הזעקה הלא נשמעת – מצוקת האבות במשפחה

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים כמנהיגים, מודן, 2006

והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

אתר אינטרנט: www.hamit.co.il

(פורסם לראשונה ב: החינוך וסביבו, שנתון מכללת סמינר הקיבוצים, עמ' 203-214 תשנ"ח, 1998 )

 

האם יש מצוקת אבות?

האומנם קיימת מצוקת אבות? ואם כן, האם היא שונה ממצוקת האמהות? וגם אם היא שונה, האם בכלל יש מקום להשוואה בין קשיי אבות במשפחה למצוקתן הגדולה של האמהות במשפחה?

למרות רוחות הקידמה והשוויון הנושבות בחברה, עדיין מוטלת האחריות לניהול משק הבית וגידול הילדים ברוב המכריע של המקרים על האמהות. במשפחות מודרניות רבות ממשיך דפוס ההורות המסורתי, לאמור: "אמא היא האחראית, אבא עוזר לה". מעורבות האב בגידול הילדים גדלה, אמנם, אם מרצונו בכך ואם משום יציאת האם לעבודה, ובכל זאת קיים פער גדול בין הצהרת הכוונות של האבות לבין מימושן.

מעורבות האם בגידול הילדים עדיין עומדת על 70% – 80%, גם במשפחות שבהן מנהלים שני ההורים קריירות. האימהות עובדות למעשה במשרה כפולה, כפי שקבעה הסוציולוגית המפורסמת ארלי ראסל הוצ'סצילד (Arli Hochschild, 1987), פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת ברקלי: משרה אחת בעבודה, ומשרה אחרת בבית. האבות יכולים עדיין לבחור האם ברצונם להיות שותפים בגידול הילדים ובאיזו מידה. לאמהות אין למעשה אפשרות בחירה כזאת. כמו כן, עליהן להתמודד עם מטען כבד של תחושות אשם, כאשר הן חוזרות מעבודתן מחוץ לבית, על רקע מיעוט הזמן שנותר להן בשביל ילדיהן ובני זוגן. גם כאשר האם אינה עובדת מחוץ לבית, או שעבודתה חלקית, היא תופשת בשלב מסוים את המחיר היקר ששילמה על ההשקעה הרבה בהורות. היא מבינה את הויתורים האישיים המרובים שעשתה למען משפחתה, ומצרה עליהם. אין ספק שבמובן הזה לגברים במשפחה קל יותר מאשר לנשים. אצל גברים רבים נתפשות הפרנסה והקריירה כתרומתם העיקרית למשפחה. אין עליהם עול ניהול משק הבית, וגם בתחום גידול הילדים אחריותם מופחתת, ועמה גם מופחתים תחושות הדאגה ורגשות האשמה, שכה מפותחים אצל אמהות.

להבדלים בין תחושות העומס בין אבות לבין אמהות יש גם אישוש מחקרי אובייקטיבי. במחקר השוואתי מרתק שנעשה בסוף שנות השמונים בתעשיית המכוניות "ולוו" בשבדיה, נבדקו רמות הלחץ הגופני והנפשי של מנהלים בדרגות הביניים, נשים וגברים, הן במקום העבודה והן בבית. נמצא, שבעבודה עלתה בשיעור דומה הרמה של לחץ הדם, קצב הלב והורמוני הלחץ, הן אצל מנהלים והן אצל מנהלות. אולם כשהבדיקות נערכו בביתם נמצא, שאצל המנהלים ירדה הרמה של כל הגורמים שהוזכרו והם חשו רגיעה. בו בזמן, לחץ-הדם של המנהלות נשאר ברמה שווה, בעוד שהרמה של הורמוני-הלחץ שלהן אף עלתה. עומס העבודה הכללי של מנהלות, בבית ובעבודה, גבוה בהרבה מהעומס המקביל של המנהלים.

לפני זמן הרציתי במסגרת חוג בית על נושא ספרי: "הורים כבני אדם". מתחילת ההרצאה ניתן היה להבחין בהבדל ברור בין השתתפותן הערה והחיובית של הנשים לבין הגישה הצינית והמרחיקה של הגברים. במהלך ההרצאה ביקשתי מהמשתתפים לברר לעצמם, כיצד השפיעה ההורות על חייהם ובאיזה מובן. בשלב שני נתבקשו לשתף את הנוכחים בפגישה בתחושותיהם. בדיון שהתעורר לאחר מכן התייחסו הנשים לשאלה ברצון ובהרחבה, ואילו הגברים מיעטו להגיב. בסיום ההרצאה ניגשו אלי מספר נשים ונתנו לי משוב חם ומעודד. הגברים נותרו מסויגים. ההבדל בין המשוב הברור והאוהד של הנשים בקהל לבין המשוב העמום והמתחמק של הגברים שבקהל סיקרן אותי. תהיתי: מה קרה לאבות שבקהל? האם נושא ההורות אינו מעניין אותם? האם השאלה המסוימת לא הייתה משמעותית די הצורך? לאחר מכן בדקתי עם מספר אבות שהשתתפו בהרצאה, כיצד היא השפיעה עליהם. תוצאות הבדיקה הדהימו אותי: לא רק שאבות התחברו להרצאה הרבה יותר ממה שנראה היה על פני השטח, אלא שבהתחברותם הם חשו מצוקה גדולה, מצוקה שלא הייתי מודע לה אז. אחד מאבות אלה, איש שקט וסגור, העז ואמר: "התלבטתי אם לומר זאת במהלך ההרצאה, אבל כשדיברת על הפגיעה האפשרית של ההורות בנישואין, רציתי להצביע ולומר שזה בדיוק מה שקרה אצלנו. תהליך גידול הילדים פגע בצורה קשה בחיי הנישואין שלנו". אב אחד, נבון ומוכשר במיוחד, מנהל בכיר בתחומו, היה עסוק כל השבוע בניסיון להבין מדוע לא הצליח לבצע את התרגיל שביקשתי. הכישלון לבצע את התרגיל הטרידו והוביל אותו למחשבות נוגות לגבי הורותו. מספר פעמים ביקשתי לשוחח אתו על כך, אך כל מה שהסכים לומר היה, שהוא חש תחושות כישלון כהורה. אב אחר סיפר על התחושה הקשה שליוותה אותו בסיום ההרצאה: "הגעתי למסקנה שאינני מתאים להיות הורה! התחדדה אצלי המודעות שיש לי ליקוי אישיותי, המונע ממני להיות הורה. אם אני מסתכל באומץ בראי, בדילמה של ילדים מול קריירה, הייתי בוחר בקריירה. זה עצוב, זה מדכא אותי, אבל זו האמת".

אופי מצוקת האבות – הזעקה הלא נשמעת

ככל שהתעמקתי בדבר, מצאתי עצמי מקשיב למצוקת אבות, שאינה באה לכלל ביטוי. מדובר בתופעה המיוחדת כנראה לאבות: ברים במשפחה מסתירים בקרבם מצוקה, שלעתים אינם מודעים לה, ובוודאי שאינה מבוטאת על ידיהם בצורה גלויה וישירה. כאשר נחשפת לבסוף מצוקתם, היא מתגלה כעזה וכחריפה. ידוע שקיים הבדל גדול בין אמהות לבין אבות ביכולת לבטא קשיים ובעיות. כאשר ניפגש לראשונה עם אמהות ונשאל אותן על תחושותיהן, הן תעלינה מייד מגוון של רגשות: הנאה ושמחה יחד עם צער, תסכול, חרדה ורגשות אשמה. לעומת זאת, כאשר ניפגש לראשונה עם אבות ונשאל אותם על תחושותיהם בהורות, נשמע טון רגשי אחיד וחיובי בדרך כלל: "בסדר", "קל", "סובלים בשקט", וכו'. אל לנו ללכת שולל אחרי דיבורים חיצוניים כאלה. מצוקת האבות אמיתית ועמוקה, אף אם מבחוץ איננו מסוגלים לראותה. זו מצוקתם של אנשים מוכשרים ונבונים, המצליחים רוב הזמן להסתיר את מצוקתם, הן מפני אחרים והן מפני עצמם.

תופעה דומה התגלתה על ידי ויקטור פרנקל בשנות השבעים לגבי אנשים מצליחים, בדרך כלל גברים, השרויים ביאוש. מדובר היה באנשים שחיו חברתיים פעילים והיו שרויים ביחסים תקינים עם משפחותיהם, אך גילו נטיות התאבדות. רובם ציינו שהסיבה היחידה לרצונם להתאבד הייתה ש"החיים מצטיירים כחסרי משמעות". בעקבות זאת קרא ויקטור פרנקל לספרו "”The unheard cry for meaning, שתורגם לעברית כ"זעקה הלא נשמעת למשמעות" (1982). מכאן שאלתי את שם מאמרי.

גברים בניגוד לנשים, פחות קשובים לרגשותיהם הפנימיים. גברים חיים יותר ברמת הפעלתנות והעשייה, Doing, ופחות ברמת ההוויה, Being , המאפשרת עיסוק ברגשות ובתפיסות. לכן, אבות נוטים להדחיק רגשות קשים נורמאליים הכרוכים בהורות, כמו חרדה, געגוע, חוסר אונים, החמצה, בושה וכו'. האיום הטמון עבורם באפשרות של לבוא במגע עם תחושותיהם הפנימיות כהורים כה גדול, עד שהם מעדיפים להתעלם מהן לגמרי. נוצר מעגל קסם רגשי שלילי בתוך המשפחה: הלחץ הפנימי גובר, שכן לא נעשה עיבוד משמעותי לרגשות הקשים יותר. בשלב מסוים מתפרץ הלחץ החוצה. אז מתגלים ביטויים קשים של מצוקה: תחושה של ליקוי ונכות רגשית אצל גברים נורמאליים ומתפקדים, חוסר אונים ובלבול של אנשים מבריקים ומוכשרים, דיכאון ותחושות כישלון המשתלטים על אבות מצליחים ושמחים בדרך כלל. עוצמתה של ההתפרצות מפחידה את האבות, ולכן הם משתדלים שוב להדחיק את הרגשות העומדים בבסיס ההתפרצות. המצוקה הפנימית מתחזקת, אך בד בבד גובר גם האיסור על ביטויה.

ברור שבעצם התייחסותי הגורפת ל"אבות", אני עושה עוול לאבות רבים, שהורותם הנה "אמהית" מאוד, ולכן אינם סובלים ממצוקת האבות המתוארת כאן, לפחות לא במידה קיצונית. טענתי היא, שכאשר המצוקה כן קיימת אצל אבות, היא חזקה ועמוקה, גם אם אינה מורגשת. מדובר, לכן, במצוקה שאופייה פרדוכסלי: היא זועקת אך אינה נשמעת!

הביטויים הסימפטומטיים של מצוקת האבות

קיימים שני ביטויים סימפטומטיים מובהקים של מצוקת האבות: התנתקות והתפרצויות כעס.

ביטוי סימפטומטי של המצוקה – הזעקה הנשמעת כניתוק

זו התופעה הנפוצה ביותר, שבה האב כמעט ואינו מעורב בחיי היום יום של הילד. מקובל לעסוק בהקשר זה בנזקים הנגרמים לילדים כתוצאה מהתנתקות אביהם. ברצוני לגלות אמפתיה למצוקתם הגדולה של אבות, מצוקה המסתתרת מאחורי דפוס זה. עבור אבות מסוימים, התנתקות היא הדרך היחידה לשמור על שפיותם. כאשר אבות נדחקים ממרכז חיי המשפחה לפריפריה והם אינם משלימים עם כך, הם עלולים לפעול בצורה מגושמת והרסנית כדי לחזור למרכז העניינים במשפחה. הם מנסים להגיב באמצעות הטפה, ביקורת ואף אלימות. זהו ניסיון נואש של הגברים להשמיע עצמם, כמו מעל שאגת ההמון במשחק כדורסל (1994 (Taffel,. אולם אין להם סיכוי להצליח, כי ללא נוכחות, קשה להיות הורה. אבא יכול להיות עם רצון עז להשקיע, להיות בעל נתונים נפלאים לבנות קשר עם ילד, אבל אם אינו ממלא אחר התנאי ההכרחי של "להיות שם", להיות נוכח, הוא מרוחק מכל מה שמרכיב את עולמו של הילד. כשגבר שאינו מעורב רוצה ליטול חלק פעיל בגידול ילדיו, התוצאה אינה טובה, בלשון המעטה, שכן הוא חסר ידע וכלים מתאימים. בסופו של דבר חווים אבות אלה דחייה, תחושה של לא מוצלחות, ובעקבות זאת מעמיקה מצוקתם.

למשל, אב בטיפולי, שגדל בילדותו במשפחה מסורתית ופטריאכלית. הוא משתדל לנהוג במשפחתו הנוכחית בצורה דמוקרטית, אבל הוא מרבה להיפגע מהתנהגויות ילדיו, כי הוא עדיין רגיש מאוד לכבודו ולסמכותו. הוא שומר על ריחוק מרבי מהמשפחה, יוצא מוקדם לעבודה וחוזר ממנה מאוחר, כשהוא סומך לחלוטין על אשתו בניהול חיי היומיום של הבית. כך, דווקא מתוך עמדת הריחוק שלו, הוא מצליח לשמור על חיים משפחתיים באווירה דמוקרטית יחסית. כאשר הוא מתערב, בין אם בניסיון לעזור לילדיו בהכנת שיעורי בית בין אם להכריע במחלוקות פשוטות, הוא נלחץ מהר, מרגיש תסכול וחוסר אונים ומגיב בדרכו האימפולסיבית והתוקפנית: הוא מעליב את ילדיו, מאיים עליהם וכו'. כתוצאה מכך תחושת הכישלון שלו גוברת, בידודו במשפחה גדל, והוא מתנתק עוד יותר.

בספרי "הורים כבני אדם" (1997) אני מתאר את תופעת ההתנתקות של הורים, בעיקר אבות, בגיל ההתבגרות של ילדיהם. הם אינם מצליחים לשאת את האמביוולנטיות של הרגשות המנוגדים כלפי ילדיהם – להתקרב אליהם ולהתרחק מהם בעת ובעונה אחת. הם מעדיפים, לכן, לנתק בתנועה אחת את "חבל הטבור" הקושר אותם לילדים, במקום לרופפו בהדרגה. זה מקל עליהם להדחיק את רגשות האשמה, הספקות והכאבים, המלווים תהליך הדרגתי ואיטי של פרידה.

להלן קטע מאחת הפגישות של טיפול משפחתי, שבה שח אב לנער בן 15 את מר ליבו:

"אני לא מסוגל לסבול את ההתלבטות המתמדת הזאת. או שהוא מכבד אותי בתור הורה שלו ונשמע לי, או שאני לא רוצה כל שיח ושיג איתו. לחיות כל הזמן בטלטלה המתמדת הזאת, לסגת כל הזמן מעמדות שאנחנו נוקטים כהורים, לחוות כל הזמן תחושות חוסר אונים וכשלון, זה לא בשבילי. אז אני מעדיף להתנתק ממנו לגמרי. שיעשה מה שהוא רוצה. שיבוא מתי שהוא רוצה; שילך מתי שהוא רוצה. אני לא מתערב יותר".

ביטוי סימפטומטי של המצוקה – הזעקה הנשמעת ככעס

גברים גודלו וחונכו להתייחס לעולם כולו כאל מערכת כוחנית ותחרותית, האוסרת עליהם לגלות חולשה. הם מרגישים שעמדתם תעבור פיחות, והדימוי שלהם יקבל מכה, אם יחשפו את מגבלותיהם. כיוון שאי אפשר לבטא חולשה, אבל מה לעשות, זו לעתים קיימת, היא מתורגמת לכעס. כעס הוא הרגש היחיד מבחינה חברתית המותר לביטוי עבור הגבר. גבר יכול לבטא כעס בחופשיות, מבלי להרגיש חלש, מבלי להיתפש כ"לא גברי". אבות שאינם מצליחים לבטא במשפחה רגשות של חוסר אונים, רגשות אשמה, עצב וכו', מנקזים את תחושות התסכול שלהם דרך קונפליקטים חוזרים ונשנים עם ילדיהם ובהתפרצויות כעס.

מספר אב לשני ילדים, שהיה בטיפולי:

"אני מרגיש אשמה רבה על כך שאני לא מסוגל ליהנות מהנתינה לבן שלי. אני אוהב לתת לאנשים, ודווקא לבן שלי, בשר מבשרי, אינני נהנה לתת. יש בלבי עליו כל כך הרבה כעסים. אני כועס על החוצפה שלו, על השחצנות. אני זועם על ההתייחסות הלא רצינית שלו לכל דבר. אני משתגע מהפוזה של "הכל מגיע לי". אני מבין שאין זה יעיל לכעוס, ולכן אני משתדל להתרחק מזה, לא לראות את זה, להתעלם, להחניק את הכעס. אבל בסוף זה לא מצליח. בסוף אני נשבר. הוא תמיד מצליח ללחוץ על הנקודה הרגישה שלי. כאשר הוא טוען כלפי שאני קמצן, שאני לא נותן לו מספיק דברים, זה מפוצץ אותי. חוסר הצדק המשווע, עיוות המציאות הבולט, גורמים לי לאבד עשתונות. אני צורח עליו, מטיח בו דברים קשים ביותר. ואחר כך כמובן אני מצטער, מרגיש אשמה נוראה. ומחזק את החלטתי הנושנה להמשיך להחניק בתוכי את הרגשות הקשים האלו. אני מבין שזה הרסני. זה הורס אותו וזה הורס אותי".

לעיתים הילד הרגיש יותר במשפחה חש את מצוקת אביו המסתתרת מאחורי הכעס.

מספר נער בן 14, שהגיע לטיפולי בגלל חוסר הצלחה לימודית על רקע לחצים נפשיים גדולים. הוריו אקדמאיים ועוסקים בעבודה עם אנשים:

"אבא שלי שונה ממני בכך שהוא שומר בתוכו את כל הרגשות שלו. אני רגיש מאוד, ומראה את זה, אולי יותר מדי. אבל הוא אינו מוציא כלום ממה שהוא מרגיש. אני בטוח שהוא מרגיש רגשות חזקים. רגשות של מתח, כעס, עצב וגם שמחה. אבל הוא מחזיק אותם בתוכו חזק מאוד. אני לא מצליח לדבר אתו, לא על כך ולא על דברים אחרים".

אני: ולמה אתה רוצה לדבר אתו?

"כי אני יודע שזה קשה לו. הוא לא מצליח להשתחרר מהמתח שלו. למשל, אמא שלי חוזרת ומספרת איך היה בעבודה, מה היה לה קשה, ומשתחררת מזה וממשיכה הלאה. אבא שלי, לעומת זאת, חוזר מיום עבודה עייף ומתוח ומוטרד. הוא מתיישב מול הטלוויזיה, לא אומר כלום. ואז מדי פעם הוא אומר משהו כמו: 'הגיע חשבון טלפון גדול'. ושתיקה. ברור לי שזה מעיק עליו, מרגיז אותו. אבל הוא לא אומר כלום. הוא יכול לאמור פתאום: 'גנבו לנו היום בעבודה מחשבים'. ושוב שתיקה".

אני: למה זה מפריע לך?

"להודות על האמת, כי אני מייד חושב שאולי אני אשם. אולי הוא כועס ומתוח בגללי. במיוחד אם הוא מעיר הערות כמו חשבון הטלפון הגדול וכו'. אבל בעיקר זה מפריע לי, כי אני רואה אותו סובל".

אני: מה קשה לך בכך?

"אני לא יכול לעזור לו. אני מנסה לדבר אתו אבל אי אפשר. אני אוהב אותו כל כך, ואני לא רוצה שיסבול ".

ביטויים תקשורתיים של מצוקת האבות במשפחה

מתי באים אבות במגע משמעותי יותר עם מצוקתם הפנימית? מתי הם מצליחים לתקשר את מצוקתם באופן ברור יחסית לסביבתם? הם עושים זאת בעיקר שני מצבים:

במצב משברי חמור, כשהנסיבות טופחות בפניהם, כאשר כבר אי אפשר להמשיך להשתמש במנגנוני ההדחקה וההכחשה. למשל, כאשר הילד נתפס בעישון סמים, כאשר יש תלונות חריפות על אלימות בביה"ס, כאשר הוא מאיים בעזיבת הלימודים וכו'. רק אז תופשים אבות את ההפסד האישי שלהם ואת גודל המחיר שהם ומשפחתם שילמו במהלך השנים.

בגיל מבוגר יחסית, רק אחרי שהוכיחו עצמם מספיק בחיים, רק לאחר שהם נוכחו לדעת שהם טובים די הצורך, מסוגלים אבות להתפנות לנתינה לעצמם ולסביבתם. אז עולות בקרבם שאלות קשות ומטרידות. אז הם מגלים את גודל השממה שהם חווים ביחסיהם עם ילדיהם.

מספר אב בן 50, איש מצליח וידוע, אב לשלושה ילדים, שהחל בטיפול משפחתי אצלי כאשר בנו האמצעי היה בן 16: "שנים רבות לא הייתי הורה בבית. השארתי בידי אשתי את כל האחריות לגידול הילדים, והיה לי טוב עם זה. הרגשתי, שאם אתן לעצמי להיות הורה, לא אוכל להצליח בעבודתי. אשתי אומנם התרתה בי וגערה בי על שהזנחתי את הילדים, אך התעלמתי. כיום, כשהגעתי לפסגת הקריירה שלי וכשבני הבכור עומד לפני גיוס, אני מרגיש שאני עומד לאבדו. אני רוצה לנסות ליצור איתו קשר לפני שילך סופית מהבית. אבל זה לא מצליח לי. הוא דוחה את כל ניסיונות ההתקרבות שלי. ולא פלא, כי אלה ניסיונות התקרבות מגושמים מאוד, של מי שאין לו ניסיון, על רקע משקעים הדדיים קשים. אני מאבד מהר סבלנות, מרבה להתפרץ עליו כאשר אינו נענה לי. איני יודע כיצד לדבר איתו. נדמה שאיחרתי את הרכבת, וזו תחושה איומה עבורי".

חווית הגילוי המאוחר אינה חייבת להיות כל כך דרמטית, אך עדיין כואבת ומציקה.

מנהל מצטיין, שעבד קשה מאוד כל השנים, מעיד בראיון עיתונאי כי לא נהנה אפילו מן היאכטה הפרטית שלו. והנה, אחרי 10 שנות עבודה מאומצת מאוד הוא עזב את מקום העבודה, בהמתינו להשתלב בעבודה אחרת. "מצאתי לפתע שיש לי בת בת 16. זה הדהים אותי. פתאום ידעתי שלבת שלי יש חבר כבר תקופה ארוכה, שהיא מתלבשת ומתאפרת זמן רב, שהיא מקשיבה למוסיקה מסוימת וכו'. ידעתי באופן שטחי ורופף את כל העובדות האלה. אבל אף פעם הן לא הצטרפו לכלל הבנה: יש לי בת גדולה. ואני שואל את עצמי: איפה היא הייתה כל השנים האלה? ובעיקר, איפה אני הייתי?"

מאפיין מהותי של מצוקת האבות – תחושת אי-התאמה כהורה

מהם הרבדים העמוקים יותר של מצוקת האבות? מה עומד בבסיס הסימפטומים של מצוקה זו? כיצד ניתן להבינה בהקשרים רחבים יותר? ברצוני להצביע על הבנה נוספת אחת בקשר למצוקת האבות. ברצוני להציע שאבות בתקופתנו תופשים עצמם כבלתי-מתאימים לתפקד כאבות מעורבים במשפחתם, למרות שהיו רוצים להיות כאלה, ומכאן מצוקתם. אני טוען, שכאשר אבות אינם מצליחים להיות הורים מעורבים באמת, הם תופשים עצמם כלא מתאימים להיות הורים בכלל. כלומר, הם עושים הכללה של הקושי האובייקטיבי, ומסיקים ממנו מסקנה רגשית חריפה ומרחיקת לכת.

אבות שונים מבחינה זאת מן האמהות. גם כאשר יתקשו בתפקידן כאמהות, נשים בדרך כלל לא תרגשנה שאינן מתאימות להיות הורים. הן עשויות להרגיש תסכול רב, רגשות אשמה גדולים, חרדה עמוקה ולעתים אף חוסר רצון להמשיך בתפקיד ההורה. התחושה ש"אני לא מתאימה להיות הורה", לא מוכרת בדרך כלל לאמהות. אבות יכולים כמובן להרגיש כמו אמהות: מותשים, מודאגים וכו'. אבל כאשר הם חשים שאינם מצליחים בהורות, הם יגדירו עצמם גם כלא מתאימים להורות. מדוע? כדרכם של גברים שחיוני עבורם להצליח במשימות, חשוב להם מאוד להוכיח עצמם כהורים מעורבים במשפחה. כאשר הם מתקשים בכך, או זקוקים לעזרה לשם כך, הם חווים כישלון כללי ותחושת ערך עצמי ירודה מאוד.

להלן כמה ניסוחים אפשריים של תחושת אי-ההתאמה של האבות:

"אין בכלל מה להשוות אותי היום כאבא לאיך שאבי התנהג אתי בילדותי. אני הרבה יותר מעורב וקרוב לילדים, ובכל זאת, אני לא מצליח להיות אבא מספיק טוב להם"; "אני רוצה, אבל אינני מצליח להיות האבא שהאמנתי שאני יכול להיות"; "הילדים הכי חשובים לי בעולם, אבל אני לא מצליח למצוא זמן להיות אתם. אני בא אל עצמי בטענות מאוד כבדות על כך. אני מתחיל לחשוב שאולי הם לא באמת כל כך חשובים לי"; "אני אף פעם לא אצליח להקשיב להם כמו אמא שלהם"; "יש לי הרבה טענות כנגד החינוך של אשתי, אבל אני יודע שלבד לא היה לי שום סיכוי, בעוד שהיא הייתה יכולה בלעדי"; "אני לא מבין מה עוד אני צריך לעשות – אני נוסע כל שבת למשחקים שלו, אני עוזב אותו לנפשו במה שהוא לא אוהב, ובכל זאת, הוא כל הזמן נותן לי להרגיש שאני אבא גרוע"; "אני מתבונן סביבי ורואה את הקשר הנהדר שיש לאבות אחרים עם הילדים שלהם, ואני מקנא. אני לא מאמין שאי פעם אצליח להגיע לכך"; "אני כל הזמן רב אתם, ואיני יודע איך אפשר לעשות אחרת, זה מייאש אותי".

למרות שאבות כיום רוצים בדרך כלל לפעול בצורה מעורבת יותר במשפחתם, הם תופסים עצמם – לא כל האבות ולא כל הזמן, אך אבות רבים ובפרקי זמן ממושכים – כמי שאינם מתאימים לתפקוד האבהי החדש הנדרש מהם במשפחה המודרנית. תחושת אי-ההתאמה בהורות חריפה כיום במיוחד בדור הביניים: גברים בשנות השלושים, ארבעים והחמישים לחייהם. יחד עם זאת, כפי שאראה בהמשך, גם אבות צעירים המשתדלים להיות מעורבים במשפחתם, חשופים בהמשך הקריירה שלהם בהורות לתחושת אי ההתאמה, ואף בעוצמה גדולה יותר.

ארחיב ואתאר להלן את תחושת אי-ההתאמה של אבות בהקשר לארבעה גורמים שתורמים להיווצרותה של תחושה זו בתקופתנו: העדרה של דמות הזדהות אבהית מעורבת במשפחה בעת היותם ילדים, הקונפליקט בין רצונם למעורבות במשפחה לבין רצונם העז יותר להיות מעורבים בעבודתם, עמדתן האמביוולנטית של אמהות כלפי מעורבות בעליהן במשפחה ועמדתם הביקורתית שלהם עצמם כלפי חוסר הצלחתם להפעיל מיומנויות "נשיות" יותר במשפחה.

הגורם הראשון לתחושת אי ההתאמה של אבות במשפחה כיום הוא העדרה של דמות הזדהות אבהית מעורבת במשפחה בעת היותם ילדים.

באופן מסורתי, תפקיד האב הוגדר על ידי שני מאפיינים עיקריים: 1. הצורך של האב לפרנס את משפחתו; 2. הצורך להיות האחראי על המשמעת במשפחה. טיפול בילד וטיפוחו הוגדרו בתחומה של האם (Feldman , 1982). בהתאם להגדרת תפקיד מסורתית זו, אבות היו הרבה פחות מעורבים מאשר אמהות בטיפול יומיומי בילדיהם (Kotelchuck, 1976 (Pleck, 1979 . כאשר התערבו, היה זה בעיקר כדי למשמע את ילדיהם. כלומר, רוב האבות, שמנסים כיום להיות הורים המעורבים בחינוך ילדיהם, גדלו בילדותם עם דמות אב שונה לחלוטין – אב מרוחק, לא מעורב. למעשה הם גדלו ללא אבות של ממש: אבות שהיו בעבודה או במלחמה, ואשר לא היו חלק ממשי מהמשפחה גם כאשר היו בבית. כאשר כיום הם נעשים אבות, אין להם מושג אמיתי על מהו אב, או שיש להם פנטזיה לא מציאותית של האידיאל ההורי (Pittman 1998).

טוען מורה, אב לשלושה ילדים: "אבות ובנים לעולם אינם אומרים אחד לשני את מה שבלבם. כשאנחנו רוצים לדבר רגש, אנחנו מסתבכים. אבי לא דיבר איתי רגש, אז כיצד אדע לדבר עם בני? לו היה קל יותר. פשוט ציפו ממנו להיות נוכח. ממני מצפים לא רק להיות נוכח, אלא גם לדבר?!"

ניתן לשער, שכאשר הילדים הגדלים היום יהיו אבות, הם לא יחוו את אותה מצוקה שהוריהם חווים כיום. להם יהיה מודל מתאים יותר ללמידה, מודל של אבא מעורב. מה תהיינה בעיותיהם, כאשר יגדלו? זהו נושא עתידני מרתק בפני עצמו.

הגורם השני לתחושת אי ההתאמה של אבות, הוא הקונפליקט בין רצונם למעורבות במשפחה לבין רצונם העז יותר להיות מעורבים בעבודתם.

על סף המאה ה – 21, דמות האב שונה לחלוטין מזו שהייתה בעבר ואשר תוארה לעיל. כיום נדרשים אבות להפגין נוכחות בחיי המשפחה, מבחינה פיזית וגם מבחינה פסיכולוגית. כיום אין לאבות אותו מרחב תמרון כבעבר, לצאת ולבוא כרצונם. אבהות נתפסת בימים אלה כענין מחייב וחשוב. אבות רבים מפנימים ציפיות אלה ושואפים להגשימן.

גברים מבקשים להיות מעורבים יותר במשפחתם בגלל מגוון של סיבות. בין הסיבות ניתן למנות הבנה מוגברת שלהם לתפקיד החינוכי המשמעותי שיש לאבות במשפחה; רצונם של גברים לקיים אורח חיים שוויוני עם נשותיהם, במובן הזה שגם הם יהיו שותפים יותר בחיי המשפחה; וכן התעקשותן של נשותיהם לצאת לעבודה ולפתח קריירה משלה, ובכך מכריחות אותם למעורבות גדולה יותר במשפחה.

באחד המחקרים שנעשו לאחרונה בארה"ב, התבקשו גברים לדרג לפי סדר החשיבות: מקצוע, קריירה, אהבות. גם אבות הישגיים דירגו את עניין האבהות בראש הרשימה. במחקר אחר, שנערך אף הוא בארה"ב, דיווחו 50% מהאבות כי היו מעדיפים להקדיש את רוב זמנם ומרצם לגידול הילדים, אפילו על חשבון הקריירה.

ואולם כאן מתעורר הקושי. הגבר מצפה כיום מעצמו להקדיש יותר למשפחתו, ואולם עדיין הציפייה הראשית שלו מעצמו היא להצליח בעבודה. המבחן החשוב ביותר עדיין של גבר הוא ההצלחה לפרנס משפחה ולהצליח בקריירה (נרדי, 1992). הצורך של הגבר להיות איש עבודה טוב ומכובד הנו צורך רב עוצמה, הנובע ממקור פנימי עמוק וקדום יותר מאשר הצורך להיות איש משפחה טוב (Waters & Saunders, 1996). מדוע? כיוון שגברים נוטים להגדיר את עצמם דרך יכולתם להגיע לתוצאות. הם חווים מימוש עצמי בראש ובראשונה דרך הצלחה והישגים (גריי, 1994). עבור גברים רבים, משפחה אינה נתפסת כשוות ערך לעבודה מבחינת החתירה להישגיות. נישואין ומשפחה חשובים כמובן, אבל בהעדר קריירה והישגים מרשימים, כגון הכנסה גבוהה או הצלחה מקצועית מרשימה – הם יחוו כישלון. גברים רבים אינם מתמסרים ברצינות לטיפול בילדים, כיוון שהדבר מסיח אותם ממה שנתסש בעיניהם כאתגר העיקרי, טיפוח הקריירה.

מספר אב פתוח במיוחד, במהלך טיפול זוגי אצלי:

"אף פעם לא התרגשתי מילדים. תמיד חשבתי שאפשר לחיות בלעדיהם, ועד היום אני מרגיש אותם כנטל. הילדים הם המחיר הכבד ביותר של הנישואין, עבורי על כל פנים. המועקה גדולה מכיוון שאני אדם אחראי, ומילדים אי אפשר להתגרש, כמו מאישה. כאשר הם נולדו, לא הרגשתי שזה נפלאות הבריאה עבורי. הרגשתי שנוסף עול על צווארי. עבדתי ביום ולמדתי בלילה, וכל רעש סביבתי היה מיותר ומפריע. ואיזה רעש סביבתי הילדים עושים! יותר מאוחר, כשגם התחלתי לפתח ממש את הקריירה שלי, זה הפך להיות מסובך עוד יותר בשבילי. לכן, כמה שזה ישמע קשה, הייתי שמח להסתדר בחיים בלעדיהם".

גם אצל אבות פחות קיצוניים מאשר אב זה, נוצר קונפליקט קשה של חלוקת משאבי הזמן בין העבודה לבין המשפחה. הם לחוצים משני הכיוונים: ממקום העבודה, הדורש מהם בעולמנו התחרותי דרישות חמורות וקשות, ולגביו הם חשים אחריות כבדה כמפרנסים וצורך חזק, כאמור, להצלחה; ומהמשפחה, הדורשת את מעורבותם הרבה יותר, ובה גם הם רוצים להצליח להיות מעורבים נכון יותר. הם נקרעים בין רצונם להוכיח עצמם בעבודה לבין רצונם להוכיח עצמם במשפחה.

מתאר זאת בציוריות רבה אב, שהוא איש עסקים מכובד: "כל בוקר כשאני יוצא לעבודה, אני מרגיש כאילו אני נוטל עמי סכין קומנדו ויוצא למלחמת הישרדות בעולם תחרותי יותר ויותר. אני חייב להיות ממוקד בהתמודדות הקשה בעבודה. אסור לי, כך אני מרגיש, לבזבז אנרגיה על מלחמות מיותרות מבחינתי, במושגים של עשיית שיעורים על ידי ילדי ומילוי חובות הבית על ידם. יחד עם זאת, הילדים והמשפחה חשובים לי מאוד. מה עושים?"

נסכם ונאמר, שסיבה נוספת לתחושת אי-ההתאמה של אבות במשפחה היא הפער בין רצונם המוצהר להיות מעורבים במשפחתם, לבין רצונם הגלוי והסמוי להשקיע יותר בעבודתם. גברים ונשים כאחד מתמודדים בתקופתנו עם הקושי לאזן בין דרישות העבודה לבין דרישות המשפחה. אולם בעוד שהכרעתן הפנימית של אמהות היא, ברוב המקרים, לטובת המשפחה, הרי הכרעתו הפנימית, המודעת או הבלתי מודעת, של האב היא לטובת העבודה, הקריירה. ככל שרצונותיו הפנימיים המנוגדים של האב חזקים יותר, הקונפליקט יהיה קשה יותר, ותחושת חוסר-ההתאמה עלולה לגדול. ככל שרצונות אלו או אחד מהם יהיו חלשים יותר, הקונפליקט יהיה חלש יותר, ותחושת חוסר-ההתאמה קטנה יותר.

הגורם השלישי לתחושת אי-ההתאמה של אבות היא עמדתן האמביוולנטית של אמהות כלפי מעורבות בעליהן במשפחה.

אמהות תורמות למצוקת בעליהן בגלל עמדתן האמביוולנטית לגבי מעורבותם של האבות במשפחה. מצד אחד, הן מזמינות את הבעל להיות מעורב בהורות כדי להקל על עצמן וכדי לשפר את יחסיהם של הילדים אתו. מצד אחר, לא קל להן לוותר על תפקידן המסורתי, והן חוסמות, במודע או שלא במודע, את מעורבות בעליהן במשפחה. הן יכולות, לדוגמה, להשאיר את האב מחוץ לקבלת החלטות חשובות במשפחה בטענה כי "בין כך ובין כך לא איכפת לו, אין לו זמן" וכו'; או לבקר אותו, כאשר סגנון ההורות שלו שונה מסגנונן: "הוא תמיד צועק עליהם, ולכן עדיף שלא יעשה כלום מאשר יקלקל"; או להטיל ספק תמידי ביכולתו לטפל בצורה אחראית בגידול הילדים: "שאשאיר אותו פעם אחת לבד בבית אתם. שומו שמיים מה יקרה כשאחזור. הוא בוודאי ישכח להאכיל אותם, שיעורים הם בטח לא יעשו, אלא יראו יחד אתו סרט טלוויזיה" .

מספרת אם ותיקה: "אם הייתי צריכה להתחיל הכל מחדש, אחד הדברים הראשונים שהייתי עושה זהלהשאיר את בעלי יום שלם עם הילדים בבית, בין אם היה רוצה בכך ובין אם לאוו. כל השנים "קיטרתי"על כך שהוא לא מעורב, אבל בעצם לא נתתי לו סיכוי אמיתי לכך. מדוע האמנתי לו כשטען בתוקף, שלאיוכל להישאר לבד עם הילד, מכיוון שלא ידע מה לעשות אתו כשיבכה? שנינו ידענו שזה שקר. מדוע שיתפתי פעולה עם הטענה שלו, שהוא לא יכול לקום לילד בלילה, מכיוון שהוא אינו מסוגל לשמוע אותו? שנינו ידענו שכאשר זה חשוב לו, הוא מתעורר כמו פנתר. ובכל זאת שתקתי. אז היום הייתי עושה את זהאחרת. הייתי מבהירה בצורה חד-משמעית לי ולו, שגם הוא שותף על יד כך שפשוט לא הייתי שם. היום אני בטוחה שהוא היה מסתדר".

לעיתים הדרך הנוקשה שבה מעבירות אמהות את הפיקוד על הבית לבעליהן, מתוך עייפות ותסכול, גורמת לתוצאה שלילית מאוד.

מספר אב לשני ילדים, שהגדול ביניהם בכיתה ד', ושהוא בעל מקצוע חופשי מכובד:

"אני חוזר הביתה מאוחר מאוד, ומיד כשאני נכנס בדלת אני שומע מאשתי על הדברים הנוראים שהבן שלנו עשה: שוב התחמק מלהכין שיעורים בשעות אחה"צ; סירב להישאר כמה דקות בבית עם אחותו הקטנה. אני מבין את אשתי, שמתמודדת עם הבעיות האלה מהבוקר. אומנם גם היא עובדת, אבל היא מתחילה את עבודתה מאוחר ממני וחוזרת הביתה מוקדם ממני. היא למעשה בקו החזית עם הילדים. אבל בכל זאת, להפיל הכל עלי, כשאין לי מספיק מידע על מה שקרה במשך היום? ועוד כשאני עייף ועצבני!? כמובן שאני שואג על הבן שלנו ותובע ממנו שיכין את שיעוריו. לא חשוב מי מנצח בסופו של דבר, ואם הוא כן מתיישב בשעה 21.00 להכין שיעורים או לא – אני תמיד מפסיד. אני מרגיש ששוב נכשלתי כהורה. רציתי שיהיה לנו קצת נעים ביחד בזמן הקצר שאני בבית, והנה שוב אני מוצא עצמי בתפקיד האיש הרע".

לעיתים חששותיהם הטבעיים של אבות מלעשות טעויות ולהיכשל במשימה שנתפשת כקשה, להחזיק תינוק בידיים, לעודד ילד רגיש וכו' – מפורשים על ידי נשותיהם כהסתייגות האבות ממעורבות בהורות. הן מגיבות על כך בכעס וחוששות עוד יותר לשתפם במלאכת ההורות הרגישה. בהקשר זה כדאי לציין את התופעה המעניינת והלא מפתיעה של אבות גרושים, שלפתע מגלים את יכולתם המלאה לתפקד כהורים מועילים ויעילים, אפילו בנושאים "אימהיים" כמו חיתול, מתן תרופות, הליכה למורה וכו'.

נסכם נקודה זאת בקצרה: ככל שעמדת האמהות בעד מעורבות האב הנה עמומה יותר, משתמעת לשתי פנים וביקורתית – כך תגדל תחושת אי ההתאמה של אבות במשפחה, ועמה גם מצוקתם.

הגורם הרביעי לתחושת אי-ההתאמה של אבות, הוא עמדתם הביקורתית שלהם עצמם כלפי חוסר הצלחתם להפעיל מיומנויות "נשיות" יותר במשפחה.

בעוד שבעבר יכלו אבות להרגיש עצמם כבעלי יכולת וכמוצלחים בהורות על ידי שימוש בכישורים הוריים "גבריים" במהותם, כמו גישה סמכותית והירארכית, פעולה אינדיבידואלית ללא התייעצות, תביעה להישגיות בכל מחיר ועוד, הרי כיום, במשפחה המודרנית, כישורים אלה אינם מתאימים יותר. באווירה הדמוקרטית והליבראלית השוררת בחברה המודרנית, נדרשות מיומנויות תפקוד אחרות. כדי שאבות יצליחו להיות מעורבים בגידול ילדיהם במשפחה של היום, הם נדרשים להשתמש בכישורים "נשיים" במהותם כמו הקשבה, אמפתיה, ביטוי רגשות, שיתוף וכו'. לכישורים ה"גבריים" המסורתיים אין כיום הרבה "קונים" – לא במשפחה ואפילו כבר לא בעבודה. למקומות העבודה חדרה אפנת הניהול "הנשי", המדגישה עבודת צוות, זרימה חופשית של אינפורמציה, תקשורת בין אישית גלויה, הקשבה, אמפתיה, רגישות וכו'. מיומנויות נשיות אלו אינן הצד החזק של גברים, לא בעבודה וגם לא במשפחה.

למרות ההתפתחויות שחלו בתפקידי המינים, עדיין האבות הם אלה – בדרך כלל – שמגלים, יחסית לאמהות, פחות רגישות, דורשים מהילדים להסתגל למציאות הקשה ומגלים פחות הבנה והזדהות איתם לכן, האב המודרני, המנסה להפעיל מיומנויות רגשיות נשיות כאלה ואחרות במשפחה, מתאכזב פעמים רבות מעצמו. הוא חווה בביקורתיות את חוסר ההצלחה של עצמו, גם אם לא יודה בזה בריש-גלי. כתוצאה מכך אבות תופשים עצמם יותר ויותר כלא-מתאימים לבצע את מה שנתפש בעיניהם כרצוי וכחשוב – להיות מעורבים במשפחתם.

ידוע שאבות מצליחים ליצור קשר עם ילדיהם בעיקר דרך פעילות – בין אם זו פעילות גופנית ובין אם זו פעילות משחקית. זהו ממצא החוזר על עצמו במרבית המחקרים. כאשר הילדים צעירים, מצליחים אבות ליצור קשר טוב עם ילדיהם בדרך זו, בגלל הצורך של הילד במשחק ובפעילויות גופניות. ואולם ככל שהילד גדל, סגנונו המשתעשע והמפעיל של האב מאבד בהתמדה מקסמו ומיעילותו. ילד בן שמונה או תשע עשוי להתרגז כשאביו מתגרה בו, או להשתעמם מהסגנון של "אני אתפוס אותך", שאביו משתמש בו. אי-התאמה זו מגיעה לשיאה כשהילד מגיע לגיל ההתבגרות. ממחקרים עולה, שמתבגרים בני שני המינים ממשיכים לפנות לאמהותיהם כשהם מחפשים אינטימיות או צרכים אחרים, ומעדיפים אותה בנושאים שדורשים רגישות ואמון. הסגנון המשתעשע והמתבדח שמשרת את האב בשנות חייהם הראשונות של הילדים, עשוי להרחיק את המתבגרים, כיוון שנדמה להם שהאב אינו מתייחס ברצינות למחשבותיהם וצורכיהם. אם האב ימשיך לדבוק בתפקידו המסורתי כמשליט הסדר והמשמעת בבית ולא יפתח צורות תקשורת "רכות" יותר, הוא עשוי לאבד לחלוטין את הקשר עם ילדיו. מבחינתו של המתבגר, האב הוא ההורה הקשוח והמרוחק יותר. תחושה זו מגבירה את נטייתם של המתבגרים לתקשר באופן תכוף ואינטימי יותר עם האם, מה שמעצים את תחושת הריחוק והמתח בין האבות לילדיהם (רוברטס ומוזלי, 1996).

אולם חשוב להבין, שלסגנון האבהי יש יתרונות גם בעידן המודרני. זאת בתנאי שנשנה את זווית ראייתנו על התנהגות האבות, ונצליח לבחון אותה בעין אוהדת יותר. יתרונות הסגנון האבהי יכולים לבוא לידי ביטוי דווקא בגיל ההתבגרות של הילדים. כך למשל, הטיפוח המתמשך של האם עלול לשמר את הקשר הילדותי של הילד למשפחה, בשעה שסגנונם המרוחק והמרחיק של האבות יכול לעודד הגדרה עצמית נפרדת של המתבגרים. לאב יכול להיות תפקיד חשוב בשיגורו של המתבגר לחיים עצמאיים. אולם עד כמה אבות חווים בצורה חיובית את יכולתם זו? עד כמה בני משפחה אחרים מעריכים יכולת זו?

דוגמה אחת לכך היא משפחה שבטיפולי, בה שני ההורים עובדים ולבנם בן ה 14 ישנם קשיים לימודיים וחברתיים. האם מתארת בצורה קשה את היחסים בין האב לבן. היא טוענת כלפי האב, שהוא מהיר חמה, כועס כל הזמן על הבן, מתבטא כלפיו בסגנון מעליב כמו "שום דבר טוב כבר לא יצא ממך", ונותן לו באופן כללי להרגיש שהבן מאכזב אותו. האב אינו מגיב כלפי האשמותיה של אשתו, אך מתנער מכל אחריות לקשיים של הבן, ואף מפחית מעוצמת הקשיים של הבן. בפגישה שקיימתי עם הבן, הוא הודה שהערכת אביו אכן חשובה לו, והוא מנסה להרשימו. הוא אישר שאביו לעיתים מאוכזב ממנו, אך טען בתוקף שאביו אינו מבטא אכזבה זו בהתפרצות מילולית. "אני יודע שאם אני מביא לו ציון שלא מוצא חן בעיניו, הוא פשוט לא יאמר לי כלום, ויביט בי במבט שממנו אבין שהוא מאוכזב". הבן הסביר שהוא רואה זאת בחיוב! בזכות רצונו לזכות בהערכת אביו, הוא טורח להשקיע יותר. אכזבת אביו דוחפת אותו, כך הוא אומר, למאמצי שיפור עצמיים יעילים.

לסיכום גורם זה: תחושת אי-ההתאמה של אבות בהורות תהיה קטנה, או שתיעלם לגמרי, אם יתאמנו משלב מוקדם בהורותם במיומנויות נשיות, או אם יהיו מצוידים מראש במיומנויות אלה. לעומת זאת, מי שאינו מגיע להורות מצויד במיומנויות "נשיות", מי שמבקר עצמו קשות על חוסר הצלחתו להפעיל מיומנויות אלה ומי שאינו מעריך את יכולויותיו האחרות בהורות – תחושת אי-התאמתו תהייה גדולה, ועמה יגברו מצוקתו.

סיכום

ניסיתי להתייחס באמפתיה לאבות במשפחה. טענתי שאצל אבות רבים קיימת מצוקה נפשית שהם מתקשים לבטאה. יש שהיא מוסתרת מאחורי מעטה של היצמדות לדפוסים קיצוניים של הפעלת תקשורת כוחנית ולעיתים אלימה במשפחה; יש שהיא נעלמת בעטיים של נסיגה וויתור בכלל על נוכחותם הפסיכולוגית במשפחה. ניסיתי להראות, שתחושת אי-התאמה שחשים אבות בקשר לתפקידם המעורב במשפחה, מהווה מרכיב רב עוצמה במצוקתם. הצבעתי על ארבעה מרכיבים התורמים לתחושת אי-התאמה זו: העדרה של דמות הזדהות מעורבת במשפחה בעת הילדות, קונפליקט בין רצונם של האבות למעורבות במשפחה לבין רצונם העז יותר להיות מעורבים בעבודתם; עמדתן האמביוולנטית של אמהות כלפי מעורבות בעליהן במשפחה; ולבסוף, עמדתם הביקורתית של האבות עצמם כלפי חוסר הצלחתם להפעיל מיומנויות שנתפסות "נשיות".

ולסיום ממש, למדתי בעבר מגב' רינה כהן, מהאגף לחינוך מבוגרים במשרד החינוך, התרבות והספורט, על קיומן של ארבע לשונות של כאב, המוזכרים בספר שמות, פרק ב', בהקשר למצוקת בני ישראל במצריים, ואלו הן: אנחה, המתקיימת ביני לבין עצמי; זעקה, שכבר נשמעת גם על ידי הזולת; שוועה, הנשמעת מקצה עולם ועד קצהו ואחריה כבר אין כוח; ונאקה, שיאו של הכאב, והדממה שבתוך הכאב. האם נצליח להקשיב לקול הכאב של אבות במשפחה, אבות שאינם יודעים לבטא יותר מאשר אנחה, ואולי כבר הגיעו לשלב הנאקה? האם נשכיל להקשיב לזעקה הלא נשמעת של מצוקת האבות ולהיענות לה?

מקורות

1. גריי ג'ון, גברים ממאדים ונשים מנוגה, אור-עם, 1994

2. עמית חיים, הורים כבני אדם – להיות הורים שטוב להם, ספרית פועלים, 1997

3. פראנקל ויקטור, הזעקה הלא נשמעת למשמעות, דביר, 1982

4. רוברטס פול ומוזלי ביל, חשיבותה של האבהות, פסיכולוגיה היום, מאי/יוני, 1996

5. Feldman, L. B. Sex roles and family dynamics. In: F. Walsh (Ed.), Normal family processes. New York: Guilford, 1982

6. Hochschild Arli, The second shift, 1987

7. Kotelchuck, M. The infant’s relationship to the father: Experimental evidence. In: M.E. Lamb, (Ed.), The role of the father in the child development. New York: Wiley.

8. Pittman Frank, Bringing up father, Networker, May-June, 1998

9. Pleck, J. H. Men’s family work: Three perspectives and some new data. The Family Coordinator, 28, 481-488, 1979

10. Taffel Ron, The power of two, Networker, September/October.1994

11. Waters David & Saunders Terry, I gave at the office, Networker, March/April 1996

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) הזעקה הלא נשמעת – מצוקת האבות במשפחה, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 11/17/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2012/01/26/hazeaka-halo-bishmaat/

תגובה אחת על הפוסט “הזעקה הלא נשמעת – מצוקת האבות במשפחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *