"גם ההורה במרכז" – הפרק השלישי מתוך "הורים כבני אדם", ספרית פועלים, 1997

נכתב על ידי חיים עמית

פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני.

הפרק השלישי מתוך הספר "הורים כבני אדם". הפרק עוסק בחשיבות ההתייחסות של הורים לעצמם כבני אדם במשפחה, הן עבור עצמם והן עבור ילדיהם.

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

מנהל אתרי האינטרנט: "עמית בעין החורש" ו"לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים עמית"

"מדליק לעצמו – מאיר לזולתו"

התסכול – ההורה בצד

"יש לי ילד בן 15, שסובל מליקוי-למידה. השקעתי הרבה כדי שיוכל להתגבר על הליקויים שלו, ויוכל ללמוד ולתפקד כמו ילד רגיל. שילמתי מחיר אישי כבד, אבל אני שלמה עם כך. מה שמפריע לי, שהוא עדיין מתנהג כמו תינוק, וממשיך לנצל אותי. הוא רוצה דברים עכשיו ואני חייבת לספק לו אותם. הוא מביא חברים הביתה ומרעיש בקולי קולות עד אמצע הלילה. אני מרגישה חסרת אונים בקשר לכך. כשאני מעירה לו, הוא צוחק עלי. אני מרגישה מותשת, חסרת כוח. אני לא רוצה להיות כל הזמן ההורה שלו. הוא חייב לאפשר לי לחיות גם את החיים שלי!"

"כשהייתי ילד, חיפשתי פרטיות בבית ולא מצאתי, כי הבית היה קטן. כיום, כשאני כבר הורה, אני ממשיך לחפש פרטיות ולא מוצא, למרות שהבית גדול! המקום שילדינו תופסים בחיינו הוא כה גדול, עד שלא נותר מקום לנו, ההורים!"

לא קל להקשיב לתיסכולי הורים ולקשייהם. לעיתים קרובות קשה גם לנו, ההורים, לתת "מקום" אמיתי למה שמטריד אותנו. אהדתנו נתונה, מדרך הטבע, לחוליה החלשה והאהובה במשפחה – לילדים. ואכן הילדים, הם שזקוקים יותר מכולם שיקשיבו לצרכיהם ויספקו תנאים נאותים לגידולם. החברה מצפה מההורים, שידעו לזהות את צורכי ילדיהם, ושישכילו לפתח דרכים מתאימות כדי לטפל בהם, ולכך מצפים גם ההורים מעצמם.

ואולם מי מקשיב להורים והאם יודעים ההורים להקשיב לעצמם הורים מבינים את האחרים, אבל מי מבין אותם הורים מתחזקים אחרים, אבל מי מתחזק אותם האם מותר להורים להתרכז גם במה שקורה להם בתהליך גידול הילדים, או שמא עליהם להיות מרוכזים אך ורק וכל הזמן במה שקורה לילדיהם?

בגיליון ינואר/פברואר 1996 של הדו-ירחון המפורסם המתורגם לאחרונה לעברית, "פסיכולוגיה היום", מתואר בחן רב קונפליקט משפחתי מוכר ומלחיץ: "השעה שמונה בבוקר. אתם כבר מאחרים לעבודה, וטרם שלחתם את הילדים לגן. מה שהופך את המצב לעוד יותר גרוע- אלכס בן השלוש רב עם פיטר בן השנתיים על הזכות לשחק ברכבת החשמלית". ומה יש לעיתון לומר להורים הלחוצים? משהו להקל עליהם? חלילה. כותב העיתון בהמשך: "האינסטינקט הראשוני שלכם – לומר להם להפסיק זאת – עשוי להביא לשקט זמני. אבל תעשו לילדיכם טובה אם תניחו להם לעבד את המריבות ביניהם". בהמשך מפרט העיתון כיצד יכולים הורים לסייע לתינוקות בני השלוש לפתח את כישורי הדיפלומטיה החברתית שלהם. ד"ר קימברלי וויילי וד"ר צ'רי באייר ממליצות באותו גיליון להורים על "סיוע אסטרטגי", הכולל חמישה שלבים, שיוביל את השובבים דרך המחלוקת. והכול בשעה שמונה בבוקר! הייתכן דבר שכזה? האם מישהו באמת מאמין, שאפשר עד כדי כך לדרוש מהורים לשים בצד את צרכיהם החיוניים, לטובת צורכי ההתפתחות של ילדיהם ואולי מה שנחוץ במצב כזה הן עצות מומחה, שיקלו על ההורים ככל האפשר את היציאה מהבית, כדי שלא יעשו, חס וחלילה, תאונה מרוב עצבנות?

אני זוכר את התקופה שבה החל בני השלישי ללכת לגן, כאחת התקופות הקשות ביותר עבור יכהורה. קשיי ההסתגלות שלו נמשכו שנה שלמה. היה זה תפקידי ללוותו כל בוקר לגן, וזה היה קשה מאוד. זה התחיל בכך, שבני סירב לקום בבוקר, נמשך כשסירב לצאת מהבית בזמן, והסתיים בהתעקשות רבתי שלא להיכנס לגן. מאחר שמיהרתי כל בוקר לעבודתי, נאלצתי לנתק אותו ממני ולהשאירו בוכה וצועק: "אבא, תיקח אותי הביתה!" אני חייב להודות, שניסיוני כהורה "ותיק" לשני ילדים, וגם הידע הפסיכולוגי שלי, לא הקלו עלי באופן משמעותי את ההתמודדות במצב משברי זה. ההאשמה העצמית הקשה, שתקפה אותי בדרך לעבודה בכל בוקר, לא נעלמה גם כאשר שמעתי ברדיו את המלצות המומחה – "מה עליך לעשות כדי להקל על ילדך במסגרת החדשה…". "מה הקש?ר" – תהיתי בליבי – "מה הקשר בין הצורך והחשיבות להקל על הילד לבין הסבל הנורא שאני עובר כל בוקר?" האם כאבי הבטן האוחזים בי כל בוקר, כשאני לוקח את בני לגן, יכולים לחלוף, אם אדע עד כמה חשובה הפרידה להתפתחותו התקינה של היל?ד נהפוך הוא. ככל שאני יודע עד כמה חשובה הפרידה הנכונה, אני מרגיש יותר "לא בסדר", רגשות האשמה שלי גדלים, ואיתם מתעצמים גם חוסר האונים שלי, ו"תגובותי הלא נכונות".

הפער שבין תשומת-הלב המרובה הניתנת על ידי מומחי החינוך והפסיכולוגיה לילדים במצבי משבר לבין היעדר תשומת-הלב להורים באותם מצבי משבר, מקומם ומזיק. על אף שההורה הוא המרכיב החשוב ביותר בגידול ילדים, ההתייחסות אליו כאל אדם, מועטה. הוא נשאר בצד, מוזנח. גם החברה וגם הוא עצמו, ממעיטים להשקיע בו. הציפיות מההורה ממשיכות להמריא, אך ההשקעה בו – נוסקת.

גם להורים יש זכויות…

"אני חיים, אבא של אור" – כך נהגתי להציג את עצמי בכל המפגשים הראשונים, שהיו לי כהורה עם מערכת החינוך. הפריע לי מאוד, שרוב ההורים הגיבו באמירות כגון: "אימא של טל", "אבא של נמרוד", וכו' – כאשר התבקשו על ידי הגננת/מורה להציג את עצמם. הצגת שמי הפרטי לפני ציון "מעמדי" דרך הילד, הייתה סימלית עבורי והתעקשתי עליה. אנחנו לא רק "הורים של" – אנחנו גם אנשים בזכות עצמנו!

כפי שהובהר בפרק הקודם, העמדת צורכי הילד במרכז תשומת-הלב החברתית גרמה לעיוות בתפישת המשפחה – זכויות ההורים וצרכיהם נדחקו לקרן זוית. ואולם הורים אינם רק כלי, מכשיר להשגת טובת הילד, שניתן להשתמש בו ללא תשומת-לב ייחודית. הורים הם אנשים מבוגרים שמותר שיהיו להם עוד כמה דברים חשובים בחיים חוץ מההורות. הורה הוא בן או בת-זוג, השואפים לקיים יחסים זוגיים מספקים ומאושרים; הוא בן או בת להורים וחווה איתם שמחה או צער "גידול הורים"; הוא פעיל או פעילה בעבודה מחוץ למשפחה, מה שמהווה אצלו/ה פעמים רבות מקור עיקרי לתחושות בריאות של מימוש עצמי; הוא איש או אשת-חברה הנהנים מיחסים חברתיים עשירים; הוא בעל או בעלת תחביבים שונים ומשונים, וחפץ/צה לטפחם וכו'.

האם יכולה משפחה לאפשר ליותר מאדם אחד מתוכה להיות במרכז תשומת הלב? האם ייתכן מצב בו גם הילד וגם ההורה יימצאו במרכז העניינים במשפחה ויזכו במשותף להתייחסות אוהדת ומיטיבה? התשובה לדעתי חיובית. במקום תפישה מצמצמת ונוקשה של מרכז אחד במשפחה – או הילד, או ההורה, אני מציע להתיייחס למשפחה כאל צורת אליפסה בעלת שני מרכזים: הילד ו-ההורה, ההורה ו-הילד. כפי שיובהר בהמשך, העמדת ההורה במקום מרכזי יותר במשפחה אינה עומדת בסתירה לצורכי ההתפתחות של הילד, נהפוך הוא. מרכזיות ההורה במשפחה פירושה קודם כל הכרה בזכויות שיש להורים במשפחתם. חשוב שנזכיר לעצמנו שגם אנחנו, ההורים, זכאים לכמה דברים שחשבנו שנשללו מאיתנו לנצח, כמו להרגיש שעשינו למען ילדינו כמיטב יכולתנו; להיות מדוכאים, או לחשוב מחשבות עויינות, מפעם לפעם, מבלי שיהיו לנו רגשות אשמה; לדעת שאיננו חייבים להיות סבלניים תמיד; ליהנות מהחיים כפי יכולתנו, אף על פי שיש לנו ילדים; לחיות לפעמים לבדנו וליהנות מכך; לצאת מדי שנה לחופשה בלי ילדינו; ובקיצור להקדיש את חיינו לא רק להורות, ולהיות מסוגלים להסתלק ממנה לזמן-מה (על פי "אמנת זכויות ההורים" מאת סול גורדון).

