הנחת המוצא היא שהאחריות על הכנת שיעורי הבית ועל הלימודים מוטלת על הילד, ובשום אופן לא על ההורה. הילד צריך לדעת שהשיעורים הם באחריותו בלבד, ועליו להכינם בכוחות עצמו. מפתיע לגלות בכל פעם מחדש עד כמה הורים נופלים במלכודת ומכינים את השיעורים במקום ילדיהם או יחד עימם. מעורבות מוגזמת של הורים בהכנת שיעורי הבית של ילדיהם עלולה להזיק למערכת היחסים הכללית בבית, הן בין הילד לבין ההורים והן בין ההורים לבין עצמם, ולפגוע לטווח ארוך בהישגי הלמידה של הילד.
ובכל זאת, ילדים זקוקים מדי פעם לעזרה בלימודים. כאשר עזרה זו אינה ניתנת להם, הם נכשלים. מה הם תפקידי ההדרכה של ההורים בנושא זה וכיצד עליהם לבצעם מבלי שהאחריות על הכנת שיעורי הבית תעבור אליהם?
אפשר להגדיר ארבעה תחומי עזרה עיקריים של הורים לילדיהם בהכנת שיעורי בית: ארגון סביבת הלמידה, ניהול זמן, עצות לימודיות ומעקב.
ארגון סביבת הלמידה
הכוונה ליצירת סביבה לימודית שתאפשר למידה יעילה של הילד. למשל, להעמיד לרשותו את חומרי העזר שהוא זקוק להם: כלי כתיבה, ספרים, מילונים וכדומה; לעזור לילד למצוא מקום מתאים להכנת שיעורים. רצוי לארגן שולחן עבודה נטול גירויים כמו אקווריום, משחקים, טלוויזיה, טלפון. יחד עם זאת, השונות בצורכי הילדים בנושא זה גדולה מאוד. יש ילדים הזקוקים לשקט מוחלט בזמן עשיית שיעורי בית, ויש ילדים הזקוקים דווקא לחברה או לקולות רקע. יש ילדים שאוהבים לשבת ליד שולחן הכתיבה ויש ילדים שיעדיפו דווקא את שולחן המטבח.
ניהול הזמן
הכוונה למתן סיוע לילדים לארגן את זמנם כך שיוכלו לבצע עבודותיהם בלי לחץ. למשל, לקבוע יחד איתם מתי יכינו את השיעורים (יש ילדים שממהרים להכין שיעורים מייד אחרי בית הספר, כשחומר הלימוד טריים מאוד במוחם; יש ילדים שצריכים קודם לנקות את הראש, להשתרע מול הטלוויזיה, לאכול משהו, ורק אז להתחיל). אפשר לקנות לוח שנה גדול, להצמידו לקיר ולרשום עליו את המטלות שהם מקבלים בבית הספר ואת מועד הגשתן. זה יעזור להם ללמוד לתכנן את הזמן. אחד מתפקידיהם החשובים של הורים הוא ללמד את ילדיהם לתכנן את זמנם בהתאם לסדרי עדיפויות. כדאי לקבוע כללים, במיוחד לגבי ילדים צעירים. למשל, אפשר לצאת מהבית, לצפות בטלוויזיה או לשחק במחשב רק לאחר שהכנת השיעורים הסתיימה. בכל מקרה, כדאי שהכנת שיעורי הבית תסתיים לפני שמגיע הערב, הן מפני שערנותם של הילדים פוחתת והן משום שלא כדאי שהשיעורים יתערבבו בחיי המשפחה הסוערים בשעות הערב. כאשר ילדכם מגיע לשלב שבו עליו להגיש עבודות, תכננו איתו כמה זמן יידרש לו כדי להיות בספרייה, לערוך חיפושים ולכתוב את פרקי העבודה השונים. עזרו לילדכם לחלק את העבודה לשלבים ולערוך תוכנית לביצועה.
עצות לימודיות
מותר להורים לייעץ לילדיהם גם בתכנים הלימודיים, ובתנאי שהאחריות על הלמידה תישאר של הילדים. אפשר להסביר ולפרש משפט סתום, אפשר להוסיף מהידע שלנו, אפשר ללמד כיצד להשתמש בספרי עזר, אפשר לעזור להתכונן למבחן. בהקשר הישיר של שיעורי בית, אפשר לעזור לילד שמתקשה בהכנת שיעורים אבל לא על ידי נתינת התשובות במקומו אלא בהתלבטות משותפת שתמריץ אותו להגיע לפתרון הבעיה. למשל, כאשר הילדה בכיתה ו' מבקשת עזרה בהכנת עבודה קצרה ופשוטה, על האם להימנע מלהתגייס "לעבודה" – להקריא לה, להכתיב לה – אלא כדאי שתשאל את הילדה מה היא יודעת בנושא ותנסה לעזור לה במה שאינה יודעת.
מעקב
הכוונה ל"יד על הדופק" של ההורים בהכנת שיעורי הבית של ילדיהם. מובן שאין הכוונה לבדיקה יומיומית קפדנית ומתישה אלא למעקב מרחוק. ילדים זקוקים לידיעה שהוריהם נמצאים בסביבה כדי לעזור להם במידת הצורך. אם ילד מתחמק מהכנת שיעוריו באופן עקבי, צריך לעשות בירור בבית ובבית הספר כדי להבין את מקור הבעיה. אפשרות אחת היא שהילד סובל מקושי למידה אובייקטיבי על רקע התפתחותי שטרם אובחן (למשל, קושי במיומנויות הלמידה הבסיסיות שלו: כתיבה, חשבון; קושי בזיכרון חזותי או שמיעתי; ליקויים בקשב או בריכוז). אפשרות אחרת היא שהילד סובל מבעיות רגשיות כלשהן, ואי הכנת שיעורי הבית היא סימפטום לכך, בדיוק כמו הרטבה במיטה במקרים אחרים. ייתכן גם שיש בעיה בבית הספר, כמו למשל קושי עם מורה מסוים.
מקרה אישי: אי הכנת שיעורי בית
מקובל היה במשפחתנו שהכנת שיעורי בית היא באחריות הילדים ואנו, ההורים, עומדים לרשותם לעזרה במקומות שבהם הם מתקשים. לכן לא הטרדתי את בני בבדיקת שיעורי בית בהיותו בכיתה ו'. מדי פעם, במהלך החודשים הראשונים של כיתה ו', נהגתי לשאול אותו אם יש לו שיעורי בית. תשובתו היתה תמיד: "אין לי שיעורים." כאשר חקרתי אותו מדי פעם מעט יותר, נהג להסביר שהוא מספיק להכין את שיעורי הבית בכיתה. "אתה יכול לסמוך עלי," אמר. ואכן סמכתי עליו לחלוטין עד אסיפת ההורים של אמצע השנה. שם נודע לי לראשונה שבני מתעמת עם המורה על הכנת שיעורים. הוא לא מכין שיעורים וכועס על המורה ש"תופסת" אותו. אז גם הבנתי את העצבנות של בני בבית ואת חוסר הרצון שלו לדבר על מה שקורה בבית הספר. הייתי המום! היכן נכשלתי? מדוע סמכתי על בני בצורה כל כך עיוורת? כיצד השליתי את עצמי שלא יזדקק לי בהתמודדות עם מטלת שיעורי הבית בכיתה ו'? בבירור שעשינו לאחר מכן הוא ביקש ממני שאבקר את תהליך הכנת שיעורי הבית שלו, שאבדוק כל יום מה הוא רושם ביומן. ביקשתי לעשות את הבדיקה הזאת רק פעם בשבוע, ואילו הוא התעקש שאבצע אותה מדי יום!
