קונפליקט הנאמנות – למי להיענות, לצורכי הילד או לצורכי ההורה? מתוך הפרק הרביעי, "הורים כבני אדם", 1997

נכתב על ידי חיים עמית

פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני.

מתוך הפרק הרביעי מהספר "הורים כבני אדם". המאמר דן באחד מהקונפליקטים המרכזיים בהורות - קונפליקט הנאמנות. זהו גם אחד האתגרים הגדולים בהורות: היכולת לגלות נאמנות לצרכיו של הילד מבלי לאבד את הנאמנות הבסיסית לצרכיו האישיים של ההורה.

"משום שהשני קיים – אני שמח. משום שהשני קיים – אני חרד" (אברהם הוס: "השני, האחר")

הקונפליקט הבסיסי

"אני מאוד אוהבת את הילד שלי. הוא הראשון שלי. מאוד רציתי אותו והרגשתי בשלה להיות אימא. ידעתי מראש שאצטרך לוותר על הרבה דברים משל עצמי עם לידתו. לקחתי בחשבון שלא אוכל להמשיך לעבוד, לפחות לפרק-זמן. בעלי ואני תכננו שנתחלק במשותף בגידולו כדי שאוכל להתפנות, בכל זאת, להמשך לימודי התואר הראשון שלי. ובכל זאת, למרות כל ההכנות וההתכוננויות, קשה לי. קשה להאמין כמה הגידול של היצור הקטן הזה גוזל אנרגיות נפשיות. למה הוא בוכה, ומדוע עוד לא התעורר, והאם משקלו תואם את הנורמה, וכיצד ישפיע עליו זה שאני נעדרת חלק מהיום, ועוד ועוד שאלות מתישות. אני מרגישה שכל המחשבות שלי וכל הרגשות שלי נשאבים אליו. גם כאשר אני בלימודים, אני בעצם לא שם. אני חרדה אם בעלי מטפל בו נכון, ומתקשרת כל הפסקה כדי לוודא שהכול בסדר. לפני הלידה נהגתי לקרוא שעות ארוכות. פשוט לשקוע בתוך הספר. גם נהניתי לצפות בסרטים טובים בטלוויזיה. כיום אין מה לדבר על זה. גם אם יש לי זמן כאשר התינוק ישן, אני לא מסוגלת לכך. אני עייפה מהקימה לילד בלילה. אני מרגישה חוסר סבלנות גדול לעסוק בכל אותם דברים אישיים שנהניתי לעסוק בהם בעבר. לפעמים אני שואלת את עצמי: בשביל מה היית צריכה את זה? רצית ילד כדי להיות מאושרת יותר, להרגיש סיפוק אישי רב יותר, והנה את מוצאת עצמך עבד לצרכים של מישהו אחר?!"

עד שלא נולד הילד, אף אחד לא יודע שהוא – הילד, הוא העולם. כשהאישה ו/או האיש רוצים או צריכים ילד הם רוצים אותו בשביל עצמם. אבל מרגע הלידה, חל מהפך. הם עצמם נעשים "בשביל". ה"עצמי" נעשה שולי וטפל. כאן המלכוד – הורים מביאים ילדים לעולם בשביל עצמם, אך הנאמנות לצורכי הילד דורשת מהם פעמים רבות לוותר על עצמם. אדם בוחר מתוך אנוכיות להביא ילד לעולם, והוא מצפה שהילד יגשים את מאווייו ויעניק לחייו אור ושמחה.

ואולם, מרגע שהביא את הילד לעולם, נדרש ההורה, לעיתים קרובות, לוותר על סיפוק האישי, ולהיות ערוך לצער וכאב, לתסכול ודאגה, הכרוכים בגידולו של ילד. מייד לאחר הלידה מתחוור להורה, שמעתה ועד עולם, אין הוא חופשי יותר לשקול את צרכיו בלבד, ועליו לצרף לשיקוליו את צרכיו של אדם נוסף, על-פי- רוב בקדימות לשלו. באורח טבעי מתעורר אז קונפליקט: איך אפשר להיענות כל הזמן לצרכיו של האחר מבלי להתייחס לאלו שלנו? כפי שראינו בפרק הקודם אי-אפשר וגם לא רצוי שהורים יתעלמו מהצרכים האישיים של עצמם. עם זאת, כשמתעלמים מצרכיו של ילד, ובמיוחד של תינוק, מייד מתעוררות תחושות אשמה. וכך,בחיי היום-יום ההכרעה אינה פשוטה, וזהו קונפליקט הנאמנות בהורות – למי להיענות: לצורכי הילד או לצורכי ההורה? כמעט בכל רגע נתון במעשה ההורות צריך להחליט – האם לפעול על פי צורכי הילד, כפי שמורה נטיית לב אחת, או להגשמת צורכי ההורה כפי שמורה נטיית לב אחרת.

פקידה במוסד ציבורי, בת 34, אימא לשני ילדים, הגדול בן 17 והקטנה בת 12 מספרת:

"אני מרגישה את הקונפליקט הזה פעמים רבות. למשל: לאחרונה יצא בעלי לשירות מילואים.ב תי ביקשה לישון אתי, כפי שנהגה בעבר. כשהייתה קטנה יותר, הסכמתי למרות שזה לא היה לי נוח. הפעם סירבתי. הרגשתי רע מאוד בשל כך. כאילו שאני דוחה אותה. וכי מה בסך הכול היא מבקשת? ובכל זאת זה כבר לא התאים לי שתישן אתי. רציתי את הפרטיות שלי".

החרפת הקונפליקט בעידן המודרני

"אני בן 38, בעל רשת מצליחה של חנויות. אשתי גם היא אשת קריירה מצליחה בתחומה. אשתי אף פעם לא רצתה ילדים. משיכתה לעסקים לא עלתה בקנה אחד עם הצורך הברור להתמסר לתינוק. אני הגעתי כבר לגיל שבו כל החברים שלי עושים סבב-ילדים שלישי. היינו הזוג היחידי בלי ילדים. היה לי חלום – בגיל 30 להיות מבוסס, עם וילה, ילד ואוטו מסוג מסוים. השגתי הכול. אשתי הסכימה להגשים גם את חלומי להיות אב, למרות שילדים לא עניינו אותה, לא אז ולא היום. עוד לפני שנולד הילד הייתה כבר בבית או-פר. היום אני יודע שאני לא אזוז בלי או-פר. אני רוצה את הילד כדי ליהנות ממנו עד המקסימום, וכדי שאוכל להעניק לו את המקסימום. אני לא רוצה את המגבלות. אם ארצה עכשיו לנסוע לחו"ל, לא אסכים לשבת בבית בגלל שאין לי סידור לילד. אני לא רוצה שמערכת-היחסים בינינו והחיים שלנו בכלל יתקלקלו בגלל הילד".

קונפליקט הנאמנות בהורות מוחרף מאוד בתקופה המודרנית. כפי שראינו בפרק השני, הציפיות החברתיות מההורים לא רק שלא קטנו במשך השנים, הן אף גדלו. הורים אמורים היום, יותר מאי-פעם, לדאוג להתפתחות בריאה ומאושרת של ילדיהם. בד-בבד, נותנת תקופתנו לגיטמציה לצרכים האישיים של הבוגר, לרצונו לחפש את אושרו ואת חירותו. כך, למשל, בחברה המודרנית, מתייחסים נשים וגברים לעבודה לא רק כאל מילוי של צורך כלכלי, אלא גם כאל אפשרות להגשמתם העצמית כבני אדם. לכן, נוטים כיום גם נשים וגם גברים לראות בהתמסרות מוחלטת לתפקיד גידול הילדים עול המעכב את התפתחותם האישית בעבודה. ה"אישור" שניתן להתפתחות האישית של כל אדם בתקופתנו יכול לעמוד בסתירה למשפחתיות, לצורך להקריב התפתחות אישית של ההורה למען התפתחות ילדיו. לא פלא, לכן, שזוגות צעירים רבים אינם מביאים ילדים לעולם. יש זוגות שאף נישאים על בסיס הסכם שלא להביא ילדים לעולם. הם חוששים שהילד יגרע מפרנסתם ומהזמן שהם רוצים להקדיש לדברים הקרובים לליבם. ילדים נתפשים בעיניהם כמפריעים גם לקיומם של מבוגרים וגם לאפשרויות הבילוי שלהם. הילדים "גוזלים" כסף, משאבים ורגשות מהוריהם. בדור האחרון אנו רואים מגמה של ירידה ברורה במספר הילדים במשפחה המערבית. המשפחה הממוצעת נמצאת בתהליך של "התכווצות". המספר הממוצע של ילדים למשפחה בארה"ב ירד תוך ארבע שנים לחצי: מ-3.7 ב-1976 ל-1.8 ב-1980! כמו כן, מאז 1960 יש גידול של כ-100% במספרן של משפחות חד-הוריות בארה"ב. משאל-דעת-קהל שערך מכון "גאלופ" ב-1974, בתחילת ה"בייבי בום" שלאחר מלחמת העולם השנייה (אלה שנולדו בין 1946 ל-1964), הראה כי 67% מהאמריקנים רוצים שלושה ילדים ויותר במשפחתם. משאל נוכחי של "גאלופ", לאחר יותר מ-50 שנה, מצביע על גישה אחרת: "לא יותר משניים, ואפשר להסתפק גם באחד". סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אצלנו מצביע על כך שב-1970 חמישית (20%) מהמשפחות היו בנות שלושה ילדים ויותר. לאחר 25 שנה, ב-1995, פחות מ-10% מהמשפחות הן בסדר-גודל כזה. גם כאשר הם מביאים ילדים לעולם, נמצאים עימם הוריהם פחות ופחות. במחקר שנערך ב-1985 באוניברסיטת מרילנד שבארה"ב נמצא, שהורים מבלים בממוצע עם ילדיהם רק 17 שעות בשבוע בהשוואה ל-30 שעות, ב-1965! במחקרים אחרים התגלה, שהזמן הכולל שהורים וילדים מבלים ביחד – בין אם הם מקדישים תשומת-לב ישירה אלה לאלה, ובין אם לאו – ירד בדור אחד ב-40%! אחת הסיבות לכך היא, שהמבוגרים שוהים כיום יותר זמן בעבודה. החברה התחרותית של ימינו דורשת מעובדיה להצטיין ולהתקדם, כדי לשרוד בעולם העסקים האכזר. מה שעובד נדרש להשקיע כדי להצליח בעבודתו הוא מעבר לשעות-העבודה הרגילות. עולם העבודה תובע התמסרות מלאה, פיזית ורגשית, וזו באה על חשבון ההתמסרות למשפחה.

ערב ערב, מזה שנים רבות, אני מתנסה בקונפליקט הנאמנות בהורות. משעה שאני מסיים את עבודתי, מחכה לי בני הצעיר, בציפייה דרוכה לתשומת-ליבי, (ותמיד יש שם במשפחה שלי ילד שהוא הצעיר מבין כולם, והוא מחכה…): "אבא אני רוצה שתשחק אתי. עכשיו!" אני מוצא את עצמי בהתלבטות פנימית גדולה: מצד אחד, אני רוצה לספק את ציפייתו לשחק איתי, כי ברור לי כמה חשוב לו הבילוי המשותף שלנו. אני גם נהנה מההזדקקות שלו אלי. מצד שני, אני עייף מאוד, רוצה לנוח, לאכול, להתקלח וכו'. אני גם יודע שיום עבודתי לא הסתיים עם כניסתי הביתה. מחכות לי שיחות טלפון רבות שעלי לבצע וגם לקבל. יש מכתבים שעלי להדפיס, יש מאמרים שאני רוצה לכתוב. מה לעשות? לגשת לשולחן העבודה ולהשאיר את בני מתוסכל ואותי מלא רגשות אשמה? להתפנות לשחק איתו כפי שהוא חפץ, ולהרגיש התמרמרות פנימית גדולה עם כעס גדול כלפיו, כיוון שבגללו אני נמנע מלעשות מה שבאמת הייתי רוצה לעשות? והרי, יש לי עוד שני ילדים, ומוטל עלי להקשיב גם לצרכיהם ולהיענות להם. למשל, בתי הבכורה מבקשת שאעזור לה לחשוב על המשך לימודיה, בני הגדול זקוק להערות ולדרבון למען יקפיד יותר על התנהגותו בבית ועל לימודיו בבית הספר. שלא לדבר על אשתי, שאמנם כבר התרגלה שהיא אחרונה בתור, אבל בכל זאת אינה מוותרת על הבהרת צרכיה. וכך ערב ערב אני נע ונד בין נאמנות לצרכיי האישיים במחיר רגשות אשמה, לבין נאמנות לצורכי ילדי במחיר תחושות תסכול והתמרמרות. לעיתים אני מוצא את שביל הזהב, ואז אני מאושר, ופעמים רבות איני מוצאו, ואז אני אומלל.

הירידה בשהות המשותפת של הורים עם ילדיהם נגרמת לא רק בגלל השעות הארוכות יותר שההורים מבלים במקום העבודה, אלא גם בגלל יציאתן הגוברת של נשים לעבוד מחוץ לבית. ב1976 ל-11% מהילדים בני פחות משנה הייתה אם עובדת. ב-1994 גדל האחוז ל-54.5! נשים, במיוחד, חשות לעיתים חוסר-ביטחון או אשמה על כך שבחרו להשאיר את ילדיהן הקטנים לטיפולן של מטפלות, והן נותרות חצויות בין שאיפותיהן הסותרות להגשמה עצמית ולהורות הולמת. אימהות עבדו גם בעבר, אולם כיום אנו מצפים מאימהות להגשים את עצמן דרך העבודה, ולא רק לעבוד.

הנה דבריה הכואבים של רופאת ילדים מוצלחת, אם לבן 24 ולבן 10:

"הציון שלי באימהות הוא כנראה לא כל-כך גבוה. מבחינת הזמן והסבלנות, אני לא האימא הכי טובה. האמת היא, שאין לי הרבה זמן להיות עם הילד, כי חוץ מהעבודה השוטפת יש גם הרצאות, לימודים, עבודה בבית-חולים ועוד. בעניין הזה יש לי הרבה רגשות-אשמה, ואני ממש לא מתנהגת כמו שמצפים מרופאת ילדים. לפעמים הילד אומר לי שאני חסרה לו, ושהוא לא רואה אותי מספיק. אני מרגישה אז נורא, אבל מה זה עוזר? פיסית, אין לי זמן נוסף להקדיש לו. אפילו בשבת, כשאני משתדלת להיות איתו, אני לא מצליחה להיות רק שלו, כי ישלנו הרבה חברים שמגיעים הביתה".

פינלופה ליץ (PENELOPE LEACH) מחברת כמה רבי מכר בתחום ההורות והטיפול בילדים, פרסמה לאחרונה (1994) ספר בשם Children First ובו היא מתארת את המלכוד החברתי של ההורות. אחרי עשרים שנה של מחקר בהתפתחות הילד ובטיפול בילדים מאמינה ליץ שדאגת החברה המערבית למשפחות היא רטוריקה ריקה מתוכן. בצד האחריות המלאה שמטילה החברה המודרנית על ההורים לגבי בריאות הילדים ואושרם, היא מונעת מהם את ההכרה והתמיכה החברתית, ההכרחית לצורך קיומה של אחריות זו. על אף המגבלות ששנות ה – 90 מטילות על הורים, ובמיוחד על אימהות, מצפה החברה מהורים שילדיהם תלויים בהם, להתחרות בתנאים שווים עם כל המשוחררים מאחריות כזאת.

אימהות עובדות משלמות מס כבד לדרישות הגבוהות, ולעיתים המנוגדות, של העבודה והמשפחה. במחקר שנעשה באחרונה בקרב נשים, עובדות בתעשיית המטוסים והחלל בארה"ב, נמצא, שהאחריות הכפולה הזו גורמת לעייפות רבה ולפיזור-נפש, ואלו מביאים להגדלת הסיכון להיפגע בעבודה. נשים עובדות, שהן גם אימהות לילדים עד גיל שש, נמצאות בסיכון גבוה פי שלושה, להיפגע בתאונות עבודה. מחיר כבד, אף כי פחות דרמטי, משלמות אימהות אשר מחליטות להקדיש את עצמן תחילה לגידול הילדים, ורק מאוחר יותר לחזור למעגל העבודה. מחקרים בארץ ובעולם מלמדים, שנשים שיצאו ממעגל העבודה עם הקמת המשפחה והתמסרו לגידול הילדים, נתקלות בקשיים רבים כאשר הן מנסות לחזור לשוק-העבודה חמש עד עשר שנים לאחר לידת הילדים. בין הקשיים ניתן למנות:תחומי עיסוק מן העבר או כישורים שאינם רלוונטיים עוד, העדר-כישורים נדרשים בהווה (לדוגמא, אי-הכרת המחשב או תוכנות-מחשב חדשות), גיל, וגם העדר התמיכה בבית. הבעל והילדים התרגלו לאימא בבית, ויציאתה לעבודה יוצרת חלל שגורם לה רגשות אשם, ומקשה על קליטתה-מחדש בעבודה. נוסף על כל אלה, בשנים בהן גידלו הנשים את הילדים, נתפסו המשרות הטובות על-ידי הגברים שנשארו במעגל העבודה. כשהנשים חוזרות לעבוד לאחר ההפסקה הארוכה, הן צריכות להתחיל מהתחלה, כאילו זה עתה סיימו ללמוד, למרות שהן כבר בנות 35-30, וסיכוייהן להתקדם – פחותים.

אולי הקונפליקט מתבטל כשאנו רוצים מאוד ילדים

יהיה מי שיטען, שהסתירה בין הרצון להיטיב עם עצמי לבין הצורך להיטיב עם הילד מתבטלת, כאשר הורים מולידים ילדים מתוך אהבה רבה והתכוונות גדולה. במילים אחרות, כאשר הורים מכינים עצמם מראש להיות בצד הנותן, המעניק מעצמו לילד בלי לצפות ממנו לתמורה מיידית או לתוצאה עתידית מסוימת – מתבטל ניגוד האינטרסים. זה ודאי נכון, כאשר הורים מצליחים לפתח מראש עמדה אלטרואיסטית שכזו. יתרה מזאת, כפי שמציעים ברגמן וכהן בספרם "המשפחה – מסע לעמק השווה" (1994), ככל שההורה מצליח להיות אלטרואיסטי יותר בתפקידו, כך גוברים הסיכויים שהילד יחזיר כפל-כפליים את פירות השקעתו. הילד חש שההורה מעניק לו סביבה מזינה, ומאפשר לו להתפתח לפי נטיותיו וכשריו בלי לשעבד אותם לצרכיו שלו. כך גדל הילד לאדם השלם עם עצמו ועם קיומו. אדם כזה מסוגל להעניק מעצמו לזולתו, ובעיקר להוריו.

ואולם, כמה אנשים מולידים ילדים משום שהם פשוט "אוהבים ילדים"? כמה מבוגרים חושבים על ילדים רק מכיוון שהם רוצים לעזור לאדם קטן לגדול ולהתפתח למבוגר מאושר, אוהב,יוצר? מעטים מאוד. התשובה המקובלת של הורים – "ילדתי מפני שאני אוהב/ת ילדים, ורוצה שלי עצמי יהיו ילדים אחדים" – הינה רק קצה-הקרחון לסיבות שונות ומשונות, שאין להן ולא כלום עם אהבת ילדים. מבוגרים – נשים וגברים – מולידים, פעמים רבות, כי כך נהוג בחברה, כי לכך מצפים מהם.אם אין לכם ילד, מתחילים חברים לתהות, אולי זו בעיה גופנית המונעת מכם להביא ילדים.

הלחץ החברתי חזק במיוחד על נשים. קרובים מתחילים לרחם עלייך, מפני שאת "עקרה", או שהם מתחילים לרמז שאת "אנוכית מכדי ללדת ילדים". את מתחילה להרגיש אשמה על שעודך "חופשייה", ומתעוררת בלבך המחשבה שמא את באמת בלתי-מתאימה ומרוכזת רק בעצמך.

נשים אחרות שואפות לאימהות בגלל התקווה לממש עצמן. לידת ילדים מזוהה אצל נשים עם פוריות, יצירתיות, מיניות, היות נאהבת, טבעית, ובקיצור – עם נשיות. גם אצל גברים מזוהה הולדת ילדים עם הוכחת האון הגברי. הלידה מאשרת לגבר את חיוניותו בעולם הזה.

יש אנשים שרוצים ילדים כי הם שואפים להנציח את עצמם, הם רוצים חלק מעצמם-ובשרם,שישרוד גם לאחר מותם. אצל אחרים, הרצון להרחיק מעליהם את הבדידות, החשש להיעזב, הם שיקולים חשובים לפני כל היריון. הם רוצים שיהיה להם עוד אדם בבית, גם אם קטן, שיקל עליהם את מצוקת הבדידות.

בקצרה, הורים מולידים ילדים לא מפני שהם רוצים להיות "קדושים מעונים" – לטפל במישהו אחר מבלי להביא-בחשבון תועלת אישית. הורים מולידים ילדים כי הם רוצים משהו מאוד אישי לעצמם. הם מכוונים את עצמם לא רק אל הילד עצמו, אלא גם למטרות אישיות אחרות. מכאן ברורה הבעיה העיקרית בהורות – הפער גדול בין מה שההורה רוצה מהילד, לבין מה שהילד צריך לקבל מהוריו. ההורה מצפה מהילד, במודע או שלא במודע, שיענה על צרכיו האישיים, שימלא אצלו חסכים רגשיים. ואילו הילד, כדי לגדול כילד נורמאלי, זקוק להורים או להורה שיתרכזו בצרכיו – יספקו לו דאגה וחום, אהבה וטיפוח – ויניחו את צרכיהם האישיים בצד.

סגנונות התמודדות של הורים עם "קונפליקט הנאמנות"

כיצד מתמודדים הורים עם קונפליקט הנאמנות בהורות? באלו דרכים הם נוקטים בטיפולם בבעיות מעשיות בגידול ילדים, כאשר הם חשים קונפליקט בין היענות לצורכי הילד לבין היענות לצרכיהם האישיים?

אפשר להבחין בארבעה סגנונות בהתמודדותם של הורים עם קונפליקט הנאמנות בהורות. הסגנונות הם תוצאה של צירופים בין מידת ההתרכזות של ההורה בצורכי הילד, לבין מידת התרכזותו בצרכיו הוא. סגנונות אלה הם:

המצמצם – מתרכז רק מעט, הן בצרכיו האישיים, והן בצורכי הילד.

המוותר – מתרכז הרבה בצורכי הילד, ומעט בצרכיו האישיים.

המתעלם – מתרכז הרבה בצרכיו האישיים, ומעט בצורכי הילד.

המאזן – מתרכז הרבה, הן בצרכיו האישיים, והן בצורכי הילד.

על מנת להבהיר כל אחד מסגנונות אלה, לפניכם דוגמה פשוטה, יום-יומית, להתמודדות של הורים עם קונפליקט הנאמנות. דמיינו את תגובתכם המיידית לבעיה שבדוגמה, ורק אחר-כך המשיכו בקריאה.

אירוע:

את/ה קם/ה בבוקר ומתכונן/ת לצאת לעבודתך. דברים חשובים מצפים לך שם היום. ילדך מתלונן שאינו מרגיש טוב. בבוקר זה את/ה מתפקד/ת כהורה יחיד.

מה את/ה עושה כיצד את/ה מגיב?

אהבת? מוזמן לשתף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

חיזוק, פיתוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול

מטרתו של המאמר לסייע לחיזוק, טיפוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול, במיוחד בשעה קשה זאת בישראל. במרכז המאמר יוצג מודל תקווה מעשי, רה"ע, הכולל שלושה מרכיבים של תקווה: רצון (המרכיב הרגשי), היתכנות (המרכיב השכלי) ועשייה (המרכיב ההתנהגותי). יוצעו כלים מעשיים לחיזוקם, טיפוחם ואף שיקומם של כל אחד ממרכיבים אלה בייעוץ ובטיפול נפשיים.

לְהַחֲיוֹת תקווה שנכחדה

האם אפשר לעורר תקווה שנרדמה? האם אפשר לפתח תקווה שדוכאה? והקשה מכל, האם אפשר לְהַחֲיוֹת תקווה שהוכחדה? במאמר נבחנות שאלות אלה בקשר לתקווה לשלום בין ישראלים לפלסטינאים, שהתנפצה בטבח של ה-7.10.2023

עוד באתר מנהיגות בחיים:

PHP Code Snippets Powered By : XYZScripts.com
דילוג לתוכן