כאשר אני שואל הורים: "מה הדבר שהייתם רוצים ביותר לעצמכם במשפחתכם?" הם מרבים להשיב: "זמן פנוי בשביל עצמנו". הורים מרגישים מותשים ממילוי התפקידים התובעניים של ההורות. הם אינם מצליחים להתפנות לסיפוק הצרכים של עצמם. למשל, צורך בסיסי כשינה. האם מגיע לנו לישון בשקט אחר הצהריים, כאשר אנחנו בבית? גם מי שיענו בחיוב על השאלה יכולים למצוא עצמם מתקשים "לפרגן" לעצמם מנוחה זו. דעתם עשוייה להיות מוטרדת ממשימות רבות המחכות להם לכשיתעוררו. הם עלולים להרגיש רגשות אשמה טורדניים שלא יאפשרו להם לדרוש מילדיהם את השקט הנחוץ לשינה, ומה שיותר חמור – הם לא יצליחו לקיים את השקט הפנימי ההכרחי לשינה רגועה. ומה בקשר לצורך בחופש אישי? האם אנחנו מצליחים להישאר משעה מסוימת בערב רק עם עצמנו, המבוגרים או שמא ילדינו ממשיכים ללוות אותנו עד השעות המאוחרות של הלילה וכיצד אנו מצליחים לקיים ולהעשיר את קשרינו הזוגיים? האם אנחנו מקפידים לצאת לחופשה שנתית בלי הילדים? ואם כן, האם אנחנו מצליחים ליהנות ממנה בלי להרגיש אשמה על העוול הנורא שעוללנו לילדינו?

לאימהות במיוחד קשה לשים עצמן במקום מרכזי במשפחה. תהליכי החיברות מעודדים את הגברים לדאוג לעצמם, לשמור על זהותם הנפרדת, לא לוותר על צרכיהם האישיים (להצליח בבית הספר, להיות תחרותיים, לגלות התנהגויות תוקפניות, וכו'). ואילו הנשים שחונכו מקטנות לוותר על עצמן לטובת ילדיהן, לומדות במהלך השנים לוותר על צרכיהן האישיים לטובת ההתחשבות בצורכי הזולת – ההורה, האח, החברים, בני המשפחה האחרים וכו'.

"אני מרגישה כמו עבד בבית הזה. כל הזמן אני צריכה לדאוג לצרכים של אחרים: הילדים והבעל. ומה עם הצרכים של עצמ?י מזמן שכחתי מה זה לקרוא ספר, לצייר, לנוח. כשמגיע הלילה, ובעלי ואני מתפנים לעצמנו, אני כבר עייפה ומותשת, ורק רוצה לראות את המיטה".

טלי, בת קיבוץ, עשתה בהצלחה את הדרך הארוכה מהורה, שהתרגל לשים עצמו בצד, להורה שלמד לתת לעצמו מקום מכובד ומתאים במשפחה.

"זו מהפיכה בשבילי לחשוב, שיש לי זכויות במשפחה. כל השנים תיפקדתי כהורה, שחשוב לו 'להיות בסדר', למלא את חובותיו. אומנם עשיתי את כל חובותי בשמחה, אבל לא חשבתי, למשל, שמותר לי לדרוש מהילדים להתחשב גם בי. אם הייתי צריכה פעם בשבוע לעבוד אחר הצהריים, הזעקתי את הורי, או שביטלתי את העבודה. לא העזתי לבקש מבתי הגדולה בת ה-12, להישאר מספר שעות אחר הצהריים ולשמור על אחותה הצעירה. אני לא מאשימה אותם אלא רק את עצמי. היו לי כל מיני תירוצים לכך שלא ביקשתי מהן לעזור לי: שאי אפשר לסמוך עליהן, שהן עלולות לריב, וכו'. כיום אני מבינה שפשוט לא חשבתי שמגיע לי לעשות דברים גם בשביל עצמי בשעות אחר הצהריים. בתפישה הקודמת שלי היו שעות אלו קודש לילדים, ולכן אסור לי לעשות למען עצמי כלום. המעציב הוא שתמיד הסתובבתי, למרות זאת, בהרגשה גרועה, שאני הורה לא טוב! האמת שזה לא מפתיע, כיוון שבכל החיים שלי, גם כילדה, לא הרגשתי שיש לי זכויות משל עצמי. תמיד חשבתי איך למלא חובות. אתה מבין, לכן, איזו מהפיכה זו עבורי, שאני מרשה לעצמי ללכת לחדר-כושר פעמיים בשבוע אחר הצהריים?"

חשוב להבהיר שההתלבטות לגבי מקום ההורה במשפחה המודרנית אין פירושה בשום אופן מתן אישור למרכזיות-יתר של ההורה. המחשבה שראוי שהסידורים בחיים יתחשבו גם בצורכי ההורים ולא רק בצורכי הילדים, אינה באה לפתח דאגה מוגזמת וטוטאלית של ההורה לצרכיו, תוך התעלמות מצורכי הילד. נהפוך הוא. יכולתו של הורה להתלבט בדבר מקומו במשפחה היא המגן הבטוח ביותר מפני דריסה גסה של זכויות הילדים. המקרים הקיצוניים של ניצול מיני של ילדים על ידי הוריהם קורים כאשר הורה, בדרך כלל הגבר, אינו מסוגל לחוות את הדילמה של "מי במרכז" המשפחה. אין לו התלבטות – ברור לו בצורה חולנית, שבני משפחתו צריכים להיות משועבדים לצרכיו האישיים.

הורה טוב הורה שטוב לו

"רציתי את הבת הזאת, הקטנה מכולן, אבל אני מרגישה כיום שאיני רוצה לתת לה מעצמי. זה עצוב וכואב לי, שאני מרגישה כך, אבל זו האמת. אין לי כוח לשבת איתה, לספר לה שוב את הסיפור על שלגייה, לבנות יחד איתה מגדל. אני נמצאת איתה הרבה, אבל זו רק הימצאות פיזית ולא רגשית. האמת, נמאס לי להיות הורה. אני מרגישה מרוקנת לגמרי".

"יש לי רגשות אשמה, שאני לא מספיק מכירה את התסכולים של הבן שלי בן ה-6, שאני לא נותנת לו מספיק תשומת לב, שאני אימא לא מספיק טובה עבורו. אני לא מצליחה לתת תשומת לב גם לתינוק שלי, שצריך שכל הזמן אהיה איתו להאכילו ולהניקו וכו', וגם לבן ה-6, שסובל מבעיות אורגניות, אני צריכה הרבה סבלנות. הבן שלי נכנס לאי-שקט גדול, למצבי-מתח קשים וכו'. גם הבן הגדול שלי זקוק לי, למרות שהוא לא מראה את זה. אז אני נקרעת בין שלושתם, ומרגישה שאני מתפוצצת. וכשאני באמת מתפוצצת, אז רגשות האשמה שלי הם הכי גדולים. אני יודעת שכל אחד מהילדים שלי זקוק לתשומת לב אחרת, בהתאם לגיל שלו. אבל הרבה פעמים אני מרגישה שאני לא נותנת להם את מה שהם צריכים באמת – כועסת כשצריכה לעודד, חסרת סבלנות כשצריכה להקשיב, דוחה כשאמורה לקבל וכו'. אני מרגישה, שכמו שהבן שלי צריך ממני כוחות שאין לי, שאתן לו אנרגיה שחסרה לו, גם אני צריכה לתדלק, לטעון את עצמי בכוחות כדי שאוכל לעזור לו".

רבי משה לייב מסאסוב אמר: "כל אדם שאין לו בכל יום שעה אחת שלו, אינו אדם" (מרטין בובר, "אור הגנוז", 1979). בפראפרזה על דבריו אומר שכל הורה שאין לו בכל יום שעה משלו, אינו יכול להיות הורה טוב. יכולת ההורה להגשים זכויות אנושיות בסיסיות ולספק צרכים אישיים לא הוריים, חשובה גם מזווית הראיה של טובת הילדים. הורה המרגיש בעצמו, מסופק ורגוע בחייו, יוכל להיות הורה טוב יותר לילדו. אם טוב להורה, טוב גם לילד. ובצורה אחרת – הורה טוב הוא הורה שטוב לו. מי שמרגיש מתוסכל וממורמר, יתקשה להתמיד בנתינתו לאורך זמן, ואיכותה תהיה ירודה. אם ההורה מאוכזב מיחסיו עם בן/בתזוגו, ו/או מתוסכל בעבודתו, ו/או מרגיש תחושות של דיכאון והתלבטות פנימית – הוא יתקשה עוד יותר לפתח יחסים רגועים ומיטיבים עם ילדיו.

אודטה דנין הביאה באחד ממאמריה סיפור יהודי על אימא שהיתה ידועה במסירותה לעשרים ילדיה, והלכה לטייל איתם בעיר. בצהריים חזרו כולם הביתה, והילדים צווחים ובוכים מצמא ומרעב. והנה, במקום להאכיל אותם, הסתגרה האימא הזאת במטבח מאחורי מנעול ובריח ואכלה ושתתה היטב. אמרו לה אנשים: "אימא רעה שכמוך! עשרים ילדים בוכים וצווחים ואת מסתגרת ואוכלת" אמרה להם: "כן! אני מכינה להם אימא חזקה!". נכון שאם במציאות יעמוד הורה מול ילדים רעבים וצמאים, הוא יאכילם תחילה. אבל הסיפור ממחיש יפה את העקרון, שעל פיו אתה יכול לתת נתינה אמיתית למישהו, רק ממה שיש לך לתת. רק מי שאוכל "על באמת", יכול להיות שבע "על באמת". ומי שמרגיש שבע, יש לו הכוח ל"האכיל" אחרים.

הרגשה פנימית טובה היא תנאי הכרחי אך לא מספיק כדי להרגיש טוב כהורים. חשוב שנרגיש טוב כשאנו מתפקדים כהורים, ולשם כך חשוב שנהנה מההורות עצמה. כמו בכל מקצוע כך גם בהורות, שהיא אולי המקצוע הקשה מכולם, היכולת לתפקד היטב תלויה במידת הסיפוק וההנאה המתלווים לה. הורה שחש שאינו מצליח ליהנות מגידול ילדיו, שחוויות ההנאה בהורות בטלות בשישים לעומת חוויות הסבל והקושי – לא יצליח "להחזיק מעמד" לאורך זמן כהורה משקיע בילדים. נתינתו לילדיו תהיה חלקית בלבד, רוטנת, ואולי גם נוטעת בהם רגשות אשמה.

בחנו עצמכם – מתי אתם מרגישים שטוב לכם כהורים?

מעבר לתגובות ציניות מיידיות לשאלה זו – כמו "אני מרגיש טוב כשהם ישנים", "מה זה בכלל להרגיש טוב כהורים" – תשובותיהם של הורים לשאלה זו לימדו אותי שהורים מרגישים טוב בתפקידם בשני מצבים עיקריים: כשהם נהנים מילדיהם, וכשהם נהנים מעצמם. בדרך כלל הורים נהנים ומרגישים מסופקים בהורות בגלל דברים טובים שקורים לילד – הישגיו והצלחותיו, גילוי יכולות וכשרונות, תחושות סיפוק והנאה שלו וכו'. כאשר "לוחצים" עליהם ומכוונים אותם לתחושות סיפוק והנאה מעצמם כהורים, הם מדווחים על דברים טובים שקורים להם בקשר לילד – תחושות הישג והצלחה בגידולו, גילוי של יכולות וכשרונות הוריים וכו'.

למשל, אני זוכר עד היום את החוויות הנפלאות שהרגשתי כהורה לילדי כשהיו תינוקות: ההנאה מחיוכם, השמחה מהתפתחותם היום-יומית, הרגשת הסיפוק והרגיעה שלי משעה שהם נרגעו אחרי בכי ממושך וכו'. אני מרגיש כיום טוב כהורה לילדי הצעיר, תלמיד כיתה א', כשאני עוקב אחר התפתחות יכולת הקריאה שלו. כשהוא קורא בהנאה, גם אני מרגיש אושר גדול מתוך הזדהות עם תחושת ההנאה שלו; כשאני רואה כיצד הוא מתקדם מהר בקריאה, אני מתמלא גאווה: "איזה בן מוכשר יש לי. זה בטח אומר משהו גם על האבא המוכשר שיש לו!"; וכו'. אני גם חש סיפוק מהידיעה, שאני תורם להתפתחות הקריאה שלו בכך שערב-ערב אנו קוראים יחדיו סיפור. כשבני המבוגר מתעניין בשלומי: "אבא, איך היה לך היום", גם אם אינו באמת מעוניין לשמוע פירוט חוויותי, אני מרגיש חום וסיפוק. כשבתי הגדולה מציעה להכין עבורי כוס קפה (וזה לא היה מחזה שכיח אצלנו) כשאני חוזר יגע מיום עבודה, אני "בשמים" מרוב שמחה.

מהן החוויות הממלאות את ליבכם סיפוק והנאה מילדיכם? נסו במקביל לזהות גם תחושות סיפוק והנאה מעצמכם כהורים. הן ודאי ישנן, רק לפעמים צריך להתאמץ למצוא אותן. היזכרו ברגעים מאושרים בחייכם כאשר הייתם גאים בילדיכם, אך אל תוותרו על הרגשת הגאווה שהיתה ויש בעצמכם כהוריהם. ילדיכם הם הילדים הטובים ביותר שיש לכם, ואתם ההורים הטובים ביותר שיש להם. אמר פעם איש חכם: "יש שתי מטרות לחיים: הראשונה – להשיג את מבוקשך, ואחריה, ליהנות ממה שהשגת. רק החכמים ביותר משיגים את השנייה". היו חכמים ותיהנו מילדיכם ומעצמכם. זה טוב עבורכם וחשוב עבורם.

האומץ להיות הורה לא-מושלם

"זה נשמע מאוד יפה, איך שבטלוויזיה הפסיכולוג הקשיב לילד הבעייתי ואיך שהוא דיבר איתו בכזאת סבלנות והבנה, בלי להתרגז ובלי לכעוס. אבל זו חוכמה קטנה לעשות זאת בחדר-הטיפולים המבודד, או בתוכנית הטלויזיה המבויימת, או בתשובה מלומדת בעיתון. בחיים, כשאני חוזרת מהעבודה וצריכה גם להכין אוכל, גם לענות לטלפון, גם לרחוץ את הילדה וגם להקשיב לילד הגדול יותר, מי יכול לעשות את זה ועוד ברגיעה ובצורה הנכונה! מה, אני סופר-וומאן?"

"בעזרת הטיפול שעברתי, הבנתי סוף סוף, שאני מפחד כל השנים שהילד שלי יעזוב אותי .הבנתי שהפחד הזה גורם לי לנסות להיות הורה אידיאלי בשבילו. לאט לאט התחלתי לקבל שמותר שהנדיבות שלי תהיה מוגבלת, ושאיני חייב להיות ההורה האידיאלי".

אחד הגורמים העיקריים שמקשה על הורים להרגיש טוב בהורות הוא הרצון העז להיות מושלמים. כולנו יודעים בשכלנו שאיננו מושלמים, אך רבים מאיתנו שואפים, בכל זאת, לתפקד כמו הורים מושלמים: לאהוב תמיד את ילדינו, לגלות כלפיהם רק רגשות חיוביים, לתתללא תנאי, וכו'. קשה לנו לקבל את עצמנו כאנשים לא מושלמים, להודות, שאיננו כה טובים כפי שהיינו רוצים להיות, שאנו גם כועסים, דוחים, פוגעים, "חונקים" וכו'. קשה לנו להודות בכך, כי אז ניתפש בעיני עצמנו כמפלצות, כלא עומדים בסטנדרטים של המיתוס ההורי, כ"לא בסדר". כפי שהובהר בפרק הקודם, התרבות הפסיכולוגית-חינוכית בדורנו ממריצה הורים לשאוף למושלמות בהורות. ואולם טעויות ושגיאות בהורות הן בלתי נמנעות. אנו יכולים להצטייד בכל המידע הקיים על גידול נאות של ילדים ואנו יכולים לשאוף להיות בוגרים ומודעים יותר, אך דבר מכל אלה לא ימנע מאיתנו מלאכזב מפעם לפעם את ילדינו. הדבר הוא בלתי נמנע, משום שגם אנשים בוגרים ומודעים אינם מושלמים, ומשום שקיים פער עצום בין ידיעה לבין התנהגות.

ורדה רזיאל-ז'קונט תיארה במאמר קטן ומקסים את המאמץ הבלתי אפשרי וגם בלתי נחוץ של הורים להיות מושלמים (מוסף "זמנים מודרניים", ידיעות אחרונות, 23.4.1997):

"אל תנסי להיות אימא מושלמת: בגלל שאין סיכוי בעולם שתצליחי. אל תנסי להיות אימא מושלמת, כי אין איש בעולם שיוכל להגיד לך מה טיבה של אימהות מושלמת; לא האינטואיציה, לא חוגי ההורים ולא היועצים יעזרו לך להגיע לשלמות, כי מה שנראה לך הכי נכון יכול להיות הכי לא נכון בעיני ילדיך. אם תתני להם חופש, יאשימו אותך שהזנחת אותם. אם תשמרי על כללי תזונה נכונה ותאבקי על טיפוח הרגלים, ירטנו שהשתלטת. אם תעזרי להם במאבקיהם מול העולם, יקבעו שנתת להם חסות יתר. אם תתני להם להחליט בעצמם, יאמרו שלא נתת להם הכוונה מספקת, ואם תנסי להשפיע על החלטותיהם, יזעקו שהתערבת יותר מדי. אם תשתפכי בפניהם, יראו אותך כמי שלא שמרה על הגבולות שבין הורה לילד, ואם לא תספרי להם על בעיותיך וקשייך, יצטערו על שלא היית פתוחה דייך".

השאיפה לשלמות בתחום אחד, דורשת השקעה רבה, גוזלת הרבה כוחות, ופוגעת בתחומים שאנו מזניחים. במקרה זה, השקעה יתרה בהורות עלולה לפגוע ביחסינו עם בן/בת-זוגנו, בתפקודנו בעבודה, בקשרינו החברתיים וכו'. היומרה למושלמות בהורות גורמת גם מפח נפש. אנו מצפים שאנו וגם ילדינו נהיה מושלמים, ואולם מאחר שאין סיכוי לכך, מובטחים לנו אכזבות גדולות מעצמנו ומילדינו. הורים שאינם מצליחים להפסיק להיות "הורים מושלמים", מזיקים להתפתחות הילד. לידם ימשיך הילד להרגיש עצמו חסר-אונים, חלש, לא טוב.

סיפורה של יפעת, נערה בכתה ט', ממחיש זאת. יפעת סובלת מקשיים גדולים בריכוז על רקע צורך חזק בהצטיינות ונטיות תחרותיות. כמו כן, היא סובלת מכאבי ראש חזקים על רקע בעיה פיזיולוגית ונמצאת בטיפול רפואי. יפעת נערה רגישה מאוד, חווה כל דבר באופן אישי,פעילה מאוד בפעילויות נוער שונות, ובעלת יכולת תובנה מעולה. ליפעת קשר מצוין עם הוריה, עד שאינה מסוגלת למתוח עליהם ביקורת. היא מרבה להעדר מבית הספר בגלל כאביה. הוריה כועסים עליה ש"אינה מתאמצת מספיק להתגבר על הכאבים". אביה סגור, מרוחק ושקוע בעבודתו. האם מגדירה עצמה כאשה לא שמחה, שאינה מרשה לעצב להשתלט עליה. מספרת יפעת:

"כל הזמן נותנים לי בבית להרגיש שאני לא בסדר; שאני לא מתאמצת מספיק להתגבר ע להכאבים שלי. זה לא שלא מאמינים לי, אלא שחושבים שאני מפונקת מדי, מנצלת את המצב כדי להתחמק מדרישות לימודיות. אמא אומרת לי: 'תראי איך אבא הולך לעבודה גם אם יש לו 39 מעלות חום!'. את אמא שלי אף פעם לא ראיתי בוכה או סובלת. ואני יודעת שהיא סובלת מכאבים, בעיקר בזמן קבלת המחזור. הביטוי היחיד לסבל שלה, הן אנחות קלות. מעבר לכך, אין שום ביטוי לקושי פיזי, לרצון לקבל עזרה וכו'. לעומת זאת, אמא מרבה 'לקטר' ש'תמיד היא היחידה שצריכה לעשות הכל לבד', ש'אף אחד לא עוזר לה', וכו'. כשאני חשה כאבים ונאנחת, יש לי מיד רגשות אשמה כאילו שאני לא בסדר. הם טובים, חזקים, שולטים בעצמם, ואילו אני חלשה, מסכנה, בכיינית. מה אני צריכה לעשות? להתעלם מהכאבים שלי? להכחיש את רגשותי? להתאמץ כמוהם להיות כל הזמן מושלמת?"

גם הילדים "אשמים" בשאיפות המושלמות של הוריהם. פעמים רבות הם רוצים מאוד לראות אותם כאלה – מושלמים, לא אנושיים, לא בני אדם. ההורים הם מספקי הצרכים של הילדים, וככאלה הם כל-יכולים בעיניהם, הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית. בלעדיהם אין מי שיאהב אותם, שיגונן עליהם, שיספק להם מחסה ומזון. מאחר שאין לילד הקטן יכולת השוואה, הוא מייחס להורה שלמות מבלי לערער עליה. הוא רואה את הוריו לא רק כגדולים ממנו אלא כשייכים לסוג שונה. המבוגרים קובעים את אמות-המידה שלו, מפקחים על התנהגותו, נראים תמיד כאילו הם יודעים מה צריך לעשות, וכיצד עושים זאת. את הערכותיהם לגביו – הנעשות לפעמים בחופזה, מתוך הרגשת תסכול או כדי להשיג תוצאה כלשהי בהתנהגות – מקבל הילד כמדוייקות. רק בתהליך התפתחות איטי שמגיע לשיאו בגיל ההתבגרות מצליח הילד להיפרד מדמות "האל הכל-יכול" של ההורה, ולפתח זהות אישית מיוחדת. יכולת ההורה להיות "מספיק טוב", להיות הורה לא מושלם, להיות אדם ולא רק הורה, עומדת במבחן כפול: מול הצורך הפנימי שלו להיות הורה מושלם ומול העובדה שהילד משליך עליו את דמות ההורה המושלם.

איני זמר גדול ומעולם לא הייתי, אבל תמיד נהניתי לפזם לעצמי שירים ישראליים. לכל ילדי, מהגדול עד הקטן, היה קשה לקבל זאת. כל אימת שפתחתי את הפה הם מיהרו להשתיק אותי. לעיתים עשו זאת בצורה עדינה: "אבא אתה מפריע לנו להתרכז". בדרך כלל תגובתם היתה קשה יותר: "אבא זה נורא! אתה ממש לא יודע לשיר!" כמובן שלשיר בנוכחותם באירועים כיתתיים הס מלהזכיר: "אבא אתה עושה לי בושות. תפסיק כבר". ומיד לאחר מכן האיום הסופי: "אני לא אשב לידך". תהיתי עם עצמי ואיתם: למה אתם לא מוכנים לראות אותי כאדם עם צרכים ו"חולשות?" אז מה אם אני נראה בעיניכם קצת מגוחך? זה מי שאני! מובן שלא עזר לי. קיוויתי שעם בני הצעיר העניינים יראו אחרת. ואומנם בתחילה הכל התנהל כהלכה .נהגתי לשיר לו בערבים מתוך ספר שירים, בשם: "נומי נום". בספר 64 שירים, ובו, בצד שירי ערש עבריים שהילד מכיר, גם שירים כמו "לא ביום ולא בלילה", "היו לילות", "לילה בחוף אכזיב", "שדות שבעמק" ועוד. אומנם, לא בדיוק שירים, שילד עירוני ב-1996 יכול להזדהות איתם, אבל שירים שאני גדלתי עליהם ושאני אוהב לשיר אותם! זו היתה בשבילי הזדמנות נהדרת לשיר שירים שאני אוהב בלי ששאר בני המשפחה יבקרו אותי, ועוד להרגיש שאני עושה בכך מעשה חינוכי. בני הקטן סבל בשקט, כמו שאומרים. כנראה, שהחוויה של להיות איתי היתה כה חשובה לו, עד שהיה מוכן לסבול לא רק את שיעמום השירים, שאת רובם לא הבין, אלא אף את זיופי הנוראים (כך אומרים כולם…). עד שערב אחד הוא "נשבר "ובקולו העדין, כאילו בדרך אגב, אמר לי: "אבא, אני חושב שהספר הזה משעמם אותי!" "אין דבר אור" – אמרתי, בצורה מאוד לא אמפתית, כי בדיוק הייתי לפני שיר שמאוד אהבתי – "עוד כמה שירים ואנחנו גומרים את הספר". המסכן, הסכים בלית-ברירה. אחרי נסיון כושל שלי להיזכר במנגינה, קושי שנתקלתי בו, לצערי, מספר פעמים במהלך קריאת הספר, אמר לי: "אבא, אולי לפני שאתה מקריא לי תהיה בטוח שאתה מכיר את המנגינה!" מאותו יום הפסקתי גם לשיר לו.

הורים נדהמים כשהם מגלים במהלך טיפול משפחתי עד כמה תופשים אותם ילדיהם בדרך מעוותת. ילדים מייחסים להוריהם רגשות, מחשבות ואף התנהגויות, הרחוקות מאוד ממה שההורים יודעים על עצמם. "אבא שלי מרביץ לי הרבה", יאמר ילד שבמציאות אביו נתפש בעיניו כמאיים, אך את ידו הרים עליו פעם או פעמיים בחייו. "אימא שלי מתערבת לי כל הזמן בענייינים, ולא נותנת לי להחליט שום דבר בעצמי", תאמר ילדה הנאבקת עם קונפליקט ההתבגרות הקלאסי – תלות מול עצמאות. מתוך החרדה לממש את רצונה ביתר=עצמאות היא מעדיפה לייחס לאימה את הצורך שלה עצמה בגבולות מפני רצונותיה ההרפתקניים המאיימים.

מארק טוויין, טבע בקשר לכך את אחת מאימרותיו השנונות: "כשהייתי בן 14 האבא שלי היה כל כך טיפש שפשוט לא יכולתי לסבול אותו בסביבתי. כאשר הייתי בן 21 הייתי מלא פליאה כמה הזקן שלי למד במשך 7 שנים!" ("השמועות על מותי היו מוגזמות", הוצאת תדמית,1989).

זכורות לי ההפתעות שחוויתי כשגיליתי כיצד בתי המתבגרת בת ה-15 תופשת אותי בצורה מעוותת. באחד הימים היא נסעה עם אימה לקניות בתל אביב. היא חזרה עם מספר דברים וביניהם גם תמונה של גבר צעיר ויפה שמכנסיו פתוחות מעט וחזהו חשוף. כשנכנסה הביתה אמרה מיד, עוד לפני ברכת שלום הכרחית: "אני יודעת שאתה תכעס עלי" והתחמקה לחדרה. לא הבנתי למה היא מתכוונת. כששאלתי את אשתי היא סיפרה לי שהתמונה של הגבר בחצי עירום מאוד מצאה חן בעיניה אבל היא היתה אחוזת אימה מהתגובה הקשה האפשרית שלי: "אבא יהרוג אותי, אם אני אקנה את התמונה!" "אבא נורא יכעס עלי", הרבתה לומר. הייתי המום. כך היא תופשת אותי? אלו המסרים שאני מעביר בבית בנושא של פתיחות ומיניות? עד כדי כך אני לא מודע להתנהגותי? יתכן שבאמת היה בי איום ממשי על בתי, ולעולם לא אדע זאת בוודאות. אפשר שאני משלה את עצמי, אך אני נוטה להאמין שבתי נעזרה בעיוות דמותי כדי להתמודד עם רגשות המבוכה והאשמה הטבעיים לגילה, שהם רגשות שלה ולא שלי. בכל מקרה, למדתי לקבל שגם אם אשתדל להיות ההורה "הכי בסדר" ו"הכי פתוח", לעולם ישאר פער, ובדרך כלל לא לטובתי, בין תפישתי את עצמי לבין תפישתם של ילדי אותי. למדתי לחזור ולומר לעצמי שאני ההורה הכי טוב שיש להם, והם הילדים הכי טובים שיש לי.

הבה נקשיב לסיפורה של דינה, בת 31 אם לשני ילדים – בן 5.5 ובת 3.5 – העוסקת בטיפול בילדים. היא הגיעה לטיפול עם משפחתה בעקבות בעיות "שגרתיות" למדי בגידול ילדים. אם זו למדה במשך השנים לחדול משאיפתה להיות האם האידיאלית, ומצאה בסופו של דבר את דרכה האישית בהורות. כמה מאיתנו מצליחים למצוא בתוכנו את הכוח להיות מי שאנחנו, ולפעול בבטחה כהורים לא מושלמים העושים את המירב?

"כל השנים האלו אני מנסה למצוא דרכים לחינוך טוב יותר של ילדי ואיני מצליחה. במיוחד קשה לי עם הילד הגדול. הוא ילד קשה. מאוד לא ממושמע לי. אם הוא לא רוצה להתקלח, אין לי שום יכולת להשפיע עליו. אני לא מצליחה לשכנע אותו לצחצח שיניים, להתלבש לבד, לא להשתולל וכו'. הוא פשוט מצפצף עלי ועושה רק מה שהוא רוצה. לבעלי, לעומת זאת, הוא מאוד ממושמע, אולי מתוך פחד. מספיק שבעלי מרים עליו קצת את הקול, והוא מבצע את מה שנדרש ממנו. כל השנים חשתי אי-שקט פנימי גדול, עצבנות פנימית רבה. הרגשתי שאני מסוגלת לטפל בבעיות החינוך שלהם, במיוחד כשבעבודה אני מצליחה היטב ויש לי משוב מצוין מהילדים ומההורים. ובכל זאת, בבית איני מצליחה בחינוך ילדי. לא ידעתי למה אני לא מצליחה בבית בעוד שבעבודה אני מצליחה. בסוף הבנתי שהבעיה שלי היתה, שבבית ניסיתי כל השנים להתמודד בדרכים שלא התאימו לי! שמעתי המלצות על איך להציב גבולות לילדים וניסיתי מאוד להיות תקיפה, חזקה, חד-משמעית. קראתי כמה חשוב לעשות ולא רק לדבר, וניסיתי פחות לדבר. צפיתי בבעלי כיצד הוא משתמש בהצלחה בשיטת השכר והעונש, 'המקל והגזר', וניסיתי גם זאת. ניסיתי, אבל לא הייתי שלמה עם זה. פעלתי בדרכים שונות, אבל כל הזמן האמנתי בלבי בדרך אחרת, בדרך משלי. המשכתי להאמין שחשוב לאפשר לילדים חופש לפעול לפי הבנתם, לא ללחוץ עליהם. בטח זה קשור לאורח החיים שבו גדלתי, להרגשתי שהורי לא הבינו אותי אף פעם וניסו לשנות אותי. אבל, למרות שהאמנתי בדרך הזאת, ולמרות התוצאות הטובות שלה בעבודתי עם ילדים, הייתי חייבת להטיל בה ספק, לנוכח התנהגותו הקשה של בני. חשבתי, שאולי הדרך שלי טובה לילדים מסויימים ואינה טובה לילדים אחרים. התחלתי לחשוב, שאולי הילד שלי קשה מדי וזקוק לדרך יותר קשה. לא היתה לי סבלנות להתמיד בדרכי שלי, ואימצתי דרך שלא התאימה לי. מאחר שאני אדם ממושמע, התאמצתי לפעול בדרך זו. וזה כמובן לא הצליח. זה מראש לא יכול היה להצליח. הבנתי שכנראה פעולה על פי משהו שאני לא שלמה איתו, לא יכולה לצאת טוב. אז הפסקתי להתאמץ! הפסקתי לחפש בכל מחיר דרך כדי לשלוט בהתנהגות של הבן שלי. הפסקתי לנסות בכוח להיות אמא מוצלחת! חזרתי לעצמי. ואז נרגעתי. התחלתי להרגיש מין שקט פנימי כזה. התחלתי להאמין בעצמי ובדרך שלי בחינוך: בלי לחץ, בלי כפייה. וראה זה פלא – זה עבד! לא הייתי צריכה להתאמץ להכניס את הילדים שלי למקלחת; הם נכנסו לבד! בחלק מהזמן הם אפילו ביקשו זאת ממני. כנראה שהקרנתי איזה מין שקט, סוג של רגיעה, שעמדה בניגוד למתח שהקרנתי בעבר. ואולי הם הרגישו ממני את הביטחון שלי בעצמי. אני לא יודעת. מה שבטוח, פעלתי לפי הרגשותי הפנימיים, לפי אמונותי, ולא לפי מה שחשבתי ש'צריך', ש'ראוי'".

עלינו לוותר על התקווה שאם נשתדל מאוד, ננהג תמיד כהלכה כלפי ילדינו. הקשר בינינו לבין ילדינו הוא קשר לא מושלם. השליטה בגורלנו ובגורל קרובינו מוגבלת. מרכיבים רביםכל כך משפיעים על התפתחותם של ילדינו ועל יחסיהם עימנו מלבד התנהגותנו איתם. במקוםלנסות להיות דמות מושלמת שאיננו מסוגלים להיות, מוטב שנכיר בחולשותינו האנושיות וננסה להיות מי שאנחנו באמת. בדרך כלל, זה מספיק טוב.

ההורה כאדם – גבולות מתאימים לילד

התנהגות אנושית ולא מושלמת של הורים עשוייה לסייע גם בהעמדת גבולות חיוניים לילדים.דווקא הורים, שמוכנים להיות לא-מושלמים – שמוכנים להיות "אשמים", טועים, מעמידי גבולות ומתסכלים – ולא רק מאפשרים ומתירניים – הם ההורים התורמים יותר לבריאותו הנפשית של הילד. הורה שיכול להתייחס אל עצמו כאל אדם בעל צרכים ורגשות אישיים ואף יכול לתבוע מילדיו יחס של כבוד, יסייע לילדיו לחיות בגבולות מתאימים ובריאים.

אסתר, אם לשתי בנות, בת 37, מנהלת חשבונות, מספרת שכאשר הרשתה לעצמה להיות קשובה לרגשותיה האישיים, להיות אדם ולא רק בתפקיד ההורה, חל שינוי ביחסיה עם בתה בת ה-15.

"מאז שנולדו בנותי, הייתי רגילה להיות תמיד האימא הטובה שלהן. תמיד עמדתי לרשותן, לעולם לא הרשיתי שישררו בינינו מתחים ארוכים. זה לא שלא הייתי כועסת עליהן, או שלא הייתי דורשת מהן. להיפך, אבל האחריות לסיום המריבות בינינו הייתה תמיד עלי. לא הרשיתי למתח להמשיך מעבר למספר שעות. חשתי שזו אחריות שלי כהורה לשפר את היחסים בינינו. לא יכולתי להרשות לעצמי להרגיש פגועה או נעלבת מעל למספר דקות. תמיד אמרתי לעצמי: 'אסתר, את הבוגרת במשפחה, את האימא, הן צריכות אותך, וכו'. יום אחד בתי הבכורה פגעה בי מאוד. באחד הוויכוחים בינינו על הזלזול שלה בעשיית שיעורים, היא הטיחה בי 'נמאס לי מהנדנודים שלך. את יותר גרועה מקרצייה!' חשתי באותו רגע פגיעה כל=כך קשה, שאפילו היום איני יודעת להסביר אותה לעצמי. הרגשתי שזה כל=כך 'לא פייר' להטיח בי עלבון כזה, עם כל העזרה שאני מגישה לה. נפגעתי, כעסתי מאוד והחלטתי: זהו, הפעם אני לא מפייסת אותה. הפעם היא צריכה לבוא אלי. היה לי מאוד קשה. נאבקתי בעצמי ולא דיברתי איתה מטוב ועד רע, מלבד דברים הכרחיים. לא התעניינתי בלימודיה, לא שאלתי על רגשותיה, חסמתי כל אפשרות של תקשורת סתמית בינינו. בימים הראשונים היא ניסתה "לשחק אותה" כאילו הכול בסדר וזה בכלל לא מפריע לה. ההיפך, היא עוד שיפרה את הקשר עם אבא שלה, שבדרך כלל מנותק מהיחסים בבית. נוצרה אפילו קואליציה ביניהם שהרגיזה אותי. אבל שתקתי. סבלתי בתוכי ולא הוצאתי את זה החוצה. כך חלפו להם שבועיים ימים כשאני מתייסרת, מתקשה להרדם בלילה, מתוסכלת וכועסת. והנה, ערב אחד בתי ניגשת אלי ומבקשת לדבר איתי. נעניתי לה בשמחה. צמרמורת של התרגשות עוברת בי גם היום, כשאני נזכרת בשיחה זו. וכך היא אמרה: 'אני מצטערת על איך שדיברתי איתך. אני מבינה היום שהייתי מאוד לא בסדר. הייתי עצבנית באותו יום, ואיני מתכוונת למה שאמרתי. אני רוצה לומר לך, שהברוגז הזה בינינו היה לי מאוד קשה, אבל אני חושבת עכשיו שהוא היה גם מאוד חשוב. פעם ראשונה שהרגשתי מה זה להיות אחראית על עצמי. תמיד היית כל=כך עוזרת, מקשיבה, מנסה לעודד ולתת לי הרגשה טובה גם כאשר היית מאוכזבת ממני וכועסת עלי. אבל הפעם שכשנשארת כועסת ולא עזרת לי, נאלצתי לחשוב לבד על כל הדברים ולעומק. פעם ראשונה שהתמודדתי לבד עם בעיה כזו בינינו, והיה לי טוב בזה, אפילו שהיה לי קשה'.

ויניקוט, פסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר ילדים, מדבר בספרו "משחק ומציאות" (1997) על "אם מספיק טובה" (Good enough mother), לעומת "אם טובה מדי". התיאוריה של ויניקוט מסבירה את החשיבות שיש להעמדת גבולות לילד, דרך הביטוי האישי של האם. "אם מספיק טובה", היא אם ערה למיקצב הפנימי של תינוקה; שיודעת לקרוא את שפת הבכי שלו – אם זה בכי של רעב, לחץ או עייפות; שיודעת להיענות לצרכים המשתנים שלו. יחד עם זאת, "אם מספיק טובה" היא גם זו שמתסכלת את התינוק; שאינה מתמסרת לו ללא גבולות; שמלמדת אותו, בתהליכי האינטראקציה, שגם היא קיימת, שיש לה צרכים, ושכדי לחיות בצוותא צריכים התחשבות הדדית. לעומת זאת, "אם טובה מדי", שמתמסרת לילד ללא גבול, שלא מרפה, שלא נותנת מרחב=מחיה להתנסות ולחוויות, יכולה להזיק לילד. הילד עלול לסבול בהתפתחותו מקשיים בתקשורת עם הסביבה. התינוק עלול לגדול כצל של אימו, ואז לא תוכל להתפתח אצלו זהות אישית אותנטית. אם, המתמסרת בצורה מוחלטת לתינוק, גורמת להתגברות פנטזיית התינוק, שהוא יצר את העולם. לא יווצרו אצלו גבולות בין הפנטזיה למציאות, בין ה"אני"וה"אחר".

אני עצמי התנסיתי דוקא לאחרונה, כשאני כבר הורה "ותיק", בחוויה מלמדת, שבה ביטוי רגשות תסכול, אכזבה וכעס שלי, עזרו לבני ליישם התנהגות "חברתית" יותר במשפחה. באחד הערבים נתקף בני הקטן, אור, בן 5 וחצי בראשיתה של התקפת אסטמה: הוא התקשה בנשימה, גרונו הצטרד, והחל לגלות סימני פניקה. בהיותנו רגילים כבר לסימפטומים אלה, מיהרנו לפתוח חלונות בבית ולקרבו לאוויר בחוץ, כדי להקל עליו. באותו זמן שהה הבן הגדול, נעם, בן ה-14.5, יחד עם חבר בחדר המשותף לו ולאור. אור ביקש להיכנס לחדר כדי לשחק איתם. נעם היה במצב של "אנטי" והקשה עליו בכך. מאחר שלא רציתי שאור יתחיל לבכות, יחמיר מצבו והוא עלול להתקשות מאוד בנשימה, מיהרתי להיכנס לחדרם. ביקשתי מנעם לפתוח חלון כדי להקל על אור, והוא סירב: "לא רוצה"! "למה"? שאלתי בפליאה. "ככה" היתה תשובתו ה"מנומקת" של בני. ביקשתי פעם נוספת תוך כדי הסבר, והוא שוב מסרב: "לא רוצה"! פשוט כך, במצח נחושה! התחלתי להתרגז, ואמרתי לו בכעס רב: "מה אתה רוצה להגיד לי, שאתה מוכן שאח שלך יסבול, יתקשה לנשום, יפחד, ורק שלך לא יהיה קצת קר איזה מין בן=אדם אתה? אני ממש לא מאמין שאתה הבן שלי!", ויצאתי בכעס רב מהחדר. צריך לומר, שאיני מרבה לכעוס כך על בני, ועל ילדי בכלל. לא נראה היה באותו ערב, שהתקפת הזעם שלי עשתה רושם על נעם. ואולם למחרת, בעודי מתכונן לרדת למכולת השכונתית ולהביא, כהרגלי, קרטון חלב ושלוש לחמניות לבני המשפחה, נעם אמר: "אבא, אני ארד היום למכולת". נותרתי ללא מילים. צריך לומר כאן, שמזה שנים אני משמש בתפקיד הקניין אשר משכים קום למכולת, ומעולם לא הצלחנו, אשתי ואני, לחנך מי מילדינו להחליף אותי בתפקיד פעוט זה. ניסינו זאת עם הבת הבכורה, ניסינו זאת שוב עם הבן האמצעי, נעם, ולשווא. לכן הייתי כל כך מופתע, כאשר הציע את עצמו לתפקיד. למחרת, בעודי מתכונן שוב לרדת למכולת, אני מבחין שנעם מתלבש מהר ושואל: "אבא, מה להביא מהמכולת"? "היום לא צריך חלב, מספיק שלוש לחמניות", עניתי, משתאה כולי. וכך חזרה התופעה במשך ימים רבים. ולא רק זאת: מדי פעם, כאשר היתה שקית אשפה מונחת ליד הדלת, לקח אותה נעם. וגם זו בעיה משפחתית כאובה: מי מוריד את הזבל חוץ מאבא? נכון, אף אחד.

מה קרה כאן? מה הביא לשינוי? אני יודע שבאותו ערב שכעסתי על בני, הייתי מאוד מרוכז בעצמי וברגשות הכעס שלי. לא חשבתי מה זה עלול לעשות לו, האם מותר וראוי לדבר כך אליו, וכו'. הייתי כל כך פגוע מהיחס שלו, כל כך מאוכזב, כל כך כואב, שלא יכולתי לחשוב אלא על עצמי ועל הצורך שלי לבטא את רגשותי. וראה זה פלא: דוקא הכעס והאכזבה ניערו כנראה את בני, עזרו לו לתפוס פרופורציות נכונות על מקומו במשפחה, העמידו לו גבולות, והכריחו אותו לחשוב גם על חברים אחרים במשפחה. אין ספק שהרצון הטוב שגילה היה מכוון לרצות אותי. אבל אם זה עזר לו להבין עיקרון פשוט וחשוב בחיים משותפים: התחשבות הדדית – מה טוב! ברור שיכולת הלמידה של ילדים מביטויי כעס ותסכול של הוריהם מותנית במערכת יחסים משפחתית כללית, בריאה ותקינה. במערכת כזאת יש די ביטויי רגש חיוביים, המקנים לילד הרגשת ביטחון. כך יוכל להפיק למידה גם מביטויי רגש שליליים.

ברור, שביטויים אנושיים בהורות, שעוזרים לילד לתפוס באופן מאוזן יותר את מקומו במשפחה, עשויים להיות גם מתונים וחיוביים. למשל, בקשת עזרה אישית, ביטוי לרגשות מצוקה וחולשה ועוד.

שמעון, בן 40, עובד בבית דפוס, נשוי ואב לשלושה ילדים, בני 16, 13, ו-9. איש פשוט, שחווה ילדות קשה בבית דל עם אב תוקפן, בעיקר כלפי האם. שמעון מרגיש שהוא משקיע במשפחה את כל כולו, לא חוסך מילדיו דבר, למרות מצבם הכלכלי הקשה. הוא מוטרד מאוד בגלל בעיות התנהגות שיש לילדו בן ה – 9 בבית ספר: מתקשה להתרכז, מפריע, עושה מעשי ליצנות וכו'. הוא משוכנע שבנו זקוק לחום וחיבה, וכועס על עצמו כאשר הוא מתפרץ כנגדו מדי פעם. עמדתו היא: "אני מוכן לעשות בשבילך כל דבר כדי לעזור לך. המצב לא טוב, אבל אל תרגיש אשם. אנחנו נעשה הכול כדי לעזור לך". הבן מרגיש קשר טוב עם אביו, ומרבה לציין את העזרה שהוא מקבל ממנו. ואולם נראה שברמה הלא=מודעת הוא קלט את המסר: "אתה בסדר, הם – בית הספר – ו/או אנחנו – ההורים – לא בסדר". נראה שבהשפעת ילדותו הקשה, בלם שמעון כל גילוי של יחס קשה יותר, תובעני, כלפי בנו. במהלך אחת הפגישות הפתיע האב את כל בני משפחתו כאשר פרץ בבכי. זה קרה כאשר תיאר את הסבל הפנימי שהוא עובר, כל אימת שהוא מגלה יחס קשה יותר לבנו:

"באותו לילה שהרבצתי לו מתוך יאוש, לא יכולתי להירדם. כעסתי על עצמי. נזכרתי במה שאבי עולל למשפחתי. הערתי את אשתי ואמרתי לה: אסור שזה יקרה עוד פעם. אנחנו חייבים לעשות משהו. זהו ילד טוב. יש משהו שאנחנו לא מבינים. זה היה הרגע שהחלטתי לפנות אליך לטיפול".

כל המשפחה הייתה בהלם. הם לא רגילים לראות את אביהם בוכה. מאוחר יותר הסביר האב שהוא משתדל שאף אחד במשפחה, במיוחד לא הילדים, ידע על הסבל שלו, על רגשות האשמה שלו, על התחושות הקשות שלו.

"הדבר האחרון שאני רוצה זה שמישהו מילדי יפגע. אני סובל בשקט. למרות שאני אדם רגיש מאוד, הם אף פעם לא ראו אותי בוכה. אף פעם לא שיתפתי אותם בתחושות הסבל שלי".

בעקבות פגישה דרמטית זו חל שינוי מדהים אצל הבן ובמשפחה בכלל. נעלמו בעיות ההתנהגות בבית הספר, ואף החלה השתפרות לימודית. האחיות במשפחה שעד כה גילו חוסר סבלנות גדולה כלפי אחיהן, התגייסו לעזור לו. החשיפה העמוקה והכנה של רגשות המצוקה של האב הבהירה לכל בני המשפחה עד כמה הוא סובל במצב זה. מאחר שהאב הוא דמות חיובית במשפחה וילדיו אוהבים אותו, התגייסו כולם לסייע לפתרון הבעיה.

חשוב, אם כן, שהורים ירשו לעצמם להיות בני אדם לא מושלמים בהורות – גם בשביל עצמם וגם בשביל ילדיהם.

ההורה כאדם – מודל להזדהות הילד

יכולת ההורה להיות אדם ולא רק "בעל תפקיד", הינו מרכיב חיוני בתהליך ההזדהות שלילדים עם הוריהם. ילדים צריכים להכיר את הוריהם כאנשים בעלי תכונות ידועות ומגוונות כדי ששאיפתם הטבעית להידמות אליהם תהיה משמעותית. בהעדר אותה היכרות בסיסית עם ההורה, הוא יישאר בדמיונו של הילד דמות נשאפת אך בלתי מושגת במקרה הטוב, או דמות עמומה, מאכזבת וחסרת השראה במקרה הרע. עד כמה ילדים מכירים באמת את הוריהם? עד כמה מאפשרים הורים לעצמם להיות אנשים, בני אדם חיים, ולא רק מבצעי תפקיד מגויסים לתפקידם?

"אני לא מרגיש קשר משמעותי עם ההורים שלי", מספר אבי, בן 18, אמן צעיר בראשית דרכו, שעומד לפני גיוסו לצבא. "חבל שההורים שלי דיברו איתי כל חיי רק על לימודים, ולא על נושאים אחרים. הם לא מכירים אותי, ואני לא מכיר אותם. לקח להם הרבה זמן, שנים, עד שהבינו שאני לא מתכוון להגשים את ציפיותיהם בלימודים. אז הפסיקו לדבר איתי על לימודים, אבל כבר לא הייתה אפשרות לדבר על משהו אחר. אני מכיר אצל הורי רק את ההתנהגויות ה'מחנכות', המטיפות מוסר, שכבר היו לי לזרא. אני רואה מולי מסיכות במקום הורים, ומאחוריהן – ריק!"

רבים התיאורים הספרותיים לניכור ולחוסר ההבנה בין ילדים להוריהם. הנה למשל תיאורו של פטר וייס, סופר גרמני ממוצא יהודי, בספרו "פרידה מן ההורים" (הוצאת עם עובד, 1988, תרגום אילנה המרמן): "לעיתים קרובות ניסיתי להתמודד עם דמויותיהם של אימי ואבי ונטיתי פעם אל ההתמרדות ופעם אל הכניעה. מימי לא עלה בידי לעמוד על משמעותם של שני פסלים אלו הניצבים בשער חיי. כשמתו, שניהם כמעט בזמן אחד, נוכחתי לדעת כמה עמוקה הייתה הזרות ביני ובינם. הצער שהצטערתי לא היה צער עליהם, כי כמעט לא הכרתי אותם, אלא על מה שהוחמץ, שאפף כריקות פעורה את ילדותי ואת נעורי".

לאבות רבים קשה הנוכחות האנושית בחיי המשפחה, בין היתר בגלל הקושי הגדול שלהם לבטא רגשות. אבות יותר מאימהות מתקשים בביטוי ישיר ומלא של רגשות – בעיקר רגשות "רכים" כמו אהבה, געגועים, חמלה, חרדה, וכו'.

באחד ממכתביו אל אביו ("מכתבים אל אבא", תרגום: ארנסט קיזר ואיתנה וויליקינס, הוצאת שוקן, 1966), מתאר פרנץ קפקא בן השלושים ושלוש דוגמה אחר דוגמה, את התהום המפחידה הפרושה בין אב ובנו, ואת המתחים ששררו ביחסיהם, בהם תולה קפקא את האשם לחוסר הביטחון שלו ולאי-יכולתו לבוא בקשר של נישואים. כואב ומרגש לקרוא את כמיהתו של קפקא לא רק לאמפתיה ישירה מאביו, אלא אף לגילויים חטופים של רגשות צער או רוך אצלו, גם אם הם אינם מופנים כלפיו. וכך הוא כותב:

"אבי היקר, לא מזמן שאלת אותי מדוע אני טוען שאני ירא מפניך. הייתי ילד ביישן. למרות זאת, אני בטוח שהייתי גם עקשן, כדרכם של ילדים. אני בטוח כי אימא פינקה אותי, אך אינני מאמין שהיה קשה במיוחד להסתדר איתי; אני חושב שמילה טובה, אחיזה שקטה בידי, מבט ידידותי , היו יכולים להביאני לכך שאעשה כל מה שנדרש ממני. ואתה הרי אדם רך וטוב לב בעומק נשמתך… אך לא כל ילד ניחן בסבלנות והעזה כדי להמשיך ולחפש עד שיגיע אל טוב הלב החבוי מתחת לפני השטח… למרבה המזל, היו בכל זאת גם חריגים, בעיקר כאשר סבלת בשתיקה, והחיבה והרוך גברו מכוח עצמם על כל המיכשולים, ונגעו ישירות לליבי. זה הרי אמנם נדיר, אך נפלא, למשל, בימי הקיץ החמים בשנותי הראשונות הייתי רואה אותך, כשהיית עייף לאחר הארוחה, מנמנם במשרדך, מרפקך על שולחן-הכתיבה; או אותם פעמים שהצטרפת אלינו בימי ראשון כשבילינו את חופשת הקיץ בכפר, ואתה סחוט מרוב עבודה; או בפעם ההיא, כשאימא הייתה חולה מאוד, ואתה עמדת, נאחז בארון-הספרים ומתייפח מרה; או, כשהייתי חולה בפעם האחרונה, ואתה נכנסת על בהונות רגליך לחדרה של אוטלה כדי לראותני, ונעצרת בפתח, מותח את צווארך כדי לראותני, ומתוך התחשבות הסתפקת בנפנוף יד לעברי. בזמנים כאלה הייתי מסוגל לשכב ולבכות מרוב אושר, וגם עכשיו, כשאני מעלה זאת על הכתב, אני שב ובוכה".

בעבודתי עם משפחות אני נתקל תכופות בזעקה הכואבת, גם אם לא תמיד מודעת ומילולית, של נערים, אך גם נערות, החסרים את אביהם כאדם בשר ודם הנוכח במשפחתם.

למשל, יותם, נער בן 16.5, בן להורים אמידים ומשכילים ואח לנערה בת 14. יותם עזב את מסגרת הלימודים הסדירה, הסתבך בפיזור כספים לחברים, והסתכסך קשות עם הוריו, ובמיוחד עם אביו. רגשותיו כלפי אביו אמביוולנטיים: הוא מעריכו מאוד, ורוצה להתקרב אליו מתוך תחושות של בדידות ומצוקה, שהוא חש. בד-בבד הוא חושש מן המבוכה שירגיש, אם אביו יתקרב אליו, וישתפו ברגשותיו ובחוויותיו שלו, ולכן הוא מתרחק ממנו. וכך נוצר מעגל קסמים שלילי, שבו הבן מרחיק עצמו מהאב. המרחק מקשה עליו את ההזדהות עם אביו, וגורם לו להרחיק עצמו יותר, וכן הלאה. האב מצידו לא מקל על התהליך. הוא שומר על עמדת בדידות, מתפקד רק כ"הורה": שומר על גבולות, תובע מילוי חובות וכו'.

וכך מספר יותם במהלך הטיפול:

"אבא אף פעם לא מדבר איתי על דברים שכואבים לו, על מה שמציק לו, על דברים אמיתיים. למעשה אני לא יודע עליו כלום, אני לא מכיר אותו. חוץ מזה שהוא אבא שלי, אני לא יודע מי הוא. הוא תמיד כזה מרוחק, סגור, לא נגיש. אני לא יודע איך הייתי מגיב, אם היה מספר לי על התנסויותיו המיניות, למשל. לעומת זאת, הוא מצפה, שאני אנהג כך – שאני אשתף אותו במה שכואב לי. אבל אני לא עושה את זה – לא איתו ולא עם אף אחד אחר. אני כנראה דומה לו בהסתרת האמת הפנימית שלי".

אבות שמרגישים בקשיי התקשורת עם ילדיהם ורוצים לשפרם, נוכחים שהמשימה קשה יותר מאשר חשבו. כדי לשפר את התקשורת עם ילדיהם עליהם לשפר את התקשורת עם עצמם. כדי להיות מסוגלים לפתח יחסים קרובים וכנים עם ילדיהם, הם חייבים להתקרב יותר לרגשות ולתחושות של עצמם ולהיות מסוגלים לבטאם גם כלפי חוץ.

נורית זרחי ציטטה בריאיון עיתונאי את איזאק דינסן, הסופרת הנערצת עליה, שאמרה:"המסיכה היא הפנים האמיתיות שלנו, כי את הפנים קיבלנו מהטבע, אבל את המסיכות שלנו בחרנו בעצמנו, כדי שהן תהיינה לנו לפנים". הוסיפה נורית זרחי ואמרה: "יש לי הרגשה שאלהים הכניס לנו בנפש קופסאות סיניות, ותהליכי החיים שלנו זה לפרוץ אותן לרווחה ולחשוף את הסודות. לא צריך לפענח אותם, מספיק רק לפתוח את הסודות".

כל עוד האבות מסתתרים מאחורי המסיכה של תפקידם כהורים, אין סיכוי להתקרבות אמיתית.

אריה הוא אב גרוש ולו שני ילדים גדולים, בן ובת. הוא הגיע לטיפול בגלל תסכול גדול שחש ביחסיו עם בנו בן ה-14. אריה הרגיש שבנו מזלזל בו, דוחה אותו. הוא חש חוסר אונים גדול מול הסתגרויות של בנו בחדרו ולנוכח קשיי התקשורת הגדולים ביניהם. "הוא פשוט לא עונה לי על שום דבר שאני שואל אותו מעבר לנהימות של אי=שביעות רצון. אי=אפשר לדבראיתו!" אריה תפש את בנו כילד אגוצנטרי, החושב רק על עצמו, והרבה לכעוס עליו בשל כך. הוא חש שנכשל בניסיונו לחנכו להתנהגות פתוחה ומתחשבת יותר.

במהלך הטיפול הבין אריה שניסיונותיו לשנות את התנהגות בנו, גם אם כוונותיו טובות – להפכו לאדם טוב יותר – מנציחות דפוס יחסים בעייתי מאוד ביניהם. האב נשאר כל הזמן בעמדת ההורה הסמכותי – הרבה להטיף לבנו, לכעוס עליו עקב אי מילוי חובותיו בבית ובבית הספר וכו'. הבן הגיב מעמדת הילד המתנגד, המגן על עצמו, הלך והסתגר בכל התחומים. האב למד להכיר את הרקע העמוק לגישתו החשדנית והעוינת של בנו: תסכולים רבים שצבר במהלך החיים – חלקם בלימודים, חלקם על רקע משבר הגירושין במשפחה וכו' – ואשר גרמו לולהאשים את סביבתו. בכל מצב חש הבן מותקף מראש, עוד לפני שבחן בצורה עניינית את ניסיון התקשורת איתו. ככל שניסה האב למלא תפקיד של אב ומחנך מטיף, הלך הבן והתנתק ממנו. במהלך הטיפול למד אריה להרגיש את הכאב האישי שלו – "ממש לא נעים לי לחיות איתו בבית הזה" – מבלי להופכו מהר להתקפת זעם. הוא למד לתת מקום לצורך האישי שלו בקשר עם בנו, מעבר לצורך לחנכו. הוא למד במהלך הטיפול את ההבדל בין להגיד לילד: "אני רוצה לדבר איתך על המצב הירוד שלך בלימודים, ועל כך שאינך נוטל חלק במטלות הבית" – הגישה התפקידית; לבין לומר לו: "יש לי צורך לדבר איתך, כי אני מרגיש רחוק ממך" – הגישה האישית. את ההבדל בין לכעוס על הילד שמסתגר בחדרו וצופה כל היום בטלוויזיה – גישת ההורה כמחנך; לבין לבקש רשות להיכנס לחדרו, לשבת לידו כשהוא צופה בטלוויזיה, לחבקו, ולייעץ לו אחר כך גם להכין שיעורים – גישת ההורה כאדם. את ההבדל בין לנאום לילד על החשיבות שבהכנת השיעורים, על כך שהוא מוכן לעמוד לעזרתו בכל דבר שיבקש, ולמה אינו מבקש כלום – גישת ההורה כמטיף; לבין לומר לו בפשטות: "אתה חשוב לי, אני דואג לך ועומד לרשותך מתי שתרצה" – גישת ההורה כידיד.

על אף כישוריהן המשופרים בתקשורת בין-אישית, גם אימהות נופלות במלכודת התפקיד בהורות. האחריות המלאה והמקיפה שיש לאימהות בכל הקשור בגידול ילדיהן מקשה עליהן לפתח יחסים פתוחים ושוויוניים עם ילדיהן. הצורך להיות הורה במשרה מלאה, עשרים וארבע שעות ביממה, לא מאפשר להן במקרים רבים לכונן תקשורת אישית אמיתית עם ילדיהן. התקשורת מתמקדת בנושאים קונקרטיים, מעוררי קונפליקט, כמו שיעורים, רחצה, סדר, ניקיון וכו'. "מה עשית היום בביה"ס? למה אתה לא מכין שיעורים? תסדר את החדר מיד! תניח את הילקוט במקום. תתכונן ללכת לחוג. תתלבש חם" וכו'. אדריאן ריץ', הסופרת והמשוררת האמריקנית, מציגה בספרה המפורסם "ילוד אשה", (1989), את ההבחנה הנפלאה והחשובה בין חוויית האימהות – הקשר הטבעי והראשוני בין אם לילדה, לבין "מוסד האימהות" – התפקיד החברתי שהוטל על האימהות. החוויה האימהית, טוענת אדריאן ריץ', מבוססת על הקשר הטבעי בין גוף האם לילדיה, ועל מגוון ההתנסויות והחוויות שהאם וילדה עוברים יחד בתהליך הגדילה. לעומת זאת מוסד האימהות מבוסס כולו על קשר א-סימטרי בין האם לילדה. האם ממלאת בו תפקיד של מדריכה ומחנכת, היוצרת מרקם פיזי ופסיכולוגי בינה לבין ילדה, ואינה מתפנה לחקור איתו את העולם בצורה יצירתית. "מוסד האימהות" הוא כולו מחויבות ואחריות. אין בו מקום ליחסים בין שווים. פירושו השתעבדות לפן המעשי בהורות – הדאגה לקיום הפיזי של הילד, להזנתו, לניקיונו, ללבושו – וכן לתפקיד מופשט, חברתי ולא אישי, של העברת קודים תרבותים: מה נכון ומה לא נכון, מה חשוב ומה לא חשוב, מה מותר ומה אסור.

סיכום

סיפור ידוע ממסורת חסידות קוצק מספר:

מעשה באדם שזיכרונו היה לקוי. שכח מהיום למחר. ערב אחד גמר אומר לרשום על דף היכן הניח כל בגד. כשקם בבוקר נטל את הגיליון וקרא: "במקום זה מונח הכובע"; נטלו וחבשו לראשו. "במקום זה עומדות הנעליים"; נטלן ונעלן. וכן הלאה. לאחר שמצא את כל הבגדים הרהר שעה ארוכה ושאל: "ואני עצמי, היכן אני"?

מלאכת ההורות היא כה מורכבת, מסובכת ואינטנסיבית עד שאפשר ללכת בה לאיבוד, לשכוח את עצמנו. הסכנה בהורות היא, שהורים יהיו כה עסוקים במילוי תפקידי ההורות, שישכחו את עצמם כבני אדם. הם עלולים לשכוח, שמותר שיהיה להם קשה, שמותר להם להיות לא מושלמים, שהם גם בני זוג ולא רק הורים, שיש להם צרכים חברתיים שאינם מתמצים בילדים, ועוד. במובן זה, מטרתו של הספר הזה לעזור להורים, לא לשכוח את עצמם כבני אדם. כפי שניסיתי להראות, נתינת מקום מרכזי יותר במשפחה לאישיות ההורה ולצרכיו אינה באה על חשבון הילד ואינה מקלקלת את היחסים איתו. נהפוך הוא – הורים שקשובים לעצמם ולא רק לילדם, עוזרים לילדם לחיות בתוך גבולות חברתיים מציאותיים, מעשירים את היחסים הרגשיים ביניהם, ומגבירים את יכולת ההזדהות איתם.

הורים מתמודדים יום-יום עם קונפליקט פנימי חזק: למי להיות נאמן בהכרעות המעשיות של החיים – לצורכי הילד או לצרכי כהורה? כאשר הורים לומדים להציב את עצמם במקום מרכזי יותר במשפחה, קונפליקט פנימי זה רק מתחדד ומוחרף. על כך בפרק הבא.

אהבת? מוזמן לשתף

2 תגובות

  1. הרעיות המרכזי במאמר "להיות הורים שטוב להם": חשוב להיות מודעים לעצמינו ולהבין את הקשיים שלנו כהורים, כך נוכל לשנות ולהשתנות ולהיות הורים יותר טובים, והורים שטוב להם. המאמר מתייחס לסוגי הורות ומציאת האיזון הנכון בהשקעה, בגבולות ובמציאת ה"אני" של ההורה בתוך המערכת יחסים – מתן מקום ל"אני" של ההורה, תוך יכולת קבלה את עצמינו כהורים לא מושלמים, שגם טועים. מודעות מסייעת להתמודדות טובה יותר עם קשיים.
    הרעיון המרכזי במאמר "גם ההורה במרכז": זכויות ההורים בתוך התא המשפחתי, ללא נקיפות מצפון. המאמר מתייחס למורכבות היחסים בין ילדים להורים שאינה ניתנת תמיד לשליטת ההורה (תפיסות ותחושות סובייקטיביות של הילד), ליכולתו של ההורה לקבל את עצמו, להעמיד גבולות בקשר ולהביא את עצמו ללא מסכות, להיות אנושי ולא מושלם. נתינת מקום מרכזי לצרכי ההורה בתוך המשפחה לא רק שלא באה ע"ח הילדים ואינה מקלקלת את היחסים, אלא נהפוכהו היא מעשירה ומחזקת אותם.
    מסקנות על חיי האישיים: אם להתייחס לנקודה בה המחבר מדבר על הצורך בהסרת מסכות והיכולת להפתח בפני הילדים, לשתף ולא להתעקש על הצגת תמונה מושלמת אלא להצליח להיות אנושי, אני חושבת שלמרות הקושי העולה פעמים רבות בשיתוף בחוויות אישיות, הסיפור מגולל בתוכו תפיסות, אמונות, חוויות, ערכים, עמדות ורגש. דווקא מתוך הקושי הילד יוכל להכיר טוב יותר ולהתקרב, ללמוד ולהרגיש…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

חיזוק, פיתוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול

מטרתו של המאמר לסייע לחיזוק, טיפוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול, במיוחד בשעה קשה זאת בישראל. במרכז המאמר יוצג מודל תקווה מעשי, רה"ע, הכולל שלושה מרכיבים של תקווה: רצון (המרכיב הרגשי), היתכנות (המרכיב השכלי) ועשייה (המרכיב ההתנהגותי). יוצעו כלים מעשיים לחיזוקם, טיפוחם ואף שיקומם של כל אחד ממרכיבים אלה בייעוץ ובטיפול נפשיים.

לְהַחֲיוֹת תקווה שנכחדה

האם אפשר לעורר תקווה שנרדמה? האם אפשר לפתח תקווה שדוכאה? והקשה מכל, האם אפשר לְהַחֲיוֹת תקווה שהוכחדה? במאמר נבחנות שאלות אלה בקשר לתקווה לשלום בין ישראלים לפלסטינאים, שהתנפצה בטבח של ה-7.10.2023

עוד באתר מנהיגות בחיים:

PHP Code Snippets Powered By : XYZScripts.com
דילוג לתוכן