היחשפות ילדים ובני נוער לתכנים אלימים בטלוויזיה ובמשחקי מחשב ווידאו – בחינת התופעה והצעת מודל להתערבות ייעוצית

נכתב על ידי חיים עמית

פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני.

המאמר מתמקד במקומם של יועצים חינוכיים בהתמודדות עם היחשפותם כיום, יותר מאי פעם, של ילדים ובני נוער לתכנים אלימים, אמיתיים ודמיוניים, בעיקר בטלוויזיה ובמשחקי מחשב ווידאו. היחשפות כזו מגבירה את הסכנה שילדים ובני נוער יתנהגו באלימות, בילדותם ו/או בבגרותם.

(הופיע בהיעוץ החינוכי, כתב העת של אגודת היועצים החינוכיים בישראל, כרך י"ד, אלול תשס"ז, אוגוסט 2007, עמ' 196-209)

תקציר

ילדים ובני נוער חשופים היום יותר מאי פעם לתכנים אלימים, אמיתיים ודמיוניים, בעיקר בטלוויזיה ובמשחקי מחשב ווידאו. היחשפות כזו מגבירה את הסכנה שילדים ובני נוער יתנהגו באלימות, בילדותם ו/או בבגרותם. שני מנגנונים פסיכולוגיים עיקריים מסבירים מדוע היחשפות לתכנים אלימים מגבירה את ההתנהגות האלימה אצל ילדים. הראשון, דרך החיקוי וההזדהות; והשני, דרך הקהיית סף הרגישות. המאמר מתמקד במקומם של יועצים חינוכיים בהתמודדות עם תופעה מורכבת זו. במאמר מוצעים לבחינה שני תחומים בהם יועצים חינוכיים יכולים לתרום לצמצום נזקי היחשפות התלמידים לתכנים אלימים באמצעי התקשורת ובמשחקים השונים: התחום הראשון, הדרכה של הורים להתמודדות נכונה עם ילדיהם בבית; התחום השני, הדרכה של מורים להתמודדות נכונה עם תלמידיהם בכיתה. במאמר מוצעים רעיונות מעשיים ראשוניים לדרכי התערבות של יועצים חינוכיים בשני תחומים אלה.

מבוא

מאמר זה בא לבחון שני תחומים בעבודת היועצים החינוכיים, שעשויים לתרום לצמצום נזקי היחשפות התלמידים לתכנים אלימים באמצעי התקשורת ובמשחקים השונים: הדרכה של הורים להתמודדות נכונה עם ילדיהם בבית; והדרכה של מורים להתמודדות נכונה עם תלמידיהם בכיתה.

רבות מדובר לאחרונה על הנזקים שבהיחשפות ילדים לתכנים אלימים באמצעי התקשורת ובמשחקים. התקשורת הפופולארית, הכתובה והאלקטרונית, מפרסת לא מעט ידיעות על אלימות של ילדים כתוצאה מצפייה בטלוויזיה ו/או ממשחק במשחקי מחשב ווידיאו. ידיעות אלה מעלות לדיון ציבורי את סוגיית האלימות באמצעי התקשורת והשפעתה על צעירים. גם המחקר האקדמי עוסק רבות, בשלושת העשורים האחרונים, בהיבטים שונים של סוגיה מורכבת זו: הערכת כמות האלימות בטלוויזיה? מידת נטייתם של ילדים לחקות מעשי אלימות בעקבות צפייה בטלוויזיה ומשחק במשחקי מחשב ווידיאו ועוד (למיש, 2005). בכל מקרה קיימות עדויות מחקריות רבות התומכות בטענה שצפייה בתוכניות אלימות בטלוויזיה ומשחק במשחקי מחשב ווידיאו אלימים, הם גורמים מסייעים בהתפתחות התנהגות אלימה של ילדים, בהווה ובעתיד

(2003Huesmann, Moise-Titus, Podolski & Eron,).

היחשפות ילדים לתכנים אלימים אמיתיים ודמיוניים

ילדים חשופים היום יותר מאי פעם לתכנים אלימים, אמיתיים ודמיוניים, בעיקר בטלוויזיה ובמשחקי מחשב ווידיאו (במשחקי ווידאו, הכוונה במאמר זה בעיקר למשחקי ווידיאו ביתיים כמו Play station ו- X box). בישראל במיוחד, ילדים חשופים לאירועים אלימים במציאות. הם אוכלים ארוחת בוקר, כשמול עיניהם מתרוצצות לעיתים תמונות מזעזעות מפיגועים של מחבלים. הם משחקים אחר הצהריים במחשב, ותוך כדי משחק, עיניהם מרפרפות במבזקי החדשות המופיעים על המסך לפניהם, והם קוראים דיווחים על נערה שנאנסה באכזריות על ידי נערים בני גילה ו/או על בעל שירה למוות באשתו ועוד. בערב הם שומעים את בני משפחתם דנים בזעזוע על מקרי אלימות בין בני נוער, בין שכנים ועוד.

חמורה יותר היא ההיחשפות של ילדים לאירועים אלימים דמיוניים בטלוויזיה ו/או במשחקי מחשב ווידאו, וזאת ממספר סיבות:

ראשית, בניגוד להיחשפות הפסיבית של ילדים לתכנים אלימים במציאות (למשל, צפייה באירוע אלים בטלוויזיה), היחשפותם של ילדים לתכנים אלימים דמיוניים, במיוחד במשחקי מחשב ווידאו, היא אקטיבית (למשל, הם מבצעים פעולות אלימות במשחק מחשב).

שנית, משחקי מחשב ואינטרנט מכניסים ילדים לעולם בו הגבולות בין אמת לסימולציה לא תמיד ברורים (Subrahmanum, Greenfield & Gross, 2001). במקרים רבים, האירועים האלימים הדמיוניים קרובים מאוד למציאות, הן מבחינת תוכנם והן מבחינת הגרפיקה שלהם (למשל, הדמות האלימה במשחק הווידיאו נראית חיה לגמרי, שכן היא תלת ממדית). חשוב לציין, שגם בסרטי אנימציה תמימים לכאורה, המיועדים לילדים, ניתן למצוא ביטויי אלימות מסוכנים (תדהר, 2000). כך מטשטש הגבול שבין דמיון לבין מציאות, במיוחד לגבי ילדים צעירים, שאצלם ההבחנה בין דמיון ומציאות חלשה ממילא.

שלישית, וזה העיקר, כמות האירועים האלימים הדמיוניים אליהם נחשפים ילדים, גדולה בהרבה מכמות האירועים האלימים האמיתיים, אליהם הם נחשפים. חישוב שנעשה לפני מספר שנים על ידי איגוד הפסיכולוגים האמריקני הראה שעד שילד מסיים את בית הספר היסודי, הוא צופה בטלוויזיה בממוצע בכ – 8,000 רציחות ובלמעלה מ-100,000 מעשי אלימות אחרים

(Harris, 1989). חוקרים אחרים (Berry & Asamen, 1993) טוענים שמספר מעשי הרצח שילדים צופים בהם עד לסיום בית הספר היסודי מגיע אף לכ-20,000! האם זה קורה רק שם, בארצות הברית? ממש לא. תלמידי ישראל מובילים בדירוג העולמי במספר השעות המוקדשות לצפייה בטלוויזיה ולמשחקי מחשב ביום: 3.5 שעות לטלוויזיה ולווידיאו, ושעה וחצי למשחקי מחשב, כאשר הממוצע העולמי עומד על 2.3 שעות צפייה ביום! אחת הסיבות ל"הצטיינות" זו של תלמידי ישראל היא שיום הלימודים בישראל קצר, ויש להם יותר זמן פנוי בהשוואה לתלמידי העולם, שבדרך כלל יום הלימודים שלהם ארוך יותר. אפשר לשער, אם כך, שהיחשפותם של ילדים בישראל למעשי אלימות דמיוניים אינה פחותה, לצערנו, מזו של ילדים אמריקנים, ויתכן שאף עולה עליהם. בין התוכניות האלימות במיוחד הנצפות בטלוויזיה כיום, באדיקות, על ידי ילדים בישראל, בולטת סדרת ההיאבקות WWE. בסדרה זו המתאבקים מבצעים תרגילים אכזריים במיוחד (למשל, קופצים מגובה רב על המתאבק האחר השרוע על הרצפה בחוסר אונים, חובטים את ראשו בשולחן, בכסא ולעתים גם בגרם מדרגות, וכיו"ב), ומלווים את פעולותיהם בהתבטאויות מילוליות עוינות וגסות. האלימות בסדרה זו מוצגת כרצויה, מתוגמלת חיובית ונטולת השלכות של ממש, ויש לה פוטנציאל להשפיע על ילדים אלימים ולא אלימים בדרגות שונות (למיש, 1998).

משחקי המחשב והווידיאו הביאו את רמת האלימות הדמיונית לשיאים שלא יאומנו. אחד ממשחקי המחשב הידועים, 'מורטל קומבט' (Mortal Combat), שיצא בשנת 1993, הציג אלימות גראפית חסרת תקדים, שכללה קריעות של חוטי שדרה וכריתת איברים. מאז התפתחו משחקי מחשב אלימים אף יותר. אחד הידועים בהם כיום הוא Grand theft auto, או כמו שהחברה קוראים לו GTA. במשחק זה השחקן יכול לנקוט בכל סוג של אלימות שהוא רוצה, כמו: לשלוף נהג ממכונית ולהכות אותו, לחסל שוטרים, להכות מושבעים כדי שלא ירשיעו חבר במאפיה, לחסל שליח פיצה כדי לפגוע בארגון יריב וכיו"ב. המשחקים האחרונים בסדרה זו – מספר ארבע, Vice city, ומספר חמש, San-andreas – ידועים במיוחד לשמצה באלימותם הרבה. למשל, ב – GTA5, San-andreas, כאשר יורים בראשו של מישהו, הראש מתפוצץ ונעלם, ודם פורץ מהצוואר הפעור. משחקים אלימים קיימים גם במשחקי וידאו, כמו 'אל המלחמה' ,(God of war) ועוד.

האם היחשפות ילדים לתכנים אלימים מגבירה אצלם התנהגות אלימה?

באוגוסט 2005 הורשע דווין תומספון, אמריקני בן 18, ברציחתם של שלושה שוטרים. טיעונם המרכזי של עורכי דינו היה, כי המשחק GTA וילדותו הקשה, הם שגרמו לו לבצע את הפשע. חבריו ציינו שלפני הפשע היה מכור למשחקים GTA4 ו- GTA5.

זו כמובן השאלה המרכזית: האם ילדים המרבים לצפות במעשי אלימות בטלוויזיה ו/או במשחקי מחשב ווידיאו, נוטים להתנהגות אלימה יותר מן הממוצע? או שמא נהפוך הוא? אולי הם אלימים פחות, כתוצאה מתהליך של קתרזיס (פירוק מתחים ולחצים) לנטיות האלימות שלהם? קיימת כמובן גם האפשרות השלישית, התיאורטית, שאין קשר בין צפייה במעשי אלימות בטלוויזיה ו/או במשחקי מחשב ווידיאו ובין התנהגות אלימה. להלן אבחן שאלה זו בנפרד.

האם היחשפות ילדים לתכנים אלימים בטלוויזיה מגבירה אצלם התנהגות אלימה?

על פי תיאוריית הקתרזיס (catharsis hypothesis), צפייה באלימות בטלוויזיה נתפסת כאמצעי מקובל להפחתת דחפים אלימים, לפירוק מתחים ולתחושת "זיכוך" או "היטהרות", שהיא הקתרזיס (Fowles, 1999). תיאוריה זו הייתה מקובלת מאוד בעבר, אך כיום ברור שאין לה הרבה על מה לסמוך (2006 , Bushman & Phillips). מחקרים הראו, בצורה ברורה, כי ככל שילדים צופים יותר באלימות בטלוויזיה ובסרטים, כך הם אלימים יותר בהתנהגותם, וכן מבטאים יותר אמונות המקבלות התנהגות אלימה (1994 Paik & Comstock,). באחד המחקרים הקלאסיים שנעשו בתחום ( a1963 , Bandura, Ross, & Ross), נצפו התנהגויות ילדים לאחר שצפו בסרט אלים. בקבוצת ילדים אחת ניתן בסרט תגמול חיובי לאדם המכה, ובקבוצה אחרת ניתן בסרט תגמול שלילי לאדם המכה. בתצפית שנעשתה לאחר שראו הילדים את הסרטים, נמצא שהילדים אשר צפו בהתנהגות אלימה שזכתה לתגמולים חיוביים, נטו לחקות אותה, כשהושארו בתצפית, ואילו ילדים שצפו בתגמול השלילי, נמנעו מחיקוי ההתנהגות האלימה. ההתנהגות האלימה החדשה שנלמדה נצפתה גם במחקרי מעקב לאחר יותר מחצי שנה. במחקר אחר של אותה קבוצת חוקרים אף נמצא, שהילדים היו מוכנים לשחזר גם את התנהגות המודל הנענש, לאחר שהם עצמם קיבלו תגמול על כך ( b1963 , Bandura, Ross, & Ross).

כמו כן, הורים ומחנכים יודעים מניסיונם שילדים מנסים לחקות בהתנהגותם תוכניות טלוויזיה אלימות שהם רואים. פעמים רבות הם מסתבכים עקב כך. למשל, ילדים מנסים, "בצחוק", לבצע אחד על השני תרגילי היאבקות שראו בטלוויזיה. הם מגלים מהר מאוד, שמה שהחל כמשחק תמים, מאבד את אופיו הידידותי והופך לריב אלים אמיתי.

אפשר לכן לקבוע, שחשיפה פסיבית לאלימות דרך צפייה בטלוויזיה, בדיוק כמו חשיפה פסיבית לעישון, משפיעה ומזיקה. אף כי החשיפה הפסיבית לתוקפנות היא פחות דרמטית ממצבי תוקפנות שהילדים מעורבים בהם ישירות, הרי השפעתה מקיפה ומסוכנת יותר. זאת כיוון שפעמים רבות מדובר במסרים לא מודעים הנקלטים אצל הילד. מאחר שמדובר במסרים לא מודעים, למבוגרים קשה לפעול כדי לנטרל אותם.

יש לסייג ולומר, שהמסקנות לגבי השפעת האלימות בטלוויזיה מורכבות. ברור שאלימות בטלוויזיה היא גורם אחד להתנהגות אלימה, אך ייתכן גם שילדים אלימים מעדיפים לצפות ביותר ויותר אלימות בטלוויזיה. למיש (2005, עמ' 181) מסכמת את הקשר המעגלי בין צפייה באלימות בטלוויזיה לבין התנהגות אלימה בצורה הבאה: "אפשר להתבונן על קשר זה כמעגלי: צפייה באלימות רבה בטלוויזיה מעודדת התנהגות אלימה יותר; וכמו כן, ילדים אלימים נוטים יותר לצפות בתוכניות אלימות. גישה זו מציגה את הצופה לא רק כקורבן סביל (צפייה באלימות גורמת לו להיות אלים), אלא גם כיוזם אקטיבי (ילדים אלימים צופים ביותר אלימות בטלוויזיה)".

האם היחשפות ילדים לתכנים אלימים במשחקי מחשב ווידיאו מגבירה אצלם התנהגות אלימה?

בתחום השפעתם של משחקי המחשב והווידיאו האלימים על התנהגותם של ילדים יש פחות מחקרים, שכן מדובר על תחום חדש יחסית, והממצאים המתקבלים אינם עקביים ויש כלפיהם ביקורת מחקרית רבה (Goldstein, 2001). יחד עם זאת, ניתוח מחקרים שנערכו בנושא הקשר בין אלימות ומשחקי מחשב במשך 20 שנה, מצביע על כך שיש בכוחם של משחקי מחשב אלימים להגביר התנהגות אגרסיבית בקרב בני נוער, בעיקר בנים, ושהשפעת המשחקים עשויה לבוא לידי ביטוי באופן מידי או במהלך פרק זמן ארוך יותר (2005 ,Kieffer). למשל, אחד המחקרים הראה, שילדים ששיחקו במשחקים אלימים במשך פחות מ-10 דקות, ואז השתתפו במבחן להערכת מצב הרוח שלהם, העידו על עצמם כבעלי מאפיינים אגרסיביים וביצעו פעולות תוקפניות זמן קצר לאחר המשחק (שם).

האם ההשפעות השליליות של היחשפות ילדים לתכנים אלימים נמשכות גם לתקופת הבגרות?

כאמור, מאחר שתחום המחקר על השפעת היחשפות ילדים לתכנים אלימים במשחקי מחשב ומשחקי ווידאו הוא חדש יחסית, אין עדיין מספיק מחקרי אורך הבודקים השפעות כאלה לטווח ארוך. לעומת זאת, יש כיום מספר מחקרים איכותיים שבדקו השפעות לטווח ארוך של צפייה באלימות בטלוויזיה. מחקרים אלה מוכיחים, שההשפעות של חשיפה לאלימות בטלוויזיה נמשכות גם לתקופת הבגרות, הן אצל בנים והן אצל בנות (1993,Berkowitz). למשל, באחד המחקרים המעניינים בתחום (2003 Huesmann et. al.), איתרו חוקרים באוניברסיטה של מישיגן, 329 ילדים, כיום בוגרים בשנות העשרים שלהם, מתוך קבוצה מקורית של 557 ילדים באזור שיקגו, שהיו בני 6-9 עת נערך המחקר המקורי על צפייתם באלימות בטלוויזיה. אחרי ששאלו כל אחד מהם על מקרי אלימות ותוקפנות שהיו שותפים פעיליהם בהם בחייהם הנוכחיים, ולאחר שחיפשו מקרים כאלה במידע חוקי וגלוי, מצאו החוקרים, שהמבוגרים האלימים יותר בשנות העשרים שלהם, היו הילדים שצפו יותר באלימות בטלוויזיה. נמצא שגברים שצפו הרבה באלימות בילדותם היו אלה שתקפו יותר פיזית את קרוביהם, העליבו אותם, הגיבו בזעם כשנעלבו, היו להם יותר עבירות תנועה, וההסתברות שיבצעו פשע בהשוואה לאחרים הייתה גבוהה פי שלושה. נשים שצפו הרבה באלימות בילדותן, נטו יותר להשליך חפצים על קרובים להן, וההסתברות שתכנה או תצקנה למבוגר אחר גם היא הייתה גבוהה פי שלוש מנשים אחרות. חשוב להדגיש שהשפעת הצפייה בטלוויזיה ניכרה גם לאחר שנוטרלו, באמצעים מחקריים, השפעות של משתנים אחרים כמו: רמת התוקפנות של הילדים, האינטליגנציה שלהם, רמת התוקפנות של הוריהם, סגנונות ההורות של הוריהם וכיו"ב.

יש לסייג שוב ולומר, שההשפעה של היחשפות לתכנים אלימים אינה אחידה לגבי כל הילדים. מרבית החוקרים בתחום מסכימים, שמלבד חשיפה ממושכת לתכנים אלימים, נחוצים תנאים מוקדמים נוספים: מצוקה כלכלית, ליקויים נוירולוגים, יחסים חברתיים גרועים, שימוש באלכוהול ובסמים, תקשורת לקויה במשפחה, אלימות פיזית ו/או רגשית וכיו"ב – כדי שתתממש התנהגות אלימה (2003 Huesmann et. al.). כמו כן, יש ילדים שצפייה במעשי אלימות דווקא מגבירה אצלם חרדה מתוקפנות, בין היתר בגלל אישיותם הרגישה.

כיצד היחשפות ילדים לתכנים אלימים מגבירה אצלם התנהגות אלימה?

מהם המנגנונים הפסיכולוגיים המסבירים את התגברות ההתנהגות האלימה אצל ילדים כתוצאה מהיחשפותם לתכנים אלימים? אפשר לזהות שני מנגנונים פסיכולוגיים כאלה: הראשון, עידוד לאלימות דרך חיקוי והזדהות; והשני, הקהיית סף הרגישות למעשים תוקפניים. אסקור שני מנגנונים חשובים אלה.

עידוד לאלימות דרך חיקוי והזדהות

ע"פ תיאורית הלמידה התצפיתית של הפסיכולוג האמריקני המפורסם בנדורה (Bandura), צפייה במודלים תוקפניים מגדילה את ההסתברות למעשים תוקפניים של הצופים בהם דרך תהליכי חיקוי והזדהות (1977Bandura, ). הלמידה התוקפנית מתחזקת כאשר המודלים התוקפניים זוכים באיזשהו חיזוק חיובי. החיזוק יכול להיות בתוך הסרט האלים או המשחק האלים, ו/או לבוא ממי שצופים בסרט או במשחק המחשב.

חיזוקים למודלים תוקפניים בתוך סרטים ומשחקים: בחלק גדול מהסרטים בטלוויזיה וברוב סצנות האלימות הממוחשבות, השחקנים שמתנהגים באלימות לא רק שלא נענשים על התנהגותם, אלא להפך, זוכים להערכה. בדרך כלל, הם מצליחים גם להשיג את מטרתם, אף אם במחיר של אלימות. זו עובדה משמעותית מאוד, שכן הצגה של אלימות שאינה גוררת אחריה עונש או השלכה שלילית אחרת, מלמדת את הילדים שאלימות היא אמצעי יעיל לפתרון סכוכים.

חשוב לזכור שילדים עשויים לפרש אחרת מאיתנו את מה שנראה בעינינו כחיזוק חיובי או שלילי. למשל, ילדים שצופים בעורך דין המשחרר פושעים, לאו דווקא ירצו להפוך לעורכי דין בבגרותם. במקום זאת, הם עלולים ללמוד שאלימות משתלמת.

חיזוקים למודלים תוקפניים ממי שצופים בבסרטים ובמשחקים: ילדים מקבלים חיזוקים למודלים תוקפניים דמיוניים דרך קבוצת בני הגיל שלהם. למשל, הם מקבלים חיזוקים כאשר הם משוחחים בהנאה על מעשי אלימות בהם צפו ואף מנסים להתפאר מי מצליח יותר לבצעם במציאות. ואולם, אין ספק שאת החיזוקים החשובים ביותר מקבלים ילדים, במיוחד צעירים, מיחסם של מבוגרים משמעותיים – הורים, גננות, מורים ועוד – אל החומר הנצפה. במחקרים נמצא, שיחס ההורים למשחקים אלימים ולאלימות המופעלת בהם תוך כדי משחקי הוידאו או המחשב, הוא גורם מכריע בעיצוב התנהגותו האלימה או הלא אלימה בעתיד של הילד. לדוגמה, אם ילד צופה בטלוויזיה במעשה אלימות ואחד ההורים 'זורק' הערה המשבחת את המעשה או את השחקן הגיבור שביצע אותו – האפקט הנוצר אצל הילד דרמטי במיוחד: הוא גם צופה במודל תוקפן וגם לומד מהערת ההורה, שזו הדרך הנכונה לנהוג בה.

גורמים עיקריים המשפיעים על התפתחותה של התנהגות אלימה דרך תהליכי חיקוי והזדהות: מחקרים הצליחו לזהות שלושה גורמים עיקריים המשפיעים על התפתחותה של התנהגות אלימה, בעקבות צפייה בתכנים אלימים בטלוויזיה בגיל צעיר: הזדהות עם הדמות התוקפנית, תפישת המעשים האלימים כמוצדקים, ותפישת התסריטים התוקפניים כמציאותיים (2003 Huesmann, Moise-Titus, Podolski & Eron,).

הזדהות עם הדמות התוקפנית – ילדים שהזדהו עם דמות הגיבור האלים, או ששמו לב שהדמות האלימה זכתה לחיזוק, היו בעלי הסיכוי הרב ביותר להפוך למבוגרים אלימים.

תפישת המעשים האלימים כמוצדקים – ילדים שצופים במעשים אלימים או משחקים במשחקים אלימים עלולים להצדיק אותם ("בטח שהוא צריך להרוג אותם. הם עמדו לו בדרך והפריעו לו!"). בהמשך הם עלולים להכליל את תפישתם את המעשים האלימים כמוצדקים גם לחיים בכלל ("מי שמעז לפגוע בי או במישהו מחברי, יחטוף חזק, כי ככה זה בחיים").

תפישת התסריטים התוקפניים כמציאותיים – ילדים מאמינים שמה שהם רואים בטלוויזיה זו המציאות. כאשר מגיל צעיר מאוד הם צופים בסרטים מצוירים, בהם האלימות היא חלק שגרתי ונורמאלי מאורח החיים (למשל, ה"רעים" שבסרט המצויר "חוטפים" חבטות קשות, "רואים קצת כוכבים", וחוזרים לתפקד כרגיל(, כאשר בהמשך, הם צופים בסרטים אלימים שגם בהם גיבורי הסרט פועלים באורח אלים ולא קורה להם דבר, הם מאמינים שמכות ופגיעות הן דבר מובן ומקובל ולא צריך להירתע מהם. להפך, זה חלק ממציאות רצויה.

אני שואל ילדה נבונה בכיתה ג':

"את חושבת שמה שרואים ב WWE הוא אמיתי?"

"בטח", היא עונה.

"כלומר, את חושבת שהם באמת פוצעים קשה אחד את השני?"

"בטח", היא משיבה,"הם שונאים אחד את השני. כולם יודעים את זה".

הקהיית סף הרגישות למעשים תוקפניים

על פי תיאורית הדה-סינסטיזציה (desensitization), חשיפה חוזרת ונשנית לאלימות, מדכאת את התגובות השליליות הטבעיות המתבקשות כלפיה, והצופה נעשה חסר רגישות

(Cline, Croft & Courier, 1973). לכן, צפייה חוזרת ונשנית בתכנים אלימים עלולה ליצור אצל ילדים את ההבנה שמציאות = אלימות. מחשיפתם המרובה לגירויים תוקפניים ואלימים, הן בעולם הקרוב להם והן בעולם הרחוק מהם, הם לומדים שכך הדברים צריכים להיות, שתוקפנות היא מנהגו של עולם. הילד מאבד את רגישותו הטבעית לעוול ולתוקפנות. לא רק שהוא לא יזדעזע מהעובדה שאירוע תוקפני מסוים התחולל, הוא גם לא יהיה מסוגל לחוש רחמים ולהשתתף בצערו של האחר. הוא יאבד את יכולת האמפתיה הטבעית שלו (עמית, 2006א).

כאשר דרך עיני הילד מורכב העולם ברובו ממעשי תוקפנות, ברור שאמירות חינוכיות של הורים (כמו "אל תרביץ לאחיך הקטן"), או של מורים (כמו "אסור להשתמש באלימות, לא בבית ולא בכיתה"), מתגמדות ומאבדות את משמעותן.

כיצד יועצים חינוכיים יכולים לצמצם את הנזקים שבהיחשפות תלמידים לתכנים אלימים?

להורים פוטנציאל ההשפעה הגדול ביותר לצמצום ואולי אף למניעה של היחשפות ילדים לתכנים אלימים באמצעי התקשורת השונים ובמשחקי מחשב ווידיאו. ביכולתם, לפחות להלכה, לשלוט ולפקח על מידת ההיחשפות של ילדיהם לתכנים אלימים. ואולם, מאחר שהורים רבים מרגישים כיום חוסר אונים בהתמודדות עם מגוון התנהגויות לא נאותות של ילדים כבר בגילאים הצעירים (עמית, 2003), יש חשיבות רבה למעורבותם של אנשי חינוך, ובמיוחד של יועצים חינוכיים, במערכה זו. יועצים חינוכיים יכולים לתרום לצמצום נזקי ההיחשפות של תלמידים לתכנים אלימים באמצעי המדיה השונים, בשני תחומים עיקריים: 1. הדרכה של הורים להתמודדות נכונה עם ילדיהם בבית; 2. הדרכה של מורים להתמודדות נכונה עם תלמידיהם בכיתה. אפרט שתי דרכי פעולה עיקריות אלה.

תפקיד היועץ החינוכי בהדרכת הורים כיצד להתמודד עם ההיחשפות של ילדיהם לתכנים אלימים

הדרכת הורים היא חלק מתפישה רחבה של תפקיד היועצים החינוכיים בקידום סביבה חברתית-לימודית מיטבית לתלמידים, ובטיפוח אווירה של בריאות נפש בבית הספר (מדיניות שפ"י, 2006). יועצים חינוכיים מדריכים את ההורים הן אישית והן בקבוצה (למשל, גילת ושכטמן, 2005; וכן, ביראני-נסראלדין ושכטמן, 2005). ידוע שאחד הגורמים החשובים בכל תוכנית בית ספרית למניעת אלימות היא עבודה מערכתית, כולל עבודה עם הורים (עמית, 2006)) לכן, חשוב שיועצים חינוכיים ידריכו את ההורים להתמודד טוב יותר עם ההיחשפות של ילדיהם לתכנים אלימים באמצעי המדיה השונים. הדרכה זו תכוון את ההורים לנקוט באחת או יותר משלושת הדרכים הבאות: להגביל את שעות הצפייה והמשחק של הילדים; לפקח על תכני הצפייה והמשחק של הילדים; להדריך את הילדים להבנה נכונה של מה שהם צופים ומשחקים בו.

להגביל את שעות הצפייה והמשחק של הילדים בטלוויזיה, במחשב ובווידיאו – הדרך הקלה ביותר, לכאורה, לצמצם את ההשפעה של התכנים האלימים על ילדים היא, כמובן, להוריד את רמת החשיפה שלהם אליה, במיוחד בגילאי 2-14. אפשר לעשות זאת על ידי הגבלת שעות הצפייה של הילדים בטלוויזיה, והגבלת שעות המשחק שלהם במחשב ובווידיאו. אפשר לקבוע, למשל, שהילד יצפה שעה אחת ביום בטלוויזיה ושעה אחת ביום ישחק במחשב ו/או במשחק ווידיאו. אפשר להחליט שבבוקר לא מדליקים טלוויזיה (על אף הפיתוי שהילד יאכל היטב בהשפעת ההתמכרות למסך הטלוויזיה), ו/או שבארבע או חמש אחר הצהריים מכבים אותה (על אף הידיעה הברורה שהטלוויזיה היא, לכאורה, ה'ביבי סיטר' הטוב ביותר בשוק). או, למשל, אפשר להכריז על ימים מסוימים במהלך השבוע כ'ימים נטולי טלוויזיה'. והחשוב מכול: התוכנית נגמרת? מכבים את הטלוויזיה. זה לקח טוב למבוגרים ולא רק לילדים. מובן שאין זה כה פשוט, כיוון שהלחץ החברתי על ילדים לצפות בתכנים אלימים ולשחק במשחקים אלימים, גדול. דווקא משום כך, הורים זקוקים לגיבוי של אנשי מקצוע ולתמיכתם, בהצבת גבולות היגוניים לילדיהם, גם בתחום זה של היחשפות מוגזמת ומסוכנת לתכנים אלימים (עמית, 1997).

לפקח על תכני הצפייה של הילדים בטלוויזיה, ועל תכני המשחק שלהם במחשב ובווידיאו – להורים זכות ואף חובה להתערב בבחירה של ילדיהם בתוכניות טלוויזיה ובמשחקי מחשב ווידיאו. ממש כשם שהם בוחרים עם ילד צעיר ספר, כך יש לבחור איתו מראש את התוכניות בהן ייצפה בטלוויזיה ואת משחקי המחשב בהם ישחק. במידת הצורך, הורים צריכים להטיל וטו על תוכניות בעלות תוכן אלים במיוחד, ואף לחסום ערוצים אלימים! הורים יצירתיים יכולים להדביק על הטלוויזיה שלט אזהרה גדול: "זהירות, יותר מדי טלוויזיה גורמת להתנהגות אלימה!"

להדריך את הילדים להבין נכון את מה שהם רואים בבטלוויזיה ובמשחקי המחשב והווידאו – מחקרים מצאו, שאפילו רק לעצם הנוכחות של הורים בזמן הצפייה של ילדיהם בטלוויזיה ו/או במשחקי מחשב ווידיאו, יש השפעה חיובית על ילדיהם, על אחת כמה וכמה כאשר הם משוחחים איתם על מה שהם רואים ו/או במה שהם משחקים. הדרך שבה ילדים מפרשים את התייחסותו של ההורה כלפי אלימות בטלוויזיה ובמשחק, היא גורם מנבא חזק של התנהגות אלימה אצלם שנים מאוחר יותר. הורה שמשוחח עם הילד בזמן הצפייה בתכנית ו/או לאחריה, נותן לילד משמעויות נוספות של התוכנית, ועוזר לו לעשות בירור לגבי התכנים שראה: מה מציאותי ומה לא, מה נכון ומה לא, איזה ערכים סמויים מופיעים בתוכנית ומה המניעים של יוצריה. צריך לזכור, שילד שצופה שעות רבות בטלוויזיה, ללא תיווך נאות של הורים וללא הבנה של הקודים הטלוויזיוניים, יקבל תמונת מציאות מעוותת. אם הוא לא למד שטלנובלה היא אגדה מודרנית, ייתכן שהוא יחשוב שבמציאות האהבה קשורה תמיד בתככים ובמזימות, ושהסוף תמיד טוב. אם הוא לא מבין שהפרסומת רוצה למכור לו משהו, הוא יחשוב שכל מה שאומרים בה הוא נכון. אם הוא לא למד שבחדשות מתרכז מידע סלקטיבי יוצא דופן, הוא יחשוב שהעולם בחוץ מלא אלימות.

התוכניות והמשחקים שלהם ההשפעה השלילית ביותר על התגברות התנהגות אלימה של ילדים ביותר אינם תמיד אלה שהמבוגרים תופשים כאלימים ביותר. למעשה, אלה הם התוכניות והמשחקים בהם הילד מזדהה עם העבריין, תופש את התסריטים במציאותיים ושבהם הפושע מתוגמל על אלימותו. לפיכך, מעשה אלימות המבוצע על ידי גיבור נערץ, שתוצאתו חיסול פושע וגם תהילה לגיבור, מדאיג יותר מאשר רצח מזויע המבוצע על ידי עבריין דוחה, המובא למשפט. לכן, חשוב שהיועץ החינוכי ידריך את ההורים להתייחס לשלושת הגורמים אשר פורטו למעלה, ושנמצאו כמשפיעים עיקריים על התפתחות התנהגות אלימה: הזדהות עם הדמות התוקפנית, תפישת המעשים האלימים כמוצדקים ותפישת התסריטים התוקפניים כמציאותיים (2003Huesmann et. Al.,,). אבהיר כיצד הורים יכולים להתייחס לגורמים אלה על מנת לבטל, או לפחות לצמצם, את השפעתם השלילית על ילדיהם.

הזדהות עם הדמות התוקפנית – חשוב שהורים יסבירו לילד, המביע הזדהות עם מעשה התוקפנות או עם התוקפן, שיש דרכים רבות להתמודד עם קונפליקטים, לפני שמגיעים להרמת ידיים. כמו כן, חשוב שיראו לילד היבטים פחות חיוביים בהתנהגות הגיבור, כמו: המהירות בה הוא נוקט פתרון אלים, חוסר הפרופורציה בין ההתנהגות האלימה לבין האירוע וכיו"ב.

תפישת המעשים האלימים כמוצדקים – חשוב שהורים לא יישארו אדישים וינקטו עמדה ערכית חד משמעית כנגד המעשים התוקפניים הנצפים, בין אם הם מציאותיים ובין אם הם דמיוניים. ובמקביל, בחיי היומיום, חשוב שהורים יבינו שהפתרון התוקפני שהם ממליצים לעתים לילדיהם – כמו "תחזיר לו", "תן לו בשיניים" – אף הוא נוטע בהם לטווח ארוך את הגישה האלימה. גישה אלימה זו עלולה לבוא לידי ביטוי לא רק במצבים שבהם ההורה מעוניין שילדו יהיה תקיף יותר, למשל ביחסים מול ילד שמתקיף אותו, אלא גם ביחסים של הילד עם ההורה עצמו, עם אחיו הקטנים, כלפי המורה בכיתה וכיו"ב. כשמעודדים אצל ילדים אלימות בתחום מסוים, היא עלולה להתפרץ בכל התחומים. לכן חשוב שההורה ידע לשמור על גישה אחידה ביחסו לסרט ולמשחק האלים וביחסו לאירוע במציאות. רק כך הוא יוכל לתת לילד דוגמה אישית ראויה, להדגים לילד יחס אמיתי לאלימות (עמית, 2004).

תפישת התסריטים התוקפניים כמציאותיים – חשוב שהורים יבהירו לילדיהם שמדובר בתוכניות טלוויזיה מבוימות ובסרטים מבוימים, שהגיבורים הם שחקנים מקצועיים, המתאמנים במיוחד איך לא להיפצע, ושבמציאות הדברים שונים לגמרי ועלולים להיות מסוכנים מאוד.

תפקיד היועץ החינוכי בהדרכת מורים להתמודדות עם היחשפות תלמידיהם לתכנים אלימים באמצעי המדיה השונים

זהו אחד מתפקידיו העיקריים של היועץ החינוכי: להדריך מורים לבצע בכיתה תוכניות התערבות בנושאי בריאות הנפש (Cobia & Henderson, 2003). מורים אמנם אינם יכולים וגם לא צריכים לפקח כמו הורים על היחשפות תלמידים לתכנים אלימים, אך הם יכולים וצריכים להדריך תלמידים להתמודדות טובה יותר עם המציאות האלימה, האמיתית והדמיונית, בה הם חיים ואליה הם נחשפים.

ברצוני להציע מודל מודולארי, תלת-שלבי להתערבות מיטיבה של מורים בכיתה בנושא זה: בשלב הראשון, הגברת מודעות התלמידים לעוצמת היחשפותם לתכנים אלימים באמצעי המדיה השונים; בשלב השני, הבנת השפעת היחשפות זו על התנהגותם; ולבסוף, בשלב השלישי, זיהוי דרכים להתמודדות יעילה עם תכנים אלימים באמצעי התקשורת ובמשחקי מחשב ווידיאו. אציג כאן בקצרה שלבים אלה, שחשוב יהיה להרחיבם ולהעמיקם בהמשך.

שלב ראשון – הגברת המודעות של התלמידים לעוצמת היחשפותם לתכנים אלימים: "הגר בשוק הדגים לא מריח את סרחון הדגים", אומר פתגם ותיק. ילדים שהתרגלו לצפייה מרובה באלימות ולמשחקים אלימים ממושכים אינם מודעים לכמות התכנים האלימים אליהם הם נחשפים. לכן, שלב ראשון וחיוני בכל תוכנית מניעה לילדים ולבני נוער, היא הגברת מודעותם למידת היחשפותם לתכנים אלימים. ניתן לעשות זאת באמצעות התנסויות, תרגולים ודיונים.

אחת ההתנסויות החשובות המומלצות היא דיווח עצמי של תלמידים על אחוז הזמן שבו הם צופים באירועים אלימים בסרטים ובמשחקי המחשב והווידאו שהם משחקים. הדיווח העצמי יכול להתבצע בכמה צורות. למשל, על ידי רישום יומי במשך שבוע-שבועיים של כל תוכנית ו/או משחק עם תכנים אלימים. או למשל, על ידי מילוי "עוגת זמן" – שרטוט מעגל וחלוקתו לפלחים, בהתאם לכמות הזמן שהתלמיד מקדיש לפעילויות שונות (אכילה, שינה, הכנת שיעורים וכיו"ב), ביניהן צפייה בסרטים עם תכנים אלימים ומשחק במשחקים אלימים. בכל מקרה, עצם ההתבוננות והרישום יגבירו את מודעותם של תלמידים לעוצמת ההיחשפות שלהם לתכנים אלימים. בנוסף לכך, הדיווח העצמי יעזור למורה בשלבים הבאים של הלמידה.

שלב שני – הבנת ההשפעה של היחשפות התלמידים לתכנים אלימים, על התנהגותם: בשלב שני חשוב שתלמידים יבינו כיצד היחשפותם הרבה לתכנים אלימים משפיעה לרעה על התנהגותם. כדאי להתחיל שלב זה בדיון בכיתה על ההשפעות האפשריות של הצפייה באלימות, מבלי לכוון ולהטיף מוסר. אפשר להתייחס, באופן כללי, לצפייה באלימות ולמשחק במשחקים אלימים, ואפשר למקד את הדיון לתוכנית מסוימת (למשל, WWE) או למשחק מסוים (למשל, (GTA. עצם הדיון, על כל היבטיו, יעזור לתלמידים להבין גם את ההשפעות השליליות האפשריות.

כדאי לכוון את התלמידים, ככל האפשר, לבטא דעות אישיות, אותנטיות, ולהביא דוגמאות מעשיות, יום יומיות, הן מהתנהגותם שלהם והן מהתנהגות חבריהם. כדאי לעודד תלמידים לדווח גם על הרגשותיהם בעקבות התנהגות אלימה, שלהם ו/או של חבריהם.

דרך התמודדות נוספת יכולה להיות צילום התנהגויות אלימות של תלמידים וניתוחם בכיתה (כמובן, בהסכמת התלמידים). בהעדר אפשרות כזו, ניתן כמובן לצפות ביחד בהתנהגויות אלימות של ילדים מתוך סרטים.

בהמשך יציגו המורים מידע אובייקטיבי בנושא. הם יכולים להיעזר לצורך כך בידע שהוצג למעלה, בעיקר בגורמים העיקריים שפורטו לעיל, המשפיעים על התפתחותה של התנהגות אלימה בעקבות צפייה בתכנים אלימים בטלוויזיה, בגיל צעיר. כמו כן, כדאי להשתמש במידע חדשותי בנושא זה, המתפרסם באמצעי התקשורת השונים.

שלב שלישי – זיהוי דרכים להתמודדות יעילה עם תכנים אלימים באמצעי התקשורת ובמשחקי מחשב ווידיאו: בשלב האחרון, הקשה מכולם, המורים צריכים לעזור לתלמידים לזהות דרכי התמודדות יעילות עם הנזקים האפשריים בעקבות היחשפותם לתכנים אלימים באמצעי התקשורת ובמשחקי מחשב ווידיאו. הם יכולים לעשות שימוש בתהליכים קבוצתיים ידועים של סיעור מוחות, חשיבה יצירתית וכיו"ב. למשל, דרך התמודדות יעילה שניתן לפתח יחד עם תלמידים היא "אני אחר": התלמיד יחזור ויזכיר לעצמו במהלך צפייה בתוכניות אלימות או תוך כדי משחק במשחקים אלימים, שהוא שונה מהדמויות האלימות שעל המסך. דרך התמודדות נוספת יכולה להיות "זו רק הצגה": התלמיד יחזור ויזכיר לעצמו ולחבריו, שמה שהוא צופה בו או משחק אותו, הוא הצגה ולא משהו אמיתי. עוד דרך התמודדות היא שימוש בקטעים האמיתיים המצולמים או בקטעים מתוך סרטים וניתוחם שוב תוך הצעת התנהגויות חלופיות. כמו כן, כדאי לבצע ניתוחי מקרים ואף לשחק במשחקי תפקיד בנושא זה.

סיכום

אחד הגורמים המשמעותיים שהתגלה במחקרים כמשפיע על התפתחות התנהגות אלימה אצל ילדים, בילדות ובבגרות, הוא רמת החשיפה הגבוהה שלהם מגיל צעיר לתכנים אלימים באמצעי התקשורת השונים ובמשחקי מחשב ווידיאו. סרטים אלימים שילד רואה, ומשחקים אלימים שהוא משחק, מגבירים את הסיכוי שיתנהג באלימות, בהווה או בעתיד, דרך תהליכי חיקוי והזדהות והקהיית סף הרגישות למעשים תוקפניים.

התכנים האלימים הנצפים, המשפיעים על התפתחות התנהגות אלימה של ילדים, הם לאו דווקא האלימים ביותר בעיני המבוגרים, אלא אלה שהילד תופש כמוצדקים ומציאותיים, ובעיקר כאשר הוא מזדהה עם הדמות האלימה הנצפית.

יועצים חינוכיים יכולים לתרום לצמצום ו/או למניעת ההשפעה השלילית של היחשפות ילדים לתכנים אלימים בטלוויזיה ובמשחקי מחשב ווידיאו בשתי תחומים עיקריים: הדרכה של הורים להתמודדות יעילה בבית עם ילדיהם בנושא זה; והדרכה של מורים להתמודדות חינוכית בכיתה בנושא זה.

מקורות

ביראני-נסראלין, ד' ושכטמן, צ' (2004). התערבות קבוצתית לצמצום תוקפנות: השוואה של ילדים המטופלים עם הוריהם ובלעדיהם. הייעוץ החינוכי י"ג, 102-115.

גילת, ע' ושכטמן, צ' (2004). השפעתה של קבוצת ייעוץ על הורים לילד בעל לקות למידה. הייעוץ החינוכי י"ג, 79-101.

למיש, ד'. (2005). לגדול עם הטלוויזיה: המסך הקטן בחייהם של ילדים ובני-נוער. האוניברסיטה הפתוחה. תל אביב.

למיש, ד' (1998). בית הספר כזירת האבקות: מקומה של תוכנית הטלוויזיה WWF בחייהם של ילדים בחינוך היסודי. בתוך: ד' כספי, וי' לימור, אמצעי תקשורת המוניים בישראל (מקראה). עמ' 578-557. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

מדיניות שפ"י. הוצא ב – 6.5.2006 מתוך: שפי"נט, אתר השרות הפסיכולוגי הייעוצי, http://cms.education.gov.il/EducationCMS/units/shefi).

עמית, ח' (2004). דוגמה אישית חוסכת מילים. הד החינוך, מרס-אפריל, עמ' 26-27

עמית, ח' (2003). העצמה בהורות, בתוך ר' לזובסקי וצ' בר-אל (עורכות), מסע של תקווה: ייעוץ בעידן של אי וודאות (עמ' 347-375). אבן יהודה: רכס.

עמית, ח'. (1997). הורים כבנים אדם. ספרית פועלים, תל אביב.

עמית, ח'. (2006א). אמפתיה בהורות – על אמפתיה של הורים ושל ילדים. פסיכולוגיה עברית. הוצא ב – 25.5.2006 מתוך האינטרנט:

http://www.hebpsy.net/community.asp?id=27&cat=article&articleid=240

עמית, ח'. (2006ב). מנהיגות חינוכית למניעת אלימות. פסיכולוגיה עברית. הוצא ב – 25.5.2006 מתוך האינטרנט: http://www.hamit.co.il/community.asp?id=27&cat=article&articleid=616

תדהר, ח' (2000). אלימות בתוכניות טלוויזיה לגיל הרך. מחקר ניתוחי כמותי. ירושלים: משרד החינוך והתרבות – הממונה לחינוך ולמניעת אלימות והיחידה לשוויון בין המינים.

Bandura, A. (1977). Social learning theory. Englewood Cliffs, NJ: Holt, Rinehart & Winston.

Bandura, A., Ross, D., & Ross, S.A. (1963a). Imitation of film-mediated aggressive models. J. of Abnormal and Social Psychology, 66, 3-11.

Bandura, A., Ross, D., & Ross, S.A. (1963b). Vicarios reinforcement and imitative learninig.. J. of Abnormal and Social Psychology, 67, 601-607.

Berkowitz, L. (1993). Aggression: Its causes, consequences, and control. New York: Mcgraw-Hill.

Berry, G.L.& Asamen, J.K. (1993). Children and television: Images in a changing sociocultural world. Newbury Park, CA: Sage.

Bushman, B.J. & Phillips, C.M., Catharisis theory and media effects. Bookrags. Retrived: 25 May 2006, from the World Wide Web.

http://www.bookrage.com/other/communication/catharsis-theory-and-media-effects-eci-01.html

Cline, V.B., Croft, R.G., & Courier, S. (1973). Desensitization of children to television violence. J. of Personality and Social Psychology, 27, 360-365

Cobia, D.C., & Henderson, D.A. (2003). Handbook of school counseling. New Jersy: Merril Prentice Hall

Fowles, J., (1999). The case for television violence. Thousend Oaks, CA: SageCline, V.B., Croft, R.G., & Courier, S. (1973). Desensitization of children to television violence. J. of Personality and Social Psychology, 27, 360-365

Harris, R.J., (1989). Acognitive psychology of mass communication. Hillsdale. NJ: Lawrence Eribaum

Huesmann L.R., Moise-Titus J., Podolski C, & Eron L.D. (2003). Longitudinal relations between children's exposure to TV violence and their aggressive and violent behavior in young adulthood: 1977-1992. Developmental Psychology. 2, 201-221

Goldstein, J. (2001). DOES PLAYING VIOLENT VIDEO GAMES CAUSE AGGRESSIVE BEHAVIOR? From: http://culturalpolicy.uchicago.edu/conf2001/papers/goldstein.html

Kieffer, K.M., & Nicoll, J. (2005). Violence in Video Games: A Review of the Empirical Research. From: http://www.apa.org/releases/violentvideoC05.html

Paik, H., & Comstock, G.A., (1994). The effects of television violence on antisocial behavior: A meta-analysis. Communication Research, 21, 516-546

Subrahmanum, K., Greenfield, P., & Gross, E. (2001). The impact of computer use on children’s and adolecents’ development. Applied Developmental Psychology, 22, pp. -30

אהבת? מוזמן לשתף

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

עמית, ח. (2021). היחשפות ילדים ובני נוער לתכנים אלימים בטלוויזיה ובמשחקי מחשב ווידאו – בחינת התופעה והצעת מודל להתערבות ייעוצית. מנהיגות בחיים. אוחזר מתוך https://amithaim.com/2012/01/24/hehasfoot-yeladim/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

חיזוק, פיתוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול

מטרתו של המאמר לסייע לחיזוק, טיפוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול, במיוחד בשעה קשה זאת בישראל. במרכז המאמר יוצג מודל תקווה מעשי, רה"ע, הכולל שלושה מרכיבים של תקווה: רצון (המרכיב הרגשי), היתכנות (המרכיב השכלי) ועשייה (המרכיב ההתנהגותי). יוצעו כלים מעשיים לחיזוקם, טיפוחם ואף שיקומם של כל אחד ממרכיבים אלה בייעוץ ובטיפול נפשיים.

לְהַחֲיוֹת תקווה שנכחדה

האם אפשר לעורר תקווה שנרדמה? האם אפשר לפתח תקווה שדוכאה? והקשה מכל, האם אפשר לְהַחֲיוֹת תקווה שהוכחדה? במאמר נבחנות שאלות אלה בקשר לתקווה לשלום בין ישראלים לפלסטינאים, שהתנפצה בטבח של ה-7.10.2023

עוד באתר מנהיגות בחיים:

PHP Code Snippets Powered By : XYZScripts.com
דילוג לתוכן