הצבת גבולות – הפרק השישי

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

אתר אינטרנט: www.hamit.co.il

 

"כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר". (ש"י עגנון, “איגרא רמה”, עיר ומלואה)

אם לבת יחידה, בת שנתיים וחצי, מתייעצת: "אני משתדלת להציב לה גבולות מאודברורים ונראה שזה טוב לה. למשל, היא יודעת שכאשר מתעוררים בבוקר מחליפים את הבגדים, שוטפים פנים, מצחצחים שיניים, מסתרקים. כשאנחנו מגיעות למקום חדש (גן חיות, מגרש משחקים חדש), היא פונה אלי ושואלת האם מותר לה לשחק שם, ואני מעודדת אותה, ומסבירה לה שכמובן. עד כאן למעשה אין שום בעיה. מתעורר בי מעט חוסר ביטחון כאשר אנחנו נמצאים עם חברים, ואני רואה שילדי החברים הם ללא גבולות ברורים. למשל, הילדה של החברה יכולה לקחת את התיק של אימא, לפתוח אותו ולהוציא כסף משום שהיא רוצה גלידה, או שלאחר אכילת הגלידה היא מבקשת עוד אחת. אני, לעומת זאת, מסבירה לילדתי שאוכלים גלידה אחת בלבד ונהנים ממנה, ולכן כאשר היא מסיימת לאכול היא לא דורשת עוד, ומסתפקת במה שאכלה. אני שואלת את עצמי האם אני לא קשה מדי איתה?!"

אכן, עולם הפוך. דווקא הורים שמצליחים להציב גבולות לילדיהם מרגישים חוסר ביטחון לגבי חיוניות הדבר. הם מרגישים שאולי הם לא בסדר כשהם משווים עצמם להורים אחרים, המתקשים בהצבת גבולות לילדיהם.

ואומנם, המילה "גבול" נתפשת לא פעם כדבר שלילי, שכן גבול הוא איסור, מגבלה, הוא מציג בפנינו את מה שלא נוכל לעשות. אולם גבולות הם אמצעי חשוב שעוזר לבני אדם לנהל את חייהם: הגבול יוצר סדר ומונע אנרכיה, קובע מה אפשרי ומה אינו אפשרי, מבדיל בין טוב ורע, בין מותר לאסור. "גבול", על פי מילון ספיר הוא "קו המבדיל בין דבר לדבר, בין מקום למקום, בין ארץ לארץ, בין תקופה לתקופה, בין תחום לתחום", וכן "סוף, קצה, נקודה או קו שאין להגיע אל מעבר להם".

הצבת גבולות במשפחה מתרחשת כאשר הורים קובעים חוקים וכללים, מבהירים את המותר ואת האסור, מפקחים ומענישים בהתאם למטרותיהם החינוכיות. הורים מציבים גבולות לילדיהם כדי לתחום בשבילם את המותר והאסור בחיים בכלל ובחיים בבית במיוחד. הגבולות מציינים בשביל הילדים היכן מתחיל תחום כלשהו והיכן הוא מסתיים, להיכן "יש כניסה" ולהיכן "אין כניסה". הורים מציבים גבולות באמצעות מילים (למשל "לא", "עד כאן", "אסור", "לא מסכים", "אצלנו אוכלים רק בסכין ובמזלג ולא בידיים", "בבית שלנו אסור לעלות עם נעליים על הספה בסלון"), שפת הגוף (למשל, טון דיבור נמוך מצד אחד או הרמת קול מצד אחר) ו/או באמצעות מעשים (למשל הם סוגרים את דלת חדר השינה כדי להבהיר את הפרטיות שלהם; הם מתייצבים כמחסום מול הילד כדי להמחיש לו שלא יוכל לצאת מהבית ללא רשותם). הורים יכולים להעניש כשהילד עובר על הגבול, ו/או לתגמל כשהילד מכבד את הגבול.

הנושאים שבהם הורים מציבים גבולות

הצבת גבולות בגיל הרך

בגיל הרך רבים ומגוונים הם הנושאים בהם הורים מציבים גבולות לילדיהם: הרגלי אכילה ושינה לתינוק, תהליכי גמילה ממוצץ ומחיתול, נוהלי קימה בבוקר לקראת הליכה לגן, נוהלי ישיבה בארוחות, צפייה בטלוויזיה, כניסה לחדר ההורים וכדומה.

תיאור מקרה: בן שנה וחצי מכה את אימו

שואלת אם: "כיצד להגיב כאשר בני בן השנה וחצי צורח ומכה אותי? אני אימא לשלושה ילדים: בן שבע, בן שלוש ובן שנה וחצי. בעלי עובד שעות ארוכות ומרבה בנסיעות, כך שבמשך השבוע אני לבד. בתקופה האחרונה אני מרגישה שאיבדתי שליטה על הנעשה בבית. בני התינוק הפך פתאום מרגוע ומתוק לאגרסיבי ועצבני. הוא מרבה להפגין תסכול בכל מיני מצבים. הוא צורח ומכה. איני יודעת איך להגיב כשהוא מכה אותי. אני תופסת לו את היד ואומרת בקול סמכותי שאסור להרביץ. בדרך כלל זה גורם לו להרים את היד ולהכות שוב בכעס. כבר קרה לי (אני מתביישת להודות) שנתתי לו מכה על היד כדי ש'יבין', מה שכמובן הביא לבכי, תסכול גובר וכאב שלי ושלו."

בתגובה עזרתי לאם להבין את הקשר שבין העצבנות והמתח שלה לבין תוקפנות ילדה. ככל שנרגעה, הצליחה האם להרגיע את ילדה.

הגבולות שהורים מציבים לתינוק צריכים להיות רחבים ומתחשבים מאוד בצרכיו. לאט לאט יותאמו הגבולות לשגרת חיי המשפחה ולצורכי ההורים, והם יגבילו יותר את הילד. למשל, הרגלי השינה שלו. כבר מהיותו בן מספר שבועות נקום אליו בלילה, נאכילו ונחליף לו לפי הצורך, אבל לא נדליק אור או מוזיקה וגם לא נשחק איתו כדי שיבין שזהו זמן שינה. או למשל, מנהגי אכילה. כבר בהיותו בן מספר חודשים אפשר לנסות לכוון את התינוק לוותר על ארוחות הלילה, להגדיל בהדרגה את המרווח בין ארוחותיו וכדומה. אומנם יש ילדים שמגיעים לאכילה מסודרת בלי הכוונה, אולם רבים אחרים ממשיכים לאכול כמויות קטנות על פני היממה כולה, והם עלולים להינזק מכך בבגרותם. ידוע שרבים מן המבוגרים הסובלים מהשמנת יתר היו תינוקות להורים שמסיבות רפואיות או מתוך דאגה היו מוכנים להאכיל את התינוק כל אימת שבכה (1). כאשר הילד גדל, בגילאי שנתיים-שלוש, הדרישות מהסביבה גדלות גם הן, הן בתחום הגמילה מעשיית צרכים, הן בתחום הסדר (צעצועים, חדר), הן בתחום השינה. למשל, הורים יאפשרו לילדם לשחק בחוץ באופן חופשי במשחקים הכרוכים בלכלוך, כי הם מבינים שזהו צורך התפתחותי; אך בבית ידרשו ממנו להקפיד על גבולות כמו צביעה על בריסטול או על נייר, משחק בפלסטלינה על מגש וכדומה. כמו כן, הם יתחילו לדרוש ממנו שירסן את עצמו אם הוא כועס, שיבטא את כעסו במילים ולא במכות או בנשיכות.

כדאי ואף ניתן למנוע עימותים על גבולות עם הילד בגיל הרך. למשל, כשילדים קטנים מתחילים לזחול ואחר כך ללכת, הם צריכים פיקוח הדוק כדי שלא יסכנו עצמם בנפילה קשה, ביציאה מהבית, בנגיעה בשקעים חשופים וכדומה. לכן, רצוי בשלב זה לארגן את סביבתו של הילד באופן שיהיו בה מינימום סכנות וכדי שלא נצטרך להכביר הגבלות על הילד. למשל, במקום להזהיר את הילד ללא הפסק "לא לגעת באגרטל הזכוכית", פשוט יותר להרחיק אותו מהישג ידו. כמו כן עדיף לכסות את כל השקעים בבית במקום לכעוס על הילד כל אימת שהוא נוגע בהם (1).

הצבת גבולות בגיל בית הספר

בגיל בית הספר נוספים נושאים חדשים לעיסוק ההורים בגבולות: שעות הפעילות במחשב, אתרים מותרים לגלישה באינטרנט, שעת הליכה לישון, נוהלי הכנת שיעורים והתכוננות למבחנים, יחסים עם חברים, צורת דיבור למבוגרים ועוד.

תיאור מקרה: ילד בן שבע וחצי גולש לאתרי פורנו

שואלת אם:"לאחרונה גיליתי, לתדהמתי, כי בני בן השבע וחצי גולש לאתרי פורנו. הוא נכנס לאתרים הללו דרך גוגל באמצעות הקשת מילים כמו 'בולבול'. אינני יודעת איך להתמודד עם התופעה. האם לחסום כניסה לאתרי סקס? האם זה לא יהיה בגדר 'מים גנובים ימתקו'? האם זה טבעי לילד בגיל כה צעיר? לא ברור לי האם לעשות מזה עניין או שמא להתעלם מהנושא."

במהלך ההתייעצות עודדתי את האם "לעשות מזה עניין": לשוחח עם בנה ולהבין את העניין שלו בכניסה לאתרים אלה, להבהיר לו שאלה אתרים שאינם מיועדים לגילו ולחסום אותם במידת הצורך.

הצבת גבולות בגיל ההתבגרות

בגיל ההתבגרות משתנים הנושאים שבהם הורים מציבים גבולות לילדיהם. עתה עומדים על הפרק עניינים מורכבים יותר כמו היעדרויות מבית ספר, חזרה מבילויים בלילות, יחסי מין, פירסינג, קעקועים ועוד.

תיאור מקרה: הצבת גבולות לנערה בת ארבע-עשרה לגבי שינה עם חבר

משפחה פנתה לייעוץ בקשר לבעיה חריפה שנוצרה עם הבת המתבגרת, בת ארבע-עשרה. לנערה יש זה חצי שנה חבר בן שש-עשרה והם מרבים להיפגש. יום אחד ביקשה הנערה מהוריה רשות להביא את חברה לישון איתה בביתם. ההורים התלבטו. מצד אחד, הם שמחו על היחסים הפתוחים והגלויים במשפחתם. מצד אחר, הם חשבו שאין זה נכון לאפשר לילדה כל כך צעירה לישון עם חבר מבוגר ממנה, מחשש לקיום יחסי מין בגיל זה. הילדה כעסה מאוד כשהוריה אסרו עליה להביא את החבר לישון בבית. היא יצאה מהבית בטריקת דלת והשאירה מכתב, שבו הודיעה להוריה שהיא לוקחת מהם חופש ובכוונתה לשהות אצל אחת מחברותיה המתגוררת באותה עיר. במכתב גם כתבה שהיא מעשנת סיגריות ושנמאס לה שהוריה כל הזמן יורדים עליה בעניין הלימודים. בשלב זה פנו ההורים לייעוץ כשהם חלוקים בדעותיהם כיצד להגיב. האם, חרדה ודואגת, ביקשה לנסוע להביא את הבת מבית החברה. האב טען שלא צריך לעשות בשלב זה דבר ושיש לתת לבת "להתבשל במיץ של עצמה". בתהליך הטיפולי שככה מעט דאגתה של האם, לאחר שהובהר שהבת נמצאת במקום בטוח. האב הסכים לדרך הפעולה שנקבעה – להזמין את הילדה לשיחה גלויה לאחר שתחזור הביתה, ללא כעס ואיום בעונשים. בשיחה שהתקיימה בין ההורים לבין הבת שיתפו ההורים את בתם בדאגתם לגבי האפשרות של קיום יחסי מין בשלב כה מוקדם ושאלו אותה האם היתה רוצה בכך. להפתעת ההורים השיבה הנערה שאינה מעוניינת לקיים יחסי מין בגילה הצעיר. בשיחה דובר גם על נושא הסיגריות ועל נושא הלימודים ונקבעו הבנות חדשות בין ההורים לבתם בנושאים אלה.

אחת התופעות המדהימות הורים רבים לילדים בגיל ההתבגרות מתרחשת כאשר הם נוכחים לדעת שילדיהם מקבלים בברכה גבולות נוקשים, על אף שבתחילה נדמה כי הם נאבקים בהם.

תיאור מקרה: נערה בכיתה י' מעריכה את הגבולות שהציבו לה הוריה בחופשת הפסח

נערה בכיתה י', מתוודה במסגרת טיפול משפחתי: "לא אהבתי את זה שההורים אסרו עלי לנסוע לאילת בחג הפסח יחד עם כל החברים שלי. זה היה יכול להיות כיף לא נורמלי. כעסתי עליהם בהתחלה, אבל אחר כך הבנתי שהם צודקים. אם הייתי נוסעת לא היה לי שום סיכוי להשלים את העבודה על השואה שהייתי אמורה להגיש עוד לפני היציאה לחופשת הפסח. שמחתי שהם לא צעקו עלי ולא איימו עלי, אלא הסבירו לי בשקט מדוע הם אוסרים עלי לנסוע."

מהם סוגי הגבולות שהורים מציבים לילדיהם?

אפשר להבחין בין גבולות שנובעים מצורכי הילד לבין גבולות שנובעים מצורכי ההורה.

גבולות שמקורם בצורכי הילד

גבולות שמקןרם בצורכי הילד מוצבים על ידי ההורים כאשר הם חושבים שטובת הילד דורשת ממנו לבצע או להימנע מפעולות מסוימות – גם כאלה שאינן תואמות את רצונותיו. מדובר קודם כול על גבולות בטיחות הכרחיים (כמו למשל, "אל תרוץ לכביש", "אל תיגע במים החמים", "אל תאכל שוקולד" ועוד), שמטרתם שמירה על חיי הילד ועל בריאותו. גבולות נוספים שנובעים מצורכי הילד מיועדים לסייע לו להתאים את עצמו לחברה כדי שיוכל להסתדר בה ולהיות אהוב על סביבתו (כמו "אסור לנשוך", "לא עומדים על שולחנות" ועוד). גבולות אלה פחות חד-משמעיים ותלויים בהקשר המשפחתי או התרבותי. יש משפחות, למשל, שבהן מותר לאכול בסלון מול הטלוויזיה, ובמשפחות אחרות מותר לאכול רק בפינת האוכל. מידת ההקפדה של הורים על הגבולות תלויה גם בהבדלים אישיים הקיימים בין ילדים. למשל, ילדים בעלי דחפים חזקים המתקשים להרגיע את עצמם ואשר מנגנון הוויסות הביולוגי שלהם לקוי במידה כזו או אחרת, יזדקקו לכך שהוריהם יקפידו איתם על גבולות יותר מאשר עם ילדים שמטבעם רגועים יותר, פחות יצריים, עם יכולת הרגעה וויסות משוכללים יותר (1). ילד שאינו מתקשה להתעורר בבוקר גם אם הוא הולך לישון ערב קודם בשעה מאוחרת, דורש פחות שנקפיד איתו על שעות השינה מאשר ילד המתקשה לקום בבוקר אם איחר ללכת לישון.

גבולות שמקורם בצורכי ההורה

גבולות שמקורם בצורכי ההורה מוצבים לילדים כאשר צורכיהם מתנגשים ברצונות או בצרכים של ההורה. מטרת הגבולות הללו היא לשמור על בריאותו הפיזית ו/או הנפשית של ההורה וחינוך הילד להדדיות (למשל, אימא שחוזרת עייפה מהעבודה והפעוט רוצה מייד לשחק איתה; תינוק שרוצה להשליך אוכל על הרצפה רגע אחרי שההורה סיים לנקות אותה. בספרי הורים כבני אדם (2) נכתב על חשיבות העמדת גבולות לילדים הנובעים מצורכי ההורה: "הורה שיכול להתייחס אל עצמו כאל אדם בעל צרכים ורגשות אישיים ואף יכול לתבוע מילדיו יחס של כבוד, יסייע לילדיו לחיות בגבולות מתאימים ובריאים" (שם, עמ' 51). דונלד ויניקוט (3) דיבר על החשיבות הנודעת להעמדת גבולות לילד דרך הביטוי האישי של האם. "אם מספיק טובה" היא אם ערה למקצב הפנימי של תינוקה; אם היודעת לקרוא את שפת הבכי שלו – אם מדובר בבכי של רעב, לחץ פיזי או עייפות; אם היודעת להיענות לצרכים המשתנים שלו. יחד עם זאת, "אם מספיק טובה" היא גם זו שמתסכלת את התינוק; שאינה מתמסרת לו ללא גבולות; שמלמדת אותו, בתהליכי האינטראקציה שגם היא קיימת, שיש לה צרכים ושכדי לחיות בצוותא צריכים התחשבות הדדית.

מדוע הצבת גבולות חשובה לילדים?

חשוב שהורים יתאמצו להציב גבולות לילדים כבר מהגיל הרך. ככל שידחו את המשימה היא תהיה קשה יותר. עדנה כצנלסון (1) טוענת שבניגוד לסברה שהיתה מקובלת בעבר, לפיה יש לאפשר לילד הצעיר להתפתח ללא התערבות מכוונת, התברר שהגמישות הנפשית הולכת וקטנה עם הזמן וקשה לרכוש דפוסים שלא נרכשו בגיל צעיר מאוד. הרגלי אכילה, שינה, ניקיון אישי, יכולת לדחות סיפוקים – כל אלה מתעצבים בראשית החיים. ואולם לא רק ילדים קטנים זקוקים לגבולות אלא גם מתבגרים, אף כי הם זקוקים לגבולות אחרים כמובן. הורים שעוזבים מתבגרים לנפשם מתוך מחשבה ש"הם כבר גדולים ולא זקוקים לנו", טועים. כפי שנראה בהמשך, מתבגרים זקוקים מאוד להוריהם כאנשים בטוחים בעצמם, היודעים להציב להם גבולות מתאימים בתקופת ההתבגרות הסוערת.

גבולות חשובים להתפתחות הילד הצעיר והמתבגר מהסיבות הבאות: סיוע להתארגנות עולמו הפנימי, הגנה מפני דחפיו התוקפניים, פיתוח כושרו לדחות סיפוקים, שכלול כישוריו החברתיים, טיפוח עצמאותו וחיזוק תחושת השייכות שלו.

התארגנות עולמו הפנימי של הילד

בתהליך התפתחותו עובר הילד ממצב של אי דחיית סיפוקים למצב שבו מתפתחת בו היכולת לדחות סיפוקים; מחוסר שליטה עצמית לשליטה עצמית; מחוסר ארגון לארגון ועוד. בתהליך מורכב זה, המלווה בחוסר ודאות ובלבול, עלול הילד ללכת לאיבוד ללא עזרת המבוגר. בהיעדר בהירות פנימית, במצב של כאוס פנימי, הוא עלול לחוות תסכול רב שיוביל לתוקפנות. מאחר שילדים אוהבים שהדברים צפויים ועקביים, הם אומרים "לא" כשהם ניצבים בפני דבר בלתי מוכר ("לא רוצה לעלות על מטוס!"), בפני שינוי ("לא רוצה ללכת לגן חדש!"), בפני אפשרות של כישלון ("לא רוצה לנגן בפסנתר!") ובפני האפשרות לאבד שליטה ("לא רוצה ללכת למעון!").

כדי לעזור לילד לבנות ולגבש לעצמו עולם פנימי מסודר, מאורגן, ברור ויציב, ההורים בונים לו בתחילה גבולות חיצוניים. בהמשך יבנה הילד בעצמו את גבולותיו הפנימיים. קיומו של הגבול יוצר סדר בעולם, הופך אותו לפחות פרוע ומסוכן. הגבולות קובעים את החוקיות של החיים ונותנים לילד אוריינטציה: הוא יודע מה צפוי, על מה יקבל מחמאה ועל מה יינזף. לוח זמנים מוגדר ונהלים קבועים וברורים לגבי שעות הארוחה, השינה, המשחק והרחצה, מונעים מן הילד בלבול, הרגשת אי נוחות ותחושה של חוסר ידיעה מה צפוי לו. כאשר הגבולות אינם ברורים, הילד נכנס למתח ולחוסר שקט ועלול לבזבז את האנרגיה שלו על מלחמות ועל כיבושים. כאשר הגבולות ברורים וסבירים, הוא יכול לנצל את האנרגיה שלו להתפתחות שקטה.

כשהילד גדל, הוא זקוק למבוגר שיעזור לו להתמודד עם קונפליקטים פנימיים, עם התלבטויות פנימיות שהוא אינו מצליח לפותרם לבד. הצבת גבולות ברורים מצד ההורה יחד עם נכונות לדיאלוג עוזרים לילד לקבל החלטות נכונות יותר.

מקרה אישי: הצבת גבולות לנער בן חמש-עשרה לגבי סדרי עדיפויות בחיים

בני בן החמש-עשרה מטלפן אלי ומודיע שלא יוכל היום ללכת לחדר כושר, מכיוון שהוא חייב להתכונן עם עוד מספר ילדים לפעולת ההדרכה שלו בתנועת הנוער, שתתקיים בעוד כמה ימים. הוא טוען שאין מועד אחר שמתאים לכולם, אלא רק היום, על חשבון פעילותו בחדר הכושר. אני לא מקבל זאת ומסביר לו שפעילותו בחדר הכושר היא בעלת עדיפות גבוהה מאוד וכן שמותר גם לו להציב את המגבלות שלו ולדרוש שיתחשבו בהן. בסופו של דבר הוא קיבל את דעתי.

הגנה מפני דחפים תוקפניים

תחושת הגבול דרושה לילד הצעיר כדי שלא יפחד מדחפיו התוקפניים, שהם הקשים ביותר לריסון. כאשר מתעורר דחף תוקפנות בילד שעדיין לא למד כיצד לשלוט בו, הוא מתמלא חרדה מפני התעצמות התוקפנות המופנית הן כלפי אחרים – הורים, חברים ועוד – והן כלפי עצמו. כאשר ילד ידע שיש מישהו חזק ממנו, שדואג לו ואינו מאפשר לדחפיו להשתלט, הדבר ירגיע וימתן את דחפיו התוקפניים. הילד מרגיש שדואגים לו, שיש מי ששומר עליו מן התוהו ובוהו של יצריו. אם לא נבלום ילד ששובר צעצוע, או מכה ילד אחר, או קורע ספר, הוא יחיה בחרדה מתמדת שמא יוצף על ידי דחפיו ויצריו – קנאה, שנאה, צורך בסיפוקים מיידיים. ילד שנותן דרור ליצריו התוקפניים מבלי שמרסנים אותו, עלול להרגיש לאחר מכן אשמה ופחד מאובדן אהבתם של הוריו (4). לכן, כאשר הילד יודע שנעצור אותו כשיבצע פעולות אסורות, הוא יוכל לממש בביטחון את סקרנותו לנסות דברים חדשים, בידיעה שלא יקרה לו ולסביבתו דבר כתוצאה מכך.

לא רק בגיל הרך עלולים ילדים לחוות חרדה מהתגברותה של תוקפנות לא נשלטת. הדבר קורה גם בגיל ההתבגרות ואולי במיוחד בו, בגלל התעצמות כוחם של המתבגרים. כניעה הורית תשדר למתבגר חוסר ביטחון בעולם החיצוני, שגם כך נתפש בעיניו כמסוכן ומפחיד. אם הוריו מניחים לו, אינם מתייחסים אליו או נכנעים לו, הם בעצם מפחידים אותו – "הכעס שלי הרסני, אלים ומתפרץ ואף אחד לא מעז להתעסק איתי; כנראה שאני באמת מסוכן."

פיתוח יכולת דחיית הסיפוקים

תיאור מקרה: הצבת גבולות לאכילת ממתקים של ילדה בת שלוש

במשפחה המצויה בטיפולי, הילדה בת השלוש אוכלת ממתקים רבים. היא יודעת היכן נמצאים הממתקים, וגם כאשר הוריה אוסרים עליה לקחתם, היא מטפסת ומגיעה אליהם. ההורים חששו להציב לה גבולות ברורים בגלל התקפי הזעם הקשים שלה כאשר ניסו מדי פעם למנוע ממנה ממתקים. בתהליך הטיפולי למדו ההורים להציב גבול ברור: "מותר לך ממתק אחד ביום." לאחר יום או יומיים קשים, הם הופתעו מהפנמת בתם את החוק החדש. כל פעם שניגשה לקחת ממתק היא שאלה: "נכון שעוד לא אכלתי היום ממתק?"

כפי שנטען בפרק הראשון, בעוד הילדים "מתחזקים" ההורים "נחלשים". מאחר שלילדים קשה כיום לשמוע "לא", או להמתין עד לקבלת הדבר שהם מבקשים לעצמם, או להפסיק לעסוק במשהו שהם אוהבים – נחלשת יכולתם לדחות סיפוקים. כאשר הורה מציב גבולות לאכילת ממתקים, למשל, או שהוא מגביל את שעות הצפייה של ילדו בטלוויזיה, הוא מחזק אצלו את היכולת לדחות סיפוקים (5).

טיפוח כישורים חברתיים

בתהליך הסוציאליזציה, החברות, ילדים זקוקים לסיוע המבוגר כדי ללמוד מהן הנורמות החברתיות המקובלות. הכוונה לנורמות כגון: לא להרעיש בשעות שבהן האחרים נחים או זקוקים מסיבה כלשהי לשקט; לכבד פרטיות של בן משפחה, גם כאשר הילד מאוד רוצה להראות לו דבר מה. ילדים אינם יודעים נורמות אלו מעצמם וזקוקים להורה שיבהיר להם את החוקים הנהוגים בסביבתם – מה מותר ומה אסור. כמו כן, כאשר הורה מבהיר לילד את צרכיו האישיים ואת החובה לכבדם, הילד יכול ללמוד את משמעות הזולת וגבולותיו בחיים בכלל. בהיעדר למידה של גבולות במשפחה מגיל הצעיר, עלולים ילדים להתקשות להסתגל בעתיד למסגרות חברתיות חיצוניות כמו בית הספר, חוגים וכדומה. ללא גבולות ייתקל הילד בעולם לא מובן, שהפער בינו לבין הבית הוא כה גדול עד שאי אפשר להסתגל אליו.

טיפוח עצמאות – במיוחד בחיי המתבגר

גבולות מאפשרים לילד להתפתח לקראת עצמאות. עצם העובדה שילד לומד שרצונותיו אינם זהים לאלה של הוריו (הוא רוצה לקרוע ספר ואנחנו אוסרים עליו; הוא רוצה עוד סוכרייה ואנחנו מסרבים לכך(, מאפשרת לו להבין שהוא והוריו הם ישויות נפרדות – ובכך מסתייע לו לגבש אישיות נפרדת ועצמאית. רק מול גבול ברור יכול הילד לחוש את גבולות הכוח והרצון העצמי שלו. במובן הזה, גבולות חשובים גם בגיל ההתבגרות. בגיל ההתבגרות משקיע המתבגר מאמצים לפתח נפרדות מהוריו, בין היתר על ידי בדיקת הגבולות במשפחה. לכן, על אף שהוא אומר להוריו באופן מילולי "אל תתערבו בחיי," הוא מצפה להתוויית גבולות. בהיעדר מוחלט של גבולות בגיל ההתבגרות או בקיום גבולות מטושטשים בלבד, עלול המתבגר להתקשות לפתח תחושה ברורה של נפרדות מהוריו. הצעירים המבקשים למרוד זקוקים למשהו למרוד בו. יש חשיבות להתנגשות, להתנגדות, לסוג של התמודדות ומאבק. באופן פרדוכסלי, נדמה שעצמאות המתבגר אינה אפשרית בהיעדר סמכות. היא זקוקה לסמכות כדי למרוד בה (6).

הענקת תחושת שייכות

ויתור על ערכים משפחתיים ועל הגדרת זכויות וחובות של ילדים במשפחה – במיוחד של המתבגרים – עלולים להיתפש כוויתור על שייכות הילדים למשפחה. במקרים קיצוניים, הימנעות הורים מהצבת גבולות עלולה להיתפש על ידי הילדים כהזנחה וכחוסר אכפתיות (7).המתבגר ירגיש שהוא מתמודד לבדו עם גירויים מאיימים פנימיים וחיצוניים, ללא הביטחון שמעניקים הקשרים המשפחתיים הבסיסיים.

תיאור מקרה: הורים אוסרים על ילדם המתבגר לאכול במהלך צפייה בטלוויזיה

יותם הוא ילד מופנם, תלמיד כיתה ז', הילד הצעיר במשפחתו. עד לאחרונה לא היו להוריו קשיים איתו והתפתחותו היתה כשורה. בעת האחרונה החל יותם להפריע בבית הספר וכמו כן עליו להתמודד עם קשיי למידה. ההורים הינם אנשי עסקים המרבים להיעדר מהבית. כבר בפגישה הראשונה איתי סיפר יותם שהוריו מעניקים לו כל דבר שהוא רוצה, אך הם אינם נמצאים איתו מספיק לטעמו. במיוחד מפריע לו שהוא אוכל לבדו. הוריו הודו שהם אומנם עובדים שעות רבות מחוץ לבית, אבל טענו שגם כאשר הם בבית ומנסים לדבר עם בנם, הוא לא ממש משתף אותם בעולמו. למשל, סיפרה האם, כאשר היא יושבת איתו לאכול ארוחת ערב, הוא מעדיף לצפות תוך כדי הארוחה בטלוויזיה וכך נמנעת אפשרות של דו-שיח כלשהו. במהלך הטיפול קיבלה האם הנחייה לדרוש מיותם לא לראות טלוויזיה בזמן ארוחה ולנמק זאת בצורה הבאה: "חשוב לי להיות איתך, להקשיב לך, לשוחח איתך. זמן האוכל הוא הזדמנות טובה להרגיש ביחד. לכן אני רוצה שכאשר נאכל תהיה הטלוויזיה כבויה, וכך נהיה פנויים זה לזה."

מדוע הצבת גבולות חשובה גם להורים?

גבולות במשפחה חשובים גם להורים – הן לצורך מילוי תפקידם והן למען רווחתם האישית.

לצורך ביצוע התפקיד ההורי

כדי שהמערכת המשפחתית תוכל לתפקד בצורה בריאה, חייבת להישמר בה העצמאות התפקודית של כל יחיד וכל תת-מערכת, במיוחד עצמאותה של תת-המערכת ההורית (8). כדי שהורים יוכלו לבצע את תפקידיהם ההוריים המסובכים, הם זקוקים לגבולות ברורים שיבהירו את תחומי פעילותם ואת מרחב סמכויותיהם. כאשר הגבולות אינם ברורים, כאשר יש ויכוחים על כל דבר ועניין, הורים מבזבזים אנרגיה נפשית שממילא אינה מצויה בשפע, ופעולתם אינה יעילה. כאשר ילדים אינם מכבדים את מרחב הפעולה של ההורים, הן מבחינה פיזית (למשל, לא מאפשרים להם לנוח) והן מבחינה רגשית (תובעים מהם ללא הפסק, "מנדנדים" וכדומה), הם מתישים, הופכים את הוריהם לפחות ממוקדים והחלטיים. גבולות המוצבים על ידי אמירות כמו "עכשיו אימא נחה", או "אני לא מוכנה שתדבר אלי בחוצפה", או "לא נכנסים לחדר שינה כאשר הדלת סגורה" – מבטיחים את יכולת ההורים למלא את תפקידם ההורי כראוי.

למען רווחתם האישית של ההורים כבני אדם

גם הורים הם בני אדם הראויים לכיבוד צורכיהם האישיים (2). שעת שינה סבירה של הילד חשובה לא רק לצורכי התפתחותו, אלא גם ליכולת ההורה ליהנות מעיסוקים אישיים או משינה רגועה. קימת הילד בשעה ראויה וללא ויכוחים מיותרים, חיונית להמשך סדר יום תקין של הילד אבל גם לשלוותו הנפשית של ההורה ואף לבריאותו הפיזית. הורה היוצא בבוקר למקום עבודתו כשהוא לחוץ ונסער מהשכמתם הלא-מוצלחת של ילדיו, עלול לבצע חלילה תאונה. הקפדה על שעות חזרה הגיוניות של ילדים מבילויים בלילות, מגינה בראש ובראשונה על הילדים מהתפתחויות שליליות אפשריות, אך גם על ההורים שעלולים לאבד את שפיות דעתם מרוב דאגה לילדיהם.

זאת ועוד, כדי לאפשר זוגיות תומכת ויעילה שתאפשר להורים לתפקד היטב ולשמש מודל לילדיהם, עליהם לשמור על מסגרת של זמן ומקום אשר בתוכה תתאפשר תמיכה הדדית, בירור יעיל של קונפליקטים, חלוקה נכונה של משימות, העשרה הדדית והשגת הסכמים באשר לדרכי גידול ילדים (9).

טעויות נפוצות של הורים בהצבת גבולות

"היינו בסיני בחג, בבית מלון גדול שהיו בו משפחות ישראליות רבות וכן מספר קטן של משפחות מהולנד ומגרמניה. היה מדהים לראות את ההבדל בין התנהגות הילדים ממדינות אלה לבין התנהגות ילדינו. הילדים הישראלים השתוללו בחדר אוכל, עלו על שולחנות, תפסו למלצרים במכנסיים, הרעישו. הילדים האחרים היו שקטים ומנומסים. נדהמתי גם מהתנהגות ההורים הישראלים. אם הם היו מנסים לפעול לריסון התופעות האלה ולא היו מצליחים בכך, ניחא. אבל הם לא אמרו לילדיהם כלום! כאילו שכך זה צריך להיות ושהכול מותר. הם בכלל לא חשבו לנסות לרסן את הילדים, להבהיר להם מה מותר ומה אסור."

גם כאשר הורים מבינים את חשיבות הצבת הגבולות לילדיהם – ומרבית ההורים מבינים זאת כיום – הם מתקשים מאוד לממש את הבנתם. הורים מתקשים להיות ה"איש הרע" – זה שמונע מהילד כל מה שהוא חפץ לעשות. מניתי עד כה סיבות רבות לחוסר האונים של הורים, הגורמות להם לוותר על סמכותם מול ילדיהם (הערה 1). העניין הוא שכתוצאה מכך הם עלולים לוותר לחלוטין על הצבת גבולות או להסתפק בגבולות מועטים מדי; וכן, הגבולות שיוצבו עלולים להיות נוקשים יתר על המידה או לא ברורים דיים.

טעות נפוצה: ויתור על גבולות או הסתפקות בגבולות מועטים מדי

הילד מסרב לקום בבוקר לגן. ההורים משתדלים לא להלחיץ אותו ואומרים לעצמם: "לא נורא, שיישן עוד קצת. אחרי הכול, גן זה לא אוניברסיטה."

גישה שתלטנית של הילד ו/או התקפות זעם בלתי נשלטות שלו הן רק מקצת מהתוצאות הקטלניות שעלולות להיות לאי הצבת גבולות בהיותו בגיל רך.

טעות נפוצה: גבולות נוקשים

הילד מסרב לקום בבוקר לגן. ההורים מעירים אותו בכוח ולוקחים אותו לגן בעודו בוכה. הם גם כועסים עליו מאוד על שאינו משתף איתם פעולה.

גבולות נוקשים מצד ההורים נובעים פעמים רבות מחוסר ביטחון שלהם. דווקא כשאנחנו לא בטוחים בעצמנו וחוששים, אנו נעשים נוקשים יותר וגמישים פחות. גבולות מוגזמים יוצרים מרחק גדול מדי בין הורים לילדיהם, אינם מאפשרים ספונטניות, יוצרים הסתגרות מצד הילד או מובילים למלחמה מתמדת ולמאבקי כוחות מתישים והרסניים.

טעות נפוצה: גבולות לא ברורים

הילד מסרב לקום בבוקר לגן. ההורים יוותרו לו פעמים רבות על קימה מסודרת בזמן, אך בפעמים אחרות יגיבו בהתפרצויות זעם קשות וינסו להכריח אותו לקום וללכת לגן.

הורים הססניים וחסרי ביטחון ינהגו עם הילד בצורה לא עקבית, וכך יבלבלו אותו. לעיתים הנזק בגבולות לא ברורים חמור יותר מהיעדר גבולות או מגבולות נוקשים, ועלול לגרום לפיתוח הפרעות נפשיות בעתיד.

זיהוי טעויות בהצבת גבולות

להלן מספר אירועים יומיומיים במשפחה, שבהם הורה מתמודד עם שאלת הגבולות. בצד הדגמת שלוש הטעויות הנפוצות מוצגת גם דרך אחרת, יעילה יותר, להצבת גבולות. מאפייניה יפורטו בהמשך.

מה אתם עושים כאשר תינוקכם נעשה ערני, שמח ומלא אנרגיה ככל שמתקרבת או חולפת שעת השינה?

1. נשברים בסופו של דבר, והתינוק משתולל עד שנרדם איתכם במיטה בדרך כלל (ויתור על גבולות).

2. מניחים אותו במיטתו ומתעלמים מהבכי שלו (גבולות מוגזמים).

3. לוקחים אותו לעיתים למיטתו כדי שיירדם, ולעיתים כועסים עליו ומתעלמים מבכיו (גבולות לא ברורים).

4. מחבקים אותו באהבה לקראת שעת השינה, מלטפים, מניחים אותו במיטה ויושבים איתו תוך הבעת הזדהות רגשית ("באמת עצוב שצריך ללכת לישון") עד השעה שקבעתם לעצמכם, ואז יוצאים מהחדר (גבולות יעילים).

מה אתם עושים כאשר ילדכם זוחל ונוגע בדברים שאסרתם עליו לגעת בהם?

1. מתפעלים מאוד כמה שהוא חמוד ונועז ומאפשרים לו לפתח את "היצירתיות" שלו (ויתור על גבולות).

2. צועקים, מתרים ו/או מענישים (גבולות מוגזמים).

3. לעיתים מתעלמים ולעיתים מענישים (גבולות לא ברורים).

4. לוקחים אותו אחרי ה"לא" הראשון ומושיבים אותו במקום אחר (גבולות יעילים).

מה אתם עושים כאשר הילד אינן מוכן לוותר על המוצץ גם כשנראה לכם שהגיע הזמן לגמול אותו?

1. מגלים איפוק: "הרי הוא לא יגיע לבר מצווה עם מוצץ. בסופו של דבר כל הילדים נגמלים" (ויתור על גבולות).

2. לוקחים את המוצץ ועושים סוף לעניין: "ילדים בגילך צריכים להיגמל, ומבחינתנו זה סוף פסוק" (גבולות מוגזמים).

3. לוקחים לו את המוצץ, ולמחרת כשהוא בוכה מחזירים לו ושוב לוקחים לו (גבולות לא ברורים).

4. מחליטים עם הילד על פרידה מהמוצץ, תוך כדי המחשה בעזרת ספרים או משחק. תומכים בו בתהליך הגמילה ומשתתפים ברגשות הצער שלו אך לא מחזירים לו את המוצץ גם כשהוא בוכה (גבולות יעילים).

מה אתם עושים כאשר לילדכם עדיין "בורח" מדי פעם פיפי או קקי?

1. מתאזרים בסבלנות – "לא נורא, אז ייקח קצת יותר זמן." שמים לו חיתול, מזכירים לו ומפצירים שיזכור ללכת לשירותים (ויתור על גבולות).

2. מתמלאים כעס וייאוש, מאשימים את הילד: "למה כולם עושים בשירותים ורק אתה לא?" ומאיימים: "כל פעם שיברח לך, תקבל עונש" (גבולות מוגזמים).

3. מחזירים את החיתול למספר ימים "כדי לנסות", ומורידים את החיתול כשזה לא עוזר (גבולות לא ברורים).

4. משוחחים עם הילד ומנסים לבדוק למה יש "פנצ'רים". מחליטים איתו על תוכנית פעולה הכוללת החזרת החיתול רק ללילה, כמו גם להזכיר לילד את צרכיו יותר פעמים במשך היום (גבולות יעילים).

מה אתם עושים כאשר המשפחה עומדת לצאת לטיול והילד בן הארבע מתעכב ומעכב את כולם, כמו תמיד?

1. נותנים לו לקחת את הזמן שלו אף על פי שתאחרו לצאת לטיול (ויתור על גבולות).

2. כועסים עליו תוך כדי הטפות מוסר בנוסח "נמאס לחכות תמיד לך" ובסוף לוקחים אותו בכוח (גבולות מוגזמים).

3. לעיתים ממתינים לו בסבלנות ולעיתים צועקים ומאיצים בו ללא הרף (גבולות לא ברורים).

4. מאפשרים לו להישאר בבית בתנאי שמישהו כמו סבתא ישגיח עליו, ולא מאפשרים לו לעכב אתכם (גבולות יעילים).

מה אתם עושים כאשר ילדכם מזמין חברים וכולם משתוללים בסלון ועושים בלגן?

1. נוזפים ומסבירים אך לא שוללים ממנו את חברת הילדים ומסדרים לבסוף את הבלגן בעצמכם, "בפעם האחרונה" (ויתור על גבולות).

2. מענישים את הילד ואוסרים עליו להזמין חברים וגם ללכת אליהם למשך שבועיים (גבולות מוגזמים).

3. כועסים על הילד, אוסרים עליו להביא למחרת חברים אך לאחר שהוא מפציר בכם מוותרים לו (גבולות לא ברורים).

4. מנהלים שיחה שקטה ומגיעים להסכם מה צריך לקרות בדרך כלל עם סיום המשחק. אם ההסכם מופר, החברים אינם מוזמנים למשך פרק זמן מסוים אך אינכם מונעים מן הילד ללכת אליהם (גבולות יעילים).

מה אתם עושים כאשר ילדכם משאיר בקביעות את הילקוט שלו בפתח הסלון?

1. מזהירים מדי יום: "עשר פעמים אמרתי לך…" ומניחים את הילקוט בחדרו (ויתור על גבולות).

2. אחרי מספר פעמים שקיבל אזהרה אתם מענישים אותו: לא לשחק שבוע במחשב (גבולות מוגזמים).

3. פעם מניחים במקומו את הילקוט ופעם כועסים עליו ומענישים אותו (גבולות לא ברורים).

4. מוודאים שהילד מבין היטב את ההוראה ומלווים אותו בצורה עקבית מספר פעמים עד שהוא מניח בעצמו את התיק במקום הראוי (גבולות יעילים).

מה אתם עושים כאשר הילד יושב שעות מול המחשב ואינו הולך לחוגים ו/או לחברים?

1. מבקשים, מפצירים ועוזבים. "אין מה לעשות. זו בעיה שלו," אתם נאנחים (ויתור על גבולות).

2. צועקים, מאיימים ולאחר מכן מסתערים על המחשב ומנתקים אותו מהחשמל בחמת זעם (גבולות מוגזמים).

3. לעיתים כועסים ומאיימים לנתק את המחשב ולעיתים מרימים ידיים ולא עושים דבר (גבולות לא ברורים).

4. משוחחים עם הילד על ההשפעה המזיקה של שהות ממושכת מול מחשב, מנסים להגיע להסכם על צמצום השעות, ובכל מקרה מבהירים לו בצורה החלטית שלא תרשו יותר מכמות השעות שקבעתם (גבולות יעילים).

הצבת גבולות באופן יעיל

תיאור מקרה: כל השגיאות בהצבת גבולות לילד המציק לאחותו

במשפחה המצויה בטיפולי מרבה הילד בן השבע להציק לאחותו בת השלוש: הוא מרביץ לה, חוטף לה דברים שהיא משחקת בהם, מעליב אותה מילולית וכדומה. הצעתי להורים להשתמש בשיטה של כרטיסים צהובים ואדומים. כלומר, אם הילד ירביץ, יישלף לו מייד כרטיס אדום והוא יורחק לחדרו. אם יקלל, יישלף כרטיס צהוב, כלומר התראה. בפעם השנייה שיקלל, יישלף כרטיס אדום, כלומר הוא יורחק מיידית לחדרו. הצעתי להם להסביר לילד את מטרת פעולתם בשיחה מקדימה. בפגישה הבאה אמרו ההורים בתסכול רב שהשיטה לא פעלה כראוי. כשבדקנו את הסיבות לכך, התברר שהם עשו את כל השגיאות האפשריות:

ראשית, הם לא היו ממוקדים. בשיחה עם הילד הם דיברו על שיפור האווירה בבית כמטרת הפעולה, בעוד שמטרתה הממוקדת היא להפסיק את הצקות הילד לאחותו.

שנית, הם לא היו בהירים. האם העבירה מסר לא ברור לילד, שכן הודתה שהיא אינה רוצה למנוע לגמרי חיכוך בין הילדים, כיוון שהוא רצוי בעיניה. לכן, היא לא הבהירה חד-משמעית שכרטיס אדום יישלף כל אימת שהילד יכה את אחותו, אלא דיברה רק על כרטיסים צהובים ולא הגדירה את מספרם.

שלישית, הם לא היו עניינים. כאשר הילד החל להתווכח איתם, הם לא הצליחו לגלות אמפתיה לקושי שלו בשינוי המצב, אלא כעסו עליו וגרמו לכך שיתפוש את פעולתם איתו כמעשה ענישה שעורר אצלו רצון לנקום בהם. כמו כן, ההורים לא כתבו את ההסכם ולא תלו אותו במקום בולט בבית, כפי שהצעתי להם.

רביעית, הם לא היו נחושים. גם כאשר היה צריך להרחיק את הילד לחדרו, לא מלאם לבם לעשות זאת. גם כאשר עשו זאת, הם לא מנעו ממנו לצאת החוצה במהלך פרק הזמן שהקציבו לכך.

חמישית, הם לא היו עקביים. בגלל הקושי שלהם לקיים את ההסכם, התעלמו ההורים, ובעיקר האם, מחלק מהמקרים והגיבו רק לחלק קטן מהמקרים בהם התנהג הילד בתוקפנות כלפי אחותו.

כיצד מציבים גבולות במשפחה באופן יעיל? איך בונים לילד מסגרת ברורה וחזקה, אבל נמנעים מיצירת אווירה של הגבלה מוגזמת ומצמצום לא רצוי של עצמאותו? כיצד אפשר להצליח לייצר לילדינו גבולות הגיוניים בלי להסתבך איתם במלחמות מיותרות ובמאבקים מתישים?

להלן יוצעו חמישה מאפיינים בסיסיים של הצבת גבולות יעילה בהורות: נחישות, עקביות, התמקדות, בהירות וענייניות.

נחישות

תיאור מקרה: כאשר אם אינה נחושה, ילדיה "משגעים" אותה בקניון

אם לתאומים בני שנתיים וחצי מתלבטת האם עליה לקנות לילדיה מה שהם מבקשים ממנה כאשר היא יוצאת איתם מחוץ לבית, או שעליה להציב להם גבולות נוקשים. לכאורה, היא עושה את הדבר הנכון כאשר לפני הכניסה לקניון היא מזכירה לילדים כי הם יוכלו לבחור דבר אחד בלבד שאותו תקנה להם. מה שקורה בדרך כלל הוא שילדיה בוחרים חטיף בחנות הראשונה, אבל אחר כך דורשים ממנה משהו נוסף בחנות אחרת והיא אינה מצליחה למנוע זאת מהם. וכך מסבירה האם את הקושי העומד מאחורי התנהגותה חסרת האונים: "אני שואלת את שאלתי כיוון שרגשית אני לא מסכימה עם הדרך שבה אני נוקטת. הרי ברור שיש ביכולתי לקנות להם עוד דבר קטן במספר שקלים. כמו כן, אני אומרת לעצמי שאיננו מבלים הרבה ביחד בחנויות, אז מדוע שלא אקנה להם קצת יותר? האם אני עושה נכון כשאני מגבילה אותם, אף על פי שיש באפשרותי לקנות להם את אשר הם חפצים? האם זה לא יהפוך אותם לילדים שלא קיבלו מספיק וכל הזמן יסתכלו מה יש לחבריהם ויקנאו בהם"?

נחישות היא אולי המאפיין הקריטי ביותר מכל המאפיינים בהצבת גבולות בהורות. היא מבטאת את נכונות ההורה למחירים הכרוכים בעמידה על עקרונות חשובים ובשמירה על גבולות חיוניים. למשל, כאשר מונעים מילד להמשיך במשחק כיוון שעליו ללכת לישון, הוא ירגיש תסכול וכעס קשים, שכן רצונו הטבעי הוא להמשיך במשחק. להוריו יהיה קשה לסאת את כעסו עליהם, אך זהו המחיר הרגשי שעליהם לשלם על עמידה החלטית על שמירת גבול שהוא הגיוני בעיניהם.

"המורה של הבן שלי התקשרה אלי וסיפרה שכמה ילדים ובני ביניהם גנבו כסף מקופת הכיתה. כעסתי עליו מאוד. בדרך כלל אני לא מענישה אותו, אבל הפעם החלטתי להענישו בכך שיישאר בחדרו אחרי בית הספר. למחרת הוא חזר מבית הספר, אכל והלך לחדר שלו. הוא בכה שם כמו ילד קטן ואמר עד כמה הוא מצטער על מעשהו. האמנתי לו ובכיתי יחד איתו, כי ממש כאב לי לראות אותו כך. אבל לא ויתרתי על העונש."

גישה נחושה של הורים מעבירה לילד מסר תקיף, חד-משמעי ונקי מספקות. ילד שחווה מסר כזה יקבל ביתר קלות את הגבול שההורה יציב לו, לעומת ילד להורה מתלבט, המציב לכאורה אותו גבול אך מעביר מסר לא ודאי ולא החלטי.

תיאור מקרה: אם נחושה בקשר לארוחת ילדים במקדונלדס

מספרת אם במהלך טיפול משפחתי: "הזמנתי בשביל בני ארוחת ילדים במקדונלדס על פי בקשתו, ואולם המתנה שביקש לארוחת הילדים לא היתה באותו סניף. לכן הוא החליט שאינו אוכל את הארוחה. כעסתי מאוד, כמובן. בעבר זה היה נגמר באיומים שלי על כך שלא אקנה לו יותר אוכל במקדונלדס. הפעם אמרתי לעצמי: 'תהיי החלטית. תאמיני הפעם במה שאת אומרת לו!' בקול רם ותקיף אמרתי: "תשמע, אם אתה לא אוכל את הארוחה הזאת, זו תהיה ארוחת הפרידה שלך ממקדונלדס. אתה לא קם מהכיסא עד שאתה מסיים לאכול.' בני היקר הסתכל עלי בתדהמה, לא קם מהכיסא וסיים את ארוחתו."

נחישות מבטאת את תחושת השלמות הפנימית של ההורה

הורים חושבים שהם מפגינים נחישות עם ילדיהם בכך שהם מעירים להם, מאיימים עליהם, מענישים אותם, גוערים בהם. אולם נחישות מתבטאת פעמים רבות דווקא בהתייחסות רגועה אך תקיפה, בטון דיבור החלטי אך לא מאיים, באמירות קצרות אך חד משמעיות.

נחישות אינה מסתמכת על דחף רגעי, אלא קשורה בנושא שלגביו יש למנהיגים עמדה חזקה, מעורבות אישית ואכפתיות רבה (10). נחישות מבטאת עוצמה פנימית והיא קשורה למידת השכנוע הפנימי שלנו בעצמנו, לתחושת השלמות הפנימית שלנו. כותב על כך חיים עומר (11): "אנו מכירים את ההבדל בין מעשה שאנו עושים מתוך שכנוע פנימי לבין זה שאנו עושים ללא שכנוע או מתוך חובה. כאשר המעשה אינו מבטא את הקול האישי שלנו, אנו חשים מאולצים, מגושמים ולא שלמים עם המעשה. כאשר הוא מבטא את קולנו האינדיווידואלי, אנו מרגישים צודקים ונוכחים. אם התנהגות ההורים אינה מבטאת את צורכיהם, רגשותיהם וערכיהם, הם אינם חשים שלמים עם עצמם".

הורים שמציבים גבולות מבלי שהם שלמים איתם, אל להם להתפלא שילדיהם אינם נענים להם.לכן, הורים נחושים אינם הורים צועקים ו/או מאיימים ו/או מענישים, אלא הורים שילדיהם מרגישים שהם באמת מתכוונים למה שהם אומרים או עושים, ,"They mean business" גם בלי לצעוק ו/או להעניש.

בגיל ההתבגרות של ילדיהם, כאשר להורים כמעט אין סנקציות להשתמש בהן בהצבת הגבולות (הערה 4), נחישות הורית חיונית.

תיאור מקרה: נחישות הורים בהתמודדות עם שקריו של נער מתבגר

במשפחה המצויה בטיפולי, הנער בן השש-עשרה מרבה לשקר את הוריו כדי להתחמק מעימותים. הוא מתוודה: "אני משקר להם, כי אני יודע שהם לא ירשו לי מה שאני מבקש מהם. למשל, אם אני רוצה לנסוע לבאולינג, אני יודע שהם יגידו לי שבגלל שלא הכנתי שיעורים אני לא אסע. אז אני אומר להם שאני נוסע ללמוד אצל חבר, ובעצם נוסע לבאולינג." ההורים כמובן כועסים עליו ומסבירים לו כל פעם מחדש עד כמה זה לא בסדר, ולמה חשוב אמון במערכת יחסים בין הורים לבין ילדים. נדמה להם שהם נחושים. במהלך הטיפול הם הבינו עד כמה הם רחוקים מכך. הבהרתי להם מה הם נדרשים לעשות כדי לשדר לילד נחישות. פניתי אל האם בשאלות: "האם ברגע שנודע לך שהבן שלך שיקר, הודעת לו שמבחינתך זהו הדבר החמור ביותר שקרה ושאינך מוכנה לעבור לסדר היום לפני שתבררו את הנושא? האם דרשת ממנו להמתין בבית עד שתחזרי מהסעת ילדך הקטן לחוג כדי שתוכלו לברר את העניין? האם התקשרת לבעלך והזעקת אותו הביתה לבירור דחוף עם הבן ששיקר?" את האב שאלתי: "האם הודעת לבנך שאומנם אינך יכול מייד הביתה כיוון שאתה נמצא רחוק, אבל דרשת ממנו שלא יצא מהבית עד שתגיע?" בקיצור, ביקשתי לדעת האם הבן הרגיש שהשקר שלו הפסיק את מהלך החיים התקין, ושאין בכוונת הוריו להמשיך בשגרה עד שהנושא הבעייתי יידון וימוצה. שימו לב – אין צורך להעניש או לאיים בעונש. "בנכם צריך להרגיש את הזעזוע הרגשי שלכם," אמרתי להורים, "את הוודאות הגמורה שלכם שתבוטא בדבריכם, בתנועות גופכם, במעשיכם."

נכונות להשתמש בכוח מונעת פעמים רבות שימוש בו

הקשר בין תחושת הכוח הפנימי לבין השימוש בכוח ממשי הינו קשר הפוך: ככל שאתה מרגיש יותר כוח פנימי, כך אתה צריך פחות להשתמש בו. כך גם בהורות. הורים שמרגישים כוח מבפנים, ילדיהם ייענו להם יותר גם במשימות קשות. הורים שמרגישים חלשים מבפנים, ילדיהם יתנגדו להם יותר גם במשימות קלות.

לפעמים עצם הנחישות המשודרת לילד, ההרגשה הברורה והחזקה שההורה עיקש ומוכן "ללכת עד הסוף", עושה את שלה והילד נענה להצבת הגבול ביתר קלות.

תיאור מקרה: נחישות הורים לנתק את האינטרנט סייעה בהתמודדות עם התמכרות ילדיהם למחשב

כותבת אם: "שלושת ילדי בגיל ההתבגרות מכורים למחשב ולטלוויזיה. הם מבלים מול המסכים בין חמש לעשר שעות ביום. ההשפעה ההרסנית של שעות המחשב האינסופיותניכרת בכל תחום אצלנו. אין להם סבלנות לשבת לאכול. הם ממש בולעים את האוכל, כי המחשב 'קורא להם'. כשהם חוזרים מבית הספר הם בקושי אומרים שלום, רצים למחשב, לפני שהוא יברח….ומה על העיניים, ועל הגוף…?

והחברים? בעלי ואני ניהלנו איתם שיחות רבות בעניין זה. בסופו של דבר הגבלנו אותם לשלוש שעות 'מסכים' ביום. ואולם על אף הסכמתם לכך, הם כל פעם חוזרים לסורם. מנהלים ויכוחים בעניין, שובמסכימים ושוב מפרים את ההסכם. כמובן שהסברנו להם מה ההשלכות של שעות מסך מוגזמות וגיבינו את עצמנו במאמרים ומחקרים. הבהרנו להם שאנחנו כהורים אחראים על בריאותם הנפשית והפיזית. בסופו של דבר נמאס לנו ובכוונתנו לנתק את החיבור לאינטרנט וכמו כן להתנתק מהכבלים. אנחנו יודעים שהכי טוב הוא לדבר, אבל זה לא עוזר! כמה הזדמנויות אפשר לתת?!"

תגובתי למכתב:

"העלית נושא כאוב אצל משפחות רבות – התמכרות למחשב. אני מסכים שזוהי ההגדרה הנכונה במקרים רבים – התמכרות. מדובר בהתמכרות חדשה שממעטים לדבר עליה. אין לי ספק שתפקידנו כהורים לפעול כנגד התמכרות זו ובצורה תקיפה, ממש כשם שהיינו פועלים כנגד התמכרות לסמים! איני חושב שפעולה תקיפה מבטלת דיאלוג. מאחר שניהלתם עם ילדיכם שיחות רבות ואף הגעתם להסכמים, וכל הכבוד לכם על כך, ומאחר שלילדיכם קשה לכבד את ההסכמים, איני רואה כל בעיה שתעברו לשלב הבא. נהפוך הוא, אני רוצה לעודדכם בכך. שלב זה היה אמור להיות חלק מההסכם שלכם: מה קורה כאשר לא ממלאים את ההסכם. מאחר שנדמה לי שלא עשיתם זאת, אני מציע שיחה נוספת ואחרונה שלכם איתם, שבה תבהירו שאם בתוך יומיים-שלושה הם לא יצליחו לעמוד בהסכם שהחלטתם עליו, תנתקו את האינטרנט והכבלים. כמו כן, תאמרו שהניתוק ייבחן מחדש לאחר שבוע. במידה ויחול שינוי משמעותי בהתנהגותם, תחברו אותם מחדש. ואולם אם גם הפעם לא יעמדו בהסכם ושוב תחזורנה ההתנהגויות הבעייתיות, תנתקו שוב את האינטרנט והכבלים, והפעם הניתוק יהיה לתקופה של חודש לפחות. סוג כזה של הסכם יבהיר לילדיכם את נחישותכם לקיימו בכל מחיר. בהצלחה!"

בתגובה שלחה האם את ההודעה הבאה:

"קיבלנו את עצתך, ודחינו את ביצוע הניתוק מהאינטרנט. בשיחה עם הילדים הבהרנו להם שבפעם הבאה שההסכם לא יכובד, ננתק את האינטרנט והכבלים. בינתיים חלפו מספר ימים והילדים מקפידים מאוד לא לחרוג מהגבול הזה. קיבלנו ממך חיזוק חשוב, שאנו מוכרחים ורשאים לשים את הגבול ושהסנקציות לגיטימיות. הלוואי שלא נצטרך להשתמש בהן, אבל אנחנו מרגישים יותר חזקים לעשות זאת אם ניאלץ. אולי עצם הידיעה שלהם שאנחנו מסוגלים לעשות זאת הרתיעה אותם?"

נחישות = "ללכת עד הסוף" גם בדמיון

נחישות הורית מתחילה פעמים רבות בנכונות הורים "ללכת עד הסוף" בדמיון. בני אדם אינם מעזים לדמיין את מה שעלול לקרות ממה שהם מפחדים ממנו – בעבודה, בזוגיות, בהורות. כתוצאה מכך, פחדיהם גוברים והם משותקים בעשייה. כאשר הורים חוששים "ללכת עד הסוף" בדמיונם; כאשר הם חוששים לדמיין כיצד ייראו הדברים אם הילד יסרב להוראותיהם והם ייאלצו להפעיל כוח – הם נעשים חלשים. פעולותיהם במציאות מוכתבות על ידי הפחד הפנימי שלהם. לעומת זאת, כאשר הורים אוזרים עוז לראות בדמיונם גם את התוצאות הקשות שעלולות להיגרם כתוצאה ממהלכים שינקטו, הם נעשים חזקים. מעשיהם במציאות משוחררים מפחדים, משדרים לילד ביטחון ולכן הם אינם צריכים בדרך כלל להגיע ביחסיהם עם הילד למקומות הקשים שאליהם הגיעו בדמיונם.

תיאור מקרה: התמודדות פנימית של הורים "עד הסוף" עם "משיכת זמן" של ילדה בבוקר

במשפחה המצויה בטיפולי הילדה לומדת בכיתה ב' ומתקשה לקום בבוקר ולהתארגן לבית הספר. הוריה מתקשים להתמודד עם "משיכות הזמן" שלה. עליהם להאיץ בה כמה פעמים לקום מהמיטה. גם אחרי שהיא קמה, היא משתהה בכל פעולות ההתארגנות הפשוטות כמו צחצוח שיניים, התלבשות, ארגון התיק. ההורים מנסים לזרזה על ידי הבטחות: "אם תתלבשי מהר, נלך אחר הצהריים לחברה", או איומים – "אם לא תאכלי, לא תשבי במושב הקדמי באוטו". כאשר היא יוצאת סוף סוף מהבית, היא בדרך כלל נזכרת במשהו ששכחה (קוקייה, סרט, מפתח), ולכן מרבה לאחר לבית הספר. כאשר התבקשו ההורים לדמיין מה יקרה אם יחליטו שהם יוצאים מהבית בשעה מסוימת, בין אם הילדה מוכנה ובין אם לאו, היה להם קשה מאוד: "אני לא יכולה להעלות בדעתי מצב כזה. מה, אתה רוצה להגיד לי שנשאיר אותה לבד בבית? זה לא אחראי," נזעקה האם. "ומה נעשה אם היא לא תתלבש בזמן?" שאל האב, כאשר התעקשתי על שעת היציאה מהבית. "זו כבר תהיה בעיה שלה. תיקחו אותה כמו שהיא, בין אם היא בפיז'מה ובין אם היא בלבוש לא מתאים אחר," אמרתי בשלווה. לאחר מספר דיונים בנושא, משעה שהעזו ההורים לדמיין במוחם את המצבים הקשים ביותר האפשריים ותגובותיהם, הם נשלחו להבהיר לבתם את דרך החיים החדשה – יציאה מהבית בשעה מסוימת שנקבעה, בין אם היא מוכנה ובין אם לאו. ההורים הופתעו להיווכח שהילדה הפסיקה להילחם איתם בבוקר והיתה מוכנה במועד. נכונות ההורים במקרה זה "ללכת עד הסוף" בדמיון עם מערכת היחסים שלהם עם בתם אפשרה להם להימנע מהצורך "ללכת עד הסוף" במערכת היחסים במציאות. הילדה הרגישה את ביטחונם בעצמם ואת נחישותם ונרגעה.

עקביות

"אני יודע שהבעיה היא שאנחנו לא עקביים, ולא שהילד לא בסדר. אין לנו כוח כל ערב להקפיד שקודם יתקלח ורק אחר כך ישב לראות טלוויזיה. כתוצאה מכך הלילות נסחבים ואנחנו לא מצליחים לגרום לו ללכת לישון בזמן סביר."

עקביות בהצבת גבולות הינה המאפיין המשלים של מאפיין הנחישות. בעוד שנחישות משדרת לילד את חוזק ההורה ואת סמכותו בטווח הקצר – כאן ועכשיו – עקביות מלמדת את הילד על עוצמת ההורה וסמכותו לטווח הארוך. גישה עקבית של הורים בהצבת גבולות, משמעותה שההורה מקפיד על קיום ההוראה בכל תנאי בהווה ובעתיד. אין מצב שבו ההוראה תקוים לסירוגין. חוסר עקביות מבלבלת את הילד ופוגעת בתהליך הלמידה שלו (12). למשל, אם פעם נרשה לילד לישון במיטת ההורים ופעם לא נרשה לו, יתקשה הילד להבין מה אנחנו באמת רוצים. לכן חשוב שכאשר קובעים את הגבול, נדאג לקיימו תמיד. יתרה מזאת, אם הורים אינם מקפידים על קיום ההוראה לאורך זמן ובמצבים השונים, הילד למד שעליו להתעקש על שלו או להיאזר בסבלנות עד שהוריו יתעייפו ויוותרו (13).

מקרה אישי: עקביות בפינוי כלים למדיח

החלטנו שבביתנו החדש יפונו כלי אוכל – צלחות, כוסות, סכו"ם – לאחר הארוחה ישירות למדיח החדש שרכשנו, ולא יישארו על השולחן וגם לא בכיור. הודענו על כך לילדינו חגיגית ואף תלינו על הכיור שלט: "המקום של הכלים במדיח!" ידענו שיהיה לילדינו קשה להסתגל למצב החדש, שכן הם התרגלו לפנות את כליהם לכיור, וגם זה רק לאחר שאנו מורים להם על כך, כועסים עליהם וכיוצא באלה. בכל זאת, החלטנו לא לוותר. במשך כחודש "טרטרנו" אותם בנושא ולא הרפינו. הגבנו על כל אירוע של השארת כלים בכיור עוד פעם ועוד פעם, ללא לאות, במשך מספר שבועות. הורינו להם לחזור ולשים את כליהם במדיח, הזכרנו להם את החוק והסברנו את נחיצותו. כיום הם מקפידים ברוב המקרים לפנות את כליהם למדיח. גם במקרים בהם הם שוכחים ואנחנו מעירים להם, הם לא מתווכחים כמו בהתחלה אלא ניגשים לבצע את ההוראה. הלוואי שהיה לנו את הכוח להיות עקביים כך גם בנושאים יומיומיים אחרים…

גישה עקבית בהצבת גבולות מונעת פעמים רבות את הצורך בענישה או אפילו באיום בעונש. התגובה הצפויה של ההורים ("הרבצת שוב – וזה אומר עוד פסק זמן בחוץ") תיצור דפוס שהילד ילמד לזהותו ולקבלו גם בלי עונשים. כך הילד מבין שההורה מתכוון לקיים את הגבול המוצהר ללא סטייה, גם כאשר הדרך רצופה מהמורות וקשיים.

תיאור מקרה: עקביות בהרגלת ילד בן שנתיים לישון במיטתו

הורים המצויים בטיפולי התלבטו לגבי ילדם בן השנתיים שעדיין לא מסוגל להירדם במיטתו אלא בסלון. ההורים נהגו להעביר אותו כל לילה למיטתו. הם חששו לדרוש ממנו להירדם במיטה, שכן בנם הגיב בהתקפות זעם והם הסתבכו באיומים ובעונשים. עודדתי את ההורים להחליט על כך שלא יאפשרו לבנם להירדם בסלון וינחו אותו בעדינות ובתקיפות ללכת למיטתו, בלי איומים ובלי עונשים. ואומנם כאשר הילד נשאר בסלון נהגו הוריו לומר לו: "עכשיו היית צריך להיות כבר במיטה שלך. זהו המקום שבו ילדים נרדמים." לאחר מכן, הם הנחו אותו למיטתו. אם הילד בכה או התנגד, הם חזרו מספר פעמים וללא כעס על אותה אמירה. כחלוף כמה לילות כאלה אמר להם הילד: "אני רוצה לישון במיטה." מאז הוא נרדם במיטתו.

התמקדות

אם לילדים קטנים מספרת: "למדתי איפה להתעקש ואיפה לא. הבנתי שכאשר אני מתעקשת כל הזמן, בסוף הילדים מנצחים. הגדרתי לעצמי מחדש מהם הקווים האדומים שלי שאותם אני לא מוכנה לחצות. למשל סיכון חיים, שמירה על הבריאות, קיום סדר יום בבית. לעומת זאת, אני כבר לא מתעקשת על נושאים שבעבר התעקשתי כמו איזה חולצה ללבוש, איזה אוכל לאכול וכדומה."

יש הורים ש"יורים" לכל הכיוונים כאשר הם נכנסים הביתה: "למה האורות דולקים? למה הכלים לא במדיח? למה הנעליים זרוקות בסלון? למה עדיין לא הכנת שיעורים?" ילדיהם לומדים במשך השנים לא להתייחס ברצינות רבה מדי לגערות האלה. הם יודעים שאין מאחוריהם ממש, גם אם יהיו מלווים באיומים. הם מבינים שהוריהם "משחררים קיטור" ושאין כוונתם רצינית.

הצבה יעילה של גבולות מתחילה במיקוד הגבולות החיוניים לנו כמשפחה וכיחידים. מהם הגבולות ההכרחיים במשפחה – אלה שהם בבחינת "ייהרג ובל יעבור"? כפי שהובהר בפרק הרביעי, "חשיבה אסטרטגית בהורות", הנהגה הורית יעילה מחייבת התמקדות במעטים החיוניים ולא ברבים התפלים. כלומר, יש לעשות אבחנה בין עיקר לטפל בהצבת גבולות. לא הכול חשוב באותה מידה ולא על הכול אפשר להילחם באותה עוצמה. למשל, במקום להיכנס הביתה ולכעוס על כל דבר שזז – הבלגן, הלכלוך, האורות הדולקים – עדיף בפרק זמן מסוים למקד את המאמץ ההורי בהצבת גבול ברור אחד או שניים (לדוגמה, אכילה מלכלכת בסלון ו/או הכנה של שיעורי בית). עדיף להחליט על איזה גבולות אנחנו לא מתפשרים, ולוותר על כל השאר. כאשר לא מוצבים בפני הילד הרבה איסורים, הוא לומד לכבד את המעט שיש.

הורים מרגישים את כוחה של ההתמקדות בהצבת גבולות בגיל ההתבגרות של ילדיהם. כשהם מצליחים לעשות אבחנה בין התנהגויות מרגיזות של המתבגר שאינן קריטיות ושראוי לא להילחם עליהן, לבין התנהגויות קריטיות של המתבגר, שראוי להיאבק בהן, המתבגר מכבד יותר את הגבולות שהוריו מציבים לו. הוא מרגיש שהם מבינים ומכבדים אותו ומוכן להקשיב להם ואולי גם להיעתר להם.

אומרת אם למתבגר: "יש דברים שלא אתעמת עליהם ויש דברים שלא יעברו אצלי. למשל, כל דבר שהוא הפיך אני לא אהפוך אותו למלחמת עולם. עגיל באוזן, שיער כחול – היו וחלפו. אבל כשהוא בא עם הרעיון של אופנוע, התנגדנו נחרצות."

התמקדות דווקא בדברים המפריעים הקטנים

מקרה מיוחד אך שכיח, לצערנו, של התמקדות הוא כאשר הורים מרגישים שאיבדו את רסן ההנהגה במשפחה, שהגבולות מטושטשים וה"בלגן" חוגג. במקרה זה כדאי שההורים יתחילו להציב גבולות דווקא בנושאים מפריעים קטנים, קלים יחסית להתמודדות – ולא בנושאים חמורים שקשים להתמודדות. הצלחה בהצבת גבולות בנושאים קטנים תשדר לילד מסר הורי אמין של חוק וסדר, על אף שהנושאים הם פעוטים וחסרי ערך לכאורה. הילד יחוש שיש יד הורית מכוונת, מפקחת ואחראית. התנהגותו, גם בדברים בעלי הערך, תושפע מכך לטובה.

הרעיון שטיפול בדברים קטנים עוזר להשגת דברים גדולים מבוסס על אחת התיאוריות הידועות בסוציולוגיה: תיאוריית "החלונות השבורים". התיאוריה שפותחה על ידי זוג הקרימינולוגים ג'ימס ווילסון וג'ורג' קלינג (14), טוענת בפשטות שאם אינך מתקן את החלון השבור הראשון בבניין, הוונדאליסטים יהרסו את הבניין כולו משום שהם יחושו שמדובר בבניין מוזנח, שאינו בבעלותו של איש. תחושת ההפקרות תתפשט מהבניין אל הרחוב שבו הוא ניצב ותאותת שהכול אפשרי. תיאוריה זו שימשה בשנות התשעים של המאה הקודמת את ראש עירית ניו יורק, רודולף ג'וליאני, בטיפול בהורדת רמת הפשיעה והאלימות בעיר ניו יורק בתקופה קצרה יחסית(15). ג'וליאניהבין כי בעיות שוליות יחסית כגון גרפיטי, כניסה ללא תשלום לרכבת התחתית וקיבוץ נדבות תוקפני, שקולות ל"חלונות השבורים" ומזמינות פשעים חמורים יותר. ג'וליאני כינה עיקרון זה: "השקעת עמל רב – תמיד – בפרטים הקטנים". עם תחילת כהונתו גייס ג'וליאנישוטרים רבים, שתפקידם היה לסכל את ביצוע העבירות הקלות, שבדרך כלל לא היו מטרידות את מנוחת המשטרה. המסר ששודר בכך ברחבי העיר ניו יורק היה דרמטי, על אף שנושאי הטיפול היו לכאורה שוליים. מהפכנותה של גישה זו לא נבעה מעוצמת האכיפה, כפי שרבים חושבים בטעות, אלא דווקא ממוקדי האכיפה – הבעיות היום-יומית, השוליות לכאורה, אך אלה המשדרות מסרים חזקים של מנהיגות, חוק וסדר.

תיאוריית "החלונות השבורים" מיושמת בתחומי חיים רבים, לעיתים בלא יודעין. למשל, בתחום ההתמודדות עם אלימות במערכת החינוך מקובלת הסיסמה "אפס סובלנות כלפי אלימות", שמשמעותה התייחסות מענישה גם לגילויים קלי ערך לכאורה של אלימות, כמו התבטאויות מילוליות תוקפניות שהתעלמו מהן בעבר.

משמעות תיאוריית "החלונות השבורים" בהורות היא שלעיתים דווקא התעקשות על התנהגויות בעיתיות של הילד, שהן זניחות לכאורה אך יום-יומיות, עשויה לתרום לשמירה על גבולות יותר מאשר התמודדות עם אירועים דרמטיים וחריגים של פריצת הגבול. למשל, אם היום לא תעיר לילד על הבגדים המושלכים לרצפה, מחר לא תוכל לפלס דרכך בחדרו… לכן כדאי להורים לבחור בהתנהגות מפריעה אחת או שתיים של הילד, שאף אם אינן המפריעות ביותר, הן מספיק שגרתיות ופשוטות כדי שניתן למקד את הטיפול בהן ולהצליח.

תיאור מקרה: יישום תיאוריית "החלונות השבורים" עם ילד פרוע

במשפחה המצויה בטיפולי, ילד בכיתה ג' מרבה בהתפרצויות זעם כלפי הוריו. הוא מסוגל אף לקלל ולהכות אותם כאשר הוא מתוסכל מכך שאינם ממלאים את רצונו. גם יחסיו החברתיים מעורערים על רקע דומה. ההורים ניסו להתמודד ללא הצלחה עם תופעת האלימות של הילד. הם ניסו בטוב, בשיחות ובדיבורים. לאחר מכן ניסה האב לרסן את בנו על ידי מכות, ובכך החמיר את המצב. לאור זאת ביקשתי מההורים להפסיק לטפל בבעיות החמורות של המכות והתפרצויות הזעם, אלא לבחור בהתנהגות פשוטה, יומיומית, של בנם, שאינה מקובלת עליהם. ההורים בחרו בהתנגדות בנם להתקלח. מדובר בתהליך מייגע ומתיש, שבו הילד מושך זמן ככל יכולתו. בשלב מסוים הוא נתקף זעם וההורים עסוקים בלהרגיע אותו. ההורים קיבלו הנחייה להתעקש על הוראתם ולהתעלם מהתקפת הזעם של בנם. ביום הראשון דרש הילד מהוריו להביא לו סרט וידאו ממכשיר וידאומט, כתנאי להתקלחותו. בעבר ההורים היו נענים לו רק כדי "לגמור את הסיפור ושילך להתקלח." הפעם הם אזרו עוז וסירבו. הילד הגיב בהתקפת זעם, הכה וקילל. בעוד שבעבר ההורים היו מגיבים בהתקפת זעם משלהם, שכאמור רק החריפה את המצב, הם הצליחו במקרה זה לא להגיב ולהישאר תקיפים בהוראתם. בסופו של דבר, לאחר שהילד התקלח הם נסעו להביא סרט וראו אותו בהנאה ביחד. למחרת חזרה הסצינה על עצמה, בשינוי קל: הילד התווכח על כניסה למקלחת ודרש לראות לפני זה תוכנית טלוויזיה. ההורים שוב התעקשו, הילד כעס וזעם ו…ביצע. וכך במשך מספר ימים. לאחר שבוע החל הילד להתקלח ללא בעיות. במקביל חלה ירידה דרמטית בהתקפות הזעם האלימות שלו בתוך הבית ומחוצה לו.

כמובן שהצלחת ההורים בהצבת הגבול במקרה זה אינה מבוססת רק על מאפיין ההתמקדות ובאים בה לידי ביטוי כל שאר המאפיינים שיתוארו בהמשך. ואולם, ההתמקדות במקרה זה היתה המאפיין הקריטי. הטיפול הממוקד של ההורים בבעיה שולית לכאורה – אי הליכה למקלחת – סייע להקלה משמעותית בבעיה הגדולה – התקפות הזעם – גם ללא טיפול ישיר בה.

בהירות

"מה שיכול בכלל להיאמר, יכול להיאמר בבהירות; ומה שאין ביכולתנו לדבר בו, יש לעבור עליו בשתיקה". (לודוויג ויטגנשטיין, מאמר לוגי-פילוסופי)

"ההורים שלי לא אומרים לי ברור מה הם רוצים, אז אני מנצל את זה לעשות מה שאני רוצה. למשל, לא ברור מתי אסור לאכול בסלון. גם לא ברור מה אסור לאכול בסלון. אז כל פעם אני מתווכח איתם מחדש, ומנצח!"

גישה בהירה בהצבת גבולות משדרת לילד גבולות ברורים ובלתי מעורפלים. בהירות הגבולות היא תנאי הכרחי לתפקוד המשפחה. בעיות רבות נוצרות במשפחה כאשר הגבול מטושטש, שנוי במחלוקת. נוצר אז שטח אפור שמזמין מאבקים ומלחמות. בהירות הגבולות משודרת על ידי ההורה בדרכים רבות: בחירת המילים, נימת הקול, העוצמה, התדר, ההתכוונות שבה דברים נאמרים וכדומה.

תיאור מקרה: אימא מרימה את הקול כדי להבהיר גבולות

מספרת אם בטיפול: "לקח לי זמן להבין שהבן שלי זקוק להרגיש חזק את הגבולות, אולי בגלל שהוא היפר אקטיבי, אולי מפני שהוא בעל יצריות חזקה. בעבר הייתי משתדלת לדבר בקול שקט, מסבירה, פונה להיגיון, ושום דבר לא עזר. היום, אחרי שהבנתי שכדי להיות מובנת, הבן שלי צריך להרגיש אותי גם כשאני מדברת, אני מרימה את הקול, אומרת בצורה חזקה את מה שאני רוצה, כמו: 'תיכנס מייד ביתה, עכשיו!' והוא מבצע."

בגיל צעיר של הילדים, בהירות הגבולות משודרת על ידי מיידיות התגובה של ההורים, פעולה פיזית שלהם (אחזקת הילד, הובלתו ביד), ולפעמים גם באמצעות ענישה. למשל, במקרה של התנהגות אלימה מצד הילד, אין לחכות שהוא יכה את אחיו בפעם השלישית כדי לומר לו "זה מספיק!" הוא צריך לדעת מייד שהוא עשה משהו לא טוב. הוצאתו של הילד מהמצב האלים למשך זמן קצר (דקה או שתיים יספיקו), תהיה הדרך הטובה ביותר להרגיעו ולהבהיר לו את הקשר בין התנהגותו לבין תוצאותיה. הוא יבין שאם הוא מכה או נושך את אחיו, הוא יורחק מההתרחשות.

לעיתים, בהיעדר מילים בגיל הרך, צריך ההורה להבהיר את הגבול בצורה כואבת – לילד ולהורה.

תיאור מקרה: הצבת גבולות לשינת תינוק בן שמונה חודשים

מתייעצת אם: "הבן שלי ישן טוב מגיל שלושה חודשים. פתאום, בגיל שמונה חודשים, הלילות השקטים נגמרו. הוא התחיל להתעורר הרבה פעמים בלילה. בהתחלה הייתי ניגשת אליו, בודקת אם הוא רעב או רטוב או שאולי קר לו – אבל מהר מאוד הבנתי שהוא פשוט רוצה חברה. כשישבתי לידו הוא שמח, פטפט, שר, וברגע שיצאתי, הוא התחיל לבכות. לא הסכמתי לקחת אותו למיטה שלנו, מפני שזה היה הגבול שהצבתי לעצמי: ידעתי שאם אוותר, אצטרך אחר כך לגמול אותו גם מזה. אבל אני ממשיכה לקום אליו עשרות פעמים בלילה. זה מאוד קשה: בלילות אני נרגזת וחסרת סבלנות ובימים אני מסתובבת חצי ישנה. מה עושים?"

ההמלצה שקיבלה האם היתה לוודא שאין לבנה שום בעיה גופנית, ואם הכול בסדר פשוט להתעלם מהבכי. מוסיפה האם ומספרת: "בלילה הראשון שבו נהגתי כך היה נורא. הוא התעורר ובכה ואני ניגשתי אליו, ליטפתי אותו, נתתי לו בקבוק מים והסברתי שעכשיו לילה וכולם ישנים – וחזרתי לחדר שלי. הוא בכה עשר דקות רצוף. זה אולי נשמע מעט, אבל כשמדובר בילד שלך כל דקה נמשכת נצח. ואם זה לא מספיק, גם בעלי כעס עלי וטען שלא משאירים ילד בוכה ושאני צריכה לוותר על העקרונות שלי ולקחת אותו למיטה שלנו. למרות הלחץ של הילד מצד אחד ושל הבעל מצד שני, לא נשברתי. חיכיתי בסבלנות עד ששמעתי אותו שותה את המים, זורק את הבקבוק ונרדם. הוא ישן עד הבוקר. בלילה למחרת עשיתי בדיוק אותו דבר. הוא בכה פחות מדקה, נאנח והלך לישון. ברור לי שבאותו לילה הצלחתי להבהיר לו במעשה שמתאים לגילו את מה שלא הצליח לקלוט ממני ימים רבים – שבלילה ישנים."

הורים יכולים בקלות ליפול למלכודת של נחמדות בהורות, שתטשטש את מסר הגבולות. אם ילד מתבקש לעשות דבר מה בקול שאומר:"הי, אני נחמד, אני בחור טוב, ואני באמת מקווה שתחשוב כך. אז בבקשה, בבקשה תעשה את זה בלי לעשות בעיות," הילד יפרש זאת כחולשת ההורה ויתפוס שליטה על המצב. אם אנו רוצים שילדינו יעשו משהו, מוטב שנאמר זאת בדרך שתבהיר להם שזהו רצוננו ושאין מדובר בהצעה בלבד. כאשר לילד אין ברירה, לא צריך לרמוז לו שיש ברירה. למשל, הורה מצפה מילדו להיכנס למיטה. ההורה העייף שואל:"האם אתה מוכן למיטה?" "לא," עונה כמובן הילד. "אני חושב שאשאר ער עוד קצת," וממשיך במשחקו. לעומת זאת, הורה הפועל בגישה בהירה ייתן לילד להבין בדיוק את כוונתו:"ילדי, זה זמן ללכת לישון. האם אתה רוצה לבחור סיפור שאקרא לך או שאתה רוצה שאני אבחר אותו?" הילד יודע שזהו זמן ההליכה לישון ושעדיין יש לו אפשרות סבירה לבחירה. על כן אם הורים רוצים משהו מהילד, עדיף שלא ישאלו אלא יאמרו. מלכודת מטשטשת נוספת שהורים מרבים ליפול לתוכה מבלי משים היא השימוש המיותר במילה "בסדר?" שהם מוסיפים בסיום ההוראה. למשל, "זה זמן לעשות אמבטיה, בסדר?" הוספת "בסדר?" בסיום הוראה מבטל את סמכותה.

רצוי ללוות את הצבת הגבול בהסבר הגיוני קצר. למשל, "אסור לטפס, כי אתה עלול ליפול", "אסור לגעת במים חמים, כי זה יכאב לך", "אסור למשוך לאימא בשיער, כי זה כואב לה". רצוי גם שהצבת הגבול תלווה בהצעת חלופות, כמו למשל "אסור לצייר על הקיר, אבל אפשר לצייר על הדף", או "בארון בסלון אסור לגעת, אך בארון שלך מותר". בגיל ההתבגרות ההסבר יהיה ארוך יותר ומלווה בחלופה הגיונית: "מותר לך לשים עגיל בגבה אך לא בפה, כי זה מסכן את בריאותך".

תיאור מקרה: הצבת גבולות ברורה לשתלטנות חברתית של ילדה בת ארבע

משפחה פנתה לטיפול בגלל ילדתם בת הארבע, שתוארה כשתלטנית עד כדי התעללות בחברות שבאות לשחק עימה: קולעת להן צמות בניגוד לרצונן, דוחה אותן בגסות. לעומת זאת, היא מתנהגת למופת כשהיא הולכת לחברותיה. ההורים הונחו לשוחח עם הילדה בזמן רגיעה ולהבהיר לה את ציפיותיהם בצורה ברורה, כדלקמן: "החלטנו שגם בבית שלנו לא תציקי לילדים, כמו שאת מצליחה להתנהג בבתים של ילדים אחרים. לכן, כל פעם שתציקי אצלנו לחברה שלך נעיר לך פעם אחת בלבד. בפעם הבאה שתציקי, לא תוכלי לשחק במשך עשר דקות. לאחר מכן תוכלי שוב לנסות, ואם גם אז לא תצליחי, הילדה תלך מהבית שלנו."

יחד עם זאת, מילים רבות מדי עלולות לערפל במקום להבהיר. בגיל הצעיר, ילדים לא מבינים הסברים מורכבים. אנחנו "מאבדים" אותם די מהר משעה שאנחנו מסבירים ארוכות. כמו כן, אנו עלולים לסתור את עצמנו או לאפשר פרשנויות שונות אם נכביר מילים. לכן פעמים רבות הוראה תיתפש כבהירה דווקא כשנשתמש במספר מועט של מילים. לעיתים עדיפים מעשים על מילים כדי להבהיר את כוונתנו. למשל, השלכת גיר לפח אחרי שהילד צייר על הקיר אינה בהכרח עונש אלא הבהרת הוראה – "אין לצייר על הקיר עם גיר". יציאה מהבית בדיוק בזמן שקבענו, גם כאשר הילד מאחר, אינה עונש אלא דרך להבהיר את הגבול שעד עכשיו לא הצלחנו להבהיר באמצעות מילים: "אחריותך להיות מוכן עד שעה מסוימת ולא יותר". הורים רבים מתישים עצמם בהסברים אין סופיים, וחווים תסכול כל פעם מחדש כאשר הילד "לא מבין". אם אמרנו פעמיים ושלוש לא לדפוק את המשחק החדש ברצפה מחשש שיישבר והילד ממשיך בכך, אנחנו צריכים לקחת את המשחק ולהניח אותו במקום גבוה אולם בטווח ראייה של הילד – כדי שלא ישכח מה הוא מפסיד. הגבול הוא ברור: "כל פעם שתקלקל משחק, אני איאלץ להרחיק אותו ממך.

כדי שתוכלו לאמן את עצמכם בגישה בהירה בהצבת גבולות, ברצוני להציע לכם את התרגיל הבא.

תרגיל בגישה בהירה להצבת גבולות

לפניכם מספר מצבים בהם נדרש לתת הוראה לילד. נסחו באופן ספונטני את הוראתכם ולאחר מכן בדקו אותה מול שתי התגובות הניתנות לכל מצב: אחת מערפלת ומבלבלת והשנייה בהירה ומדויקת. אם תגובתכם מתקרבת יותר לבהירות, ציינו את עצמכם לשבח. אם היא קרובה יותר לערפול, אמנו את עצמכם בניסוחים בהירים יותר.

ההוראה הנדרשת: סידור החדר

הוראה מעורפלת: "אולי תסדר את החדר?"

הוראה בהירה: "חדרך חייב להיות מסודר בעוד חמש-עשרה דקות".

ההוראה הנדרשת: קניית דברים ביציאה לקניון

הוראה מעורפלת: "אנחנו הולכים לקניון ואני מבקשת שלא תנדנד לי בקשר לקניות, בסדר?"

הוראה בהירה: "אתה תוכל להשתמש באחד המתקנים בקניון, לאכול צ'יפס וארטיק", או "יש לרשותך עשרה שקלים ולא יותר שאיתם תוכל לקנות מה שאתה רוצה".

ההוראה הנדרשת: יציאה מהבית למטרה כלשהי (למשל, ביקור אצל רופא)

הוראה מעורפלת: "אנחנו צריכים ללכת לרופא, אז בבקשה, בבקשה, תתארגן מהר".

הוראה בהירה: "אנחנו יוצאים בעוד חמש דקות לרופא. תנעל נעליים, תסתרק ותהיה מוכן בכניסה לבית".

ההוראה הנדרשת: שמירת שקט בבית כאשר ההורה נח

הוראה מעורפלת: "אני הולכת לנוח. אני מבקשת שלא תפריעו לי, בסדר? אני מה זה עייפה…".

הוראה בהירה: "אני מאוד עייפה והולכת לנוח. אתם תשמרו על שקט מוחלט כך שאצליח לנוח".

ההוראה הנדרשת: פינוי כלים מהשולחן לאחר ארוחה

הוראה מעורפלת: "נראה לכם להשאיר ככה את השולחן בלי להוריד את הכלים שלכם?"

הוראה בהירה: "לא מקובל עלי שתשאירו את הכלים שלכם על השולחן בסיום הארוחה. עליכם ל/הורידם ולשים אותם במדיח לפני שתוכלו להמשיך לעיסוקים האחרים שלכם".

ענייניות

"אני מוצא עצמי במצב מוזר ומתסכל: אני מנסה להפסיק את המלחמות של הילד נגדי על ידי שאני נלחם בו! הוא צועק ואני צועק עליו שיפסיק לצעוק; הוא מסרב לצחצח שיניים ואני מכריח אותו להחזיק את המברשת ולצחצח את שיניו. אני בתוך מלחמה שאני לא רוצה בה, כי הרי אני בעד הילד שלי ולא נגדו!"

ילדים אינם אוהבים גבולות אף על פי שהם זקוקים להם. הם מתנגדים להגבלות על אף שהן עוזרות להם. פעמים רבות ההורה "מוסיף שמן למדורה", מגביר את מאבק הכוח של הילד כנגד הגבול שהוא מציב על ידי התנהגות רגשית לא עניינית – הוא מנסה להכניע את הילד, "לנצח" אותו. גישה עניינית בהצבת גבולות משדרת לילד שההורה אינו נגדו אלא בעד העניין עצמו – שמירה על הגבול, עשיית הדבר הראוי. לא מספיק להציב גבול ראוי; חשוב גם לעשות זאת באופן ראוי! אפשר להיות צודקים בהצבת גבול לשעת שינה של הילד, אך אם נעשה זאת בחוסר סבלנות שתיתפש על הילד כדחייה שלנו אותו, נחמיר את המצב. הקושי הטבעי של הילד להיפרד מגירויי היום-יום יוחרף על ידי תחושת ההיפגעות שלו ויגרום למלחמת עולם. למשל, אם ילדכם בן השנתיים נכנס לבור כדורים במרכז משחקים ומייד מתחיל לזרוק כדורים על ילדים אחרים, אתם יכולים לצאת מהכלים ולהתפרץ, לצעוק, להכות או להגיד לו שהוא ילד רע. לעומת זאת, תגובה עניינית תהיה להוציא אותו החוצה מהבור, לשבת איתו בחוץ ולהתבונן איך הילדים האחרים משחקים. בהמשך תסבירו לו שהוא יכול לחזור לשחק כשירגיש שהוא מוכן להצטרף לבילוי המהנה מבלי לפגוע באף אחד מהילדים.

פעמים רבות אני מציע להורים לתפוש עצמם כשוטרי תנועה המקפידים על קיום חוקים. כשם שאין לשוטרים משהו אישי נגד האזרח העובר על החוק, כך גם להורים אין משהו אישי נגד ילדם המתנהג בניגוד לחוקים שנקבעו. ההורים רק ממלאים את חובתם, את תפקידם. הם מקפידים על שמירת החוקים, ממש כמו שוטרים. אמירות כמו "אין ברירה, הכלל שהחלטנו קובע שאסור לי לתת לך לטפס על השולחן, כי אתה עלול ליפול ולהיפגע", או "אין מה לעשות, החוק במשפחה שלנו הוא שאוכלים רק ליד השולחן, וצריך להקפיד עליו", מוציאות פעמים רבות את העוקץ ממאבק כוחות מתפתח. החוק הופך להיות "האיש הרע", ולא ההורה.

שמירת כבודו של הילד היא חלק חשוב מגישה עניינית בהצבת גבולות. הצבת גבולות בצורה לא מכבדת, למשל תוך שימוש בהתבטאויות פוגעות כמו "אתה אסון" או "חבל שילדתי אותך", תשפיל את הילד ועלולה לדכא אותו או לגרום לו להילחם בהורה. לכן, למשל, גם כשהילד אינו מקיים את הוראת ההורה ללכת בזמן להתקלח, אין להשפילו על ידי הפשטתו בפרהסיה. או, למשל, אסור להורה לעבור בשתיקה על קללות מעליבות של ילדו כלפיו, אך גם אין לקללו בחזרה.

גם אמפתיה כלפי ילד היא מרכיב חשוב בהצבת גבולות על פי גישה עניינית. היא עשויה לשדר לילד בצורה הטובה ביותר שההורה אינו נגדו אלא בעדו, גם כאשר הוא מקשה עליו. הילד יאמר אז לעצמו: "נכון, הגבול שמציבים לי אינו 'כיף', אבל אני מרגיש שאבא ואימא לא נגדי. הם בעדי!" למשל, הורים שמבינים את הקושי של ילדם להיפרד מהם בגן, לא יצפו ממנו לשיתוף פעולה מיידי אלא יתחילו את תהליך הפרידה מראש, לעיתים אפילו בערב שלפני. לפני הפרידה הם יודיעו שוב לילדם כיצד יתרחש תהליך הפרידה: "אעצור את המכונית. אפתח לך את הדלת, אנשק ואחבק אותך ואפרד ממך לשלום כמו מילד גדול".

תיאור מקרה: כוחה של אמפתיה להפסיק משחק במחשב

מספר אב שבטיפולי: "הייתי המום אתמול מהיענות הבן שלי להוראה שנתתי לו להפסיק לשחק במחשב. בעבר הוא היה מגיב בהתפרצות זעם נוראה. על אף שהוא יודע את החוק, 'מפסיקים לשחק במחשב בשעה שמונה בלילה', הוא תמיד מתווכח וטוען שאנחנו לא צודקים. הפעם אמרתי לו את זה עם אמפתיה, כפי שהנחית אותי: 'השעה שמונה והגיע הזמן להפסיק לשחק במחשב. אני יודע שקשה לך להפסיק, כי זה מושך אותך מאוד להמשיך, אבל זה החוק שקבענו.' זה עבד! הוא הסתכל עלי בהפתעה, חייך ואמר: 'טוב, אבל בתנאי שאתה מקריא לי סיפור.' אמרתי לו 'ברצון,' כי זה מה שאנחנו ממילא עושים אם הוא לא מעצבן אותי. הרגשתי שהאמפתיה שלי כאילו הוציאה לו את האוויר מהמפרשים. כשהתחלתי לדבר הרגשתי שהוא רצה להתחיל להתעצבן, אבל לא היה מסוגל!"

למה קשה להורים להיות עניינים בהצבת גבולות?

הורים מתקשים להיות עניינים בהצבת גבולות כיוון שהם מונעים על ידי רגשות חזקים: הם חוששים שילדם יפסיק לאהוב אותם, ולכן מנסים לרצותו וכך מטשטשים את הגבול ומאפשרים ליצריותו של הילד להתפרץ נגדם; הם נפגעים מגישתו המזלזלת של ילדם כלפיהם, ולכן דורשים ממנו בצורה פוגעת ומשפילה; הם מרגישים חסרי ביטחון מול גישתו התוקפנית של ילדם, ולכן מנסים "להקדים תרופה למכה", לפעול מלכתחילה בכוח רב ומעצימים את תוקפנות ילדם נגדם. כאשר הורים מרגישים בטוחים בעצמם, הם רגועים ויכולים להיות עניינים.

תיאור מקרה: אימא שחשה ביטחון מצליחה להיות עניינית עם בנה, ועקב כך בנה משתנה לטובה

אם מנסה להסביר את השינוי החיובי שהתרחש בהתנהגות בנה במשפחה: "מה הביא לשינוי? אני חושבת שקודם כול השינוי היה בעמדה שלי. כאשר אניחשה ביטחון, מספיק לי שהדברים הנכונים נאמרים גם אם הבן שלי לא מקבל אותם באותו רגע. אני מצליחה להימנע ממאבקי כוח איתו, שהיו מסלימים בשל חוסר הביטחון שחשתי. קורה לא פעם שבמהלך ויכוח הוא צועק ומתנגד למהשאני אומרת (כמו לוחות זמנים להכנת שיעורים לעומת בילוי חברתי, או זמני מקלחות). אני מבהירה שזהו חלק מהאחריות שלו ושותקת. הוא מוחה עוד מספר דקות, אני ממשיכה לשתוק ואז הוא אומר מיוזמתו, 'טוב בסדר'."

שכר ועונש בהצבת גבולות

"שלל עונשים היה להם, למורי בית הספר תחכמוני: סטירות לחי וצליפות סרגל על ראשי האצבעות המושטות, טלטלת עורף והגליה אל החצר, זימון הורים והערה שחורה ביומן הכיתה והעתקת פרק תנ"ך עשרים פעם, או כתיבת 'אסור לפטפט בזמן השיעור' ו'שיעורי בית חייבים להכין בעוד מועד' בחמש מאות שורות זהות. על כל מי שכתב-ידו לא היה די ברור נגזר להעתיק בבית עמודים על עמודים 'בכתיבה תמה', או 'בכתב-יד זך כפלג מים'. מי שנתפס וציפורניו אינן גזורות או אוזניו אינן מצוחצחות או צווארון כותנתו משחיר מעט, היה נשלח בבושת-פנים הביתה, לא לפני שאולץ לעמוד מול הכיתה ולדקלם קבל עם, בקול רם וצלול: "אני הנני ילד מלוכלך / אם לא אתרחץ, עוד מעט אושלך, ישר לפח! ישר לפח!"[1]

בעבר, מבוגרים חינכו את ילדיהם בצורה פשוטה לדעת מה מותר ומה אסור: הם נתנו לילד שכר על התנהגות נאותה, והענישו אותו כאשר התנהג בצורה לא נאותה. הם לא קראו לזה "הצבת גבולות" אלא פשוט "שכר ועונש" או "גזר ומקל". וזה עבד. בפסיכולוגיה המודרנית ידועה שיטה עתיקת יומין זו כתיאורית הלמידה ההתנהגותית (הערה 2). את השכר מכנים חיזוק חיובי, ואילו העונש נקרא חיזוק שלילי.

שימוש בשכר בהצבת גבולות

"הגננת הציעה לנו לעשות טבלה לפי ימים ולהדביק בה פרצוף מחייך כל פעם שילדתנו המרטיבה תצליח לקום יבשה בבוקר. אחרי שישה פרצופים מחייכים, אנחנו אמורים לקנות לה מתנה קטנה. לי זה נראה בסדר, אבל בעלי מתנגד. הוא טוען שזה שוחד! מה נכון?"

שכר, או חיזוק חיובי, הוא כל דבר נעים או מהנה הניתן מייד אחרי התנהגות מסוימת וגורם להגברת השכיחות של אותה התנהגות (16). חיזוקים חיוביים על התנהגות טובה מעודדים אתהילד להמשיך בה כדי להסב נחת להורים ולזכות בשבחים נוספים. הורים יכולים להשתמש בחיזוקים חומריים כמו מתנות (או רישום נקודות או כוכבים ותרגומם מאוחר יותר למתנות), משחקים, כסף; או בחיזוקים חברתיים כמו חיוך, ליטוף, התעניינות, התפעלות, אמירות מילוליות חיוביות (כמו "יפה", "נכון", "כל הכבוד"). ניתן גם להשתמש בפעילות החביבה על הילד כחיזוק לפעילות אחרת שממנה הוא מסתייג. לדוגמה, "עשה קודם שיעורים ואחר כך תצפה בטלוויזיה".

חיזוקים חברתיים עדיפים על פרסים חומריים. שיחה עם ילד שבה אנחנו מביעים את הרגשתנו החיובית כלפיו, מכבדים אותו ומתייחסים אליו כבעל ערך, יכולה לחזק יותר ממתנות חומריות. למשל, הורה יכול לומר: "כל הכבוד שהצלחת לא לגעת באוכל, אפילו שרצית מאוד", או: "כל הכבוד לך שעמדת בהסכם שלנו". כאשר הילד כיבה את הטלוויזיה עם תום התוכנית ובא לאכול, אפשר להוסיף: "אני רואה שאפשר לסמוך עליך".

מקובל לחשוב שפרס על התנהגות טובה יעיל יותר מכעס או מעונש על התנהגות רעה. עונש מפסיק במקרה הטוב התנהגות רעה, אך אינו מכוון להתנהגות אחרת, חיובית. הוא גם גורם פעמים רבות למרירות ולעוינות. לכן, עדיף להתעלם מהתנהגות לא רצויה ולחזק התנהגות רצויה (הערה 3). כלומר, במקום להעניק תשומת לב לילד רק כשהוא מתנהג לא כהלכה, על ידי הענשתו, עדיף לתת לו תשומת לב חיובית כשהוא מתנהג כהלכה. למשל, כדאי לשבח את הילד כשהוא מחכה לתורו על הנדנדה, במקום להענישו כל פעם שהוא דוחף ילד ממנה.

כיצד להשתמש נכון בחיזוק חיובי?

כדי שחיזוקים חיוביים יפעלו באופן יעיל בהורות, על ההורה לשמור על מספר עקרונות:

החיזוקים צריכים להיות מדויקים וספציפיים על מעשים ופעולות. תשבחות כלליות שאינן מיוחסות לפעולה מסוימת אומנם מסייעות אבל אינן אפקטיביות דיין. תגמול הניתן על אירוע ספציפי נרשם בתודעת מקבלו ונקשר לאירוע, והוא גורם לו – במודע או שלא במודע – לחזור על אירוע זה מתוך ציפייה לתגמול (17). למשל, במקום לומר "אתה ילד טוב. כל הכבוד!" עדיף לומר: "כל הכבוד שהורדת את הכלים מהשולחן בלי שביקשנו ממך".

החיזוק חייב להיות מיידי, סמוך מאוד לאירוע עצמו כדי לאפשר למקבלו "לקושרו" בתודעתו לאותו אירוע. למשל, במקום לחכות לערב עם השבח לילד על שהצליח לקום יבש בבוקר, עדיף לשבחו מייד.

חיזוקים יש לתת על פעולות פשוטות ופעוטות ולא רק על הישגים גדולים. חשוב לחזק את הילד בתהליך הלמידה ולא רק בתוצאתו הסופית. למשל, יש לשבח את הילד על שהצליח לשבת על האסלה בשירותים, גם אם לאחר מכן הוא ממשיך לעשות את צרכיו במכנסיו.

כדאי לחזק גם את המובן מאליו בהתנהגות הילד. הורים חוששים לחזק דברים חיוביים, מובנים מאליהם, בהתנהגות הילד, פן "יקלקלו" אותו והוא יחל להתנהג בצורה שלילית. ואולם תשומת לב חיובית לא מוגזמת להתנהגויות חיוביות של הילד משמרת ומטפחת אותן. למשל, כדאי לומר לילד האחראי: "אני מאוד מעריכה את העובדה שכל יום אתה מביא הביתה את אחיך מהגן, זה עוזר לי מאוד כי אני פנויה להכין אוכל", או "כמה נעים לי לראות אתכם משחקים יפה ביחד", כאשר פתאום משתרר שקט נפלא בחדר הילדים.

כדאי להשתמש בגורם ההפתעה. כדי שהחיזוקים לא יהפכו לדבר שבשגרה והילדים יתרגלו אליהם ויתייחסו אליהם כמובן מאליו – יש להשתמש בהם בצורה כזו שיהיו בלתי ניתנים לחיזוי. למשל, במקום לומר שוב: "איזה יופי של תעודה הבאת", כדאי להציע לילד להצטרף אליכם לארוחה במסעדה.

אין להשתמש ברגשות בסיסיים של אהבה ותמיכה כמחזקים. כלומר, אין להתנות אהבת ההורה לילדו בביצוע התנהגות מסוימת מצד הילד. התניות מסוג זה הן אומנם יעילות לעיתים קרובות בשליטה (זמנית) על ההתנהגות, אך מחירן לטווח הרחוק לבריאות הנפשית של הילד גבוה מדי (16). ילדים זקוקים לתמיכה ולאהבה ללא תנאים.

הסתייגויות משימוש מוגזם בשכר

על אף ששכר הוא דבר נעים, שימוש מוגזם בו עלול לקלקל. קיימות שתי הסתייגויות עקרוניות משימוש מוגזם בשכר, ושתיהן קשורות לחשש מהתמכרות: ראשית, שכר מוגזם עלול לגרום לילדים להיות תלויים בו בהתנהגותם; שנית, הורים עלולים להתמכר לשכר כדרך חינוך.

שכר מוגזם עלול לגרום לילדים להיות תלויים בו בהתנהגותם. תגמולים חיוביים, ובאותו אופן גם עונשים, הם שיטה שבה אנו עושים דבר מה לילדים כדי שיצייתו לדרישות שלנו. המוטיבציה לביצוע התנהגות לפי שיטה זו היא אפוא חיצונית, להבדיל ממוטיבציה מופנמת. ייתכן שהדבר יעיל בהפקת תוצאות לזמן קצר (כיוון שילדים צעירים רעבים להכרה ולאישור שלנו), אך עלול להתגלות כבלתי יעיל ואף הרסני בטווח ארוך. למשל, אם אנחנו רוצים לפתח אצל הילד את ההכרה שהוא לומד עבור עצמו ולא עבורנו, אין לתת לו פרס או מתנה כאשר הוא "מביא לנו תעודה טובה" (9). במקום לתמוך בדימוי העצמי של הילד, השבח עלול להגביר את התלות של הילד בנו. ככל שנרבה לומר: " אני אוהב את הדרך בה את/ה…" , ככל שילדים יישענו יותר על ההערכות שלנו לגבי הפעולות שלהם או על ההחלטות שלנו מה טוב ומה רע, במקום ללמוד לעצב את השיפוט שלהם, הדבר יוביל אותם למדוד את הערך שלהם במונחים של מה יגרום למבוגר לחייך ולתת עוד קצת שבחים. הדבר עשוי ליצור מעגל קסמים שבו ככל שנדגיש את השבחים כך ילדים יהיו זקוקים ליותר שבחים ואנו נשבח אותם עוד יותר. באופן עצוב, חלק מילדים אלה יגדלו להיות מבוגרים שימשיכו להזדקק לכך שמישהו ילטף את ראשם ויגיד להם אם פעלו נכון או לא. תיעוד מחקרי ניכר הראה שככל שנרבה לשבח את ילדינו על מעשיהם, כך הם ירבו לאבד עניין בפעילות שעליה קיבלו את השבח. כך לצייר, לקרוא, לחשוב או ליצור מאבדים מחשיבותם ואילו לקבל את החיזוק, גלידה, מדבקה, או "כל הכבוד" נעשה מרכזי.

הורים עלולים להתמכר לשכר כדרך חינוך. חיזוקים, חיוביים או שליליים יעילים רק לגבי התנהגויות ספציפיות של הילד ואין בכוחם לשנות רגשות פנימיים או את מכלול ההתנהגות. כדי לחזק את הרגשתו הפנימית של הילד, יש צורך להתייחס למכלול האישיות ולא להתנהגות מסוימת אחת. תפקידם של הורים בחינוך הילד מורכב הרבה יותר מאשר מתן שכר (ועונש).

שימוש בעונש בהצבת גבולות

אם מתייעצת: "בתי בת שנתיים וחודש, בת יחידה ואני בהריון בחודש שלישי. היא צורחת הרבה כאשר היא לא מקבלת מה שהיא רוצה. אנחנו מזהירים אותה שאם תתנהג לא יפה נעניש אותה, וזאת אנו עושים במידת הצורך. העונש הוא שאנחנו מכניסים אותה לחדרה ומכבים את הטלוויזיה למשך שתי דקות. לאחר מכן אנחנו ניגשים אליה ומוציאים אותה מהחדר. אנחנו בסך הכול מרוצים מהשיטה, אבל הבעיה שהגננת של הבת אמרה לי שאסור להגיד לילדים בגיל הזה את המילה עונש! היא אמרה שמותר לכעוס על הילדה אבל אסור להעניש אותה. אשמח לקבל עצה איך לנהוג עם בתי,שהיא כל עולמי."

עונש או חיזוק שלילי הוא כל דבר בלתי נעים, שהפעלתו בעקבות התנהגות מסוימת גורמת להפחתת שכיחותה של אותה התנהגות (16). עונשים שהורים יכולים להשתמש בהם, החל מגיל שלוש, הם לקיחת צעצוע אהוב מהילד, מניעת ממתק, הרחקתו לחדרו לשתי דקות, הוצאתו מהקניון או מהסופר אם הוא מתפרע וכדומה. בגיל מבוגר יותר עונשים יעילים הם איסור צפייה בטלוויזיה ו/או משחק במחשב, ניתוק מהאינטרנט, שלילת זכויות לדמי כיס וכדומה. כאשר העונש ניתן בעקביות מייד אחרי ההתנהגות הלא רצויה הוא גורם להפסקה זמנית של אותה התנהגות. העונש גורם לילד אי נעימות ומבהיר לו, כי ההתעלמות מדרישות ההורה גובה ממנו מחיר (4). למשל, כאשר ילדים קטנים רבים ביניהם מי ישחק עם הצעצוע, האם מזהירה פעם אחת שאם לא יסתדרו אף אחד מהם לא ישחק עם הצעצוע. בפעם השנייה, אם האזהרה הראשונה אינה עוזרת, האם לוקחת את הצעצוע או את המשחק למשך עשרים וארבע שעות ואף אחד מהילדים לא משחק איתו. או למשל, אם ילדכם בן החמש מקלל אתכם במהלך התקפת זעם, בפעם הראשונה צריך להזהיר שאסור לקלל אך בפעם הבאה יש לשלוח אותו לחדרו לכמה דקות כדי שיירגע ולהסביר: "לא נעים לנו להיות לידך כשאתה מדבר איתנו כך."

מקרה אישי: ענישה על ידי הפחתת דמי כיס שבועיים

כשילדי היו בגילי בית ספר היסודי, הענשנו אותם בהפחתה מדמי הכיס השבועיים שקיבלו, אם התנהגו בחוצפה או לא מילאו את הוראותינו. הודענו להם על כך מראש ונהגנו לרשום את העבירות שלהם במהלך השבוע. בסוף השבוע סיכמנו את העבירות וחישבנו יחד איתם כמה צריך להוריד לכל אחד מדמי הכיס השבועיים שלו. לשמחתנו, לא הגענו למצב שהם יהיו חייבים לנו כסף… סימן שהעונש היה יעיל.

כיצד צריך להשתמש כראוי בעונש?

כדי שהעונש יעזור ולא יזיק הוא צריך להינתן לאחר שיקול דעת יסודי ולא כתגובה אימפולסיבית, במהלכה פורק המבוגר את זעמו. לכן כדאי להקפיד על מספר עקרונות במתן עונשים:

ליידע מראש את הילד על העונש ולהסבירו. חשוב שהילד ידע מראש מהי ההתנהגות שעליה ייענש. רצוי שיקבל אזהרה לפני קבלת העונש כדי שיוכל להימנע ממנו. כדאי גם לוודא שהילד מבין על מה הוא נענש ומדוע. במחקרים נמצא שהשילוב בין ענישה לבין הסבר הוביל להפחתה ניכרת בהתנהגות תוקפנית של ילדים קטנים (18). הסבר הניתן לילד מדוע נענש עוזר לו להבין מה לא היה בסדר בהתנהגותו וכיצד יוכל להימנע מהתנהגות כזו בעתיד. חשוב שהילד יבין שהעונש שהוריו מענישים אותו ניתן על התנהגות מסוימת, ואין פירוש הדבר דחייה שלו. הסבר זה חשוב במיוחד לילדים צעירים בגלל פגיעותם וחשיבתם הקונקרטית. אחת הדרכים היעילות להסביר זאת היא להפריד בין אישיות הילד לבין התנהגותו. למשל, לומר לו, "אתה ילד טוב, אבל הדרך התוקפנית בה התנהגת עכשיו לא מקובלת עלי".

לתת עונש הגיוני ולא שרירותי. חשוב שיהיה קשר בין העונש לבין המעשה שעליו נענשים. עונש שרירותי שאינו קשור למעשה שבעטיו הוא ניתן יוצר התמרמרות ולעיתים קרובות אינו משיג את מטרתו. עונש הקשור למעשה שעליו נענשים אפקטיבי יותר. למשל, אם ילד משחק כדורגל בסלון, אין טעם לאסור עליו לראות יומיים טלוויזיה אלא אפשר להחרים לו את הכדור לכמה ימים. לעומת זאת, אם ילד צפה יותר מן המותר בטלוויזיה, כדאי שלמחרת לא יצפה בטלוויזיה במקום שייאסר עליו להיפגש עם חברים. ילד שמסרב ללכת למיטה בזמן, ילך בפעם הבאה לישון חצי שעה מוקדם יותר. אם לא סידר את הצעצועים, הם יילקחו ליום-יומיים והוא לא יוכל לשחק בהם. ילד שמשחק בזמן האוכל, הצלחת שלו תילקח מהשולחן, אלא אם כן ההתנהגות הלא-רצויה תיפסק מייד.

עדיף להעניש על ידי מניעת שכר מאשר לספק לילד חיזוק שלילי. מוטב למנוע הנאה מתוכננת, כגון הליכה לים או לסרט, אם הילד לא יבצע מה שעליו לעשות, מאשר להטיל עליו עונש. מניעת התגמול החיובי היא העונש (19). לכן עדיף לומר לילד: "אם לא תסדר את החדר, לא נלך לסרט", במקום "אם לא תסדר את החדר, תקבל עונש לא לשחק בחדר".

אחד העונשים היעילים במיוחד בגיל הצעיר הוא "פסק זמן". כלומר, בידוד הילד למספר דקות בחדרו או בחדר אחר או בישיבה על כסא מסוים. אם פסק הזמן מתבצע בחדר, על ההורים להקפיד לא לאפשר לילד לצאת מהחדר בזמן "פסק הזמן" ולשחררו משם בתום מספר דקות (1). אם פסק הזמן מתבצע בישיבה על כיסא, על הכיסא להיות מוצב הרחק מכל צעצוע או גירוי מושך אחר. לעיתים מספיק פשוט לשאול את הילד מה הוא מעדיף: להפסיק את התנהגותו הלא ראויה או לשבת על הכיסא או להיכנס לחדר.

אין לאיים בעונשים שאי אפשר לעמוד בהם. הורים מרבים לאיים ואינם מממשים את איומיהם. אחת הסיבות לכך היא שאין להם יכולת לבצע את האיום. למשל, הורה מאיים על הילד שיומיים לא יצפה בטלוויזיה, אבל ההורה מגיע הביתה רק בשעות הערב. או למשל, אין טעם לאסור על ילד אחד לצפות בטלוויזיה כאשר לאחרים ניתנת רשות לכך והוא נמצא עימם בסלון.

יש להימנע ממתן עונש גופני. ענישה גופנית מעבירה לילד מסר בלתי רצוי, לפיו שימוש בכוח פיזי ו/או מכות הוא דרך לטיפול בכעסים ולפתרון בעיות. כמו כן, ילדים מפרשים את המכות כדחייה וכחוסר אהבה. יחד עם זאת, חשוב לציין שיש מחקרים (20) המוכיחים שמכה על הישבן יכולה להיחשב כמכה חינוכית בתנאים מסוימים (למשל, כשהילד מעל גיל שנתיים ומתחת לגיל שש; כשהמכה אינה חזקה מדי ואינה תכופה; בעיקר, כשהיא נעשית בשליטה ועל ידי הורים אוהבים).

הסתייגויות משימוש בעונש

אנשי חינוך והורים מסתייגים משימוש בעונשים גם בגלל חששות אישיים ומניעים רגשיים, אך גם בשל סיבות אידיאולוגיות וחינוכיות.

ראשית, שימוש בעונש הוא גירוי שלילי המלמד ילדים לפעול בשיטות שליליות וכוחניות. הורה יכול להעניש רק כל עוד הוא חזק מהילד. מה קורה כשהילד מתחזק? הוא עלול "להחזיר" להורה בהתנהגות תוקפנית ישירה (אלימות מילולית, מכות, בריחה מהבית), או בפיתוח סימפטומים תוקפניים עקיפים (הרטבה, עשיית צרכים במכנסיים). ואכן יש חוקרים שמצאו כי לענישה השפעות שליליות ביותר על ההתנהגות לטווח ארוך. ככל שההורים מפעילים יותר אלימות כאמצעי לענישת הילדים, כך גדלה תוקפנותם כנגד ילדים אחרים (21). נראה כי גישה חינוכית המבוססת על ענישה גורמת להסלמה בהתנהגות התוקפנית, הן של המחנך והן של הילד (22(.

שנית, אם לילד יש קשיים עמוקים יותר, שינוי ההתנהגות המפריעה לא יעזור. ייתכן מאוד שקשייו ימצאו את ביטויים בהתנהגות בעייתית נוספת, שסביר להניח שתצוץ במהרה. למשל, ילד שמקלל ומרביץ והוריו מצליחים להציב גבול להתנהגותו. ייתכן שלילד יש חרדות שהן המניע להתנהגותו התוקפנית. משעה שהוצב גבול להתנהגות התוקפנית הוא עשוי להתחיל להרטיב בלילה, למצמץ בעיניים וכדומה.

שלישית, ענישה עלולה להיות הדרך הקלה בשביל ההורים לפתור בעיות חינוכיות הדורשות התייחסות מעמיקה יותר. במקום להעניש באופן אוטומטי את הילד, ייתכן שעל ההורים לבדוק מחדש את דרישותיהם מהילד ולא לחפש דרכים שיגרמו לו לציית. למשל, במקום לומר לילד בן ארבע "כל הכבוד!" כדי שישב בשקט במהלך ארוחה משפחתית חגיגית, ייתכן שעלינו לשאול את עצמנו האם זה הגיוני לצפות מהילד להתנהג כך.או למשל, הרחקה אוטומטית של הילד לחדרו עשויה להיות תחליף להורה העייף והעצבני לשיחה משמעותית עם הילד על התחשבות במשפחה וכיצד הוא יכול להשיג את צרכיו בצורה מתאימה.

יחד עם זאת, לטעמי, עונש הינו כלי ראוי בהצבת גבולות והוא יעיל במיוחד לגבי ילדים צעירים. אורלי פוקס-שבתאיושולמית בלנק (4) מתארות היטב את משמעותו של העונש בעיני הילד הקטן: "בשלב ההתפתחותי שבו נמצא הילד הוא זקוק לאמצעי קונקרטי ומוחשי, משום שמכלול חוויותיו מתבסס במידה רבה על העשייה, המגע והניסיון שנקלט בחושים. אין להעלות על הדעת שהילד יחווה את סביבתו כדואגת ואוהבת בלא שייגעו בו, יחבקוהו, או יאכילו אותו. כך גם אין לצפות שיחווה את הגבולות בהיעדר אלמנטים גשמיים ומוחשיים, כמו נימת הקול הגוערת, או ענישה, שמשמשים כוח מאזן מול הדחפים העזים שלו" (שם, עמ' 36).

לכן, כל עוד ניתן להימנע מעונש, במיוחד כשמדובר בילדים בוגרים יותר, הדבר עדיף; אך במקום שצריך להשתמש בו, במיוחד לגבי ילדים צעירים יותר, יש לעשות זאת נכון.

כפי שנאמר במאפיין הנחישות בהצבת גבולות לגבי חשיבות נכונות ההורה "ללכת עד הסוף", הרי גם כאן הנכונות של הורים להשתמש בעונש מספיקה פעמים רבות להרתעת הילד מחציית גבולות וכדי לכוונו להתנהגות ראויה.במילים אחרות, אפשר לומר כי הורים היודעים כי יש בכוחם להעניש, חשים – באופן פרדוכסלי – כי יש באפשרותם לאכוף גבולות בלי להעניש את ילדיהם.

"עשה" "ואל תעשה" בהצבת גבולות יעילה בהורות:

ילדים זקוקים לגבולות. העניקו להם אותם באהבה. זכרו: אתם בעד גבולות. לא נגד ילדיכם.

היזהרו מקיצוניות בהצבת גבולות. אל תוותרו עליהם, אך גם על תגיעו לנוקשות והגזמה.

היו נחושים. אכפו את החוק בתקיפות. זכרו: הביטחון שאתם מרגישים בנכונותכם "ללכת עד הסוף" יאפשר לילד לא "ללכת עד הסוף".

היו עקביים. הגיבו באותה דרך בכל פעם שהכלל מופר והציגו דוגמה אישית בהתנהגותכם.

היו ממוקדים. הגדירו לעצמכם מספר קטן של גבולות חיוניים.

היו בהירים. השתמשו במילים ברורות ובמשפטים קצרים. זכרו שלעיתים עדיפים מעשים על מילים.

היו ענייניים. הציבו גבולות ברגיעה ולא מתוך לחץ רגשי. שמרו על כבודו של הילד ונסו להיות אמפתיים כלפיו.

שכר הוא כלי בהצבת גבולות. עדיף להתעלם מהתנהגות בלתי רצויה ולחזק התנהגות רצויה.

כאשר אתם מעניקים שכר, עשו זאת בחוכמה: היו מדויקים וספציפיים, הגיבו במיידיות, חזקו הישגים קטנים ולא רק הישגים גדולים, התייחסו באופן חיובי גם למובן מאליו בהתנהגות הילד, השתמשו בגורם ההפתעה ולעולם אל תשתמשו באהבה ובתמיכה כמחזקים. הם בלתי מותנים.

עונש הוא כלי בהצבת גבולות. עצם נכונותכם להשתמש בו תחזק אתכם ותרתיע את ילדכם.

כאשר אתם מענישים, עשו זאת בחוכמה: ידעו על העונש והסבירו אותו, השתמשו בעונשים הגיוניים ולא שרירותיים, העדיפו מניעת שכר כעונש, נצלו "פסק זמן" כעונש יעיל, אל תאיימו בעונשים שאינכם יכולים לעמוד בהם והימנעו מענישה גופנית.

סיכום

"אַל-תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר: כִּי-תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט, לֹא יָמוּת.". (משלי, כג', 13)

גבולות חשובים מאוד להתפתחותם של ילדים. הם מסייעים לארגון עולמו הפנימי של הילד, מגינים עליו מפני דחפיו התוקפניים, מפתחים את יכולתו לדחות סיפוקים, עוזרים לתהליכי למידה חברתית ולטיפוח עצמאותו ומעניקים לו תחושת שייכות למשפחה. גבולות עוזרים גם להורים, הן לצורך ביצוע תפקידם ההורי והן כבני אדם למען רווחתם האישית. הצבת גבולות מעוררת קשיים הן אצל הילדים שבאופן טבעי אינם רוצים מגבלות ושואפים לממש את רצונותיהם, והן אצל ההורים שמתקשים בתקופתנו להיות "האיש הרע" בעיני ילדיהם. כתוצאה מכך הורים עלולים לטעות ולוותר על הצבת גבולות, או להציב גבולות מוגזמים ותוקפניים, או להציב גבולות לא ברורים. הורים יכולים לשפר את יעילות הצבת הגבולות על ידי אכיפתם בנחישות ובעקביות, ובכך שיתמקדו במספר קטן של גבולות, יציגו אותם בצורה בהירה (מילולית ובלתי מילולית) ובגישה עניינית. שכר ועונש הם כלים בהצבת גבולות, ועל ההורים לדעת להשתמש בהם כראוי, בצורה מושכלת ולא אימפולסיבית על כדי שיהיו יעילים.

הערות לפרק שישי

הערה 1: בפרק הראשון, "הורים חלשים והורים… חלשים יותר", מניתי מספר סיבות לחוסר האונים הכללי שמרגישים הורים: רצונם של הורים לקרבת יתר עם ילדיהם, אובדן הביטחון העצמי הטבעי של ההורה, אובדן הגיבוי החברתי להפעלת סמכות בהורות ואי נוכחות הורית. סיבות אלה רלוונטיות גם כאן להסברת הקושי של הורים להציב גבולות לילדיהם. בפרק השני, "בין 'נבוט' ל'סמרטוט'", תיארתי מספר סיבות נוספות שגורמות להורים לוותר על סמכותם מול ילדיהם ולהיהפך ל"סמרטוטים". סיבות אלה מסבירות גם הן את הקושי הספציפי של ההורים להציב גבולות לילדיהם: הרגשת בושה, החשש לפגוע בילד, הרגשת ייאוש, עייפות ומותשות, רגשות אשמה, פחד לאבד את אהבת הילד והשלכות מעברו של ההורה.

הערה 2: על פי תיאוריית הלמידה ההתנהגותית, הביהוויוריזם (שהוגיה הם האל, ווטסון, טולמן וסקינר), ההתנהגות הינה תוצאה של התניה וחיזוק מצד הסביבה (23).

הערה 3: אחד העקרונות החשובים ביותר המסבירים כיצד נלמדת התנהגות הוא חוק ההתאמה (Matching law). על פי עיקרון זה יש התאמה בין רמתה של התנהגות נתונה לבין רמת החיזוקים הניתנים לה. לדוגמה, אם התנהגות שלילית מקבלת חיזוק אחת לכל שלוש פעמים שהיא מתרחשת (למשל, כאשר ההורה נכנע להתפרצות זעם של הילד), ואילו התנהגות חיובית מקבלת חיזוק רק אחת ל-15 פעם (למשל, על ידי מתן שבח לבקשה מנומסת) – כי אז יבחר הילד בהתנהגות השלילית בשכיחות גדולה פי חמישה בממוצע מאשר בהתנהגות חיובית (24). לכן, חשוב שהורים ירבו בחיזוקים של התנהגויות חיוביות וייזהרו מחיזוק התנהגויות שליליות.

מקורות לפרק שישי

1. כצנלסון ע. (1998), הורים וילדים ומה שביניהם, הורים וילדים. רמת גן.

2. עמית, ח'. (1997). הורים כבני אדם. תל-אביב, ספרית פועלים.

3. ויניקוט ד', ו. (1995). משחק ומציאות. עם עובד. תל-אביב.

4. פוקס-שבתאי א., בלנק ש. (2004). הורים טובים מדי, כנרת, אור יהודה

5. עמית ח. (2003). העצמה בהורות, בתוך: ר' לזובסקי וצ' בר-אל (עורכות), מסע של תקווה: ייעוץ וחינוך בעידן של אי ודאות, המגמה לייעוץ חינוכי, מכללת בית ברל: רכס.

6. טאוב ט. (1998). נשארנו ילדים. פנים, הוצאת הסתדרות המורים, פברואר, עמ' 81-88

7. Masterson, J.F. (1985). Treatment of the borderline adolescents: A developmental approach. Brunner/Magel publishers. New York.

8. מנושין, ס. (1982). משפחות ותרפיה משפחתית, רשפים, תל-אביב

9. רוזמן, מ. דיטל, מ. (1999). אינטליגנציה הורית. אח. קריית ביאליק.

10. גלוסקינוס, א'. (2003). תכונות האופי של מנהיגים שקטים. משאבי אנוש. פברואר.

11. עומר, ח'. (2000). שיקום הסמכות ההורית, תל-אביב, מודן, עמ' 1-100.

12.Goodnow, J.J. (1997). Parenting and the "transmission" and "Internalization" of values: From social-cultural perspectives to within-family analyses. In: J.E. Grusec & L. Kuczynski (Eds.), Handbook of parenting and the transmission of values (pp. 333-361), New York: Willey.

13. מייזלס, ע (2005). סמכות הושרים, סמכות מורים: היבטים תרבותיים בחברה הישראלית. החינוך במבחן הזמן 2, עורך: פלדי, א., הסתדרות המורים בישראל, עמ' 265

14. Kelling, G.L. & Coles C.M. (1996). Fixing broken windowes. New York. Touchstone.

15. ג'וליאני ר, (2002). מנהיגות, ת"א, מטר.

16. טל ק'. (2002). מקל וגזר: על חיזוקים ועונשים וההקשרים שבהם הם מופעלים. הד הגן. חוברת א', תשרי, עמ' 12-23

17. גלבוע, ג.(2005). איך להניע אנשי מכירות לביצועי שיא, סטטוס, ספטמבר, 20-26

18. Larzelere, R. E. (2001). Combining love and limits in authoritative parenting. In J. C. Westman (Ed.), Parenthood in America (pp. 81-89). Madison, WI: University of Wisconsin Press.

19. Howard, B.J. (1996). Adjusting parents on discipline: What works. Pediatrics. 98(4), 809-815

20. Larzelere, R. E. (2000). Child outcomes of non-abusive and customary physical punishment by parents: An updated literature review. Clinical Child and Family Psychology Review 3 (4), 199-221

21. Strassberg, Z., Dodge, K., Petit, G. & Bates, J. (1994). Spanking in the home and the children's subsequent aggression toward kindergarden peers. Development and Psychopathology, 6, 445-462

22. Patterson, G.R., Dishion, T.J. & Bank, L. (1984). Aggressive behavior, Family interaction: a process model of deviancy training. 10, pp. 253-267.

23. קשתי, י', אריאלי מ', ושלסקי, ש' (1997). לקסיקון החינוך וההוראה, תל-אביב, רמות.

24. אבן, י. (2005). איך מונעים התנהגות שלילית ומחזירים זמן אבוד להוראה, הד החינוך, ינואר, עמ' 18-27.

[1] עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, הוצאת כתר, ירושלים, 2002, עמ' 440

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) הצבת גבולות – הפרק השישי, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 08/19/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2012/01/26/hatzavat-gvoolot-hasefer/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *