מנהיגות הורית

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים כמנהיגים, מודן, 2006

והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

אתר אינטרנט: www.hamit.co.il

 

מתוך הפרק השלישי, האלטרנטיבה – מנהיגות הורית, מהספר "הורים כמנהיגים"

 

"משימתו של מנהיג היא להביא את אנשיו מהמקום שבו הם נמצאים למקום שבו לא היו מעולם". (הנרי קיסנג'יר)

מהי מנהיגות הורית?

אב מבקש להתייעץ: "הבת שלנו בת שנתיים וחצי מתנגדת בתוקף שאחפוף לה את הראש. היא מוכנה שרק אימא תעשה זאת. זה לא נראה לנו פתרון טוב לאורך זמן. עם זאת, ברור לנו שאסור לנו להכריח אותה כדי שלא תיגרם לה טראומה. אנחנו מחפשים את הדרך כיצד לגרום שתסכים שגם אני אחפוף לה את הראש. אנחנו לא רוצים לוותר על המטרה, שנראית לנו הגיונית ונכונה, אך מבקשים לעשות זאת בצורה שתתחשב בילדה."

כיצד יכולים הורים להמיר את דפוסי ההתמודדות הבלתי יעילים שלהם בהורות – "להיות נבוט" ו/או "להיות סמרטוט" – בגישה מאוזנת ויעילה? האלטרנטיבה שאני מציע היא תפישה של מנהיגות הורית.

מנהיגות מוגדרת כיכולתו של אדם להוביל אנשים אחרים אל עבר מטרה משותפת (1). מכאן ניתן להבין שלמנהיג שתי יכולות חשובות במיוחד: הוא יודע את הכיוון והוא יודע להוביל אחרים לכיוון זה. בצורה ציורית ניתן לומר שראשו של המנהיג בעננים – מסתכל רחוק ומתווה את הכיוון, ורגליו על הקרקע – יודע מה קורה סביבו ומנחה אחרים כיצד להגיע מהמציאות הנוכחית הפחות רצויה, אל המציאות העתידית הרצויה יותר. מה שעושה את עיקר ההבדל בין מפקד למנהיג הוא צורת ההובלה השונה שלהם את האחרים. בעוד שמפקד פוקד על אנשיו בכוח סמכותו הפורמלית, המנהיג מוביל אנשים מכוח סמכותו הלא-פורמלית. הוא משפיע על המוטיבציה של האנשים הודות לתכונותיו האישיות. ג'ון קוטר, חוקר מנהיגות ידוע, הגדיר זאת כך: "מנהיגות היא הנעת אנשים לביצוע משימות שלא באמצעי כפייה" (2). כלומר, מנהיג הוא מי שמצליח להשפיע על אחרים ולהניע אותם לביצוע משימות, לעיתים מעבר לציפיותיהם הראשוניות וברמת מחויבות גבוהה, תוך שימוש במינימום אמצעי כפייה.

בהתאם לכך, ניתן להגדיר מנהיגות הורית כיכולתם של הורים להוביל את ילדיהם לעבר מטרה ראויה ולהניעם לבצע מטלות ומשימות שלא תמיד הם רוצים בהם, וכל זאת ללא אמצעי כפייה או בשימוש מזערי בהם. הורים מנהיגים מעצבים בדרכים מגוונות מציאות משפחתית רצויה. הם מגבשים את משפחתם דרך מטרות משותפות, חוקים ומנהגים. הם ממשמעים בצורה חכמה את ילדיהם ומציבים גבולות הגיוניים להתנהגויות תוקפניות שלהם. הם מקשיבים לילדיהם ומנסים לעזור להם בהתאם לערכים המנחים אותם. הם מחזקים את ילדיהם ותומכים בהתפתחותם האישית ועוד. הורים שאינם מכוונים את פעולותיהם על פי ערכים ומטרות, אלא נעים בהתאם למשוגות ילדיהם; הורים שמאבדים סבלנות נוכח התנהגויות מקשות של ילדיהם ומגיבים בצורה אימפולסיבית; הורים שנסחפים עם האירועים במשפחה במקום לנווטם בחוכמה – הם הורים שוויתרו על הנהגת משפחתם.

להיות הורה-מנהיג אין זה אומר לעשות בעצמך כל דבר במשפחה. יכולת מנהיגות חשובה קשורה להאצלת סמכויות בתוך המשפחה ומחוצה לה. דוגמה לכך היא החלטתו של הורה שהוא לא מחליף את המורה של ילדיו והוא אינו אחראי להכנת שיעורי הבית שלהם. ההורה ידאג להיות בקשר עם מורי ילדיו, יעדכנם ויתעדכן אצלם. הוא יעקוב אחרי התנהלות הלמידה של ילדיו בבית, יעודדם ומדי פעם אף יעזור להם, אך בשום אופן לא יעשה את השיעורים במקומם.

כמו כן, להיות הורה-מנהיג אינו אומר שצריך לעשות הרבה. לעיתים דווקא פעולות צנועות ושקטות משדרות עוצמה מנהיגותית.

תיאור מקרה: אם גרושה מצליחה לגרום לבנה לקום בבוקר על ידי מנהיגות שקטה 

במשפחה גרושה, האב מתנהג בצורה לא יציבה עם הבן, בן שמונה, שחי עם האם: הוא לא פוגש אותו באופן קבוע, מרבה לבטל פגישות שקובע איתו, כועס עליו ומבקר אותו כאשר הם נמצאים ביחד וכיוצא באלה. האם מרחמת על הבן ומנסה לפצותו בכך שהיא מוותרת לו על דרישות. למשל, בבוקר הוא מאחר באופן קבוע לבית הספר כיוון שכאשר האם מעירה אותו הוא פשוט לא קם. בתהליך הטיפולי למדה האם להעיר את בנה בצורה שקטה אך תקיפה. היא פשוט החלה לעמוד לידו ולוודא שהוא קם, ללא כעס, עונשים וכדומה. זאת בניגוד לעבר. אז היתה מעירה אותו, הולכת וחוזרת אחרי רבע שעה למצוא את ילד עדיין ישן. אומנם סדר היום שלה בבוקר השתבש לתקופה מסוימת, אבל התוצאה היתה שווה – הילד לא איחר לבית הספר.

לא קל להורים להנהיג את משפחתם, שכן רבים המצבים שבהם עליהם לכוון את ילדיהם לעשות לא את מה ש"בא להם" לעשות, אלא את מה שראוי שיעשו. לעיתים הורה טוב הוא דווקא זה שאינו עושה מה שהילד מבקש ממנו אלא מה שהוא, ההורה, חושב שטוב בשבילו. התינוק צריך ללמוד לווסת את סדר יומו טוב יותר; בן השנתיים צריך להסכים לעשות את צרכיו בסיר; בן הארבע צריך להסכים לישון במיטתו למרות פחדיו; על בן החמש לא להירתע להופיע במסיבת סיום הגן; בגיל בית הספר הילד ילמד היטב ויכין כהלכה את שיעוריו; בגיל ההתבגרות הנער לא יסתבך בהשתכרות, עישון, יחסי מין לא ראויים וכדומה. במצבים כאלה עומדת מנהיגותם של הורים למבחן: האם יוותרו על הובלת ילדיהם, בין אם על ידי איבוד שליטה ופעולה כוחנית ובין אם על ידי ייאוש והרמת ידיים; או שישכילו להנהיג את משפחתם ברגישות ובנחישות.

מקרה אישי: להצליח לעזור לבני להכין שיעורי בית 

בני היה צריך להכין דו"ח קריאה באנגלית על סיפור שהיה אמור לקרוא, וביקש את עזרתי. נעניתי לו ברצון, אולם מייד הבנתי שהוא לא ממש מכיר את הסיפור. שאלתי אותו בכעס איך הוא רוצה שאעזור לו כשברור שהוא לא מכיר בכלל את הסיפור. הוא מייד ויתר ואמר שבאמת אין סיכוי שאעזור לו כי אין זמן! מאחר שלא התכוונתי לוותר לבני על הכנת העבודה, הצעתי לו שאתחיל לקרוא את הסיפור יחד איתו. הוא הסכים. הקראתי לו פרק אחד, כשאני מתרגם לו אותו בצורה חופשית, פיסקה אחר פיסקה. כשראיתי שהוא מתחיל להבין, הודעתי לו שנמשיך לעבוד כך עוד פרק אחד ואחר כך יהיה עליו לעשות זאת לבד. הבהרתי לו שאני אמשיך להיות לידו כדי לעזור לו אם ייתקל בקשיים. הוא הסכים והחל לקרוא לבד את הפרק השלישי, אף כי באי רצון, תוך השמעת אנחות ורטינות והיעזרות בי. בשלב מסוים נפרדתי ממנו לעיסוקי והוא המשיך לקרוא בעצמו. שמחתי. הרגשתי שסייעתי לבני לא רק בהתמודדות עם השיעור המסוים באנגלית, אלא בכלל: בפיתוח העצמאות שלו, בהבנה שאין להתייאש ולהרים ידיים מול מצבים קשים. נכון, הייתי גם גאה בעצמי שידעתי מה מטרתי באירוע זה ושהצלחתי להוביל את ילדי אל היעד הרצוי.

טיול משפחתי כהמחשה וכמטאפורה למנהיגות הורית

המחשה טובה למנהיגות הורית הוא אירוע של טיול משפחתי בחיק הטבע. אירוע כזה יכול לשמש גם כמטאפורה למנהיגות הורית בכלל. פעמים רבות טיולינו המשפחתיים מונהגים על ידי ילדינו, למורת רוחנו: הם מחליטים אם נצא לטיול (תלוי "אם בא להם") ומתי (בשום אופן לא מוקדם בבוקר ולא יאוחר מתוכנית הטלוויזיה היומית שחייבים לראות בערב), הם קובעים את מסלול הטיול ואת תכניו (בדרך כלל זהו נתיב קבוע בין קניונים, מסעדות, או משחקי הפעלה), ובסופו של דבר הם גם המכריעים אם נהנה מהטיול בהתאם למצב רוחם. לעומת זאת, טיול משפחתי המונהג על ידי הורים מתנהל בצורה שונה לגמרי. ראשית, ההורים הם הקובעים את יעד הטיול ואופיו, בהתייעצות עם הילדים אך לא בהכתבה שלהם. הם ישלבו בטיול אלמנטים חשובים לילדים (כמו טיפוס על חבלים, מים, אוכל וכדומה), אך לא יסכימו לדברים שנוגדים באופן מהותי את אופי הטיול (בילוי בסרט, למשל, אם מדובר בטיול בחיק הטבע). הם יספרו לילדים על אופי הטיול, ישתפו אותם בתכנונו וילהיבו אותם אליו על ידי הסברים, שימוש בהומור, דימויים וכדומה. הם ישאפו שהיציאה לטיול תהיה באווירה טובה ומלוכדת, אך לא יירתעו גם אם אחד הילדים או רובם יגלו בתחילה פסימיות ורפיון רוח. נהפוך הוא, הם יפגינו אז אופטימיות ואמונה בעצמם ובילדיהם. הם יכינו את עצמם היטב לטיול, הן בבחירת המסלול והן בהצטיידות אליו (מפה, פנסים, אוכל וכדומה). במהלך הטיול ההורים יתחשבו בצורכי הילדים וביכולותיהם, ולכן יסחבו בעצמם את החפצים הכבדים וישאירו לילדיהם את החפצים הקלים. עם זאת, הם לא יוותרו על כך שגם ילדיהם יישאו בחלק מעול הטיול, שכן הם מאמינים שבכך הם מחזקים אותם ומגבירים את הנאתם מהטיול. בעת הטיול הם ישתדלו להופכו לחוויה משפחתית מהנה ומחזקת על ידי כך שיקדישו תשומת לב רבה לילדיהם: ישחקו איתם, יקשיבו להם וכדומה. הם לא יוותרו גם על הנאות אישיות שלהם כמו לעצור ולצפות בנופים, להכיר צמחים נדירים ועוד. בסיום הטיול הם יבדקו עם עצמם ועם ילדיהם באיזו מידה הטיול השיג את יעדיו, ויפיקו לקחים בונים לפעם הבאה (במקום לומר: "כמו שהתנהגתם היום, אין סיכוי שנצא אתכם עוד פעם לטיול," נאמר: "אנחנו מבינים שהמסלול היה קשה ולא מספיק נחנו בדרך. בפעם הבאה נתקן זאת, וגם אתם תדאגו להביא אתכם מהבית משהו לשחק בו בנסיעה הארוכה"). בטיול משפחתי המונהג על ידי הורים ירגישו הילדים בכל שלב שהוריהם מתייחסים ברצינות ובאחריות לטיול ושניתן לסמוך עליהם שינהיגו אותו בהצלחה. בטיול המשפחתי שתיארתי באות לידי ביטוי מיומנויות מנהיגות רבות מצד ההורים, אותם אמנה בסוף הפרק ועליהן ארחיב בהמשך הספר.

מנהיגות הורית – כיצד?

כדי שהורים יצליחו להנהיג את ילדיהם, עליהם להיות רחוקים וקרובים מהאירועים המשפחתיים בעת ובעונה אחת. עליהם להיות מספיק רחוקים מהאירועים המשפחתיים כדי לראות את הכיוון ולהוביל אליו בנחישות; בצד זאת, עליהם להיות מספיק קרובים לילדים ולמה שקורה במשפחה כדי להתאים את המטרות ואת הדרכים להשגתן. בצורה ציורית ניתן לומר שעליהם לתפקד גם כשחקנים יעילים במשחק המשפחתי וגם כמשקיפים נבונים עליו. עליהם להיות מסוגלים להשקיף על הפעילות המשפחתית כאילו הם יושבים ביציע, ולהיות בו זמנית בזירת העשייה המשפחתית.

להיות מספיק רחוקים מהאירועים המשפחתיים

הורים צריכים להתרחק מהאירועים השוטפים במשפחה כדי לרכוש פרספקטיבה על מה שקורה בה. רק התרחקות מהיומיום השוחק מאפשרת ראיית התמונה המשפחתית הכוללת על מכלול היחסים בה וצרכיה, וכמו כן קביעת סדרי העדיפויות הנכונים. למשל, כאשר ילד מבקש לעבור לשבת ברכב מקדימה, לצד ההורה, ההורה צריך לשקול הן את השיקול החוקי ו/או הבטיחותי – האם זה מותר או אסור – הן את השיקול החינוכי לגבי הילד – האם ילמד מזה את הלקח הנכון, והן את השיקול המערכתי – האם זה יהיה מסר מתאים לשאר הילדים במשפחה. דוגמה אחרת: כאשר הילד לוחץ על ההורה לקנות לו צעצוע חדש וההורה ממהר לקנות לו ללא שיקול דעת, הוא פועל כילד במשפחה ולא כמבוגר אחראי ומנהיג. על ההורה לבחון במקרה כזה את בקשת הילד לאור תפישותיו החינוכיות לגביו – האם קניית צעצוע חדש תתרום לחינוכו (תעשיר את עולמו, תפתח את כישוריו, תעמיק את בטחונו בהורה וכדומה), או שתזיק לו (תחזק את אי-הערכה שלו לצעצועים קיימים, תגביר את תלותו בסיפוקים חיצוניים, תעמיק את נטייתו לסחוט דברים מההורה וכדומה). עליו להעריך את צורכי שאר הילדים וכיצד קניית צעצוע לילד המסוים תשפיע על האחרים (תגביר קנאה, תעמיק מדון או תיתפש כמשהו הוגן וראוי). וכמובן, עליו לשקול את הבקשה לקנייה לאור משאביה הכלכליים של המשפחה ומשאבי הזמן שעומדים לרשותו כהורה.

תפישת מרחק משגרת היום-יום חיונית להורים להתמודדות עניינית עם בעיות. למשל, מה שנראה מקרוב כבעיה יתברר מרחוק, אולי דרך השוואה להתפתחות ילדים אחרים, כהתפתחות נורמלית. או למשל, לא כל דבר שקשה לנו בהתנהגות ילדינו מחייב שינוי. אולי בהסתכלות מרוחקת יותר יתברר לנו שמוקד הקושי הוא שלנו, בגלל חרדות לא מודעות או ציפיות לא מתאימות.

פעמים רבות, האימהות במשפחות, מגיעות למעורבות-יתר שאינה מאפשרת להן הסתכלות ממרחק. לכן הן מתקשות להשפיע על ילדיהן. באופן פרדוכסלי, דווקא קירבתן היתרה לילדים בעוכריהן.

תיאור מקרה: אימא שלא מצליחה "להרים את הראש" מאירועי היומיום במשפחה 

במשפחה המצויה בטיפולי מדובר בילד בכיתה א' שמעסיק כל העת את הוריו במריבות אין סופיות, ויכוחים בלתי נגמרים על כל דבר ועניין. האם אינה עובדת כיוון שהיא מטפלת בתינוקת. כאשר נשאלה האם לאחר מספר פגישות האם היא רואה שינוי כלשהו בהתנהגות הילד, השיבה: "אני לא מצליחה לזכור מעבר להיום ואתמול. אני כל כך עסוקה במה שקורה במשפחה, בלפתור כל הזמן בעיות וקשיים, שאיני מצליחה בכלל לזכור מה היה לפני כן, לעשות השוואות, לראות שינויים. אני גם מזדהה כל כך עם הילד שלי עד שאני לא מסוגלת להיות חזקה יותר איתו."

להיות מספיק קרובים לאירועים המשפחתיים

הורים צריכים להיות מספיק קרובים לאירועים המשפחתיים ולילדיהם כדי להכירם, לדעת את צורכיהם ולהבין כיצד ניתן להניעם לפעולה. עליהם להיות מעורבים מספיק בחיי המשפחה כדי לא להיות שבויים בתפישות נוקשות, שאינן מתאימות למציאות המשפחתית שלהם. עליהם להיות מעורבים בעשייה היומיומית במשפחה כדי לרכוש ידע אמיתי ומפורט על ילדיהם: מה הם אוהבים? מי הם החברים הטובים שלהם? מה סגנון הלמידה שלהם? רק מעורבות ממשית בחיי הילדים תאפשר להכיר אותם ותסייע במציאת דרכים יעילות להנהיגם כראוי. למשל, כאשר הורה ניצב מול התעקשות ילדו לעצמאות בלימודים, עליו להכירו היטב כדי לדעת הן מה נכון לעשות מבחינת המטרה והן מה נכון לעשות מבחינת הדרך אליה. האם עליו לאפשר לילד לקחת אחריות מלאה על לימודיו, שכן הוא מכיר אותו כמי שזקוק לתחושת אחריות כזו ויודע להשתמש בה נכון; או שאולי זהו מבחן לנכונותו של ההורה להקדיש תשומת לב לילד. תהא המטרה אשר תהא, השאלה היא האם הדרך להגיע אליה היא על ידי שיחה נוקבת עם הילד או ליטופו; אמירה כבדרך אגב או שיחה רשמית עימו; הבטחה לפרס עידוד או הבהרת "מה יקרה אם לא"…

פעמים רבות האבות במשפחה הם אלה שמרוחקים מדי, אינם מכירים מספיק את הדינמיקה העדינה של היחסים במשפחה ואינם יכולים להימצא, כמו האימהות, במקום הנכון ובזמן הנכון כדי להשפיע בצורה יעילה.

תיאור מקרה: אב לא מעורב לומד להכיר לראשונה את ילדיו דרך מעורבות בחיי המשפחה 

אב במשפחה שבטיפולי היה רגיל שנים רבות להשאיר את הטיפול בילדים בידי אשתו. הוא איש עסקים המקדיש את רוב שעות היום לעבודתו. אשתו היתה אחראית על הטיפול בחמשת ילדיהם. הוא אוהב מאוד את ילדיו ודואג להם, אך הוא חסר אונים ביכולתו הממשית להשפיע עליהם. הוא בעל יכולות הנהגה, אך אינו מצליח לממשן במשפחתו. באחת הפגישות המשפחתיות הטיחה בפניו בתו הגדולה, בת השש-עשרה, שעקב קשייה החברתיים הגיעה המשפחה לטיפול: "אתה בכלל לא מכיר אותי, מה אתה באמת יודע עלי? מתי דיברת איתי בפעם האחרונה מעבר ל'מה נשמע?' ו'איך היה בבית הספר?' הרי הכול אתה יודע דרך אימא. אם תתגרשו, לא יהיה לך שום קשר איתי!" המשימה הראשונה שקיבל האב היתה להיות מעורב יותר במשפחה ולהכיר את ילדיו. כל כך פשוט וכל כך קשה. למשל, אם עד עכשיו נהג לצאת מהבית מוקדם, עוד לפני שהילדים התעוררו, הוא עשה שינוי בשעות עבודתו והשתהה בבוקר במטבח. לאחר מכן החל להעיר את הילדים, לנהל איתם שיחות קצרות, שאפשרו לו להכיר אותם ולהם להכיר אותו. הוא החל לרכוש לעצמו מחדש מקום של השפעה במשפחתו.

מנהיגות הורית בגילאים השונים של הילדים

כיצד מתבטאים שני הפנים העיקריים של המנהיגות ההורית – קביעת מטרות משפחתיות, והחלטיות בהובלת המשפחה להשגת מטרות אלה – בגילאים השונים של הילדים?

מנהיגות הורית בגיל הרך

תיאור מקרה: עזרה יעילה לילד בן שלוש וחצי להיפרד ממוצץ 

מספרת אימא לילד בן שלוש וחצי: "נעם לא מוכן להיפרד מהמוצץ. לדעתי הוא לא זקוק לו, ובטח לא בשעות היום. הוא יכול להיות שעות בלי המוצץ וגם לא לבקש אותו. אני מתרשמת שהוא גם הרבה יותר פעיל ושמח כשהוא בלי מוצץ. ניסינו להסביר לו שהמוצץ גורם לו לרוק ומרטיב לו את החולצה (דבר שהוא שונא ומבקש שיחליפו לו חולצה), ולא עזר. למעשה, הגענו למבוי סתום: הוא לא צריך את המוצץ, אבל אם הוא החליט שהוא רוצה אותו ואין מוצץ בסביבה (למשל, כי יצאנו ולא לקחנו מוצץ איתנו), סוף העולם הגיע. בעלי רצה שפשוט נעלים את המוצץ. התנגדתי, כי לדעתי זה היה עלול להחמיר את המצב. נעם ילד עקשן (כמו אבא שלו!), הוא אוהב לעשות מה שהוא רוצה ולכן העלמת המוצץ היתה מביאה למאבקי כוח. חשוב היה לי לנסות לגרום לנעם לוותר מעצמו על המוצץ. לא להכריח אותו בשיטת הכאסח, כמו שבעלי רצה, אבל גם לא להמשיך במצב הנוכחי הבלתי נסבל, לו ולנו. הפתרון שגיבשנו בסופו של דבר היה שאספנו את כל המוצצים שלו לקופסה בחדר שלו והבהרנו לו שמעתה זו אחריותו לקחת איתו מוצץ, כל אימת שנצא מהבית. לא העלמנו לו את המוצצים כמו שבעלי רצה, אבל גם הפסקנו לשרת אותו במוצצים ולהרגיש שזאת האחריות שלנו, כמו שהיה עד עכשיו. היו כמה ימים קשים, שבהם הוא כעס ובכה שאין לו מוצץ כשהיינו מחוץ לבית. אבל אחר כך הוא קלט את העניין, וגם אם הוא לא מביא איתו מוצץ הוא בוכה מעט ולא יותר. בינתיים זה עובד."

הורים לתינוק בגיל הרך צריכים לקבל החלטות מעשיות רבות בלוח זמנים צפוף ומלחיץ. ההחלטות אמורות להשפיע באופן מרחיק לכת על סדר היום המשפחתי, על איכות החיים של האב והאם בנפרד ועל שניהם כזוג, ומובן שעל התפתחותו התקינה של התינוק. מייד עם היוולדו עליהם להחליט האם ראוי שיישן במיטתם או במיטתו, האם נכון להניקו או להאכילו מבקבוק, האם יש לקום אליו בלילה כשהוא בוכה או שאין זה ראוי וכיוצא באלה. בהמשך עליהם לקבוע את הדרכים המעשיות בהן ירגילו את התינוק להחלטותיהם: האם לבצע את החלטתם בבת אחת או בהדרגה, האם לתת לתינוק לבכות עד שיירגע או שמא לחסוך ממנו ככל האפשר את הבכי וכדומה. כשתינוקם גדל מעט, הורים קובעים האם נכון להתחיל לחנך את ילדם להיגמל מהרטבה ומעשייה במכנסיים וכיצד לעשות זאת; האם ילך לפעוטון או לגן ומתי וכדומה. החלטות אלה מבטאות את יכולת ההורה להתוות כיוון ומטרות. דרך יישומן של החלטות אלה מבטאת את יכולת המנהיגות הנוספת של ההורה – להוביל את בני המשפחה בצורה בטוחה ומיטיבה להשגת המטרות. החרדה הרבה המאפיינת טיפול בילדים קטנים וחוסר ניסיונם של הורים צעירים עלולים לעוות את שיפוטם ולפגוע ביכולתם המנהיגותית בגיל הרך של ילדם. הם עלולים לאבד כיוון, לנסות דברים שונים במקביל, לפעול בצורה הססנית. מבלי שיתכוונו לכך, הם עלולים להעביר לילדם את התלבטויותיהם ודאגותיהם ולהעמיס עליו מגיל צעיר אחריות שאינה מתאימה לו.

תיאור מקרה: עידוד לאימא לפעוטה לא להיבהל מנסיגה בגמילה מעשיית צרכים במכנסיים 

אם מבקשת עצה: "בתי בת שנה ותשעה חודשים. זה כארבעה חודשים היא מנסה להוריד חיתול: היא מדווחת כשהיא עושה קקי, משחקת בעשיית קקי ופיפי של הבובות ומתעניינת בהליכתנו לשירותים. לפני כשלושה חודשים היא החלה לבקש לשבת על הסיר, ולפעמים גם הצליחה לעשות בו פיפי. היא גם הוסיפה למשחקה את הושבת הבובות והדובי על הסיר, שיעשו גם הם פיפי. לפני כשבועיים החלפתי לה את החיתולים בתחתונים. לאחר יום שבו אירעו הרבה פספוסים היה נדמה שהיא הבינה את העניין, והיו לנו ימים שבהם היא כמעט לא עשתה את צרכיה בתחתונים. בימים האחרונים נראה כאילו חלה נסיגה והיא כמעט שלא עושה צרכיה בסיר. או שהיא יושבת עליו כמה דקות וקמה, או שהיא לא רוצה לשבת כשאני מציעה לה (אני יודעת בערך מתי זה הולך לקרות ומציעה לה לשבת על הסיר). כשאני אומרת לה שבפעם הבאה תלך לסיר, היא מגיבה בדרך כלל בהתעלמות. גם כשאני מציעה לה להמשיך לשבת על הסיר (כשהיא רוצה לקום אחרי כמה דקות מבלי שיצא כלום) ושואלת אותה אם היא צריכה פיפי, היא מתעלמת. נראה לי שהיא לחוצה מהאחריות ומהפספוסים. אני לא יודעת איך להמשיך מכאן. האם להחזיר לה את החיתול? האם זה לא ישדר אי אמון ביכולתה ויביאה לתחושת כישלון? האם לשנות משהו בהתנהגותי? אולי לא להציע לה לשבת על הסיר ולחכות שהיא תיזום?"

תגובתי במקרה זה לאם היתה:

"אני מבין שבתך בשלה לגילה, הן פיזית והן רגשית, וכן שהתהליך שעשיתן ביחד בקשר לגמילה מחיתול היה הדרגתי וללא לחץ. אני מציע שתמשיכי לא להילחץ, על אף הנסיגה. זו תופעה מוכרת בהתפתחות: אחרי כל התקדמות יש נסיגה כלשהי. האם זה מפני שהילד מפחד מאחריות? האם זה מפני שהוא נבהל מעצמו כילד גדול? האם זה משום שהוא אימץ מאוד את כוחותיו ופשוט זקוק למנוחה? האם הוא בוחן את היכולת שלנו לגדול יחד איתו? קשה לדעת איזה הסבר נכון יותר, ואולי כולם ביחד נכונים. בכל מקרה, אני מציע לך להרגיע את בתך ולומר לה, במלל וברגש, שזוהי נסיגה זמנית ושאת בטוחה שבהמשך היא תחזור לקו ההתקדמות שלה. וכמובן, בשום אופן, את לא תיסוגי! המלצתי לך היא לא להחזיר את החיתול, על אף אי הנעימות הכרוכה בעניין."

למחרת דיווחה האם שכבר באותו אחר צהריים החלה בתה לחזור לעצמה: פעם אחת היא עשתה פיפי וקקי בסיר, ופעם נוספת היא ישבה עליו מיוזמתה, אף כי לא יצא לה כלום. נראה שהמשוב שקיבלה האם במקרה זה חיזק את הרגשתה שבתה כנראה נבהלה מעצמה, ועודד אותה להמשיך לפעול עם בתה בכיוון ובדרך שנראו לה נכונים.

מנהיגות הורית בגיל הילדות

תיאור מקרה: החזרת ההנהגה להורים במשפחה עם ילד פרוע בן חמש 

במשפחה המצויה בטיפולי, ההורים, אנשי חינוך, חסרי אונים בהתמודדות עם בנם הבכור בן החמש. הילד עדיין עושה צרכיו במכנסיים, מגיב בהתקפות זעם כאשר הוא מתוסכל, ולא נענה להוראות הוריו. הם מוותרים לו פעמים רבות מחשש להסלמה, אך גם מרבים להילחם איתו – שיפסיק להשתמש במוצץ, שיעשה צרכיו בשירותים ועוד. באחת הפגישות הראשונות התברר שהילד דורש לקבל ממתקים, ואם לא נענים לו מייד הוא משתולל, מטפס למזווה ולוקח אותם ללא רשות. הבהרתי להורים שעליהם להחזיר לעצמם את עמדת ההנהגה במשפחה. הצעתי להם להסביר לילדם שיוכל לקבל ממתק אחד בלבד כל יום. במידה ולא יעמוד בכך, הם יעלימו את כל הממתקים. ההורים נחרדו למשמע הצעה זו, אך הסכימו לנסותה כשהבינו את המסר העקרוני החשוב שלה: "אנחנו, ההורים, מנהלים את המשפחה ולא אתה, הילד. אנחנו משתדלים להתחשב בך ובצרכיך, אך איננו מוותרים על אחריותנו כאנשים מבוגרים לכוון אותך למה שנכון וראוי."

בגיל הילדות, דילמות המנהיגות מתחדדות ונעשות מורכבות יותר. הורים צריכים לקבוע האם ילדם יעבור גן, אם הם מתרשמים לרעה מהשתלבותו בגן הנוכחי, וכיצד לעשות זאת כך שהסתגלותו לגן החדש תהיה טובה. הם אינם מרוצים מהיחסים בין האחים במשפחה ורוצים לשפרם, או שאינם מרוצים ממנהגי האכילה של ילדם וכדומה. הם מתלבטים כיצד לחנך את ילדיהם לשפר התנהגויות אלה ואחרות: בכפייה, בהדרכה, בעונשים, בפרסים. ברור להם שעליהם לפתח אצל ילדם הרגלי למידה נכונים בראשית בית הספר, אך הם תוהים לגבי הדרכים המעשיות הנכונות לבצע זאת כדי שתישמר אחריותו ללמידה. הם רוצים להימנע מכך שהילד יציית באופן עיוור להוראותיהם, שכן ציות הנעשה מתוך פחד מביא לביטול רצונו שלו. הם מנסים לגרום לו להרגיש אכפתיות כלפי רצונם. עליהם לקבוע כל פעם מחדש באיזו שעה ראוי שהילד ילך לישון, כמה זמן מותר לו להשתמש במחשב, לאילו חוגים ילך. בגילאים אלה הורים חשים בעוצמה רבה את ההתלבטות בין הרצון להימנע מכפייה לא מתאימה על הילד לבין הצורך להציב לו גבולות ולפקח עליו.

תיאור מקרה: עזרה להורה לילדה בת תשע להעביר לילד את האחריות ללימודיה 

מספרת אם: "בתי בת תשע ויש לנו צרות צרורות איתה סביב שיעורי הבית שלה. כשהתייעצתי עם היועצת ועם המחנכת, הן הציגו בפני דעות סותרות. המורה אמרה שההורה חייב להיות אחראי על שיעורי הבית של הילד, ואילו היועצת טענה שזה תפקיד בית הספר. אני חוששת שאם לא אשדל אותה ואשב איתה על שיעורי בית ועל ההכנה למבחנים, תהיה הידרדרות בציוניה, שכיום הם גבוהים. מצד אחר, אם אמשיך להיות עסוקה כל כך סביב שיעורי הבית שלה, בסופו של דבר אשב במקומה בכיתה?! לשאלתי הבנלית אל בתי: 'יש לך שיעורים?' היא עונה: 'לא יודעת, תסתכלי ביומן ותראי בעצמך'. לעיתים אחרי הפצרות חוזרות ונשנות שתכין שיעורים היא שואלת אותי: 'אולי תגידי לי איזה שיעורים יש לי?' איום ונורא שנתתי לה להגיע למצב הזה. מה לעשות?"

בהמשך, האם הסבירה יותר את תפישתה: "האם אני אמורה לתת לה להיות היא עצמה ולממש כל גחמה שלה? אני נתקלת במעט ילדים שאוהבים ללמוד. לעומת זאת, יש הורים רבים שמטילים סנקציות על ילדיהם אם הם לא ממלאים את משימות בית הספר. ילדיהם מבינים ששיעורי הבית הם חלק בלתי נפרד מהחיים, כמו צחצוח שיניים, הליכה לחוגים – מטלות כאלה ואחרות אשר לא את כולן הם אוהבים."

בתגובה כתבה לה אם אחרת: "כאם לשלושה ילדים, אני יכולה לומר מניסיון שזוהי הדרך היחידה בעיני. עוד כשהיה בני הבכור בכיתה א' (היום הוא בן ארבע-עשרה), הודעתי למורה שאין בכוונתי להתערב כלל בהכנת שיעורי הבית. אני את בית הספר כבר סיימתי וגם את לימודיי האקדמיים. בדרך זו אני הולכת גם עם שני ילדי הנוספים. אני עוזרת להם בשמחה, אם הם זקוקים ומבקשים עזרה (בתנאי שזה לא יאוחר משמונה בערב), והם יודעים כי הצלחותיהם וכישלונותיהם הם שלהם בלבד, באחריותם ובבחירתם. את הצורך שלי בהישגיות ובהצטיינות אני מיישמת על עצמי בלבד. אני כמובן שותפה לשמחתם מהישגים גבוהים ומקשיבה לאכזבותיהם מכישלונות ולהפקת הלקחים שלהם (אם היא נעשית). לא אומר שזה תמיד קל, ולפעמים אני באמת צריכה להתאפק, אבל התמורה שווה! עובדה שהם ילדים אחראיים ועצמאיים מאוד."

במקרה זה האם קיבלה מספר תגובות דומות מהורים אחרים, שעודדו אותה להעביר לבתה את המסר שהשיעורים הם אחריותה הבלעדית של הבת, שהאם יכולה לעזור לה אם היא מתקשה אבל לא מעבר לכך. היא הצליחה לעשות שינוי במטרה החינוכית שלה בנושא שיעורי הבית של בתה.

מנהיגות הורית בגיל ההתבגרות

תיאור מקרה: נערה בכיתה י' מצפה לאימא מנהיגה ומקבלת אימא ילדה 

שרון, נערה בכיתה י', נמצאת בטיפולי על רקע הפרעות אכילה והתנהגות מינית בעייתית. יחסיה עם הוריה טובים, אך היא מתקשה לשתף אותם במצוקותיה. באחד המקרים אזרה עוז ושיתפה את אימה בתחושותיה הקשות לגבי שימוש בסמים. את אכזבתה העמוקה מתגובתה הרופסת של אימה ביטאה כך: "סיפרתי לאימא שלי שאני כל הזמן מרגישה צורך בריגושים, בהסתכנויות, ושאני עומדת צעד אחד לפני ניסיון להשתמש בסמים. אמרתי לה שזה מאוד מושך אותי ושעד היום הצלחתי להחזיק מעמד, למרות פיתויים רבים שהיו לי. אני מסתובבת בחברה שבה מעשנים חופשי סמים ואין לי בעיה לנסות את זה, אם רק ארצה. אמרתי לה שאני חוששת שלא אוכל לאורך זמן להתאפק. התגובה שלה מאוד אכזבה אותי. היא אמרה לי שהיא מתנגדת אומנם לשימוש בסמים, אבל היא מבינה אותי והיא לא תגיד לי מה לעשות ושזאת החלטה שלי! היא נורמלית? זה מה שהייתי צריכה ממנה? לא ציפיתי שתאסור עלי או שתכעס עלי, אבל ציפיתי שתגיב בתקיפות רבה יותר, שתכוון אותי בצורה ברורה יותר, שתשמור עלי! לא הרגשתי אותה כמו מבוגר אלא כמו ילדה בגילי!"

הורים לילדים בגיל ההתבגרות מבינים בדרך כלל שעליהם לפעול עם המתבגרים שלהם בצורה מורכבת, שלעיתים גם סותרת את עצמה: עליהם להמשיך לכוון את ילדיהם ולפקח על התנהגותם, אך גם להעביר אליהם אחריות רבה יותר לחייהם; עליהם להמשיך להיות מעורבים בחיי המתבגר, אך גם לעודד את נבדלותו ועצמאותו; עליהם להמשיך להציב סטנדרטים ברורים להתנהגות, אך להשתדל לאכוף אותם ללא ענישה; עליהם לתת הסבר לתביעותיהם, אך גם לאפשר למתבגר לשאת ולתת על כללי ההתנהגות; עליהם לרצות שיימנע מסיכונים, אך גם לרצות שיפתח דעות משלו.

הציפייה של המתבגר היא שההורים יצליחו להנהיג אותו בחוכמה, על אף המורכבות הגדולה. לא תמיד הורים מצליחים לעמוד באתגר זה.

תיאור מקרה: הורה לנער בן חמש-עשרה וחצי שאינו מתנהג בחוכמה מול הודאת בנו בעישון סיגריות 

משפחה שבטיפולי התקשתה להתמודד עם קונפליקט בין הילד, נער בן חמש-עשרה וחצי, לבין הוריו בקשר לעישון סיגריות. באחד העימותים שהתרחשו בבית הודה הנער לראשונה בפני הוריו שהוא מעשן סיגריות באופן קבוע. וכך תיאר הנער את אשר התרחש בעימות: "ברגע שהודיתי בפני הורי שאני מעשן סיגריות באופן קבוע כבר כחצי שנה, אבי התפרץ עלי: 'אתה תפסיק מייד לעשן סיגריות. לפחות עד גיל שמונה-עשרה לא תעשן' ' נדהמתי והתאכזבתי מאוד ממנו. אבי, שהוא בדרך כלל אדם הגיוני ומנסה לשכנע אותי בטיעונים רציונליים, נוקט כלפי בדרך כל כך פרימיטיבית על ידי הפעלת כוח?! אמרתי לו בצורה ישירה שבדרך הזאת אין לו בכלל סיכוי ושאין לי שום כוונה להפסיק לעשן רק מפני שהוא מצווה עלי לעשות זאת. אמרתי לו שלפחות ינסה לשכנע אותי , שיפנה להיגיון שלי, אבל הוא לא היה מוכן. אני מבין שהוא כעס מאוד כי עליתי לו על העצבים. הוא כנראה לא ידע מה לעשות. אבל בכל זאת, ככה להתנהג איתי?"

מה שמקשה במיוחד על הורים לילדים בגיל ההתבגרות זאת העובדה שככל שהילדים גדלים השפעת בני גילם עליהם הולכת וגדלה. הצורך להיות אחד מהחבר'ה נעשה חשוב יותר, והוא מאפיל על נורמות המשפחה וציוויי ההורים. אולם דווקא בגלל ההשפעה העזה כל כך של קבוצת השווים, חשוב שהורים לא יוותרו על תפקידם המדריך והתומך בחיי המתבגר: יש לחזק אותו מול הקבוצה, ללמד אותו תהליכי בחירה ושיקול דעת, להכין אותו להתמודדות עם דילמות ועם הצורך לקבל החלטות ולבחור, לוותר, להעז, לפעמים להתנגד; להיות לו גב, לחזק את עמוד השדרה שלו במפגשיו עם סביבתו.

"ההורים שלי אף פעם לא אמרו לי עם מי ללכת ועם מי לא ללכת. הם קיבלו את החברים שהבאתי הביתה בצורה יפה, אבל תמיד אמרו לי מה דעתם עליהם. ואם הם לא מצאו חן בעיניהם, הם אמרו לי זאת. ואם חשבו שחברתם מזיקה לי, הסבירו לי זאת. בדרך כלל לא קיבלתי את דעתם, אבל היו מקרים שאחר כך גיליתי את הפרצוף האמיתי של החברים וראיתי עד כמה הם צדקו."

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) מנהיגות הורית, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 06/23/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2012/01/26/manhigoot-horit/

8 תגובות על הפוסט “מנהיגות הורית

  1. כתבה מאוד מעניינת ואני מסכימה שהיום ישנם הורים שאיבדו את המנהיגות שלהם מול ילדיהם. ההורים אינם יודעים איך להתמודד ורוצים לשמור ולגונן על הילד בכל מחיר ולכן מוותרים לו לרוב.

  2. כאמא שתמיד חינכה את ילדיה שהם אחראים למעשיהם ויש לבחירותיהם משמעות- אני לחלוטין מסכימה עם גישת הכותב.
    ככל שניצור בילדינו תחושה שאנחנו רוצים בטובתם ומוכנים להיות להם לעזר הן בהחלטותיהם והן במעשיהם, אבל פעם שבחרו ועשו או לא עשו מעשה- האחריות היא שלהם! הגבול העדין בין "להיות שם" עבורם לבין "לעשות דברים במקומם" הוא חיוני והכרחי לתהליך ההתבגרות ובניית יכולות התמודדות עם חייהם העתידיים של ילדינו ותלמידינו בכל תחומי החיים.

  3. מסכימה מאוד עם הדעה המוצגת במאמר. מנהיגות הורית משמעותה יכולת השפעה על הילדים לבצע משימות שהם לא תמיד רוצים לבצע ובלי אמצעי כפייה כמעט. הדבר נובע, לדעתי, מהיכולת של ההורה מצד אחד להכיל את הילד, כך שנוצר ביניהם קשר רגשי משמעותיומצד שני ההורה מסוגל ולא חושש להציב לו גבולות.

  4. בתור מחנכת לנוער בסיכון אני רואה שגבולות ושיגרה ותיאום צפיות הם חיוני! ילד צמא לזה שהוא יודע מה מצפים ממנו- זה מכוון אותו ועוזר לו וזה סוג של תשומת לב. אבל תמיד באהבה וסבלנות

  5. הצבת גבולות הינה דבר הכרחי בכל תקופת הגדלות של הילדים שלנו וללא גבולות יהיה בלגן ואי סדר וגם כן הילדים שלנו יחיו בתוהו ובוהו, להיות הורה זה אחריות רבה שמדאיגה ומחייבת מחשבה ורגשות ביחד, כדי להקנות לילדנו את הדברים הטובים חייבים לשים גבולות ולהתעקש על אי אכיפתם, וכמובן המון מקרים יהיו מריבות והתנגשויות, חייבים לדבר ולעמוד על קיום הגבולות שנקבעו. אחרת הילדים יכשלו רבות

  6. מסכימה עם המאמר, אכן ילדים זקוקים לגבולות, בדרכם, ולכן כלכך אהבתי את השיטה שהמאמר מציע. דוגמא נוספת שאני יכולה לתת היא מקרה בו הילד מתקשה להתארגן בבוקר, וכל בוקר הופך לבלאגן. בנינו איתו סדר יום והכנו לוח נקודות ולאחר 5 נקודות הוא קיבל הפתעה.

  7. אני לגמרי מסכימה עם הכותב. אני נתקלת לעיתים קרובות בעימותים דומים עם בתי התיכוניסטית. העמדנו לה גבול של שעת חזרה בערב.(כמובן שהיו ויכוחים אבל לא נכנענו.)היא לא רק קיבלה עליה את הדין היא גם "מתגאה" לפני חבריה שההורים שלה לא מרשים לה לחזור אחרי שעה זו.כך גם בנושאים אחרים. לפעמים יש תקופה של מלחמת התשה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *