שותפות הורית – הפרק התשיעי מתוך הספר "הורים כמנהיגים", מודן, 2006

"לחיות ביחד זו התחלה, להישאר ביחד זו התקדמות, לעבוד ביחד זו הצלחה".

שותפות הורית רעועה

"כשהפילים נלחמים הם רומסים את הדשא ביניהם". (פתגם הודי עתיק)

"אל תלכי דרך שם. זה לא השביל המסודר," מתרה אב בבתו המבקשת לקצר דרכה בשביל המתפתל למערת הנטיפים בהרי יהודה, למרות שלטי האזהרה הבולטים.

"לא חשוב, את יכולה ללכת גם דרך שם. זה לא נורא," ממהרת האם לומר לבתה.

כדי שהורים יצליחו להפעיל בהצלחה את מיומנויות המנהיגות המגוונות שנסקרו עד כאן – חשיבה אסטרטגית, דוגמה אישית, הצבת גבולות, תקשורת דיאלוגית והעצמה – הם חייבים רמה גבוהה של שיתוף פעולה ביניהם.

אולם, בני זוג מגיעים ממשפחות אחרות, פעמים רבות מרקע חברתי ותרבותי שונה. הם בעלי אישיות שונה וסדרי עדיפויות אחרים בחיים, ומושגיהם על חינוך ילדים שונים מאוד אלה מאלה. אף שהם יודעים ששיתוף פעולה ביניהם חשוב מאוד להצלחתם כהורים, גובר פעמים רבות הצורך של כל אחד מהם לעשות את הדברים הנכונים, לדעתו, על הצורך בשיתוף פעולה עם בן זוגו. כך מתגלות בין בני זוג מחלוקות, ולעיתים נוצרים ביניהם מאבקי כוח בקשר לחינוך ילדיהם. למשל, האישה סבורה שצריך להאכיל את הילד כמות מסוימת והיא תתאמץ להאכילו גם כשהילד אינו מתלהב מכך. היא תכעס על בעלה "המזניח" את הילד בכך שהוא מאפשר לו חופש רב מדי בעניין קריטי זה. לעומת זאת, הבעל חושב שהילד צריך לאכול רק כשהוא רוצה בכך, ולכן יכעס על אשתו "המנדנדת" לילד בקשר לאוכל.

הניגוד הזה בגישות החינוכיות והיחס לילדים עלול להתגלות בחומרה בקרב זוגות גרושים, המגדלים את ילדיהם המשותפים בשני בתים נפרדים: בבית של אימא אסור לילדים לאכול בסלון; בבית של אבא מותר לאכול בכל חלקי הבית. אבא אוסר לצפות בטלוויזיה לפני שמסיימים להכין שיעורי בית, ואילו אימא אומרת שזה לא נורא אם הילדים לא יכינו שיעורים.

קורה לא פעם שאחד ההורים מקצין את עמדתו כתגובת נגד לעמדת ההורה השני, וכך הם מתרחקים עוד יותר משיתוף פעולה ביניהם. למשל, כאשר האב נראה בעיני האם קפדן יתר על המידה היא מנסה לאזן אותו על ידי כך שהיא הופכת ותרנית יותר. האב חש שהיא מפנקת את הילדים ומקלקלת אותם ומגביר את קפדנותו ותובענותו, וחוזר חלילה. פעמים רבות הקצנת עמדות בהורות הולכת יד ביד עם התפקידים המיניים הסטריאוטיפים: הגבר הוא הנוקשה והאישה היא הרכה.

תיאור מקרה: הקצנת תפקידים בהורות

במהלך טיפול משפחתי מקוננת האם: "מה אני יכולה לעשות? הוא כל כך צועק על הילדים וקשוח איתם מרגע שהוא נכנס הביתה, שאני חייבת להיות רכה ולוותר להם. מה אתה רוצה? שהמסכנים האלה ירגישו כל הזמן משמעת ועונשים? נכון, לא תמיד אני שלמה עם הוויתורים שלי, אבל אין לי ברירה. מול הקשיחות שלו אני חייבת להיות רכה."

בעלה מתוודה: "אי אפשר עם ה'פוצי-מוצי' הזה. אשתי כל היום מכרכרת סביבם, מבקשת, מסבירה, מקשיבה, והתוצאה – אפס. אין לימודים ואין כבוד. אז אין לי ברירה, ואפילו שאיני שלם עם זה – תמיד אני משחק את הקשוח, הרע: כועס, מעניש, מגביל. שלא יאהבו אותי, אבל שיהיו בני אדם. להגיד לך שלא הייתי רוצה לפעמים להתחלף עם אשתי בתפקידים ולהיות הטוב? אבל מה, כל עוד היא כל הזמן הרכה והמוותרת, אני חייב לאזן את התמונה ולשמור על מסגרת וגבולות." (1)

במשפחות גרושות הסכנה להקצנת תפקידים גדולה יותר. למשל, אבות רבים לוקים ברגשות אשמה כלפי ילדיהם ומרגישים צורך לפצותם, ועד מהרה הם הופכים להיות "ההורה הטוב": אין שעות שינה מוגדרות, אוכלים ג'אנק פוד, מקבלים יותר כסף, רואים תוכניות אסורות בטלוויזיה. כמו כן, כחלק מהמלחמה בהורה האחר עלול ההורה לנקוט גישה קיצונה הפוכה: "אימא שלכם ממשיכה להתקמצן עליכם. אני אקנה לכם מה שאתם רוצים."

על אף שמותר שיהיו חילוקי דעות מסוימים בין הורים, ומותר ואף כדאי שילדים ייחשפו לתפישות עולם מגוונות, אסור שחילוקי דעות אלה יהיו עקרוניים, כי אז הם עלולים לתקוע את עגלת ההורות (2).

"היה לנו חשוב שהילדים יבואו איתנו לטיולים בשבתות. הם כמובן לא ממש רצו בכך. היה קל מאוד לוותר להם, אבל לא רצינו. למעשה, אני יותר לא רציתי מאשר בעלי, שלא רצה להילחם איתם. היה לי ברור שיהיה לי קשה לשכנע אותם לבד. כל עוד בעלי שידר להם בעקיפין שהוא לא שלם עם המהלך, לא היה לכך שום סיכוי. גם כאשר הצלחתי לגרור אותם לטיול, וזה קרה לעיתים נדירות, בעלי לא עזר לי אלא ההיפך, הוא הצטרף ל'קיטורים' שלהם. היה לי עוד ילד לטפל בו במקום אדם מבוגר, אחראי, שותף למשימה!"

שותפות הורית רעועה פוגעת בילדים

מלחמות ההורים ביניהם על מי צודק באות תמיד על חשבון האינטרסים האמיתיים של ילדיהם. הילדים הם אלה שמשלמים על כך מחיר כבד. המחירים שמשלמים ילדים על שותפות הורית רעועה הינם רבים: הם מקבלים כוח מוגזם במשפחה בגלל חילוקי הדעות של ההורים, ו/או הם סופגים כעסים ועונשים של ההורים אחד על השני, ו/או הם משותקים בגלל שהוריהם משתמשים בהם ככלי משחק במלחמותיהם הגלויות והסמויות זה עם זו, ו/או הם מייצרים לעצמם בעיה פסיכולוגית כדי שהוריהם לא יצטרכו להתמודד עם בעייתם שלהם.

ילדים בעלי כוח מוגזם

הילדים מנצלים את חילוקי הדעות בין ההורים כדי לעשות מה שהם רוצים. הפער בין ההורים נובע מכך שהקשר עם הילד חשוב לכל אחד מהם יותר מן הקשר עם בן זוגו (2). בן הזוג הופך למרכיב שולי במשפחה, שאין שום צורך להקשיב לדעתו בענייני חינוך, ואילו הילד הופך מרכז החיים, וסיפוק צרכיו הוא העניין החשוב ביותר. אין פלא שילד כזה חש שאין בכוחם של הוריו להגבילו, והוא ממהר לנצל את המצב "לטובתו".

"כשאני צועק בבוקר על הילד למהר, אימו צועקת, 'תפסיק לצעוק עליו. תדבר איתו.' אז אין פלא שכשהיא לא בבית ואני מורה לו לעשות דברים הוא אומר לי: 'אתה לא תגיד לי מה לעשות. רק אמא תגיד לי'."

הילדים כספוג כעסים

מאחר שההורים מתקשים לריב ולהתווכח ביניהם בצורה ישירה, הם מעדיפים "לסגור חשבון" דרך הילד. הם מענישים זה את זה על ידי הענשת הילד.

"בזמן האחרון שמתי לב שבעלי מרבה לכעוס על בננו הצעיר בגלל דברים ממש שטותיים. אמרתי לו: 'מה קרה לך? למה אתה מתעלל בילד?' הוא אמר לי: 'את חושבת שאת יותר טובה עם כל הפרסים שאת נותנת לו? ובכלל, במקום להיות איתי את איתו או עם חברות שלך!' נפל לי האסימון. בעלי יודע שהבן הצעיר הוא נקודת החולשה שלי ואני רגישה אליו מאוד, ולכן הוא החליט לפגוע בי שם. אמרתי לו בכעס: 'אז אני מבינה שאתה מעניש אותי דרכו, נכון? בגלל שאין לך אומץ להגיד לי שלא מוצא חן בעיניך שאני נפגשת עם חברות שלי, אתה כועס עליו ויודע שזה יפגע בי!'"

שיתוק הילדים

לפעמים כל אחד מההורים דורש מהילד, בצורה גלויה או סמויה, לעמוד לצידו כנגד ההורה השני. כל אימת שהילד עומד לצידו של האחד, הוא מוגדר אוטומטית כמתקיף את השני. דבר זה גורם לשיתוקו של הילד. כל תנועה שהוא עושה מוגדרת על ידי אחד ההורים כהתקפה (3). הילד נקלע לקונפליקט נאמנות בלתי אפשרי. לא משנה במי יבחר, הוא תמיד יישא בתוכו רגשות אשמה כלפי ההורה השני ועלול לפתח סימפטומים פסיכולוגיים.

תיאור מקרה: הילד "משתגע" בגלל מלחמות הוריו

משפחה הגיעה לטיפול בגין סימפטומים קשים בהתנהגות הילד, תלמיד בית ספר יסודי: פחדי לילה רבים, אי רצון לישון במיטתו, קשיים חמורים בהיפרדות מההורים בהליכה לבית הספר, דחייה חברתית ועוד. ההורים, נבונים ומצליחים, מרבים להתווכח ביניהם בנוכחות הילד מי צודק באופן שבו הוא תופש את בעיות הילד. האב טוען שהילד מפונק בגלל יחסה הרך של האם, ואילו האם טוענת שהילד מפוחד בגלל יחסו הקשוח של האב. הוויכוחים בין ההורים מרים, מלווים ברגשות חזקים של עוינות ופגיעה ומסתיימים בחוסר הסכמה מוחלטת לגבי כל נושא שהם דנים בו. עם התגברות מלחמות ההורים ביניהם על מי צודק, החל הילד לפתח דמיונות שווא – נדמה לו שהוא רואה בלילה דמויות מפחידות הניצבות ליד מיטתו.

הדברים חמורים שבעתיים במשפחות גרושות, כאשר ההורים חיים בנפרד, ואינם מצליחים להיפרד כראוי וממשיכים להילחם זה בזה בצורה פוגענית. "אבא מחנך אתכם בצורה הרסנית", "אימא לא מלמדת אתכם להעריך שום דבר", "אצלי תלך לישון בזמן, אפילו שאימא שלך מרשה לך ללכת מתי שאתה רוצה. היא ממש פושעת", "אבא שלך יודע שזה לא בסדר ובכל זאת הוא מתנהג ככה, כי לא אכפת לו מכלום". ילדים להורים גרושים נזקקים ל"פתרונות" יצירתיים כדי להצליח להסתדר במצב בלתי אפשרי כזה.

תיאור מקרה: הילד משלם מחיר על יחסי הוריו הגרושים

אם גרושה עם שני ילדים, בן ובת, הגיעה לטיפול עם בנה, תלמיד חטיבת ביניים, שמסרב ללכת לבית הספר. מתברר שעקב יחסים קשים בין ההורים גם לאחר הגירושין (ההורים בסכסוכים כספיים מרים, אינם מדברים ביניהם אלא באמצעות עורכי דין), החליטה האם לעבור דירה עם שני ילדיה. האב התנגד לכך בתוקף ואף הוציא צווים משפטיים כדי למנוע את המעבר. הבן היה תקוע: מצד אחד, רצה לגלות נאמנות לאב על אף יחסיו הקשים איתו; מצד אחר, הוא חי עם אימו. "הפתרון" שמצא, שהוא המחיר ששילם על היחסים הקשים בין הוריו – לעבור דירה יחד עם האם, אך לא ללכת לבית הספר.

לפעמים הילדים "מקריבים" עצמם למען ההורים ומייצרים לעצמם בעיה פסיכולוגית, כדי שאלה לא יצטרכו להתמודד עם בעייתם שלהם (4). כלומר, בעייתו של הילד משמשת להטיית הבעיה או להסוואתה, כדי שהמשפחה תוכל להמשיך לתפקד "כאילו" כרגיל. ההורים אינם מצליחים לטפל בבעיות של עצמם או בבעיות ביניהם, ומעדיפים להתמקד בבעיות ילדם. לדוגמה, כאשר האם חשה פחדים מפני יציאתה לעבודה, מפתח הילד פחדים הקושרים אותה הביתה ופוטרים אותה מן הצורך להתמודד עם פחדיה. העיקוף של ההורים יכול ללבוש צורה של התקפת הילד כמקור בעיות המשפחה. במשפחות אחרות עשויים ההורים להגדיר את הילד כחולה וחלש, ואז להתאחד כדי להגן עליו.

לעיתים, דווקא טיפול מוצלח המסייע לילד "מקלקל" להורים וחושף את יסודותיה הרעועים של השותפות ביניהם או של הקשיים האישיים שלהם, והם מתנגדים לכך בעוז.

תיאור מקרה: השתפרות הילדה מאיימת על הוריה

במשפחה בטיפולי, הבת בגיל ההתבגרות סבלה מדיכאונות מתמשכים, נהגה לפגוע בעצמה ואיימה בהתאבדות. היא הרבתה להתלונן שאימה לא אוהבת אותו והרגישה שחסרים לה חום וחיבה. יחסיה עם הוריה היו קשים, והם הגיעו למריבות קולניות ואלימות מילולית. האם הודתה שאכן קשה לה לבטא אהבה כלפי הילדה, אך סירבה לטפל בקושי שלה, וטענה שהקשיים של הנערה גדולים ונכבדים ואינם בהכרח קשורים אליה. האב, פסיבי, לא הסכים פעמים רבות עם אשתו, אך העדיף לגונן עליה ולהאשים את בתו. במהלך הטיפול חל שיפור ניכר במצבה של הבת, ובמקביל הלכו ובלטו הקשיים של האם בביטויי רגש. האב החל לבקר בצורה גלויה יותר את האם ולטעון כלפיה שהיא צריכה טיפול. האם תקפה יותר את הבת, טענה שמצבה מידרדר ואף הציעה את אשפוזה!

מהי שותפות הורית

"יש בינינו הסכמה לגבי המטרות שלנו בחינוך הילדים. למשל, לשנינו חשוב שיגדלו עם ערכי מסורת ודת. לכן, על אף שאנחנו עצמנו לא דתיים, אנחנו מקפידים להדליק נרות כל יום שישי, ללכת לבית כנסת בחגים וכיוצא באלה. או, למשל, ברור לנו שכדי לעזור להתפתחות של הילדים, נאפשר להם להיות בשני חוגים לפחות, גם אם זה קשה לנו מבחינה כלכלית."

אפשר להגדיר שותפות הורית כמאמץ משותף ומתואם של שני אנשים מבוגרים, בדרך כלל נשואים, למלא משימות הכרוכות בגידולו של ילד עד הפיכתו לאדם עצמאי. שותפות הורית מתקיימת הן לגבי מטרות ויעדים במשפחה והן לגבי דרכי הביצוע של יעדים אלה.

שותפות הורית היא כעין עמוד השדרה של המנהיגות ההורית. כאשר היא קיימת, היא מאפשרת התנהלות תקינה של המשפחה ומבטיחה את התפתחותם הבריאה של הילדים. היא מתקיימת לא רק לגבי ילד ביולוגי של בני הזוג אלא גם לגבי ילדים מאומצים או ילדי בן הזוג האחר במקרה של משפחות בפרק ב'.

שותפות הורית ושותפות עסקית

תיאור מקרה: להיות "ראש גדול" בהורות

זוג נמצא אצלי בטיפול זוגי תקופה ארוכה. בני הזוג מטופלים בשלושה ילדים קטנים ועובדים קשה לפרנסתם כשכירים. בפגישות האחרונות דנו בני הזוג ביחסים ההוריים שלהם. האישה התלוננה על חוסר שיתוף הפעולה שהיא מרגישה מצד בעלה ועל חוסר ההוגנות בכך. היא תיארה תחושות שחיקה וייאוש קשות מאוד. בפגישה הבאה "נפל האסימון" לבעל: "אני מבין שאני צריך לחשוב בהורות כמו מנהל, לא כמו עובד; להיות 'ראש גדול'. גם בשותפות עסקית יש מי שעושה יותר, יש מי שיותר דומיננטי, אבל שניהם נושאים באחריות ושניהם צריכים לדאוג שהעבודה תתבצע."

בשותפות הורית כמו בשותפות עסקית מתאחדים השותפים סביב מטרה משותפת ומתחלקים באחריות ו/או במאמץ לקידומה. כשם שבהקמת שותפות עסקית מתווים השותפים את דרך פעולתם, מחלקים ביניהם תפקידים ויוצרים תוכנית עסקית שבאמצעותה יגשימו את יעדיהם – כך פועלים גם הורים המעוניינים להצליח במשימה המשותפת של גידול ילדיהם. הם מגדירים מטרות משפחתיות ואישיות ופועלים במידה משתנה של תיאום להשגתן. כמו בשותפות עסקית אשר בה מביאים השותפים לעסק משאבים ותשומות ומצפים לרווחים, כך גם בשותפות הורית תורם כל אחד מבני הזוג מיכולותיו וממשאביו – זמן, רגשות, מחשבות, סדרי עדיפויות – ומצפה לתמורה: תחושת סיפוק מהצלחות הילד, הנאה מתהליך גידולו, הערכה מצד הילד ו/או מההורה האחר.

כל שותפות שבה מעורבים שני אנשים או יותר היא קרקע פורייה לקונפליקטים – מי משקיע יותר? מי מרוויח יותר? מי הקובע איך דברים יתנהלו? מי זוכה במרבית ההערכה? מי עושה את מרבית העבודה השחורה? בשותפות הורית הפוטנציאל להיווצרות קונפליקטים גדול במיוחד בשל המעורבות הרגשית הרבה של בני הזוג בחיי הילד ובחיי כל אחד מהם.

יחד עם זאת, יש הבדל בולט בין שותפות הורית לשותפות עסקית, והוא קשור לדרך שבה מוקמת השותפות. בשותפות עסקית השותפים מקדישים זמן רב לבנייה מראש של העסק על ידי חוזה שמגדיר את כל הפרמטרים של השותפות (למשל השקעה ראשונית בעסק, חלוקת תפקידים, היקף האחריות, דרך קבלת החלטות, חלוקת רווחים). ואילו שותפות הורית היא בדרך כלל המשך טבעי לשותפות זוגית. בני הזוג אינם מקיימים על פי רוב דיון מעמיק מוקדם לגבי הנושאים העיקריים של השותפות, ובוודאי שלא נחתם ביניהם הסכם מוגדר ומפורש לגבי נושאים אלה. סכסוכים מרים בין הורים ואי הבנות תקשורתיות מכאיבות והרסניות במשפחה, מקורם בטעויות שהורים מבצעים בשלב שבו מצטרפת השותפות ההורית לשותפות הזוגית (ראה בהמשך פרק זה).

שותפות הורית למען מנהיגות הורית

שותפות הורית תורמת בחמש דרכים עיקריות למנהיגות הורית: היא מאפשרת תפקוד הורי אחיד, תפקוד הורי עוצמתי, תפקוד הורי חכם, תפקוד הורי מדגים ותפקוד הורי מקל.

תפקוד הורי אחיד

מספרת אם במצוקה: "בתי בת שתים-עשרה. מאז ומתמיד לא היתה ילדה צייתנית ונטתה להתפרצויות כעס. בשנתיים האחרונות המצב החמיר. היא מתחצפת, בעיקר אלי, מקללת באמצעות מילים כמו סתומה, טיפשה, זונה ועוד. כשאינה מקבלת את מבוקשה, היא מסוגלת גם לנקוט באלימות: לכבות לי את הטלוויזיה, לחסום את יציאתי מהבית ועוד. בעלי, כשהוא כועס עליה, מנתק איתה מגע ומסוגל לא לתקשר איתה ימים ושבועות. אני כועסת עליו בגלל גישתו הנוקשה והוא כועס עלי בגלל גישתי הוותרנית לדעתו. ואילו ילדתנו עושה בסופו של דבר מה שהיא רוצה."

אחד הגורמים המשמעותיים לערעור הסמכות ההורית בתקופתנו הינו חוסר אחדות דעים בין ההורים במשפחה. כפי שציינתי בתחילת הפרק, הורים מגיעים להורות עם תפישות שונות על איך צריך לגדל ילדים ומתעקשים כל אחד על הצדק שלו. הם מתקשים להתפשר ביניהם, רבים ומתווכחים ואינם מצליחים להפגין חזית חינוכית אחידה מול הילדים. כאמור, תופעה זו בולטת במיוחד במשפחות גרושות שבהן עלולים חילוקי הדעות בין ההורים להגיע לרמה הרסנית ביותר. לכן, תנאי הכרחי לתפקודה התקין של ההייררכיה בין הורים וילדים הוא קיומה של אחדות חינוכית בין ההורים (2). אין פירוש הדבר שעליהם להסכים מראש על כל עניין, שהרי הסכמה כזאת היא בלתי אפשרית. ואולם, אסור להם להניח לילד לנצל את חילוקי הדעות שביניהם להשגת מטרותיו, מאחר שזהו תהליך הרסני כלפי כל הנוגעים בדבר.

תפקוד הורי עוצמתי

תיאור מקרה: אי-השתתפות בפעילות חברתית

הורים במשפחה עם שלושה ילדים מתייעצים לגבי אי-השתתפותה של בתם בכיתה ז' בפעילות תנועתית ביישובם. מדובר ביישוב קהילתי, שמעטות בו אפשרויות הבילוי והעניין לבני הנוער. האם, אישה נמרצת בשנות הארבעים לחייה, מנסה כבר תקופה ארוכה לשכנע את הבת להצטרף לפעילות התנועתית, אך ללא הצלחה.

אומרת האם: "מה אני יכולה לעשות? היא טוענת שמשעמם לה שם ושאין לה פעילויות מעניינות. אני לא מסכימה איתה וחושבת שחשוב מאוד שהיא תשתתף בפעילות התנועה, אבל אני לא מצליחה לשכנע אותה. נראה שבלית ברירה נצטרך לחפש בשבילה פעילויות אחרות מחוץ ליישוב, וזה יהיה קשה מאוד." "מה בעלך חושב על כך?" שאלתי את האם. "אני חושבת שגם הוא חושב כמוני," ענתה בהיסוס. "את חושבת? את לא בטוחה?" "האמת," הודתה האם, "לא ממש ביררתי. אני חושבת שזה פחות משמעותי לו, מכיוון שבניגוד אלי הוא לא השתתף בילדותו בפעילות בתנועת נוער."

בהמשך פניתי אל האב, גם הוא בשנות הארבעים לחייו, אקדמאי, ושאלתי אותו: "מה דעתך בנושא?" "חד-משמעית, אני רואה את השתתפותה בפעילות תנועת נוער כחובה!" ענה להפתעתי האב. "אתה חושב שבתך יודעת את עמדתך?" שאלתי אותו. " כן, ודאי," הוא ענה, "זרקתי לה את זה פעם."

כאן הבהרתי להורים שככל הנראה אחת הסיבות העיקריות לחוסר הצלחתם לשכנע את בתם היא שהם פעלו ללא שיתוף פעולה ביניהם. הצעתי להם להתאחד לפעולה משותפת, לדבר ביחד עם הילדה, ולא פעם אחת אלא מספר פעמים. לאחר מספר שבועות הצטרפה הבת לפעילות התנועתית. בתחילה במינון נמוך ולאחר מכן בצורה מלאה.

גם כאשר הורים אינם חולקים זה על זה בצורה בוטה, הם אינם מנצלים פעמים רבות את כוחה של הפעולה המשותפת מול הילד. הם מעדיפים "לעבוד" לבד מאשר "לעבוד" ביחד. ואולם, מנהיגות נפרדת של הורים במשפחה אינה יעילה בתקופתנו, וכמעט בלתי אפשרית עם ילדים קשים במיוחד ובמצבים משפחתיים מסובכים. החלטה משותפת של הורים שקולה, מבחינת כוח השפעתה, ליותר מסכום החלטותיהם הנפרדות. ליכוד כזה מעניק להורים כוח רב, שהילד מבחין בו בנקל. שילוב כוחותיהם הייחודיים של ההורים עוזר הן בהטמעת נורמות משפחתיות לא קלות (כמו טיולים, נימוסי שולחן), והן בהשגת מטרות אישיות עם כל ילד (כמו הרזיה, הכנת שיעורי בית ). למשל, יש הבדל גדול מבחינת הילד אם רק הורה אחד מציב לו גבול בהליכה לישון וההורה האחר אינו מתנגד לכך, מאשר אם שניהם מציבים לו גבול כזה, ביחד ובתקיפות.

תפקוד הורי חכם

"אני ובעלי אנשים שונים מאוד. אני רגשית והוא רציונלי. הרבה פעמים אנחנו מתווכחים בינינו ולא מסכימים. אבל אנחנו הרבה חושבים ביחד על מה קורה לילדים, מה קורה לנו איתם ואיך אפשר לעשות דברים אחרת, טוב יותר. נכון שכל אחד מאיתנו יצליח לבד להגיע לתשובות, כי שנינו אנשים נבונים, בעלי ניסיון חיים. אבל פעמים רבות תוצאת החשיבה המשותפת שלנו איכותית יותר. למשל, שמנו לב שבתנו שוכחת בקביעות לשים שעון מעורר. התחלנו לתהות האם זה בגלל שהיא רוצה מאיתנו תשומת לב בכך שנעיר אותה בבוקר, כמו את אחיה הקטנים ממנה? האם זו בעיה של התארגנות? כמובן שלאחר מכן בדקנו השערות אלה יחד איתה, אך לא היינו מגיעים לכך אם לא היינו חושבים על הדברים ביחד."

שותפות מתקיימת בדרך כלל בין אנשים המאמינים שהצירוף שלהם ביחד יביא לערך מוסף גבוה יותר מאשר פעולה של כל אחד מהם בנפרד. גם בהורות, "טובים השניים מן האחד". "השכל המשותף", הצירוף של חשיבת ההורה האחד יחד עם חשיבת ההורה האחר, יביא אותם להבנות טובות יותר של הילד ושל היחסים איתו. חשיבה משותפת של ההורים יכולה להביא גם לתכנון חכם יותר של פעולותיהם, למשל על ידי כך שיאזנו זה את זה – "אני תומך ואת נוזפת", או הפוך.

תפקוד הורי מדגים

"היום, כשאני נשואה ואם לילדים, אני יודעת להעריך את שיתוף הפעולה בין הורי כשגידלו אותנו. אף פעם לא ראיתי אותם רבים ביניהם, אבל ידעתי שיש להם לפעמים חילוקי דעות. לא עלה בדעתי לנסות להשיג אצל אחד משהו שלא קיבלתי מהאחר, כי ידעתי שאין לכך סיכוי. הם כל כך תמכו אחד בשני. אני מקווה שאוכל ליישם את הדגם הנפלא הזה גם בהורות שלי."

ילדים הרואים שבין הוריהם מתקיים שיתוף פעולה, מפתחים את יכולת שיתוף הפעולה שלהם עצמם, הן במשפחה והן בחברה. כאמור, ילדים לומדים בצורה הטובה ביותר כאשר הם צופים בהתנהגויות הוריהם. שותפות בין שני ההורים בגידול ילדיהם חושפת את הילדים לדגמים שונים של קשר ומעשירה את יכולת ההתקשרות החברתית שלהם. גם להצגת דעות שונות של ההורים ואפילו לגילוי חילוקי דעות בפני הילד יש ערך מלמד. הם תורמים להבנת יחסיותם של עניינים רבים בעולם ומאפשרים לילד ראייה מנקודות מבט שונות.

תפקוד הורי מקל

"אני יודעת שהוא לא אבא מושלם, אבל הוא מאוד מקל עלי בגידול הילדים. יש לנו ארבעה ילדים, מתוכם שלושה בנים, ששניים מהם סובלים מליקויי למידה. כמו כן, יש לנו בת זקונים שעושה בלגן כמו כולם ביחד. זה שבבקרים הוא מטפל בילדים ושולח אותם למוסדות החינוך מאפשר לי להתחיל את היום רגועה יחסית. חוץ מזה, האופטימיות שלו מחזקת אותי מאוד במצבי משבר."

שותפות הורית מאפשרת, בפשטות, שיהיה לנו קל יותר למלא את מטלות ההורות. אמרה עממית קובעת ש"קל ללדת ילדים. קשה להיות הורים". ואומנם, מי שלוקח ברצינות את תפקידו כהורה – ורוב ההורים עושים זאת – יודע שהורות היא מעשה שאין לו סוף. הורות היא מהמקצועות המתישים ביותר: שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, עשרים וארבע שעות ביממה, ללא חופשות וללא אפשרות להתפטר! זהו תפקיד רב פנים: אנחנו, ההורים, משמשים גם כמנהלים וגם כעובדים, גם כמורים וגם כשרתים. ללא תמורה, ללא איגוד מקצועי. זהו תפקיד שרבות בו המטלות השגרתיות, היום-יומיות (להאכיל, להשכיב, לרחוץ, להסיע, לשמור, לעזור בשיעורי בית), והוא מאופיין במצבי לחץ רבים ולא קלים (הכוס שנשברת פתאום, הילד שמקבל מכה, הילדה שצורחת לצד הילד המכה כשהתינוק בוכה ברקע, הטלפון שמקבלים מבית הספר על מקרה חמור שקרה עם הילד). לכן גם הלחצים הרגשיים הכרוכים במקצוע ההורות רבים וקשים: אחריות אין קץ, חרדות ללא גבולות, רגשות אשמה אין סופיים. לבצע כל זאת לבד קשה מאוד. לעשות זאת ביחד קל יותר. אם קיימת שותפות טובה בין הורים, הם יכולים להתחלק בעול גידול הילדים ולהקל זה על זה הן בתפקודים המעשיים המרובים המרכיבים את ההורות והן במעמסה הנפשית הכבדה הכרוכה בה.

שותפות הורית ושותפות זוגית

תיאור מקרה: קשיים ביחסים הזוגיים משפיעים לרעה על היחסים ההוריים

משפחה פנתה לטיפולי עקב קשיים חברתיים והפרעות התנהגות בנם הלומד בכיתה ג'. האב בעל מקצוע מעשי והאם בעלת מקצוע טיפולי. שניהם בשנות השלושים לחייהם. במהלך הפגישות התגלעו חילוקי דעות חינוכיים חריפים בין ההורים. האב האשים את האם שאינה מטפלת כהלכה בילדים. הוא טען שבתחילת נישואיהם היה ביניהם הסכם לא כתוב שהוא אחראי על פרנסת הבית והיא אחראית על חינוך הילדים, אלא שהאם אינה מקיימת לדעתו את ההסכם ואינה ממלאת נאמנה את תפקידה. תוך כדי ניסיון לברר האשמות אלה התברר שהבעיה חריפה אף יותר: היחסים האינטימיים בין בני הזוג רעועים מאוד. הם מתקשים לשתף זה את זה במחשבות וברגשות אישיים, נפגעים פעמים רבות זה מזה ומתנהלים בזוגיותם במתח רב.

שותפות הורית ושותפות זוגית הן שתי השותפויות הבין-אישיות המרכזיות בחיי האדם הבוגר. הן קשורות זו בזו ומעניקות כוח זו לזו במקרה הטוב, וגורעות כוח זו מזו במקרה הרע.

הגבר: "כדי שאוכל להתייעץ עם אשתי בקשר לילדינו, צריכה שתהיה בינינו זוגיות טובה. אבל אני מרגיש קור גדול מצד אשתי, והרבה פעמים אנחנו לא מדברים בינינו בגלל כעסים זוגיים. אז איך נוכל להתייעץ בקשר לילדים?"

האשה: "מה שאתה לא מבין זה שהרבה פעמים אני כועסת עליך בגלל שאתה לא שותף בבית עם הילדים, כמו שאני מצפה ממך. אתה חושב שאם אתה רוחץ כלים, אתה עוזר. זה לא כך! המתח בינינו כזוג הוא בגלל שאנחנו לא מתפקדים טוב ביחד כהורים."

במרבית המקרים שותפות הורית מתחילה בשותפות זוגית ומתקיימת במקביל לה, אך קיימים גם צירופים אחרים של שותפות הורית ושותפות זוגית, והם מוצגים בטבלה מספר 1 .

טבלה מספר 1: צירופים שונים של שותפות הורית ושותפות זוגית

מצב 1: אין שותפות – לא זוגית ולא הורית. זוהי משפחה במשבר. היחסים בין ההורים גרועים, הן במישור הזוגי והן במישור ההורי. השקעותיהם במשפחה (במונחים של זמן, רגש וכיוצא באלה) הולכות ופוחתות, ובכל מקרה, אינן יעילות. בני הזוג גרים ביחד, אך השותפות ביניהם פסיבית ומצומצמת מאוד. פעמים רבות מדובר במשבר זוגי חריף, המשליך על תחום ההורות. החיכוכים והמתח בין בני הזוג פוגעים אנושות ביכולתם לתפקד במתואם כהורים. לעיתים גברים מצפים ששותפות זוגית תקדים שותפות הורית. הם אומרים לעצמם: "אם יהיה לנו טוב ביחד כזוג, יהיה לנו טוב ביחד כהורים." האימהות חושבות פעמים רבות באופן הפוך: "אם נשתף פעולה כהורים, ארגיש טוב ונוכל לשתף פעולה היטב גם כזוג."

מצב 2: יש שותפות זוגית ואין שותפות הורית. זוהי משפחה שבה מתקיים קשר זוגי טוב בין ההורים, אך הם אינם רוצים או אינם מצליחים לקיים שותפות הורית. מדובר למשל בבני זוג שמחליטים מסיבות שונות לא ללדת ילדים, או שאינם מצליחים להביא ילדים וגם אינם מאמצים ילד. במקרים אחרים, פחות קיצוניים, מתקיימת בין בני הזוג שותפות הורית מזערית לצד שותפות זוגית רחבה. הסיבות לכך יכולות להיות אובייקטיביות (למשל, משפחות אנשי צבא קבע בכירים, משפחות ימאים וכיוצא באלה), או סובייקטיביות (למשל, חילוקי דעות עקרוניים ובסיסיים לגבי חינוך ילדים).

מצב 3: יש שותפות הורית ואין שותפות זוגית. זוהי משפחה שמתקיימת בה שותפות הורית, אך ללא שותפות זוגית. למשל, הורים גרושים הממשיכים לשתף פעולה ביניהם בקשר לילדיהם (למשל, מחליפים מידע, מתייעצים לגבי החלטות חשובות, נוכחים ביחד בטכסי יום הולדת), על אף שאין ביניהם קשר זוגי. לעיתים גם זוגות נשואים מצליחים לשתף ביניהם פעולה בנושאים הוריים, למרות אי-הסכמה עמוקה ביניהם בתחומים זוגיים אחרים (5). הם מנהלים בצורה טובה את העסק המשותף – ההורות – אך מתקשים לנהל את יחסיהם הזוגיים. בהמשך הפרק יתוארו מצבים בהם מתקיימת שותפות הורית על רקע קשיים בשותפות הזוגית.

מצב 4: יש שותפות – גם זוגית וגם הורית. במרבית המשפחות מתקיימות ביחד גם שותפות זוגית וגם שותפות הורית ברמות שונות של שיתוף פעולה. שתי השותפויות משפיעות פעמים רבות לטובה זו על זו – שותפות זוגית טובה היא בסיס לשותפות הורית טובה, ואילו שותפות הורית טובה משביחה שותפות זוגית טובה. ישנם מקרים בהם ההשפעה הפוכה, ועל כך בהמשך.

שותפות זוגית ראשונית

"היה לשנינו ברור שאנו לא רוצים למהר ולהביא ילדים לעולם. שמתי לב שאחרי שאנשים גרים ביחד ומתחתנים, הם יולדים ילדים, גם אם הם לא מצהירים שזו כוונתם. לכן העדפנו להמשיך לגור ביחד, ללא חתונה, אל אף שהיינו בטוחים בקשר בינינו. במבט לאחור, זה היה מאוד חשוב שחיינו ביחד פרק זמן ללא ילדים. למדנו לאהוב, לריב ולהתפייס. זה מאוד עזר לנו אחר כך, כשנולד הילד."

איכות השותפות הזוגית לפני היות הילדים משפיעה בצורה חזקה על איכות ההורות העתידית. חשוב שבני הזוג ינצלו את פרק הזמן העומד לרשותם לפני התרחבות המשפחה כדי להתגבש כזוג: להבהיר ציפיות זה לזה, לאזן את היחסים בין משפחות המוצא לבין התא המשפחתי החדש, להתנסות במצבי קונפליקט ולמצוא דרכים מתאימות לפתור אותם, להסכים על חלוקת תפקידים זוגית, לפתח אינטימיות ביחסים ועוד. אם לא יעשו כך, הם עלולים להתחיל את הורותם במצב של גירעון חמור בזוגיות. עם הצטרפות תינוק למשפחה, גדל מספר המטלות בבית ובה בעת מצטמצם הזמן הפנוי של בני הזוג. הצירוף של שני אלה יכול להוות חומר נפץ ביחסים בין בני הזוג. קשה יהיה להם להתמודד עם התפקידים החדשים, אם לא נגמרו הוויכוחים על התפקידים הראשוניים כזוג. קונפליקטים מודחקים שלא עלו במהלך ירח הדבש ובחיים השלווים יחסית של הזוג, עלולים לפרוץ לאחר לידת התינוק, עם עליית המתח והתהוות מצב המשבר. במקום שמעשה ההורות החדש יגביר את ליכודם הזוגי, הוא עלול להרחיקם ולפרק את השותפות הזוגית ביניהם. לעומת זאת, אם ניצלו בני הזוג כהלכה את תקופת היותם ללא ילדים, סביר שתקופה זו תעמוד לזכותם במצב החדש של היותם הורים. הקשיים הכרוכים בהורות ישמשו כדבק מחבר ביניהם, ולא כחיץ מפריד.זוגיותם תתעשר במקום שתיפגע (1).

משותפות זוגית לשותפות זוגית והורית

"היה לי חלום שתהיה לי משפחה גדולה. לכן, בלי לחשוב הרבה, ילדתי ארבעה ילדים בשש שנים. מההתחלה עשיתי הכול לבד. היום אני ממשיכה לעשות הכול לבד, וזה מאוד קשה לי. אני לא מאשימה את בעלי. ככה הרגלתי אותו. גם כשביקש להיות שותף לא נתתי לו, כי לא סמכתי עליו. היום אני מצטערת על כך ויודעת שטעיתי. אני בטוחה שאם הייתי חושבת על זה בתחילת הדרך, הייתי נוהגת אחרת."

שלב הכניסה לשותפות ההורית, המעבר מזוגיות לזוגיות והורות, הוא השלב החשוב ביותר בחיי השותפות ההורית אך גם השלב המוזנח ביותר על ידי בני הזוג. בלהט ההתאהבות הראשונית ובעוצמת ההתרגשות והמתח לקראת לידת התינוק, בני הזוג אינם מתפנים לחשוב בצורה מעמיקה ומחייבת על השותפות החדשה שהם מקימים. הם אינם מגדירים קווים מנחים משותפים לגידול הילד (למשל, מה חשוב לנו יותר ומה חשוב פחות? על מה נתעקש ועל מה נוותר?), אינם מבהירים את צפיותיהם זה מזה (למשל, איך אני רואה אותך בתור אימא? איך אני רואה אותך בתור אבא?), אינם מסכימים על חלוקת התפקידים ההורית (למשל, מי רוחץ את הילד? מי מחליף חיתולים) ועוד. בעיות רבות בשותפות ההורית המאוחרת נובעות מטעויות שעושים בני הזוג בתחילת הדרך, בבנייה לא נכונה של יסודות השותפות ההורית שלהם. העיסוק היומיומי המתיש בגידול הילד אינו מותיר להורים זמן ואנרגיות לבנייה נכונה של השותפות ביניהם, והקשיים הרבים הכרוכים בגידולו של תינוק – חלקם בלתי צפויים – עלולים לחדד את היחסים בין בני הזוג.

זוגות יכולים להיעזר בתרגיל הבא כדי לבצע כראוי את המעבר משותפות זוגית לשותפות זוגית והורית.

תרגיל מעבר משותפות זוגית לשותפות זוגית והורית

שלב ראשון – ענו כל אחד בנפרד על שלושת השאלות הבאות:

1. מהן שלושת המטרות החשובות לי ביותר כהורה לעתיד?

2. מהן שלוש הציפיות החשובות לי ביותר מבן/בת זוגי כהורה?

3. מהם שלושת התפקידים המעשיים שחשוב לי למלא בעתיד כהורה?

שלב שני – שתפו זה את זה בתשובותיכם. נסו לזהות פערים וניגודים משמעותיים. אלה הנושאים שעליכם לעבוד עליהם ביניכם בתקופה הקרובה כדי להבטיח שותפות הורית עתידית טובה יותר.

אחד הזוגות שערכו תרגיל זה גילה שיש ביניהם הסכמה רבה במטרות הכלליות (לגדל ילדים עצמאיים, מרוצים מעצמם וממושמעים), אך חילוקי דעות משמעותיים בציפיות ההדדיות. בעוד שהאישה מצפה מבעלה למלא תפקיד פעיל בגידול הילדים, הבעל ציפה שזו תהיה אחריותה העיקרית של האישה.

זוג אחר גילה דווקא חוסר הסכמה במטרות הכלליות. האישה הגדירה כמטרה חשובה את הדיון על חילוקי הדעות עם הילדים באווירה רגועה וללא צעקות. הבעל, לעומת זאת, הגדיר כמטרה חשובה את עניין הכנות המלאה עם הילד – גם במחיר של מריבות.

זוג נוסף גילה שחילוקי הדעות ביניהם הם דווקא בעניין התפקידים שהם מצפים מעצמם למלאם. הבעל ציפה שתפקידיו יהיו זהים לחלוטין לאלה של האישה, כולל רחיצת התינוק. האישה התנגדה לכך בתוקף.

במקרים אלה ואחרים, כאשר בני הזוג מבררים ביניהם מראש חילוקי דעות לגבי שותפותם ההורית, הם מצליחים בדרך כלל להפחית את חומרתם ולעיתים גם לפתור אותם ביעילות.

רמות שותפות הורית

אם בעבר, כדי להבטיח חיים משפחתיים תקינים, היה די בשותפות הורית בסיסית, כיום נחוצות לשם כך רמות גבוהות יותר של שותפות הורית. ערעור סמכות המבוגרים במשפחה וחוסר בהירותם של נורמות וערכים בחברה בכלל מקשים על התפתחותם התקינה של הילדים ומחייבים שיתוף פעולה הדוק יותר של ההורים. אפשר לזהות ארבע רמות עיקריות של שותפות הורית בהתאם לשיתוף הפעולה המתקיים בין ההורים: שיתוף במידע, גיבוי הדדי, חלוקת תפקידים יעילה והחלטות משותפות. על אף שלא קל להורים לממש רמות שותפות אלה, ודווקא בגלל הקשיים, חשוב שהורים יכוונו עצמם אליהן. אם ישאפו אליהן, יש סיכוי שיגיעו קרוב ביותר אליהן.

רמה ראשונה – שיתוף במידע

"כבר בתחילת ההורות שלנו היה ברור שאנו חלוקים בדעותינו בקשר לחינוך ילדים. כשניסיתי להתערב ביחסים בינו לבין הילדים ולהציע לו את דעתי, הוא דחה אותי בתוקפנות והיו לנו מריבות רבות על כך. החלטתי שכל אחד יפעל בדרכו, וכך אומנם עשינו. אין בינינו התייעצויות וכמעט שאין קבלת החלטות משותפת. הגיעו הדברים לידי כך שאני אפילו לא מבקשת ממנו לשתף אותי במידע חשוב שיש לו בקשר לילדים. למשל, אם הוא מספר לי שהוא כעס על הילד, אני לא מבקשת ממנו פרטים: מה הילד עשה שבגללו כעס עליו, כיצד הילד הגיב ועוד. מאחר שאני לא יודעת מה קרה בדיוק, אני גם לא יודעת אם אני צריכה לעודד את הילד או לנזוף בו, לכעוס עליו או להרגיעו. גם הוא לא מציע לי מידע. הוא לא אומר לי, למשל: 'תשמעי, כעסתי עליו בגלל X. תנסי להרגיע אותו.' לכן, פעמים רבות אני מוסיפה חטא על פשע וכועסת על הילד היכן שלא צריך."

שיתוף במידע מכוון לכך שלהורים יהיה מידע משמעותי זהה קשור בילד. על אף שהמאמץ הנדרש לשיתוף פעולה ברמה זו הוא קטן, הורים מדלגים עליו ו/או נמנעים ממנו. לפעמים הם לא מכירים בחשיבותו. לפעמים הם נרתעים מפני שהם נזכרים כיצד שיתופי מידע פשוטים לכאורה הידרדרו לוויכוחים סוערים והם מוותרים מראש. לפעמים הם חוששים מתגובת ההורה האחר על המידע שימסרו ומעדיפים להעלימו ממנו.

"אשתי לא מספרת לי מה קורה בגן. היא יודעת שאני מגיב קשה כשאני שומע, למשל, שהילד הרגיש לא טוב בגן והגננת לא התקשרה אלינו. אני כועס, מאיים להתקשר לגננת וכיוצא באלה. היא אומרת, 'אתה רואה שלא הייתי צריכה לספר לך!' ובפעם הבאה היא באמת לא מספרת לי, ואז אני שוב כועס, הפעם עליה."

לשיתוף במידע הורי שני היבטים: התעניינות של כל אחד מההורים במידע שיש להורה האחר (למשל "תגידי, מה אמרו לך ביום הורים", או "איך היה לך היום עם הילדים כשנסעתם לסרט?"); ויוזמה של ההורה האחד לשתף את ההורה האחר במידע שיש בידו ("תשמע, היום הבן שלנו סיפר לי ש…", או "חשוב שתדעי מה קרה היום עם הילדה בדרך לגן"). זוהי רמת השיתוף הבסיסית ביותר והיא שכיחה אצל מרבית ההורים. היא מאפיינת במיוחד הורים צעירים, המחליפים זה את זה בטיפול בילדים כאשר בן הזוג האחר ממהר לעבודה. היא מאפיינת גם זוגות גרושים המדווחים זה לזה על דברים משמעותיים שאירעו לילדיהם כאשר אלה שוהים אצלם. המידע שההורים מחליפים ביניהם יכול להיות ישיר, כתוצאה מהתנסותם עם הילד (למשל, "היום, כששיחקתי עם הבן שלנו, שמתי לב שהוא לא מצליח לסדר מספרים ברצף", או "שוחחתי עם הבת שלנו והיא סיפרה על קושי שיש לה עם חברה שלה בבית ספר", או "לא תאמין! היא הצליחה לשבת שעה שלמה כשלימדתי אותה אנגלית", או "הוא לא סידר היום את החדר שלו"), או עקיף – דרך סבא וסבתא, שכנים, מורים וכדומה (למשל, "המורה התקשרה היום ואמרה שהוא שוב לא הכין שיעורים/ הצליח יפה במבחן/ הכה ילדים ועוד", או "אימא שלי אמרה שכאשר הבת שלנו ביקרה אצלה, היא היתה במצב רוח רע והיא לא יודעת למה").

מידע אמין ורלוונטי הוא בסיס לתפקוד מתאים של בעלי תפקיד בכל תחום. כאשר הורים מונעים זה מזה מידע בסיסי על חיי הילד, הם מפחיתים את אמינותם ההורית ואת יכולת תפקודם.

"קשה לי מאוד כשאשתי מעבירה לי פתאום אחריות על הכנת ארוחת הבוקר לילדים. אין לי בעיה לעשות זאת, אם היא תכין אותי מראש ותאמר לי בדיוק איך לבצע זאת. יש לנו ארבעה ילדים וכל אחד רוצה משהו אחר בבוקר. אשתי בטוחה שאני יודע מה כל אחד צריך, אבל אני לא יודע. אמרתי לה את זה כבר כמה פעמים והיא, משום מה, מתעקשת לא לומר לי. זה רוצה לחמנייה רגילה וזאת צריכה לחמנייה מיוחדת. זה רוצה כריך עם ממרח שוקולד וזאת רוצה כריך עם גבינה וזיתים. ואוי ואבוי אם אטעה. הם פשוט יסרבו לקחת את זה."

לכן חשוב שהורים יפנו זמן לשתף זה את זה באופן שוטף במידע הקשור לחיי המשפחה, וכמו כן שיתעניינו אחד אצל השני לגבי מידע כזה.

רמה שנייה – גיבוי הדדי

הבן: "אבא, תראה איזה סנדוויץ' גרוע אימא הכינה לי. תראה איך היא מרחה אותו. בכלל בלי נשמה."

האב: "נכון, אתה צודק, צריך לעשות דברים עם נשמה. אימא לא ממש התאמצה. בוא, אני אכין לך סנדוויץ' כמו שצריך."

גיבוי הדדי פירושו תמיכת ההורה האחד בפעולת ההורה האחר ביחסים עם הילד. כאמור, להורים יש פעמים רבות דעות שונות בקשר לחינוך ילדים, והם עלולים לבטאן ביחסיהם עם הילדים בצורה שתגרום להם נזק. כאשר הורה אחד רוצה לאפשר לילדים ללכת לישון מאוחר והורה אחר מתעקש על הליכה לישון בשעה מוקדמת יותר, השותפות אינה יעילה. הילדים "נכנסים" ברווח הנוצר בין ההורים ומנצלים את חילוקי הדעות.

רמת הגיבוי ההדדי דורשת שיתוף פעולה רב יותר מאשר זו הנדרשת ברמת שיתוף במידע, ויש לה שני מאפיינים עיקריים: אקטיבי ופסיבי.

המאפיין האקטיבי: הורים מגבים זה את זה בכך שהם מבהירים בצורה מילולית לילדים שהם ניצבים מאחורי החלטות ההורה האחר ופעולותיו. למשל, אחד ההורים שאינו מעורב בגידול הילדים – בדרך כלל האב – מסביר לילדים שמשעה שהוא מחוץ לבית (בצבא, בחו"ל וכיוצא באלה) הם חייבים להישמע להוראות האם. או למשל, אימא יכולה להסביר לילדתה הפגועה את התנהגות האב שאחז בה בכוח כשהשתוללה: "לאבא ולי קשה לעזור לך להירגע בלי להשתמש בכוח. לפעמים כשמשתמשים בכוח, זה מכאיב." או למשל, כאשר הילדים באים להתלונן באוזני הורה אחד על ההורה האחר, הוא יכול לגלות כלפיהם אמפתיה, אך לתמוך בהורה האחר ולעודדם לדבר איתו ישירות: "אני מבין שאתה כועס על אימא שלא הסכימה לקנות לך מה שרצית, אך אני בטוח שהיתה לה סיבה מספיק טובה. אני מציע שתדבר איתה ותשאל אותה על כך."

המאפיין הפסיבי: הורים מגבים זה את זה בכך שהם אינם מבקרים את ההורה האחר בנוכחות הילד ולא מפריעים לו בפעולתו. גם כאשר אחד ההורים עושה שגיאה חינוכית, ההורה השני יעדיף לשמור על אחדות הגישה החינוכית ויתמוך בו ולו בשתיקה. את השגותיו וטענותיו הוא ישמיע באוזני בן זוגו מאוחר יותר, שלא בנוכחות הילדים. חשוב לזכור שבדרך כלל הנזק הנגרם לילד כתוצאה ממה שנראה להורה אחד כהתנהגות שגויה של ההורה האחר (בין אם זו קפדנות יתר ובין אם זו ותרנות יתר) הוא זמני וקטן מזה הנגרם לו מהוראות סותרות שהוא מקבל מהוריו ומביקורתם ההדדית זה על זה.

עם זאת, גיבוי הורי אינו טוטלי. הצורך לשמור נאמנות להורה האחר אינו בכל מחיר. כאשר ההורה נתקל בהתעללות של ממש מצד ההורה האחר, הוא חייב לשים לכך גבול ולהזעיק עזרה. האחדות החינוכית היא אומנם ערך חשוב, אך אין ספק ששלומו הפיזי והנפשי של הילד חשוב מכול (2).

רמה שלישית – חלוקת תפקידים יעילה

"יש לי עוד חזית בבית – בעלי. הוא לא מאמין בכלום. לא בפסיכולוגים, בלא בדת, בכלום. אני מתמוטטת. מרגישה שאני לא מתאימה למשפחה הזאת. אני רק עושה רע. לא טוב להם איתי. אולי אני צריכה ללכת מהמשפחה הזאת. בעלי אומר לי שאפסיק להשקיע כל כך הרבה בילדים ושהוא רוצה לעזור. אבל כשאני אומרת לו שיעזור במקומי לילד בתנ"ך, הוא יושב איתו חמש דקות ואחר כך אומר שנמאס לו ושישב לבד וזהו. הילד לא מכין שיעורים, ולבעלי לא אכפת וזה כמובן חוזר אלי."

בחלוקת תפקידים יעילה הכוונה לתפקידים שהורים ממלאים במשפחה בהתאם ליכולותיהם ובהתאם לצרכים המשפחתיים. בעיות בחלוקת תפקידים במשפחה נוצרות כאשר ההורים אינם שלמים עם תפקידיהם בעת מילוים, והם עושים זאת מתוך התמרמרות ותסכול ו/או בצורה נוקשה ולא יעילה.

חלוקת תפקידים יעילה חיונית לתפקוד משפחתי הרמוני ומחייבת את ההורים ללבן ביניהם בצורה גלויה נושאים שונים (אילו תפקידים חשובים מאחרים? מי מסוגל למה? מי רוצה או לא רוצה לעשות דבר מה?), להכיר בשגיאות וללמוד מהניסיון (איפה טעיתי? במה הצלחתי ובמה נכשלתי?), להיעזר במשוב בן הזוג (האם פעלתי כראוי? במה אני יכול להשתפר בפעם הבאה?) ועוד.

חשוב להבהיר שאין חלוקת תפקידים אחת טובה מרעותה. חשובה מכול היא ההסכמה בין בני הזוג ומידת התאמתה של חלוקת התפקידים לצורכי המשפחה וליכולות ההורים.

"אני אמא לשלושה ילדים בני שנה וחצי, שלוש ושבע. בעלי עובד שעות ארוכות ומרבה בנסיעות, כך שבמשך השבוע אני מתמודדת לבד עם הילדים ורק בסופי שבוע אנחנו איתם ביחד. כמובן שזה לא מצב אידיאלי, אבל אני מבינה שאין לנו ברירה בגלל קשיי הפרנסה. החלוקה בינינו היא שהוא אחראי על ענייני החוץ (פרנסה עיקרית, חשבונות, מוסך, ביטוחים וכן הלאה) ואני עוזרת מעט בהשלמת הפרנסה, אבל אחראית בעיקר על ענייני הפנים (אחזקת בית וטיפול בילדים). אני באה אליו בטענות אם יש בעיות ברכב, והוא בא אלי בטענות אם הבית לא מסודר. אני שואלת מאיזה בנק לשלם את החשבונות, והוא שואל מתי לקנות מתנות לילדים."

יש מקרים בהם הילד דורש מהוריו למלא את התפקידים שהם מתמחים בהם.

תיאור מקרה: חלוקת תפקידים בהכנת שיעורי בית

במהלך טיפול משפחתי ביקש נער הלומד בכיתה י': "אני רוצה שהורי יעזרו לי בהתמודדות עם הקושי שיש לי בהכנת שיעורים, כל אחד מהם יכול לתת משהו אחר. אבא שלי יותר תוקפני, הוא יכול להגיד: 'שב ותעשה', בלי הרבה חוכמות. אימא שלי יותר רכה ויכולה לדבר איתי ולהקשיב לי."

לעיתים הורים נתקלים בהתנגדות הילד כאשר הם מבקשים לעשות שינוי בחלוקת התפקידים ביניהם.

תיאור מקרה: השתתפות האב ברחיצת בת שנתיים

מתייעצת אם לילדה בת שנתיים: "הבת שלי ילדה פיקחית, רגועה וחברותית. לאחרונה היא החלה להתעקש שרק אני אטפל בה, במיוחד במקלחת. זאת למרות שאביה מגיע הביתה בשעה סבירה (חמש וחצי אחר הצהריים) והוא אב סבלני ויצירתי מאוד. היא מוכנה לשחק איתו, לקרוא ספר ולפעמים לטייל איתו בלעדי. אבל היא לא מוכנה בשום אופן שיקלח אותה. כשאני לא נמצאת היא מוכנה לעשות איתו הכול, כולל אמבטיה. הבעיה היא שלפעמים אני לא יכולה לקלח אותה בגלל בעיות גופניות, ואז היא לא מוכנה שאביה יקלח אותה."

בתהליך הייעוץ הוסבר להורים שבתם התרגלה לחלוקת תפקידים ברורה, שעושה לה סדר בראש. בתהליך איטי הרגילו ההורים את הילדה להגמשה בתפקידיהם.

חלוקת תפקידים סימטרית ומשלימה

חלוקת התפקידים בין ההורים יכולה להיות סימטרית – כל הורה ממלא את מרבית המטלות שמבצע בן הזוג האחר (רחיצה, הכנת אוכל לבית ספר, לספר סיפור, לשחק); או משלימה – כל הורה "מתמחה" במטלות מסוימות המשלימות את המטלות שבהן "מתמחה" ההורה האחר (הורה אחד אחראי על הכנת האוכל והשיעורים בעוד שההורה השני אחראי על משחקים והשכבה לישון; האב מטפל בילד הגדול והאם מטפלת בילדים הקטנים). כך למשל, במשפחה אחת, ההורים מתפצלים בלילה לספר לכל אחד מהילדים סיפור (חלוקת תפקידים סימטרית); ואילו במשפחה אחרת, אחד ההורים ממונה על רחיצת הילדים והאחר על השכבתם לישון תוך קריאת סיפורים (חלוקת תפקידים משלימה).

במשפחה המסורתית חלוקת התפקידים הינה משלימה ולא שוויונית. הגברים במשפחה המסורתית אחראים על ביצוע משימות חוץ-משפחתיות, כשהחשובה בהן היא התמיכה הכלכלית במשפחה ובניית היוקרה שלה. מעורבותם במשפחה מתמצית בטיפול בהפרות חוקים ובהקפדה על שמירת הנורמות. הנשים במשפחה המסורתית אחראיות על ביצוע משימות פנים-משפחתיות, ביניהן טיפול בילדים ואחזקת הבית. כך מתאר העיתונאי והסופר יאיר לפיד את חלוקת התפקידים המסורתית: "אני גדלתי בתקופה שבה חלוקת התפקידים היתה ברורה יותר. פחות טובה אולי, אבל ברורה. האבות היו ממונים על העתיד, האימהות על ההווה. אימא שלי באה לגן לגלגל כדורים, מפני שזו היתה חוויה, אבא שלי לקח אותי פעם בשנה למוזיאון המדע והסביר לי מהי אטמוספרה. לא הבנתי כלום, אבל ידעתי שהוא מכין אותי לימים שבהם אהיה מבוגר. זה היה תפקידו. לשים אותי על הרפסודה שמעבירה אותי אל הבגרות." ·

במשפחות המודרניות חלוקת התפקידים היא סימטרית ושוויונית. גברים ונשים מתחלקים ביניהם הן במשימות חוץ-משפחתיות והן במשימות פנים-משפחתיות. גם האם וגם האב דואגים לפרנסת המשפחה, ושניהם נושאים בעול אחזקת הבית וחינוך הילדים.

מקרה אישי: חלוקת תפקידים בהנקה

אשתי הניקה את בתנו הבכורה מספר חודשים. בלילות היה לה קשה, שכן בתנו לא נרדמה מייד לאחר ההנקה. לכן היה בינינו הסכם, שכאשר בתנו לא נרדמת בלילה לאחר ההנקה אני מתעורר ומחליף את אימה בטיפול בה. אני אומנם לא יכול להניק, אבל אני יכול להרגיע, לשים מוצץ בפה ולהיות עם הילדה עד שתירדם.

עם זאת, במשפחות מודרניות רבות נשמרים עדיין המאפיינים הבסיסיים של המשפחה המסורתית. הגבר הוא המפרנס העיקרי והאישה היא האחראית העיקרית לגידול הילד. לכן גם במשפחות מודרניות עלולות אימהות להתעורר בוקר אחד, להסתכל סביבן ולהיווכח לחרדתן שהן לבד בגידול הילד.

תיאור מקרה: אם מודרנית מגלה שכל נטל גידול הילדים עליה

במשפחה המצויה בטיפולי, בני הזוג בשנות השלושים לחייהם. שניהם בעלי מקצוע חופשיים, העושים חיל בעבודתם. מספרת האם באחת הפגישות על תובנה שלה: "פתאום אני שמה לב שהכול נופל עלי מבחינה חינוכית. למשל, כאשר אנחנו יושבים בארוחת ערב שישי, שעליה אנחנו מאוד מקפידים, בעלי אומר לי: 'תראי איך הבן שלנו מתנהג! תבקשי ממנו שיפסיק לדבר ככה.' עד כה לא הייתי מתייחסת לזה, אבל פתאום חשבתי שזה ממש נורא שהוא לא מסוגל להעיר לילד שלנו. פעם יצאתי מהבית לשעה וחצי עם אחד הילדים לטיול, וכנראה שלא אמרתי על כך דבר לבעלי. קיבלתי ממנו מייד טלפון היסטרי: 'איפה את? הבת שלנו בוכה ורוצה אותך.' כמובן שחזרתי מייד הביתה. היום אני חושבת: איזה מטומטמת הייתי. למה הוא לא היה מסוגל לקחת אותה, לחבק אותה חזק, להסתכל לה בעיניים ולומר לה: 'אימא עוד מעט תחזור, אני פה איתך' ולהיות איתה, במקום להמשיך לשבת במחשב ולהתקשר אלי שאחזור מהר הביתה!"

רמה רביעית – החלטות משותפות

תיאור מקרה: בעל שמחליט לבד

משפחה הגיעה לטיפול עקב קשיים בלימודים של הבת הגדולה. במהלך הטיפול המשפחתי התגלו יותר ויותר נושאים של אי שיתוף פעולה בין בני הזוג הן בנושאים זוגיים והן בנושאים משפחתיים. אולם שני בני הזוג העדיפו להתעלם מהם. באחת הפגישות העזה האם לפתוח את סגור לבה: "אני מרגישה שאתה מחליט לבד בכל העניינים הכספיים בבית, בלי לשתף אותי. יום אחד אתה קונה מכשיר חשמלי יקר לשימושך האישי, יום אחר מערכת חדשה לסלון, ויום נוסף צעצוע יקר לילדים. אתה מעמיד אותי בפני עובדה מוגמרת, כאילו אני לא חלק מהעניין."

ענה הבעל: "ודאי שכך אני עושה, כי בעבר כל פעם ששאלתי אותך על קנייה מסוימת סירבת לה. אם הייתי מחכה שתסכימי, לא היה לנו כלום בבית!"

שאלה האשה: "מתי שאלת אותי בפעם האחרונה?"

השיב הבעל: "לפני שלוש שנים."

קבלת החלטות משותפות בהורות מכוונות לתהליך עקבי ויסודי, שבו ההורים מתייעצים ביניהם לגבי נושאים משמעותיים במשפחה ומגיעים להכרעה אחת. זאת בניגוד למצב שבו אחד הורה אחד הוא הדומיננטי, קובע המדיניות (בדרך כלל האם) והאחר הוא "המוציא לפועל" (בדרך כלל האב). ואומנם פעמים רבות הורים מתקשים לקבל ביחד החלטות בהורות, שכן זוהי הרמה הגבוהה ביותר של שותפות הורית והיא דורשת מיומנויות מגוונות של שיתוף פעולה: מצד אחד, ביטוי דעות אישיות גם כאשר הן אינן מקובלות; מצד שני, יכולת הקשבה לדעות השונות משלך. רמה זו מחייבת לא לפחד מהתמודדות עם קונפליקטים במידה שהם חיוניים, אך גם לא להירתע מהתפשרות.

תיאור מקרה: כיצד ללמד ילד צעיר תורה בבוקר יום שבת

בין בני זוג דתי שבטיפולי התגלעו חילוקי דעות חריפים מאוד בקשר להתנהגות האב עם ילדם הצעיר, תלמיד כיתה ב'. מנהג קבוע היה במשפחה, שהאב לומד עם כל אחד מהילדים הקטנים ביום שבת לקרוא מספר התורה. כך עשה האב גם עם הילד הצעיר, אך זה הירבה להתנגד והעדיף לשחק. גם כאשר ישב בסופו של דבר ללמוד, עשה זאת באי חשק מופגן, קרא מהר, התנגד לתקן קריאתו בהתאם להנחיית האב וביקש לסיים כמה שיותר מהר וללכת לשחק. האב נקט בגישה קשוחה איתו, למשל: "אתה לא תלך לשחק עד אשר לא תגמור לקרוא את הקטע שאתה צריך לקרוא, כעשרים פסוקים. תגמור, תוכל ללכת." הבן בכה, אך האב לא התרגש ואמר לו להירגע ולהמשיך. האם נהגה להסתובב סביבם, לבה נחמץ. לעיתים היתה מתערבת ואומרת לאב "למה אתה צריך לנהוג בצורה קשה כל כך? למה אתה לא יכול להיות גמיש קצת? אם אתה רואה שהוא לומד, הוא לא חייב לגמור הכול. אתה רוצה שיאהב את זה או שאתה רוצה להמאיס את זה עליו?"

במהלך השיחות הובהר שיש הסכמה מלאה בין ההורים לגבי המטרה: ללמד את הילד לקרוא בתורה, אבל הם היו חלוקים מאוד על הדרך. האם הבהירה שהיא לא מוכנה ללימוד נוקשה מדי, שכן אז נגרמת לילד טראומה כתוצאה מכך. מעבר לכך, התברר שהיא מתקשה לסמוך על האב ומרבה לבקרו. האב הרגיש שהוא נלחם בעצם בשניים: בילד ובאימו. גישתו הכללית היתה לפעול על פי הבנתו בלי להתייעץ עם אשתו. במהלך הטיפול למדו ההורים לדבר בצורה גלויה על חילוקי הדעות ביניהם, להתווכח, לריב ו… להתפשר ולהחליט ביחד. התוצאה המעשית היתה שהאב קיים שיחה עם בנו המבוגר, שגם אותו לימד כך בצעירותו, במטרה להפיק לקחים כיצד הוא יכול לשפר את הלימוד עם הבן הצעיר. בהמשך קיים שיחה עם הבן הצעיר ובמהלכה חשבו ביחד כיצד הם יכולים להפוך את הלימוד למשהו מהנה, כייפי, מבלי לוותר על המטרה – לימוד טעמי המקרא.

כפי שציינתי לגבי שיתוף במידע, גם כאן, ברמת ההתייעצות המשותפת, יש הורים שנמנעים ממנה, שכן הם חוששים מתגובת בן הזוג ומעדיפים להעמידו בפני עובדה מוגמרת.

"כל פעם שרציתי לקנות משהו – לעצמי, לבית או לילדים – בעלי התנגד לכך. אז הפסקתי לשתף אותה, ואני קונה לבד. אומנם זה לא עושה לי הרגשה טובה ואני מרגישה כמו גנב שצריך לעשות דברים מאחורי הגב, אבל אין לי ברירה."

הנושאים בהם הורים יכולים להתייעץ ולקבל החלטות ביחד הם רבים: החל מצורת הבילוי המשפחתי בסוף השבוע הקרוב (נישאר בבית? ניסע לקניון? נבקר שוב את ההורים שלך? אולי בכל זאת נצא לטיול?) דרך חוקים לניהול חיי השגרה (מתי להעיר את הילדים בבוקר? מתי להקפיד שיקדימו ללכת לישון? האם צריך חוק אחד לכולם בעניין כמות הצפייה בטלוויזיה או שכל אחד צריך התייחסות נפרדת?), התלבטויות שגרתיות (מה לקנות ליום הולדת? מה לקנות לחנוכה?), וכלה בהתלבטויות כבדות משקל לגבי הטיפול בילדים (האם להעביר את הילד הקטן גן בגלל האלימות שם? כיצד להתמודד עם המצוקה החברתית של הבת ביסודי? איך להגיב לבקשת הילדים לשדרג בצורה משמעותית את המחשב?).

מקרה אישי: החלטות משותפות בנוגע לנעליים שאינן מונחות במקומן

מנהג מגונה יש לילדי קיבוץ: להיפטר מן הנעליים בכניסה לבית. לי זה הפריע, בעיקר מבחינה ערכית של חוסר משמעת ואי לקיחת אחריות אישית. לבת זוגי זה הפריע פחות. לעומת זאת, הפריע לה יותר דווקא שהם נכנסים לתוך הבית עם הנעליים המלוכלכות. התלבטנו, התווכחנו ולבסוף החלטנו להתקין בכניסה לבית ארונית קטנה, שבה הילדים יאפסנו את הנעליים. חוקקנו חוק שאין לשוטט בבית עם נעליים, בקיץ ובחורף, וכן שאין להן מקום אלא בארונית הנעליים. לאחר זמן הסתגלות קצר זה עובד היטב עד היום.

החלטות משותפות כנגד החלטות יחיד

לא בכל מקרה צריך לקבל החלטות משותפות. במצבים שגרתיים שבהם יש לקבל החלטות במהירות, אין צורך להמתין. לעומת זאת, במצבים הדורשים החלטות עקרוניות יותר עדיף להשתהות. אפשר לומר לילדים, "אני צריך להתייעץ על כך עם אימא. זה מספיק חשוב לכם ולנו כדי שאימא ואני נחשוב על זה בערב, ואז נחליט." בדרך כלל החלטות המתקבלות כתוצאה מחשיבה משותפת טובות מהחלטות שמקבל היחיד. כך הדבר בכל שותפות וגם בשותפות הורית. נוכחות בן הזוג או השותף מספקת מנגנון תיקון החושף מידע שגוי, מחייב בדיקה של פתרונות בלתי מספקים וגורם לשותפים להעלות רעיונות נוספים – חלקם יצירתיים.

האטת תהליך ההחלטה מאפשרת בדרך כלל גישה יסודית ומעמיקה לבעיה. מי שמקדיש זמן ללימוד הבעיה ומתלבט לגבי פתרונה, איכות ההחלטות שלו טובה יותר מאשר החלטות המתקבלות במהירות (6).

רודולף ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק לשעבר, כותב: "קבלת החלטות נכונות היא החלק החשוב ביותר של המנהיגות. כל מרכיב אחר – מפיתוח רעיונות והפצתם ועד הקפת עצמכם באנשים טובים – תלוי בקבלת החלטות טובות. אחד המרכיבים הערמומיים ביותר בקבלת החלטות הוא לא ה'מה' אלא ה'מתי'. אני לעולם איני מחליט עד שאני מוכרח, בלי קשר לשאלה כמה זמן נותר עד שצריך לקבל החלטה." (7)

כמו כן, כאשר גבר ואשה מקבלים ביחד החלטות – בניהול, בזוגיות וגם בהורות – יש סיכוי למיזוג שני הסגנונות העיקריים של קבלת החלטות: הסגנון הרציונלי והסגנון האינטואיטיבי. (הערה 1) הסגנון הרציונלי בקבלת החלטות נתפש בדרך כלל כגברי (8) והוא מתחיל מאיתור הבעיה, איסוף מידע, העלאת חלופות לפתרונות, שקלול החלופות וצמצומן ובעקבות זאת בחירה בחלופה אחת. אולם המציאות אינה מאפשרת תמיד פעולה עקבית, ופעמים רבות – במיוחד בהורות – יש לפעול במצב של אי-ודאות ולחצים. אז נדרשת חשיבה אינטואיטיבית, שנתפשת כחשיבה נשית. אינטואיציה פירושה לחוש דבר כנכון או כלא נכון מבלי שקדם לו תהליך חשיבה וללא הסבר הגיוני. יש המכנים את האינטואיציה – "קול פנימי" או "תחושת בטן". (9) שילוב של אינטואיציה נשית עם רציונליות גברית עשוי להוות תרומה חשובה לאיכות ההחלטה. שילוב זה גם מאפשר יצירתיות בקבלת החלטות החשובה מאוד בחינוך ילדים.

לסיכום הנושא של רמות שותפות הורית, ברצוני להציע לכם להתנסות בתרגיל הבא.

תרגיל: סולם השותפות ההורית

החלטות משותפות

חלוקת תפקידים

גיבוי הדדי

שיתוף במידע

בדקו באיזו רמת שותפות אתם מרבים לפעול בדרך כלל. האם אתם מצליחים לטפס בכל מדרגות סולם השותפות ההורית, או שאתם מוצאים עצמכם תקועים רוב הזמן במדרגה אחת? מה מקשה עליכם לפעול ברמות גבוהות של שותפות הורית ומה יכול להקל עליכם להצליח בכך?

ככל שהורים מצליחים לטפס גבוה יותר בסולם רמות השותפות ההורית, כך איכות השותפות שלהם טובה יותר. יש משפחות שבהן הורים מצליחים לשתף פעולה רק ברמה הבסיסית של שיתוף במידע, וגם זאת תוך קשיים. לעומת זאת, יש משפחות שבהן הורים נעים בחופשיות ובגמישות בין הרמות השונות של השותפות, בהתאם לנסיבות המשפחתיות המשתנות. יש זוגות גרושים שמצליחים לקיים ביניהם את ארבע רמות השותפות ההורית, על אף שאינם חיים כזוג. לעומת זאת, יש זוגות שחיים יחדיו אך מתקשים לקיים אפילו את רמת השותפות ההורית הבסיסית ביותר.

יש לשים לב שכאשר מבקשים לעשות שינוי בשותפות ההורית ולשפרה, כדאי להתחיל דווקא בשיפור הרמה הגבוהה ביותר – קבלת החלטות משותפות – גם כאשר יש פגיעה ברמות הנמוכות יותר של שיתוף פעולה. רק כאשר בני הזוג מרגישים מעורבות אמיתית בשותפות ההורית דרך קבלת החלטות משותפות, הם יכולים לתמוך זה בזה, לגבות הדדית ולשתף במידע.

תיאור מקרה: הורים לומדים לשתף פעולה על ידי קבלת החלטות משותפות

במשפחה המצויה בטיפולי ההורים צעירים, אך חיים על פי דגם המשפחה הקלאסית. האב עובד קשה לפרנסת המשפחה ומעורבותו המעשית בגידול הילדים נמוכה, אף שהוא אב אכפתי ודומיננטי. האם, על אף שהיא בעלת מקצוע שעבדה בעבר, הפסיקה לעבוד והתמסרה לגידול הילדים ולטיפוח הבית. ההורים פנו לטיפול בגלל עצבנות ומתח של בנם הבכור, שהתבטאו ב"טיקים" – תנועות עצבניות חוזרות. התברר ששיתוף הפעולה בין ההורים נמוך מאוד: הם לא נותנים גיבוי זה לזה, אינם משתפים במידע ואינם תומכים איש ברעותו. חלוקת התפקידים ביניהם נוקשה ומשלימה: האם עושה הכול בחיי היום-יום והבעל עוזר בשישי-שבת. האם מרגישה תסכול ומרירות רבים, מתפוצצת מבפנים, ויחסה אל הבן הבכור צונן. הבעל מתוסכל מכך שאשתו אינה פועלת כראוי לדעתו, מרבה לבקרה ופועל על דעת עצמו עם הילדים: מבטיח להם דברים, מעניש ומתיר עונשים בצורה שרירותית וכיוצא באלה. המדהים הוא שאף שבני הזוג מגדלים כבר עשר שנים ילדים, הם מעולם לא דנו ביניהם ברצינות בשאלת השותפות ההורית שלהם. במהלך הטיפול, לאחר שדנו בנושא, החלו ללמוד לקבל החלטות משותפות – דבר שנמנעו לעשות עד כה. למשל, באיזו שעה להעיר את הילדים בבוקר וכיצד לעשות זאת. עד עכשיו עשתה זאת האם לבדה, בעוד הבעל שוכב בסלון ורואה טלוויזיה עד יציאתו לעבודה.

מקורות לפרק תשיעי

1. עמית, ח'. (1997). הורים כבני אדם. תל-אביב, ספרית פועלים, עמ' 141-142

2. ברגמן, ז. וכהן א., (1994). המשפחה – מסע אל עמק השווה. תל-אביב. עם עובד. עמ' 87

3. מנושין, ס. (1982). משפחות ותרפיה משפחתית, רשפים, תל-אביב

4. Madanes, C.(1982). Strategic family therapy, San Francisco: Jossey-Bass

5. עומר, ח', (2000). שיקום הסמכות ההורית, תל-אביב, מודן. עמ' 78

6. שרן ש. ושחר ת., (1990). ארגון ועבודת צוות במוסדות חינוך. שוקן, ירושלים ותל-אביב

7. ג'וליאני ר, (2002). מנהיגות, ת"א, מטר. עמ' 111

8. ג'ניס, א"ל, ומאן, ל,. (1980) תהליך קבלת החלטות. תל-אביב, משרד הביטחון

9. שפי א. Sadler-Smith E., (2004). אינטואיציה – להיות חכם יותר = לחשוב פחות או אינטואיציה וניהול – שילוב מנצח בעידן הניהול החדש. סטטוס. מרץ אפריל. עמ' 28-31

· יאיר לפיד, 2005. עומדים בטור. ידיעות אחרונות, תל-אביב. עמ' 118