז תגיד לי ברור, אין שום סיכוי שתבוא לקחת אותי מכאן הלילה"? נשכתי שפתיים. ידעתי שאני חייב לומר לו דברים ברורים וחד-משמעיים, אבל חששתי שהם יגרמו להתפרצות זעם. אזרתי את כל כוחותי ואמרתי לו בבהירות: "לא. אין שום סיכוי שהלילה אבוא לקחת אותך!" בני לא הוסיף להתקשר אלי באותו לילה. כאשר התקשרתי אליו ביוזמתי מאוחר יותר, הוא אמר שאין לו זמן לדבר איתי כי הוא עסוק בפעילות עם חברים. הוקל לי. שמחתי שהתעקשתי ודרשתי ממנו להתמודד עם קשייו, מבלי לוותר על תמיכתי בו.

כיצד לזהות בהתנהגויותינו את ה"נבוט", ה"סמרטוט" או את השילוב בין "יד רכה" ל"יד קשה"?

להלן תשעה מצבים שגרתיים בחיי משפחה, שבהם ההורה צריך להגיב להתנגדות ילדו לשתף עימו פעולה. בכל מצב רשומות דוגמאות לשלוש דרכי תגובה הוריות: שני דפוסי ההתמודדות הלא-יעילים של הורים, "להיות סמרטוט" ו"להיות נבוט", ודרך התגובה המשלבת. נסו להחליט בכנות איזו דרך תגובה מאפיינת אתכם במצבים אלה; כיצד אתם נוטים לפעול בהיותכם במצב דומה למצב המתואר להלן. מובן שהמשפטים מתארים דרכי תגובה הוריות טיפוסיות, אידיאליות. העניינים במציאות מורכבים ומסובכים הרבה יותר.

1. תינוקת בת שמונה חודשים מתנגדת להישאר לבד בחדר, כיוון שהתרגלה שהיא עם הוריה בכל מקום בבית:

"אין מה לעשות, "אכלנו אותה". ככה הרגלנו אותה ואי אפשר עכשיו לשנות את זה. צריך להמשיך שתהיה איתנו כל הזמן" – ("סמרטוט").

"אין מה לעשות, ככה זה בחיים. לפעמים צריך ללמוד דברים בדרך הקשה. אסור בשום אופן לגשת אליה כשהיא לבד בחדר" – ("נבוט").

"יש מה לעשות, אפשר אחרת. חשוב שהיא תלמד להיות לבד לחדר, אבל נעשה את זה בהדרגה. מדי פעם ניכנס, נרגיע אותה ונצא" – (שילוב).

2. הילדה בת השנה וחצי מתנגדת בתוקף שאביה יקלח אותה ודורשת רק את אימא:

"לא נורא, אני אמשיך "לקרוע" את עצמי ולעשות הכול לבד. אולי פעם יהיה לי יותר קל" – ("סמרטוט").

"אין מצב. אנחנו קובעים את חלוקת התפקידים בינינו, ולא היא. היא תצרח ותשתולל, אבל בסוף לא תהיה לה ברירה והיא תסתגל" – ("נבוט").

"כנראה שחלוקת התפקידים הקבועה בינינו נוסכת בה ביטחון. אנסה להרגיל אותה שיכולה להיות חלוקת תפקידים אחרת. אתחיל זאת כמשחק מילולי: 'פעם אימא רוחצת ופעם אבא רוחץ', ואחר כך אמשיך זאת גם כמשחק מעשי" – (שילוב).

3. הילד בן השנתיים מתנגד להמשיך ללכת ללא חיתול (שהורד לבקשתו) ודורש להחזירו:

"אני לא יודעת באמת מה נכון ומה לא נכון. אתה בטוח שאתה לא רוצה לנסות עוד קצת? טוב, לא נורא, אני לא רוצה לריב איתך על זה" – ("סמרטוט").

"בשום אופן לא! אם החלטת שאתה מוריד – אין חזרות! ואוי ואבוי לך אם תרטיב בתחתונים!" – ("נבוט").

"אני מבינה שזה קצת מפחיד אותך להיות ללא חיתול, אבל אם התחלת ורצית להיות גדול, חבל לוותר על זה פתאום. לא נורא אם תרטיב מדי פעם בתחתונים. אני לא אכעס עליך" – (שילוב).

4. הילדה בת השלוש מסרבת לקום בבוקר לגן:

משתדלים לא להלחיץ אותה. לא נורא, שתיישן עוד קצת. גן זה לא אוניברסיטה – ("סמרטוט").

מעירים אותה בכוח ולוקחים אותה לגן, תוך הפגנת אי שביעות רצון מכך שהיא לא משתפת פעולה – ("נבוט").

מעירים אותה בתקיפות אך ללא כעס, מלבישים אותה למרות התנגדותה תוך גילוי אהבה, והולכים לגן – (שילוב).

5. הילד בן הארבע מתנגד להיכנס למקלחת:

"כבר פעם חמישית שאני מבקשת ממך יפה להיכנס למקלחת. למה שלא תיכנס יפה? למה אני צריכה כל היום לריב איתך על זה?" – ("סמרטוט").

"לא מעניין אותי, אתה שומע? עכשיו אתה תיכנס ועוד תקבל פליק אחד, כדי שתבין טוב שפעם הבאה לא תעשה עניינים יותר!" – ("נבוט").

"אני מבין שאתה לא ממש מתלהב מהרעיון, אבל אתה חייב לעשות את זה גם אם אתה לא אוהב. אני אקח אותך עכשיו ביד, אשתדל לא להכאיב לך ואכניס אותך למקלחת" – (שילוב).

6. הילד בן השש מתנגד לשתף פעולה במשחק משפחתי (מפריע, מציק וכיוצא באלה):

"טוב, אז ניתן לך תמיד להתחיל ראשון, כמו שאתה רוצה. אתה מבטיח עכשיו להתנהג יפה?" ("סמרטוט").

"טוב, הבנו את הקטע שלך, אתה לא משחק יותר וגם אין לך היום טלוויזיה!" ("נבוט").

"טוב, הבנתי שקשה לך לשחק איתנו, כי אתה רוצה כל הזמן להיות ראשון. במשחק הבא אתה לא תשתתף, תסתכל ותלמד איך אנחנו משתפים פעולה. במשחק שלאחר מכן תוכל לנסות שוב" (שילוב).

7. הילד בן השבע וחצי מתנגד ללכת לישון:

"תלך לישון מתי שאתה רוצה. אין לי כוח להתווכח איתך יותר" – ("סמרטוט").

"אם לא תלך עכשיו לישון, תקבל עונש חמור!" – ("נבוט").

"אני מאוד אוהבת אותך, אבל עכשיו אני צריכה זמן לעצמי. לכן, תלך לישון עכשיו" – (שילוב).

8. הילדה בת התשע מסרבת ללכת לחוג שרצתה, אחרי פעמיים שהיתה בו:

חוג זה לא בית ספר. אם מדי פעם לא מתחשק לה ללכת, שלא תלך – ("סמרטוט").

מכריחים אותה כי היא אמרה שהיא רוצה ללכת. זה עלה לנו כסף, ואין חוכמות בעניין הזה – ("נבוט").

מסבירים פעם אחת מדוע חייבים ללכת ובודקים מה קרה ומדוע סר חינו של החוג. מחליטים יחד האם כדאי לבטל את ההרשמה – (שילוב).

9. הילדה בת האחת-עשרה מתנגדת להכין שיעורי בית:

"אני אכין במקומך חלק מהשיעורים, וגם תקבלי מתנה יפה אם תגמרי להכין את החלק השני שלהם" – ("סמרטוט").

"נמאס לי ממך! את לא יוצאת מהבית עד שאת גומרת את כל השיעורים שיש לך! וחוץ מזה, אין לך אינטרנט עד הודעה חדשה" – ("נבוט").

"חובתך להכין שיעורים. מכיוון שאני רואה שהאינטרנט מפריע לך להתרכז, ננתק אותו לשבוע. אם תצליחי להתרכז בשיעורים נחזיר אותו. במידה ושוב תתקשי, ננתק אותו לתקופה ארוכה יותר. בכל מקרה, אני כאן בשביל לעזור לך, אם תתקשי" – (שילוב).

10. הילד בן השלוש-עשרה מתנגד לסדר את חדרו, בניגוד למה שהוסכם עליו:

"אני לא יודעת מה אני אעשה איתך? כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? בסוף הרי אני אסדר לך את החדר, כרגיל…" – ("סמרטוט").

"אתה לא יוצא מהחדר עד שלא תסדר אותו, וגם לא תראה טלוויזיה. נמאס לי מחוסר ההתחשבות שלך ומהזלזול שלך בנו. אתה ממש פרזיט פה בבית!" – ("נבוט").

"אני מבין שאתה לא מתלהב מזה, אבל אתה צריך לסדר את החדר היום. כך סיכמנו. תחליט מתי תעשה את זה, עד הלילה" (שילוב).

סיכום

"הדרך העולה והדרך היורדת היא אחת". (הרקליטוס)

כיצד נבחרת תגובתם של הורים כאשר הם מרגישים חוסר אונים? הורים נוטים בדרך כלל להגיב באחד ו/או בשני הדפוסים הלא יעילים של ההתמודדות, כאשר הם מרגישים חוסר אונים: "להיות סמרטוט" ו/או "להיות נבוט". "להיות סמרטוט" פירושו ויתור מוגזם של הורים על ציפיותיהם מילדיהם, כניעה לדרישות לא מקובלות שלהם ועוד. הסיבות לאימוץ גישה ותרנית זו על ידי ההורים הן רבות: הרגשת בושה, החשש להזיק לילד, הרגשת ייאוש, עייפות ומותשות, פחד לאבד את אהבת הילד, רגשות אשמה, השלכות מעברו של ההורה. "להיות נבוט" פירושו שההורים כופים את דרישותיהם על הילדים בגישה נוקשה ותוקפנית. חלק מהסיבות לאימוץ גישה תוקפנית זו על ידי ההורים דומות לאלו הגורמות להורים לאמץ את הגישה הוותרנית: רגשות אשמה, עייפות ומותשות, ייאוש. חלק מהסיבות ייחודיות לגישה זו: פגיעה באגו, קושי להכיל כעסים, הבלגת-יתר, צורך חזק בשליטה.

הגישה המשלבת התייחסות הורית תקיפה ודרשנית כלפי הילדים – "יד קשה" – יחד עם חום ותמיכה שלהם – "יד רכה" – ידועה זה שנים רבות כגישה המספקת לילדים את המרכיבים החשובים ביותר לגידולם.

מקורות לפרק שני

1. Bugental, D.B., Blue J.B. & Cruzcosa, M. (1989). Percieved control over cargiving outcomes: implications for child abuse. Developmental Psychology, 25, pp. 532-539

2. Baumrind D. (1995). Child Maltreatment and Optimal Caregiving in Social Contexts. New York: Garland Publishing, Inc

3. עומר, ח', (2002). המאבק באלימות ילדים, תל-אביב, מודן.

4. Benjamin, J. (1988). The bonds of love. Pantheon books. New York. pp. 33-35

5. Dilalla, L.F., Mitchell, C.M., Arthur, M.W. & P.M Paglicea. (1988). Aggression and delinquency: Family environmental factors. J. of Youth and Adolescence, Vol. 17(3), 233-246

6. Patterson, G.R., Dishion, T.J. & Bank, L. (1984). Aggressive behavior, Family interaction: a process model of deviancy training. 10, pp. 253-267.

7. עמית, ח', (1997). הורים כבני אדם. תל-אביב, ספרית פועלים.

8. CROKENBERG, S. & LOURIE, A. (1996).PARENTS’ CONFLICT STAREGITES WITH CHILDREN AND CHILDREN’S CONFLICT STRATEGIES WITH PEERS. MERRIL-PALMER QUARTERLY, VOL. 42, NO. 4, PP. 495-518.

9. Bugental, D.B., Lion J.E. Krantz, J., & Cortez, v. (1997). Who's the boss? Accessibility of dominance ideation among individuals with low perceptions of interpersonal power. J.of Personality and social Psychology, 72: pp. 1297-1309

10. עמית ח. (2003). העצמה בהורות, בתוך: ר' לזובסקי וצ' בר-אל (עורכות), מסע של תקווה: ייעוץ וחינוך בעידן של אי ודאות, המגמה לייעוץ חינוכי, מכללת בית ברל: רכס.

11. ברגמן, ז. וכהן א., (1994). המשפחה – מסע אל עמק השווה. תל-אביב. עם עובד.

12. Baumrind, D. (1971). Current patterns of parental authority.. Developmental Psychology Monographs, 4 (1, pt. 2).

13. Baumrind, D. (1991). Effective parenting during the early adolescent transition. In P.A Cowan & M. Hetherington (Eds.), Family transitions (pp. 111-164). Hillside, NJ: Erlbaum

14. Eisenberg, N. & Murphy, B. (1995). Parenting and children's moral development. In: M.H. Bornstein (ed.), Handbook of parenting, vol. 1, pp. 227-256

15. Maccoby, E.E. (1999) The uniqueness of the parent-child relationship. In W.A. Collins and B. Laursen (Eds.) Minnesota Symposium on Child Psychology, Vol. 29, Relationships as Developmental Contexts, p. 157 – 176. Lawrence Erlbaum, London, UK.

16. Maccoby, E.E., & Martin, J.A. (1983) Socialization in the cortex of the family: Parent-child interaction. In P.H. Mussen (Series Ed.) & E. M. Hetherington (Vol. Eds.), Handbook of child psychology: Vol. 4. Socialization, personality, and social development (4th ed., pp 1-101), New York: Wiley.

17. מאסן,פ,. קונג'ר, ג', וקאגאן,ג' (1998). התפתחות הילד ואישיותו. תל-אביב: הוצאה לדורי.

 

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) בין "סמרטוט" ל"נבוט" – הפרק השני, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 06/26/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2012/01/24/ben-smartoot-lenaboo/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *