לדעת מראש או לא לדעת מראש?

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים כמנהיגים, מודן, 2006

והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

אתר אינטרנט: www.hamit.co.il

 

"לשם מה לי רוחב ליבה של הוודאות? הספק מותיר לי את הדלתות פתוחות בינתיים" (מירה מגן, אל תכה בקיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ’ 187)

כוחה של הידיעה מראש

השאלה "מה זה"? היא שאלה עתיקת יומין, שהעיסוק בה הביא את האדם להישגים רבים בתחומי הפילוסופיה, המדע, התרבות ועוד. הסקרנות והרצון לדעת, המניעים את האדם לפעולה, מתבטאים גם ברצון לדעת מראש לגבי דברים העומדים להתרחש. למשל, לפני פגישה חשובה, אנו דרוכים ומנסים לדעת מי יהיה בפגישה, אילו שאלות נישאל, כיצד ראוי להכין עצמנו לקראתה וכיו"ב. כאשר אנו עומדים לפני היכרות עם אדם חדש, אנו מעוניינים לדעת מראש דברים עליו, כדי שנוכל להכין עצמנו בהתאם. כאשר אנו עומדים לצאת לטיול, חשוב לנו לדעת מה יהיה מזג האוויר, מה יהיו תנאי השינה, מי יהיה המדריך וכיו"ב. בהתאם למידע שיהיה לנו, נכין עצמנו לבאות. במקרים מסוימים יתכן שנחליט לבטל את הפגישה, לא נצא לטיול, לא נגיע לארוחה וכיו"ב. במקרים אחרים נגיע מוכנים לפגישה ו/או לטיול ו/או לארוחה. לא נופתע אם ירד גשם, שכן הכנו מטריות. "לא ניפול מהרגליים" אם הארוחה תהיה משעממת, כי ידענו מראש מי יהיו המשתתפים בה, ואולי אף הכנו לעצמנו דרך מילוט ממנה. לא נתמוטט אם התפקיד החדש כולל בתוכו גם עבודה משרדית, שכן בררנו על כך מראש וכיו"ב.

על כוחה של הידיעה מראש להכין אנשים להתמודד עם מצבים רגשיים קשים למדנו בשבועות האחרונים בתהליך ההתנתקות. תמונות ההכנה המוקדמת של שוטרים וחיילים לקראת הצפוי להם דמו בצורה מדהימה לתמונות האירועים עצמם. האיפוק, הרגישות והנחישות שהתגלו בזמן אמת מקורם, בין היתר, בתהליך ההכנה הפסיכולוגי הטוב שהכוחות עברו.

גם הורים מכינים בדרך כלל את ילדיהם לקראת סכנות וקשיים הצפויים להם בחיים, למשל במעברים שונים בחייהם (כמו המעבר מגן לבית הספר, מעבר דירה וכיו"ב), או בהתמודדויות שגרתיות (למשל, חצית כביש עצמאית ראשונה, בילוי מאוחר בלילה עם חברים, ביצוע של עבודת בית עצמאית וכיו"ב). פעמים רבות, כאשר ילדינו אינם מוכנים מספיק, התמודדותם לוקה בחסר. הם מגיעים למצב לא חזקים מספיק (למשל, גירושין פתאומיים, מחלה פתאומית וכיו"ב).

לעומת זאת, כוחה של אי-הידיעה

נוסעים לקצ’קר! שמענו שזה עתיד להיות טיול נהדר, שילוב של אתגר, הרפתקנות, נופים יפים ואנשים מקסימים. "האם זה יהיה קשה?" שאלנו את המדריך במפגש הכנה שעשינו לפני הטיול. "לא ממש", הוא השיב. "כולם יכולים לעשות את זה". כשהתחלנו לצעוד ביום הראשון במסע הרגלי, בתוך יער של עצי מחט, בדרך לשני כפרים נחמדים, ראינו שאכן זה לא קשה במיוחד. ואולם, כאשר התחלנו לרדת בקניון בזלת עמוק, כבר היה קשה. שאלנו אז את המדריך: "תגיד, זה יהיה יותר קשה בהמשך?" "קצת יותר", הוא אמר. "אבל, אין בעיה, כולם יכולים לעשות את זה", הוא חיזק והרגיע. ביום השני למסע הרגלי, כאשר טיפסנו בעליה קשה מאוד למרומי אגם הקאראגול ברכס האלטיפארמק, מסלול של שנים-עשר קילומטר בשיפוע חד מאוד ובעלייה של כשמונה מאות מטר(!), הבנו שזה לא הולך להיות פיקניק. הטיפוס במשך שבע שעות בנוף משגע היה מייגע, והירידה במשך שלוש שעות הייתה קשה אף היא. בסוף היום שאלנו את המדריך: "תגיד, מחר, המסע לחציית רכס ההר (ה- pass) יהיה קשה יותר?" "לא ממש", הוא חייך. "אחרי איך שהלכתם היום, תוכלו בודאי לעשות את זה". שתים עשרה שעות (!) צעדנו למחרת במעלה ההר ובירידה ממנו, צעידה של כארבע-עשר קילומטר, טיפוס לגובה של כקילומטר (בחלקה בהר מושלג), מכפר אילאלר לעיירת הנופש איידר. כאשר ניצבנו, קצרי נשימה, עייפים, חבולים, אך מאושרים וגאים בפסגתו המושלגת של הרכס, בגובה של 3,600 מטר מעל פני הים, מול נוף מדהים ומרגש, ביטאה אחת המשתתפות את מה שרבים מאיתנו חשבו: "אם הייתי יודעת מראש עד כמה זה יהיה קשה, ברור לי שלא הייתי יוצאת לטיול הזה.אני מאוד שמחה שלא ידעתי על כך מראש!"

ואומנם, גם לאי-ידיעה מראש של קשיים וסכנות העלולים להיקרות בדרכנו, יש יתרונות.

ראשית, אי-ידיעה מראש מאפשרת התנסויות חדשות ומעשירות. כאשר איננו יודעים בדיוק בפני מה אנחנו עומדים, יש סיכוי שנפגוש חוויות חדשות, שאולי אם היינו יודעים עליהן מראש, היינו נמנעים מהן. למשל, קריאה של ביקורת סרטים עלולה לחסום אותנו מללכת לסרט, מכיוון ששמענו עליו ביקורת לא טובה. לעומת זאת, אם נלך לסרט "רע" לכאורה על פי הביקורת, אנו עשויים למצוא עצמנו נהנים ממנו מאוד, למרות הביקורת השלילית עליו. או למשל, אם נצא עם ילדינו לטיול, מבלי שניידע אותם מראש על קטעים משעממים הצפויים בו, הם עשויים ליהנות מהטיול, על אף השעמום החלקי שיחוו במהלכו. לעומת זאת, אם ידעו מראש על השעמום המסוים הצפוי להם, יתכן שיירתעו, "יעמדו על שתי רגליים אחוריות", לא יצאו לטיול ויפסידו חוויה מעשירה ומלמדת.

"לפני כשנתיים צפיתי בסרט בשם "הכתם האנושי", של הבמאי רוברט בנטון ובכיכובם של אנטוני הופקינס וניקול קידמן. הביקורות המוקדמות לסרט לא היו טובות, אף כי לא קטלניות, והוא לא הצליח בארץ. מעטים צפו בו, ואלו שצפו בו, לרוב שללו אותו. החלטתי לצפות בו בכל זאת, כי אהבתי את השחקנים. אמרתי לעצמי: "אם הסרט יהיה טוב, נהדר, ואם הוא יהיה רע מעניין להבין כיצד סרט יכול להיות כל כך רע עם שחקנים נפלאים כאלה". כשנכנסתי בליווי בת-זוגתי לאולם הקולנוע ביום שישי נדהמתי: מלבדנו היו באולם עוד ארבעה אנשים מבוגרים בלבד!. בסיום הסרט, שממנו אגב נהנינו מאוד, פנה אלי אחד מהאנשים ושאל: "מדוע באתם לראות סרט זה?" הופתעתי ועניתי: "בלי סיבה מיוחדת. פשוט נראה היה לנו שנהנה ממנו. ולמה אתם באתם?" החזרתי בשאלה. "אה", הוא השיב, "אנחנו לא ממש רצינו לראות את הסרט, אבל לא הייתה לנו ברירה. באנו במסגרת חוג לראיית סרטי קולנוע שאנחנו משתתפים בו. עניין אותנו לדעת מי עוד, חוץ מאיתנו, בא ביוזמתו לסרט כזה!" כאמור, מאוד נהנינו מצפייה בסרט זה.

שנית, אי-ידיעה מראש מאפשרת העצמה אישית. אנשים ,המונעים מעצמם התנסויות הנתפשות בעיניהם כקשות וכבלתי אפשריות, מחזקים בכך את הדימוי העצמי השלילי שלהם. לעומת זאת, אם לא ידעו מראש עד כמה התנסויות חדשות מסוימות עלולות להיות קשות עבורם ויתנסו בהן, הדימוי העצמי שלהם יתחזק. למשל, חייל המתגייס לצבא ליחידה קרבית אינו יודע בהכרח את כל מרכיבי הקושי הצפויים לו. הוא מצליח להתמודד ומרגיש חסון וחזק כתוצאה מכך. או למשל, ילד רגיש יוצא לטיול במסגרת כיתתו ומתברר לו ששישנים תחת כיפת השמיים. אם היה יודע על כך מראש, יתכן שלא היה יוצא כלל לטיול. בדיעבד, הוא נהנה מאוד ומבטיח לעצמו ששינה בעתיד תחת כיפת השמיים לא תהווה עבורו קושי .

לפני שנתיים טיילתי בקוסטה ריקה שבאמריקה המרכזית. ארץ יפיפייה, הידועה ביערות העד שלה. אחת האטרקציות בקוסטה ריקה, בעיקר לצעירים, היא גלישה באומגות מעל צמרות העצים ( בעיירה הררית גבוהה בשם  Monteverde Cauopy). מדובר על מכלול של שש-עשרה אומגות, באורכים שונים, בגבהים שונים ובמהירויות שונות. בחלקן אתה ממש טס, עומד להתנגש בעץ שממולך. בחלקן אתה מרחף בגובה של עשרות ומאות מטרים מעל עמקים וקניונים. בקיצור, ממש לא מתאים לי. איני יודע אם יש לי פחד גבהים, אבל אני לא נהנה גם מאומגה פשוטה, נמוכה, ילדותית, של מספר מטרים. "זה כבר לא בשבילי" אני אומר לילדי. כשיצאנו לטיול לקוסטה ריקה, ידעתי שאירוע האומגות הוא חלק ממנו, אבל לא הקדשתי לו תשומת לב מיוחדת. כשניצבתי בפני האומגה הראשונה, הקטנה והפשוטה מכולן, לבוש בציוד ההגנה הראוי, חטפתי פיק ברכיים. מזלי שלא היה לי מושג מה צפוי לי בהמשך. לא ידעתי מה סוגי האומגות האחרות ולא שיערתי עד כמה הן תהיינה מפחידות. קיצורו של דבר, עשיתי את מסלול האומגות "כמו גדול", להפתעתי ולהפתעת כל מי שמכיר אותי. כשאני חושב היום עלי אז, מרחף שם למעלה, תלוי בין שמיים וארץ בגובה רב כל כך, נתון בחסדי כבל בודד, קשה לי להאמין שאכן עשיתי זאת. גיליתי בעצמי כוחות ויכולות שלא התאימו לדימוי השלילי שהיה לי עד אז על עצמי בתחום זה.

אם כך, מה כדאי יותר: לדעת מראש או לא לדעת מראש?

אז מה כדאי יותר: לדעת מראש, כדי שנהיה מוכנים יותר, או לא לדעת מראש, כדי שנוכל להעשיר ולהעצים את עצמנו? התשובה, כמו במקרים רבים, היא כנראה גם וגם. פעמים חשוב לדעת מראש ולהכין עצמנו היטב לקראת מטלות ואירועים, ופעמים עדיף להימנע מכך ולהישאר פתוחים לחוויות ולהתנסויות. ובכל זאת, ברצוני להטות כאן את הכף דווקא לצד שמבכר לא לדעת מראש הכול. אולי כי הטבע האנושי, כאמור, רוצה תמיד לדעת, לשלוט במצב, ולכן עדיף לאזנו על ידי הדגשת הצד ההפוך, זה שמסוגל לאבד שליטה. ראייה נוספת לכך היא מאמר זה עצמו. החלטתי על כתיבתו בצורה ספונטאנית במהלך הטיול בהרי הקצ’קר שבתורכיה. ידעתי שכתיבת מאמר קצר אף פעם לא קצרה, אך לא שיערתי אז עד כמה אהיה עסוק עכשיו, כשאני כותב אותו. ניתן לשער שאם הייתי יודע מראש על כך, לא הייתי מתחייב בפני עצמי לכתוב אותו ולכן גם לא הייתי כותב אותו. טוב שלא ידעתי על כך מראש, שכן נהניתי מכתיבתו. אני מקווה שגם אתם נהניתם מקריאתו.

"אילו יכולתי לחיות מחדש את חיי, בפעם הבאה הייתי מנסה לטעות יותר. לא הייתי מנסה להיות כל כך מושלם. הייתי נרגע יותר. הייתי טיפש יותר. למעשה הייתי לוקח יותר סיכונים, יוצא ליותר מסעות, מתבונן ביותר שקיעות, מטפס על יותר הרים, שוחה ביותר נהרות. הייתי הולך ליותר מקומות שבהם לא הייתי מעולם. הייתי אוכל יותר גלידה ופחות שעועית. היו לי יותר בעיות אמיתיות, ופחות מדומות. אני הייתי אחד מאותם אנשים שחי הגיוני ושקול בכל רגע בחייו. ברור שחוויתי רגעים של שמחה, אך אילו יכולתי לחזור אחורה, הייתי מנסה לחוות רק רגעים טובים" (חורחה לואיס בורחס, 1984).

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) לדעת מראש או לא לדעת מראש?, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 06/25/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2012/01/26/ladaat-merosh/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *