פרדוקס הפרידה – הפרק התשיעי

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

מנהל אתרי האינטרנט: "עמית בעין החורש" ו"לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים עמית"

 

הפרדוקס

"מאוד רציתי שיישארו קטנים, שלא יגדלו, כי רק כשהם קטנים אני מרגישה שהם שלי באמת. אני יודעת שצריך לאפשר להם לגדול ולהיות עצמאיים, ובחלק אחד שלי אני כמובן מאוד רוצה בזה. ברור לי שזה לא בריא שיישארו תלויים בי, והייתי רוצה שיגדלו ויעמדו ברשות עצמם. אבל האמת, שמבחינה אגואיסטית, מבחינת התחושות הבסיסיות שלי, אני רוצה אותם קטנים. מדוע? כיוון שכאשר הם גדולים, הם לא נותנים לי לחבק אותם, הם לא מאפשרים לי לאהוב אותם כמו שאני רוצה. לעומת זאת, כשהם קטנים, הם צריכים אותי, מגלים כלפי אהבה ומאפשרים לי לאהוב אותם כפי רצוני. הם צועקים 'אימא', כשהם במצוקה. הם רצים אלי מהר להראות לי בשמחה משהו שמשמח אותם. אז, ורק אז, אני מרגישה שהם באמת רוצים אותי. הבעיה שהם גדלים מהר מדי. אני לא מספיקה ליהנות מהם, וכבר הם נעשים גדולים כאלה, ואינם מאפשרים לגעת בהם. נכון שנהניתי לגדל אותם גם כשהיו קטנים, אבל רציתי שזה יימשך. מגיע הגיל שבו אני נאלצת להסתפק בשיירים, וזה קשה לי".

הורים משקיעים הרבה מעצמם בשנים הראשונות לחיי הילד כדי ליצור קשרים הדוקים, חזקים ומטפחים בינם לבינו. מטבע הדברים היו רוצים, שקשרים טובים אלה יימשכו עוד שנים ארוכות, גם כשהילד גדול. והנה, דווקא כשהילד גדל, והם יכולים אולי ליהנות יותר מפרי עמלם, מאותת להם ילדם שעליהם לרפות את הקשר ההדוק איתו. גם ההורים עצמם מרגישים צורך בשינוי זה, ופעמים רבות גם מבינים אותו. הם מבינים שהתפתחות בריאה של ילד אפשרית רק משלמד לוותר על הקשר המאוחד עם ההורה. רוב ההורים תופשים, שנכונותם להניח לילדם לנפשו בשלב הנכון, הכרחית להתפתחותו התקינה. ועם זאת הם מתקשים להתיר בהדרגה את הקשר התלותי ביניהם, ולעודד את הילד להיפרד מהם. מטרתו של ההורה הטוב היא להביא לידי כך שילדו יצמח ויהא לאדם עצמאי. ואולם ניצחון ההורה שבנו עוזב את ביתו, הינו ניצחון עצוב שרב בו ההפסד הרגשי להורה. זהו "פרדוקס הפרידה" בהורות – אנו מתקשרים לילדינו כשהם רכים, אך נאלצים להיפרד מהם כשהם גדלים. אנו מרגישים רצון חזק, שילדינו ימשיכו עוד שנים ארוכות להיות "שלנו" ו"איתנו" – אך מבינים שעלינו לאפשר להם – ואף לסייע להם – להיות הם עצמם, בלעדינו. ממש כפי שילדים חייבים להינתק, צעד אחר צעד, מהוריהם, כך חייבים ההורים להיפרד מילדיהם.

אריך פרום בספרו הקלאסי "אמנות האהבה" (1974) הגדיר יפה את פרדוקס הפרידה בהורות מנקודת ראות האם, בהבחינו בין אהבה אירוטית לאהבה אימהית: "באהבה אירוטית, שני אנשים נפרדים נעשים לאחד. באהבה אימהית, שני אנשים שהיו אחד נעשים נפרדים. האם חייבת לא רק לסבול את ניתוקו של הילד ממנה, היא חייבת גם לשאוף לניתוק זה ולתמוך בו".

התמודדות עם פרדוקס הפרידה בגיל ההתבגרות

"כשהייתי הורה צעיר, חשבתי שיגיע הרגע שבו אשמח שילדי כבר גדולים, ויהיה לי זמן פנוי לעצמי ולעצמנו – אני ואשתי. חשבתי שכאשר ילדי יהיו גדולים, נוכל להיות הורים של סוף-שבוע. עכשיו, כשהבן הגדול כבר נשוי, והבן הקטן שלי בן 15 וחצי, אני מוצא את עצמנו מנסים ככל יכולתנו להחזיק את הבן הצעיר איתנו. עכשיו כבר איננו רוצים שילך מהר מדי, ושנישאר הורים של סוף-שבוע".

"הילדה שלי בת 15.5, והיא משתנה לי מול העיניים. היא מעיזה לעשות דברים, שאני נשארת המומה למולם. היא מודיעה לי פתאום שהיא נוסעת לאילת בפסח עם חברים. ומי החברים היא לא מספרת לי אבל אני יודעת – מעשני סמים! אני לא יודעת מה ילד יום, ומרגישה לכן חוסר בטחון גדול".

כל עוד הילד צעיר, קל יחסית להורים להתמודד עם פרדוקס הפרידה. הם מצליחים בדרך כלל למצוא את שביל הזהב שבין הזדהות גדולה עם הילד והיענות מרובה לצרכיו לבין עידודו לעצמאות. בגיל צעיר, גילויי העצמאות של הילדים אינם מאיימים על ההורים; נהפוך הוא, הם מקור לגאווה והתפעלות להם ולסביבתם. אנו שמחים, כאשר הילדים הקטנים לומדים להתלבש בעצמם, לאכול בעצמם, ללכת לשירותים בלי עזרה, ולהיכנס בעצמם למיטה. אבל, ככל שהילדים גדלים לקראת בגרות, מתלהבים ההורים פחות מגילויי העצמאות של ילדיהם, ובייחוד אם אלה מובילים אותם בדרכים הנראות זרות ומוזרות. הם מגדלים את שערם, מזניחים את חדרם ואת לימודיהם, מתחילים לעשן סיגריות, פונים לדרך פוליטית קיצונית ושונה, וכו'. לכן, כשילדינו מתחילים לצאת מן הבית אל העולם הגדול, אנו מתקשים לקבל את פרידתם מאיתנו. אנו נוטים להתנגד לגילויי היוזמה ולדחפים המניעים אותם לגלות דברים ולהתנסות בהם. זו דרך ההתמודדות השכיחה של הורים עם פרדוקס הפרידה: בתחילה מעודדים ההורים את ילדיהם להתנהגות עצמאית, ואחר-כך הם מגיבים בשלילה כאשר הילדים נוהגים בעצמאות. הם מתקשים, לעיתים קרובות, לראות את ילדיהם כאנשים בזכות עצמם, כמו שהולכים ומתרחקים מהם מבחינה רגשית.

מתבגרים מקשים על התמודדות הוריהם עם תהליך הפרידה מהם, שכן הם משדרים להם מסרים מנוגדים: מצד אחד – "תנו לנו עצמאות", ומצד שני גם – "תשמרו עלינו". קשה להיפרד ממישהו שבעצם לא כל-כך רוצה להיפרד ממך. מסתבר שבניגוד לדימויו כפורק עול, המתנכר למשפחתו בעקבות תסכול על פער הדורות, וסתם כדי למרר להורים את החיים – המתבגר הישראלי בעצם קשור מאוד לאימא ולאבא. שלא כאחיהם בני הדור הקודם, למתבגרים החדשים אין שאיפות בשמים. הם לא ציונים גדולים, לא שואפים להיות אסטרונאוטים או מיליונרים, וגם לא להקים חברה צודקת יותר. המטרות שלהם בחיים הרבה פחות יומרניות: להרוויח טוב, ולחיות חיים נוחים. לכן, המתבגרים אומנם מתאמצים להיות שונים ועצמאיים, אך בסופו של דבר הם רוצים להיות העתק מדויק של הוריהם, וחשובים להם בדיוק אותם דברים שחשובים להוריהם – להשיג ציונים טובים, להתבסס במקצוע מכניס, להתחתן ולהוליד ילדים. כמו כן נשען הנוער על ההורים כמקור לביטחון רגשי ולא רק כלכלי, נוטה לפנות אליהם במצבי מצוקה ולשתף אותם בהתלבטויותיו: באיזו מגמה ללמוד, איפה לשרת בצבא ובאיזה מקצוע לעסוק בהמשך. כמו אצל המתבגר, כך גם אצל ההורה מתרוצצים שני רגשות מנוגדים: רצון לתמוך, להגן ולמנוע משברים – מצד אחד; והידיעה שעצמאות ומעורבות חברתית ייטיבו עם הילד – מצד שני. בעוד שבגיל הילדות הגבול שבין הגנה לעצמאות שההורה מוכן להעניק, נקבע בדרך כלל על-ידי ההורה, הרי בתקופת ההתבגרות זה יוצא משליטתו. כתוצאה מכך, חוסר הבטחון של ההורים גדל ומתבטא בשאלות יום-יומיות: מה הגבול בין התנהגות טיפשית של הילד לבין התנהגות הרסנית, בין ירידה בלימודים כתופעה חולפת לבין משהו עמוק יותר? מתי צריכה להידלק הנורה האדומה מהו הקו המפריד בין מותר לבין אסור?

פרדוקס הפרידה במשפחתנו בא לידי ביטוי, גם בעימותים המרים בינינו ההורים מול הילדים המתבגרים, בנושא הקלאסי והכאוב של שעת החזרה הביתה בלילות. ככל שילדי גדלו, הפך מועד החזרה בלילות משעה שאין עליה עוררין למוקד של ויכוחים מתישים. ההתלבטות הייתה ראשית-כול פנימית שלי: מצד אחד, היה לי ברור שברצוני לאפשר לילדי לחזור בשעה הראויה לדעתם, וזאת כדי לפתח אצלם הרגשת יכולת פנימית וכדי לטפח את יחסי האמון בינינו. כמוכן ידעתי שהם עלולים להיתפש על-ידי חבריהם כ"חנונים", "לאפלאפים", שחוזרים הביתה מוקדם יותר מהשאר. מצד שני, דאגתי מאוד. הימים, או יותר נכון הלילות, טרופים, השוטטות חסרת הטעם ברחובות מסוכנת. האפשרויות לפיגוע חבלני, להיטפלות מינית, או להידרדרות לתרבות עבריינית, מרחפות כל העת. אני זוכר את הלילות טרופי השינה, כשאשתי ואני חיכינו קצרי רוח עד שעות לילה מאוחרות, ולעיתים עד שעות הבוקר המוקדמות, לשובם של ילדינו. "תצא לחפש אותה", דחקה בי אשתי. "נחכה עוד קצת", ניסיתי להרוויח זמן לפני שאכנס להיסטריה ואתרוצץ חסר מנוח ברחבי העיר. כיצד להצליח גם לשחרר את החבל, אבל גם להחזיקו חזק? כיצד להיפרד, על אף שהמחוברות עדיין גדולה מאוד? לעיתים נהגתי כהורה מפקח, חסר פשרות, העומד על קוצו של יוד, קובע שעת חזרה קשוחה ולא מוכן לכל פשרות. לעיתים נהגתי כהורה מודרני, מייעץ, המוכן באופן עקרוני שעצותיו תיזרקנה לפח, כמו כל עצות של יועץ.

ייחודיות הפרדוקס במציאות הישראלית

בישראל ההתמודדות עם פרדוקס הפרידה בסוף גיל ההתבגרות, בעייתית במיוחד בגלל הגיוס לצבא. לקראת הליכת הילדים לצבא, ובמיוחד במהלך שירותם הצבאי, נעורות אצל הורים במלוא עוצמתן, נטיות הלב הסותרות לגבי הילדים: להגן עליהם ולקרב אותם, ולסמוך עליהם ולשחרר אותם, בעת ובעונה אחת. כיצד להסתגל למצב של ילד גדול בצבא – עצמאי, בעל תפקיד אחראי, נדרש לגלות בגרות, אך עדיין ילד תלוי בהוריו, מביא הביתה כביסה, מבקש ביקורים ואוכל, חש צורך לפרוק את ליבו ומבקש עזרה במצבי מצוקה? כיצד להפסיק לדאוג להם כמו לילדים קטנים, בשעה שהלב חרד והראש תפוש במחשבות רעות, טורדניות? כפי שהזכרנו בפרק השביעי בנושא שחיקת הורים, במציאות הישראלית של מלחמות גדולות וקטנות, יש לחרדת ההורים בסיס מציאותי. הורים לילדים בצבא, במיוחד לבנים, עוברים לעיתים שינוי דרמטי בחייהם. חלקם מדווח, שמאז יצא הבן לצבא, הפסיקו לישון בלילות. חלקם, אלה שבניהם מיועדים לשירות קרבי, במיוחד בימים טרופים, מתארים כיצד החרדה האיומה משתלטת על הכול. חלקם מתארים את חלומם הדמיוני לשנות את מה שלא ניתן לשינוי:

"אני חולמת שאני אלך לצבא והילד שלי יישאר בבית וימשיך את חייו. הייתי רוצה לעשות את זה במקומו ובשבילו. הלוואי שיכולתי לעשות גם את העבודה הזו בשבילו, כמו שעשיתי לו כמה עבודות לבית הספר".

התמודדות אמביוולנטית זו של הורים היא תופעה ייחודית לישראל. שלב זה, המתחיל ביציאת הבכור את הבית ומסתיים ביציאת הצעיר מהבית, נקרא שלב השיגור – המשפחה משמשת עבור המתבגר כ"מרכז שיגור" לעולם הגדול. ברוב מדינות המערב מהווה היציאה מהבית בסוף גיל ההתבגרות, המשך רציף בתהליך הירידה של התמקדות ההורים בילדיהם. בישראל ניתן לזהות שתי מגמות עיקריות, שונות ומנוגדות, בתגובת ההורים לשלב השיגור: שימור ושילוח. המגמה המאופיינת על-ידי התארגנות המשפחה לקראת העתיד בו יפתח המתבגר חיים עצמאיים משלו נקראת "מגמת השילוח". המגמה המאופיינת במאמצי ההורים לשמר את מעמדו של הילד המתגייס במשפחה ולהתייחס אליו כבעבר, נקראת "מגמת השימור". בעוד שבעולם המערבי הולכת התמקדות ההורים בילדיהם בגיל זה ופוחתת, הרי בישראל עם הגיוס לצבא, אנו עדים לתופעה שלהתמקדות מחודשת בהורות ובצורכי הילדים. ההורים מבטאים נטייה לשמר את מעמדו של הבן החייל כילד הנזקק לשירות ההורים: הם משנים תוכניות אישיות וקריירה כדי להתאימם לגיוסו לשירות הצבאי של הבן, דואגים לשלומו, מפנקים אותו, וקשובים יותר להתרחשויות הקשורות בו. גם הבן מצידו מעודד תלות מחודשת זו. הנער שזה עתה התגייס משתוקק לפינוק של ההורים, לאוכל הביתי, למקלחת החמה בבית, למשלוח חבילות וכדומה. יש המכנים, את תקופת גיוסו של הבן במשפחה הישראלית, תקופת "הקן השמור". הגיוס לצבא יוצר במדינת ישראל תקופה נוספת במעגל חיי המשפחה, והוא שלב ביניים לפני "התרוקנות הקן" באופן ממשי."שמירת הקן" בסוף גיל ההתבגרות אינה נטייה של ההורים בלבד, היא משתלבת עם צורכי המתבגר.

רוב ההורים מצליחים להיפרד מילדיהם בצורה בריאה

מרגרט מאהלר,(MARGARET MAHLER) פסיכואנליטיקאית מפורסמת, מצאה במחקריה שפורסמו בספר בשם (,THE PSYCHOLOGICAL BIRTH OF THE HUMAN INFANT 1975) תגובות בריאות של אימהות, לתהליך ההתנתקות של ילדיהן. יש אימהות שאהבו את הקרבה שבשלב המוקדם ביחסיהן עם תינוקן, אך ברגע ששלב זה הגיע לסיומו, הרגישו רצון בריא שילדיהן כבר יגדלו. אימהות אחרות, אשר היו חרדות מאוד בשלבי האימהות המוקדמים, חשו הקלה רבה כשילדיהן התחזקו והתחסנו ונעשו עצמאים יותר.

ואומנם, רוב ההורים מצליחים בסופו של דבר להתמודד בצורה בריאה עם פרדוקס הפרידה. זאת כיוון שבדרך כלל קיימת התאמה בין תהליך ההתפתחות הטבעי של הילדים לכיוון של עצמאות מהוריהם, לבין תהליך ההתפתחות של ההורים לכיוון של השקעה בעצמם. בתהליך ההתפתחות של הילד מתלות לעצמאות מתרחש שינוי בולט בצורך שלו במעורבות ההורה בחייו: מתחושה חזקה מאוד, קיומית, של צורך במעורבות, בשנות חייו הראשונות, ועד לצורך נמוך בבגרותו (ראה גרף מס' 1). מבחינת ההורה מתרחש תהליך דומה. בשנים הראשונות לחיי ילדינו, כאשר הם זקוקים לנו ביותר, אנחנו מרגישים נכונות לספק את כל צרכיהם הטבעיים.ככל שהילד גדל, הוא מפתח מקורות תמיכה חיצוניים כמו חברים, מורים וכו'. הוא ממשיך להזדקק לנו, אבל בצורה אינטנסיבית פחות. הבית חשוב כבסיס יציאה בטוח להתנסות בחיים.

ההורה, במקביל, מפנה חלק מהאנרגיה שהשקיע בילד למטרות אחרות, אישיות יותר: בן/בת זוגו, עבודתו וכו'. כאשר הדברים עולים יפה, מתקיימת התאמה בין התפתחות הילד לעצמאות מוגברת לבין התפתחות ההורה לנבדלות מוגברת (ראה גרף מס' 2).

במהלך תהליך התאמה זה לומד ההורה לחוות את הפרידות הקטנות של הילד, את גילויי העצמאות הראשונים שלו, יחד עם הפרידות שלו עצמו ממנו כשהוא הולך לישון. ההורה לומד לכבד את פרטיות הילד בחדרו, בחפציו האישיים, ביחסיו עם חבריו וכו' – ובה בעת לומד לדרוש מהילד לכבד את הצורך של ההורה להיות עם עצמו או עם בן/ת זוגו בערב, עם תום מלאכת ההורות המתישה. כך מצליחים הורים רבים, בגיל ההתבגרות של ילדיהם, לעבור מתפקיד הקובע המוחלט לתפקיד המייעץ, המאפשר חופש בחירה, אך יודע גם למתוח קווים אדומים להתנהגות בלתי נסבלת.

אחד הנושאים המעשיים ביותר ביחסי הורים וילדים אשר נותן ביטוי לתהליך ההתאמה שבין מעורבות ההורה לבין צורך הילד בעצמאות, הוא נושא שיעורי הבית. יש הורים שיחליטו בצורה נוקשה, ששיעורי הבית הם עניינו הבלעדי של הילד. ויש הורים שיקבעו בצורה החלטית, שאינם יכולים לסמוך על ילדם וחובתם לחנכו להכין שיעורי בית כהלכה. ואולם רוב ההורים מתלבטים בין להיות מתירני ומרוחק – כלומר להשאיר את האחריות לשיעורי הבית בידי הילד ולא ללחוץ עליו – לבין להיות קשוח ומתערב – כלומר "להחזיק את הילד קצר" בנושא זה. התלבטות זו מובנת ומוצדקת בעיקר משום שאותו ילד עצמו יהיה זקוק ליחס שונה בקשר לשיעורי הבית בגילאים שונים ובמקצועות שונים, וכן כיוון שיש ילדים הזקוקים ליחס פתוח וחופשי, ויש ילדים הדורשים יחס נוקשה יותר.

"כל יום כשהם חוזרים מבית הספר אנחנו שואלים אותם מה למדו בכיתה ומה עליהם להכין בבית. עם הגדולות אנחנו לא צריכים לשבת ללמוד למבחנים. הן מסתדרות לבד. הקטן עדיין צריך את הדחיפה: אנחנו בודקים יום-יום אם הכניס לתיק את כל המחברות הדרושות, לפי מערכת השעות, ואנחנו יושבים לעשות איתו את שיעורי הבית וללמוד איתו למבחנים".

"עם הבת הגדולה בכלל לא היינו צריכים להיות מעורבים. היא פשוט נולדה חכמה, עם משמעת עצמית גבוהה מאוד, ולא היו איתה בעיות אף פעם. עם האמצעית אני כל הזמן עם היד על הדופק. כל הזמן צריך לשאול אותה: 'עשית שיעורים' 'הכנת את העבודה'" .

בדרך כלל כשהילדים קטנים, בגיל בית הספר היסודי, ההורים מעורבים יותר בלימודיהם ובהכנת שיעורי הבית שלהם. ככל שהילד גדל, ההורים מתערבים פחות בהכנת שיעורי הבית. כשהילדים בחטיבה, יורד מאוד האחוז של ההורים המעורבים בהכנת שיעורי הבית של ילדיהם, ובתיכון נותרים רק בודדים כאלה. ההורה מפנים את הצורך של הילד להיפרד ממנו בנושא זה, למשל, כאשר זה דורש להכין בעצמו את השיעורים. הוא חש בצורך שלו עצמו בפרידה הזו, כאשר העזרה בהכנת השיעורים הופכת להיות לו למעמסה. כלומר, הקשבה של ההורים לצורך הטבעי של ילדיהם בעצמאות, והקשבתם לצורך הטבעי של עצמם, להיות חופשיים יכולה לעזור לתהליך הפרידה.

מדוע קשה בכל זאת להורים להיפרד מילדיהם?

גם כאשר מתרחש תהליך פרידה בריא בין הורים לבין ילדיהם, יש בו כאב, כמו בכול פרידה.פרידה מאם אוהבת, ניתוק מחבר או חברה, אובדן חלומות על יחסים אידיאליים או הישגים צפויים, ויתור על אשליה של חופש וכוח – כל אלה הן חוויות כואבות של פרידה. לכן, אף שפרידות הן חלק מהחיים, ואף שהן הכרחיות לכל תהליך התפתחות בריא, טבענו האנושי מוביל אותנו להימנע מהן ככל האפשר. כדי שהורים יצליחו לבצע תהליך פרידה נכון מילדיהם, עליהם להיות נכונים לעבור כמה חוויות כואבות, וזה קשה. עליהם לאפשר לעצמם להרגיש מספר רגשות קשים, וזה כואב. בין הרגשות האופייניים להתמודדות עם פרידה מילדים ניתן למנות: ויתור על שליטה, הרגשת אובדן, הרגשת אכזבה, הרגשת כישלון, והרגשת בדידות.

קשה לוותר על שליטה

"איזה מאבק גדול ניהלנו עם בתנו על שעת החזרה הביתה! אני במיוחד חששתי מהסתובבותה ברחובות בשעות מאוחרות כל-כך. אבל אני יודעת את האמת: הקרב אבוד מראש. גם אם אנצח בסיבוב הזה, ייווצרו עוד מאה חזיתות, שאני בכלל לא מצפה להן. היום זה שעת החזרה הביתה, מחר זה אופנוע, חבר, צבא – או סתם לחץ חברתי לעשות שטויות. הראש מבין שצריך להשלים עם זה, אבל הלב אומר שהיא עדיין ילדה: שוכחת את הטרנינג, בוכה מכל עלבון קטן ,עושה שטויות – איך אפשר לסמוך על שיקול דעתה?"

יש בהורות משהו מאוד אכזרי. אנו מקבלים תינוק שאנחנו רוצים לסדר לו את העולם, שיהיה לו טוב. אנחנו אחראים ודואגים לצרכיו הפיזיים והנפשיים. ואולם, ככל שגדלה עצמאותו, החלום לשמור עליו מפני כל נזק ופגע, צריך להתחלף בהכרה אכזרית של מגבלותינו האנושיות. אף כי אנו משתוקקים להמשיך לגונן על ילדינו מפני הסכנות והייסורים שבחיים, מתברר לנו שיש גבול למה שאנו מסוגלים וצריכים לעשות עבורם.

באגדה היוונית העתיקה על איקרוס, מזהירו אביו, דדלוס, לא לעוף גבוה מדי, פן תשרופנה קרני השמש את כנפי השעווה שבנה לו. אבל הנער, שהיה "מכור" לטיסה, התעלם מאזהרת אביו. ואומנם, חום השמש התיך את חיבורי כנפיו העדינות, והוא צלל אל מותו בים שמתחתיו.

במקור משמשת אגדת איקרוס להדגים בעיקר את הנזק שבגאוות היתר האנושית. אך האגדה ממחישה גם את הפחד העמוק והעתיק שמקנן בלב הורים לילדים מתבגרים: הילדים כבר גדולים דיים ועומדים ברשות עצמם, והוריהם אינם יכולים עוד אלא לייעץ להם ולהזהיר אותם. אך הם, הילדים, אינם בשלים עדיין מבחינה רגשית לקבל החלטות מציאותיות ונבונות. הוריהם נותרים חרדים, דואגים ומתלבטים בכל הקשור ליכולתם להשפיע על חיי ילדיהם.

הפרידה מילדינו חושפת אותם לסכנות ומערערת את תחושת השליטה שלנו. נעלם הילד הקטן שנתן יד להורה במעבר החצייה, וגרם בכך לשניהם – לעצמו ולהורה – להרגיש בטוח. כאשר הורים נאלצים להניח לילדיהם בהדרגה לצאת לחקור לבדם את העולם המסוכן, מלווה אותם החשש שילדיהם יהיו תמיד בסכנה גדולה יותר, בלעדיהם. הורים רבים מאמינים, שעצם נוכחותם שומרת על ילדיהם מכל רע. הם משוכנעים, שכל עוד יימצאו לידם, יוכלו להצילם מסכנות האורבות להם. הם ישמרו על הילדים לבל ינגסו חתיכות גדולות מדי מהאוכל, שמא ייחנקו. הם יקפידו לבל יתרוצצו קרוב מדי לכביש פן יידרסו. הם ידאגו שיטפסו כראוי בסולם המשחקים, כך שלא ייפצעו, וכו'.

המשורר לואיס סימפסון, מתאר זאת כך:

"אדם אשר אינו יכול לשאת

ביד קלה, בקול שליו,

את משחקם המסוכן של ילדיו

רק יגרשם בכוח מעליו.

הרחק מן העין, הרחק מהישג-יד,

יעשו את דרכם ברגליים כושלות.

הוא ישב על החוף המרוקן

בידיים ריקות".

(מתוך: שירי "THE GOODNIHGT")

קשה להרגיש אובדן

"תקופה ארוכה הרגשתי שאני פשוט מאבדת את הבן שלי. אף פעם לפני כן לא חוויתי חוויה כזאת, לשמחתי, אבל אני בטוחה שרגשותי היו דומים לרגשות של אבל. אמרתי לו גם את זה. היה לי ילד נהדר, ששנים ארוכות היה לנו "ראש" דומה: נהנינו מדברים משותפים, הבנו אחד את השני בקלות. והנה, בפתאומיות, בתהליך של מספר חודשים בלבד, הילד הנהדר הזה הפך לילד מגעיל! לילד שעונה לי בגסות, שמעליב אותי, שלא משתף אותי, שכל הזמן בורח מהבית! הרגשת האובדן הייתה נוראה: הוא קיים ואינו קיים עבורי בעת ובעונה אחת".

השינוי הדרמטי שחל בהתנהגות המתבגר גורם להורים להרגיש שהם מאבדים את ילדם, במיוחד אם היחסים ביניהם עד שלב זה היו טובים. לעומת התקופה הקודמת והטובה, שבה הרגישו ההורים שהם מחוברים לילדם, מכירים אותו היטב, יודעים עליו הרבה, הם לפתע מרגישים שהם מאבדים אותו. הוא כאילו נעלם להם "מתחת לידיים". המתבגרים ממעטים להישאר בבית, וגם כאשר הם נמצאים הם נמנעים מלשתף את הוריהם בחוויותיהם. הם מתנגדים, פעמים רבות, להמשיך חוויות עבר משותפות עם ההורה, ומעדיפים את חברת בני גילם.

כתוב בבראשית רבה: "חבורה ומשפחה דומות לכיפת אבנים: אתה נוטל ממנה אבן אחת וכולה מתרועעת". לעתים הורים עשויים להרגיש איום חמור גם על משפחתם, משעה שהילד המתבגר נפרד ממנה. נדמה להם כאילו המשפחה מתפרקת, נשברת; כל-כך היו רגילים לביחד המשפחתי הכולל גם את המתבגר. התנהגותו הפרועה, חסרת הגבולות, שוברת המוסכמות של המתבגר, מזעזעת את כל מבנה המשפחה.

משפחת שבת הגיעה לטיפול בעקבות בעיות שנתגלו עם בנם בן ה-16, תלמיד כיתה י'. בשנה האחרונה חל שינוי גדול בהתנהגותו. מתלמיד טוב מאוד בבית הספר הפך לתלמיד גרוע המזניח את לימודיו, ומרחפת עליו סכנה שיסולק מבית הספר. מילד ממושמע ונוח בבית הפך לנער רמנותק וחצוף, שלחלוטין לא מדבר עם אביו. מספר האב:

"עוד כשהיה צעיר וקצת שובב הזהרתי אותו: אנחנו, ההורים, רוצים להנות מכם, הילדים , ולא מוכנים לסבול מכם. אתם, הילדים, לא העונש שלנו. לכן אני לא רוצה שיהיו לי איתך בעיות בגיל ההתבגרות. אבל זה לא עזר. הוא שבר את כל המוסכמות בבית שלנו. מילד ממושמע שאף פעם לא התחצף ולא קילל, הוא הגיע למרידה בכול. 'התחרפן' לו הראש לגמרי. הוא מסתכסך בכל מקום עם כולם. משחק פוקר עם חברים על כסף, מעשן סיגריות 'כבד', מדבר אלינו בצורה בוטה וחצופה. אנחנו מסתכלים על עצמנו מהצד, ולא מאמינים שזה קורה לנו. זה לא יכול להיות, זה כאילו קורה במשפחה אחרת. מה שהכי חמור זה שכל המשפחה נפגעה .אנחנו, ההורים, מפחדים להעניק מעצמנו לבננו השני, מחשש שמעשה זה יתפרש על-ידי בננו הגדול כאפליה ויגביר את הניתוק שלו מהמשפחה. הבת הקטנה החלה לפתח חרדות, מפחדת להישאר איתו לבד בבית, והישגיה בלימודים ירדו מאוד. המתח בבית אדיר. כולם הולכים על קצות האצבעות. אני מרגיש שאני עומד לאבד לא רק את הבו המקסים שהיה לי, אלא את כל המשפחה הנהדרה שבנינו ביחד. אז אני אומר לעצמי: הייתה לי משפחה עם ארבעה ילדים ונהניתי מהם 100%, ועכשיו אהנה רק 80%, בלעדיו!"

קשה להרגיש אכזבה

כל הורה מצפה מילדיו – להיות מה שהוא רוצה שיהיו, להתנהג כפי שהוא רוצה שיתנהגו, להרגיש מה שהוא רוצה שירגישו, וכו'. בגיל ההתבגרות מתנפצות ציפיותינו מהם. אנו ניצבים מול ילדינו הגדולים ומתחילים להבין, שיותר ממה שעשינו עד כה, כנראה לא נוכל לעשות. אנו בוחנים את "המוצר המוגמר", פחות או יותר, לעיתים בהשתאות, לעיתים בהתפעלות, ופעמים רבות באכזבה ובתסכול. האם זה מה שרצינו שיתפתח מילדנו?

באחת השיחות עם חברים, שבנם לומד יחד עם בננו בתיכון, שאלה לפתע החברה: 'תגידו, אתם יודעים שבנכם מעשן סיגריות' הייתי בהלם. הרגשתי כמו מכת ברק פוגעת בי. הבן שלי מעשן? הופתעתי מאוד. הוא לא סיפר לי, ואני לא הרגשתי בכך. אומנם מדי-פעם הרגשתי עשן סיגריות ממנו, אבל כששאלתי ענה לי שזה מחברים שמעשנים, ולא ממנו. זה נשמע לי הגיוני, כי ידעתי שבני מסתובב עם חברים שמעשנים. בשיחה שניהלתי עם בני הוא הודה בעישון הסיגריות. מעבר להרגשת הכישלון שהרגשתי, כאב שלא יודע מה קורה לבנו, חשתי אכזבה גדולה ממנו: האם זה הילד לו ציפיתי? היה לי ברור, שבני נגרר לעישון בגלל החברה שבה הוא נמצא. זו הייתה הוכחה נוספת עבורי למה שכבר ידעתי מזמן – לבני נטייה להיסחף אחר אחרים, חסרה לו היכולת לקבל החלטות באופן עצמאי. כאבתי את כאב הפרידה מפנטזיה יפה שהייתה לי: שידע להתנגד ללחצים חברתיים.

קשה להרגיש כישלון

"זה בא ממש בזמן הכי פחות מתאים לי. לא מספיק שאני מתלבט בקשר לאפשרות לשנות את עבודתי בגלל תסכול רב שאני מרגיש בה, אני גם נאלץ להתמודד עם ביקורתה הקשה של בתי כלפי. הילדה הטובה והנפלאה, המעריצה את אביה, הפכה למבקרת הראשית שלו. שום דבר ממה שאני לא מספיק טוב לה. היא כל הזמן עסוקה בניסיונות לשפר אותי – איך אני נראה, איך אני מתלבש, איך אני מתנהג. גם להרגיש כישלון בעבודה וגם להרגיש כישלון כהורה? זה יותר מדי בשבילי".

תחושת האכזבה מהילד עלולה להתחבר לתחושה חריפה של כישלון פנימי אצל ההורה. מי אם לא אני, ההורה, אחראי לכך שילדי הידרדר כל-כך? אני לא הצלחתי בחינוכו, אני נכשלתי בדרךגידולו. תחושת הכישלון מופיעה אצל ההורה בתקופה קריטית בחייו כבוגר. בסביבות גיל 45-35 נמצאים גם ההורים בגיל ההתבגרות השני של עצמם, מה שמכונה "משבר אמצע החיים". הם מתמודדים עם בעיות דומות לבעיות שמטרידות את המתבגרים: חוסר שביעות רצון כללית בחיים; צורך לעשות שינויים, כולל שינויים מקצועיים ומשפחתיים; נטייה להגדרה מחודשת של מטרות אישיות ושל קשרים, וכו'.

דנטה היטיב לתאר את הרגשת אובדן=הדרך שחשים אנשים באמצע חייהם:

"במחצית הדרך של חיינו

ראיתי והנה – יער אפל סביבי,

ושביל ישר אבד, איננו".

(מתוך: הקומדיה האלוהית, "התופת" – מזמור 1)

כך, הרגשות של חוסר אונים, תחושות של תסכול וכישלון שיכולים הורים להרגיש ביחסיהם עם ילדיהם, מקבילים אצלם לרגשות חזקים דומים שהם מרגישים כלפי חייהם שלהם. ההורה המגיע ל"גיל הביניים" זקוק להכרה, כי היה הורה טוב, גם אם היה טרוד בענייניו – לימודים, הבטחת פרנסה וכו'. כאשר המתבגר לא רק מאכזב בהתנהגותו הכללית, אלא גם מתייחס להורה בצורה מעליבה ופוגעת, עלול ההורה לחוש הרגשת דחייה קשה והרגשת חוסר ערך מציקה. כשיש להורים קשיים בהערכתם העצמית, הם נפגעים יותר מנטייתו של המתבגר לבקר ולזלזל. הם עלולים להגיב לכל מילה ולכל תנועה של המתבגר, והיחסים בבית הופכים להיות בלתינסבלים.

"מה שמאוד קשה לי זה הזלזול שלו, שהולך ומתגבר ככל שהוא מתבגר. רק אתמול הוא עודדיבר אלי בכבוד, שמע בקולי, ולפתע העולם השתנה: רעידת אדמה! רוטן, כועס, מריר, עונה לי בגסות, או שלא עונה לי בכלל. אני לא יכול לקבל את זה. אני לא מוכן לקבל את זה".

קשה להרגיש לבד

"הרגע שבו ילדי האחרון יעזוב את הבית מפחיד אותי. הקשר ביני לבין בעלי אינו טוב. אני לא עובדת. יש לי חברות, אני עושה כמה חוגים. אבל העיסוק העיקרי שלי עד היום הוא גידול ילדים. עבודתי זו עומדת להסתיים, לפחות חלקה האינטניסיבי, היום-יומי. מה אעשה אז?"

רובנו רוצים שילדינו יהיו עצמאים. אנחנו מצפים להיותם בלתי תלויים, אבל הציפייה מהולה בקורטוב חרדה. כשהילדים הולכים אנחנו שואלים בדאגה: מה יישאר מאיתנו ומכל מבנה המשפחה שבנינו בעקביות ובסבלנות במשך כל השנים, ואשר האמנו – בניגוד לכל היגיון -שיתקיים לנצח? עבור הורים שלא יודעים להיות לבד, רגשות אלה קשים במיוחד. הורים שמפחדים מתחושת ריקנות בחיים, שאין להם דבר חוץ מילדיהם, שלא בנו תחומי חיים ועניין אחרים – יתקשו להיפרד מילדיהם. כאשר הילדים הם במרכז הייקום הפרטי שלנו, אנו עלולים לחוש נטושים ומיותרים כשהם עוזבים את הבית. החדרים הריקים של הילדים, עלולים לקרב את ההורים לתחושת הריקנות של עצמם.

הדברים חריפים במיוחד לגבי אישה, אשר הייתה רעיה ואם במשרה מלאה. מי שמצאה עניין בהתמסרות לילדים כל השנים, תתקשה להסתגל לכך שתלותם בה הולכת ופוחתת. היא עלולה להיאחז בהרגלים הקודמים שלה ולכפות את עצמה על הילדים. במשפחות שבהן הילדים היו הבסיס היחידי לשותפות בין בני הזוג, עלול הקשר להיפרם. מובן שיש נשים אשר חשות חדווה לקראת התהליך הזה של שחרור מהעול הכבד של אחריות לילדים. כשילדיהן יוצאים מהבית, הן יוצאות לפעילויות חדשות ולקריירה חדשה משל עצמן.

ואולם כיום, יש להתרוקנות הקן קורבן נוסף – והוא האב. כיום, מרגישים האבות צורך להיות מעורבים יותר בחיי הילדים. הם מרגישים זאת, פעמים רבות, כחלק מחשבון הנפש של "משבר אמצע החיים". כשהם סוקרים את הישגיהם בחיים, הם מרגישים את חסרון התמיכה המשפחתית, את התפלות שברדיפה אחר הישגים חומריים לעומת הכאב שבאובדן הקשר עם ילדיהם. דווקא בגיל שבו ילדיהם מתבגרים ועומדים לעזוב את הבית, פונים האבות מקידום הקריירה האישית שלהם לטיפוח יחסיהם עם ילדיהם המתבגרים. כתוצאה מכך, מכפיל את עצמו מספר האבות המדוכדכים כשילדיהם עוזבים את הבית, בעוד שנראה כי מספר הנשים שפוקד אותן משבר כשהילדים עוזבים, הולך וקטן.

מרטין בובר מביא בספרו "אור הגנוז" (1979), סיפור חסידי המספר על הרבי מקוצק שבא אליו איש אחד והתאונן על בניו שאינם תומכים בידו, על שום שמחמת זקנתו אינו יכול עוד להתעסק באומנותו. "תמיד יגעתי בשבילם", אמר, "ועתה אינם משגיחים בי". נשא הרבי עיניו למרום ושתק. "כך הוא", אמר אחרי-כן בלחש, "האב משתתף בצער הבנים, אבל הבנים אינם משתתפים בצער האב".

פתרונות קיצוניים לפרדוקס הפרידה

כאמור, היכולת להכיל רגשות כואבים כאלה ואחרים, היא תנאי הכרחי לפרידה מוצלחת שלהורים מילדיהם. כאשר הורים אינם יכולים לקבל בתוך עצמם רגשות אלה, יש והם נוקטים בפתרונות קיצוניים: הנצחת שליטתם בילדיהם ודחיית הפרידה, או התנתקות מלאה מהילדים ללא תהליך של פרידה. במקרה הראשון – ההורים מרגישים צורך לשמור בכל מחיר על מרותם, וממשיכים לדרוש מהילד ציות מלא. במקרה השני – ההורים מרגישים צורך לוותר לגמרי על אחריותם כהורים, והם משאירים את המתבגר לנפשו בים ההתבגרות הסוער.

דחיית הפרידה

התחברות נכונה של הורה לילדו בגיל צעיר, הופכת לשתלטנות אם היא נמשכת ללא שינויים גם בגיל מבוגר. יש הורים, שכה קשה להם להיפרד מילדיהם, שהם נאחזים בהם בחוזקה הרסנית. הם משליכים על ילדיהם את הקושי הרגשי שלהם, בצורה שמעוותת את התפתחותם, כפי שתואר בפרק החמישי, "נזקי האהבה". עצמאות ילדיהם היא עבורם כמו איבוד איבר מגופם. למרות שהילד מתבגר, הם מנסים להמשיך ולאחוז בחוטי חייו, ולשמר את תלותו בהם. הם מנסים להשפיע על ילדיהם, בצורה ישירה או עקיפה, להישאר תחת חסותם. הם מציעים להם להמשיך לגור בדירתם, לממן את לימודיהם, מכניסים אותם לעסק המשפחתי וכו':

ילד ישראלי, מה יש לו בחייו-

את הוריו ואת הוריו ואת הוריו

ואת הוריו.

והם, יום ולילה, רודפים אחריו,

נושפים בעורפו ונמצאים בעקבותיו.

מאחוריו ומצדדיו ומכל עבריו,

בחורשה עם חברתו ובלבנון בעת מארב,

בחיפוש אחרי עצמו או בעת עשיית ילדיו.

בקוטב, בהימלאיה או במדברות ערב,

בכל אשר יפנה, הם מאחורי הגב.

עולים מן הים או באים באווירון,

צצים מן האסלה או יוצאים מן הארון.

מסתתרים בתרמילו, מתחזים לחפציו,

וכל ניסיונות המילוט שלו

הם ניסיונות שווא.

כי בכל מקום הם יאתרו אותו,

האם והאב.

(מתןך: "הוריו" מאת אפרים סידון)

כפי שהזכרנו בראשית הפרק, פעמים רבות הילדים עצמם מכבידים על הוריהם להתנתק מהם, כשהם יוזמים את המשך התלות. למשל, "ילדים גדולים", המשתחררים מהצבא, ומבקשים להמשיך לגור בדירת הוריהם כדי להמשיך בלימודים בתנאים נוחים: גם מימון הלימודים, וגם חיסכון של שכר דירה ודמי כלכלה. במקרים אחרים, הילדים אומנם עוזבים את הבית, אבל מצפים מהוריהם שימשיכו לממנם: גם שכר לימוד, גם שכר דירה, גם דמי-כיס וכו'.

לעיתים "מצליחים" הורים וילדיהם לדחות את הפרידה אלה מאלה, לשנים רבות, או אף למנוע אותה לגמרי. הם משלמים אז מחיר גבוה מאוד על השתעבדותם ההדדית.

מרסל פרוסט היה בן 31, כאשר השאיר לאימו את הפתק הבא על שולחן המטבח בדירת המשפחה.

המכתב מתאר בחדות עינו של סופר את תלותו ההרסנית של "ילד גדול" באימו:

"אימא'לה יקרה,

איני מסוגל להירדם, על כן אני משאיר לך את הפתק הזה כדי שתדעי שאני חושב עלייך. אני כל-כך רוצה, אני כל-כך להוט להיות מסוגל להתעורר באותה שעה שבה את מתעוררת ולשתות בחברתך את קפה הבוקר שלי. ההרגשה שהשינה שלנו וההתעוררות שלנו מתפרשות על פני אותן שעות יכולה היתה להסב, ואף תסב, עונג כה רב בשבילי. שכבתי לישון באחת ושלושים עם המחשבה הזאת, ואז נאלצתי לקום ממיטתי בפעם השנייה כדי ללכת לשירותים ולא הצלחתי למצוא את סיכת הביטחון שלי (זו שבה אני רוכס ומהדק את תחתוני). מובן מאליו שלא הצלחתי שוב להירדם, משום שלא היה מה שיחזיק את התחתונים על בטני. חיפשתי סיכת ביטחון אחרת בחדר ההלבשה שלך, וכו' וכו', אבל הצלחתי רק לקבל צינון מרוב שוטטות, במקום סיכת ביטחון. חזרתי אל מיטתי ואז נדדה השינה מעיני. עכשיו לפחות אני מבלה את הלילה במחשבות על תכנון חיים שיתאימו לרצונך, קרוב יותר אלייך פיסית… באותם חדרים, באותה טמפרטורה, לאור אותם עקרונות, בהסכמה הדדית… סלחי לי על שהשארתי אי-סדר בחדר העישון. עבדתי בפרך עד לרגע האחרון. ואשר למעטפה היפהפייה הזאת, היא היחידה שיש לי. דאגי לכך שאנטואן ומרי יהיו שקטים וישאירו את דלת המטבח סגורה, כדי שקולותיהם לא יבקעו החוצה.

נ.ב. אני מרגיש שעכשיו אוכל להירדם". אלף נשיקות אהבה,

מרסל

המחיר שהורים משלמים על המשכו ההרסני של קשר תלותי בילדיהם, אינו רק תחושות מוכרות של כאב ואובדן מול חדרם הריק של הבן או הבת שיצאו לצבא או שנישאו. לעיתים רגשות אשם כפייתיים מענים, כאב פנימי מייסר שאינו עוזב, איבוד קיצוני של חדוות החיים – הם חלק מהמחיר היקר.

מספרת אישה מוכשרת ומצליחה, שחוותה בעוצמה את חוסר היכולת להיפרד מבנה הצעיר, כיום איש בן 25:

"תמיד היה לי בראש דימוי של משפחה חמה, שהיה לי חשוב להגשים. הקשר עם ילדי היה לי מאוד חשוב, על אף עבודתי, תמיד דאגתי לשמור את הקשר איתם. עם בני הצעיר היה לי תמיד קשר מיוחד במינו. קשר נפלא של הבנה. הבנתי אותו מייד כשהיה מתחיל לדבר איתי, גם בלי שדיבר. גם הוא הבין אותי מבלי שהייתי צריכה להכביר במילים. בעלי וחברות הזהירו אותי, שאסבול קשות כאשר יעזוב את הבית. אך זה נראה לי רחוק כל-כך. נדהמתי כאשר עם נישואיו ניתק איתי קשר! כאילו הפסקתי להיות קיימת לגביו. הוא מתנכר לי, ואני לא מבינה למה. לא הייתה לי שום הכנה להינתקות הזו. שאלתי את החברים הכי טובים שלו, שהיו ממש בני בית אצלנו: מה קרה? האם משהו לא היה בסדר? איפה טעיתי? אני מנסה לבדוק, להבין ולא מצליחה. הכאב הוא נורא וחיי כבר אינם חיים עוד".

התנתקות הורים מילדיהם

"אני רוצה, סוף-סוף, את החיים שלי עבורי. מספיק התעסקתי בחיתולים ובכביסות, בריצה אחרי כולם, בדאגה אין-סופית לצרכים של אחרים. הגיע הזמן שאעשה לעצמי. ולכן, אני בוחרת להתעלם מהבכי של הילד הקטן, כשאני יוצאת ללימודים. יש לו אבא בבית. שהוא ידאג לו".

כאשר הורים מתקשים לשאת את האמביוולנטיות המענה של הרגשות המנוגדים כלפי ילדיהם, הם מעדיפים, לעיתים, לנתק בתנועה אחת את "חבל הטבור" הקושר אותם לילדים, במקום לרופפו בהדרגה. זה מקל עליהם להדחיק את רגשות האשמה, הספקות והכאבים, המלווים תהליך הדרגתי ואיטי של פרידה. ההורה אינו מסוגל לשאת את המתח ואת המהפכים האין-סופיים בדרך. הוא מעדיף, לכאורה לפחות, לוותר על הקשר עם המתבגר. הורים אלה מוותרים כך גם על חוויות הסיפוק וההנאה שבהורות, מעבר לנזקים שהם גורמים לילדים עקב ההתנתקות לא מתאימה. במחקר שערכו החוקרים ריד ומריס (REED ,MARYSE) ופורסם בשנת 1994 בספר בשם DIVERGENT REALITIES הם גילו, שהזמן שהורים הקדישו לפטפוט חברתי פשוט – כלומר, שיחה חופשית מהוראות ומהטפות מוסר – עם בני העשרה שלהם היה בממוצע שמונה דקות ביום לאימהות ושלוש דקות ביום לאבות!

באחת מפגישות הטיפול המשפחתי, שח אב לנער בן 15 את מר ליבו:

"אני לא מסוגל לסבול את ההתלבטות המתמדת הזאת. או שהוא מכבד אותי בתור הורה שלו ונשמע לי, או שאני לא רוצה כל שיח ושיג איתו. לחיות כל הזמן בטלטלה המתמדת הזאת, לסגת כל הזמן מעמדות שאנחנו נוקטים כהורים, לחוות כל הזמן תחושות חוסר אונים וכשלון – זה לא בשבילי. אז אני מעדיף להתנתק ממנו לגמרי. שיעשה מה שהוא רוצה. שיבוא מתי שהוא רוצה; שילך מתי שהוא רוצה. אני לא מתערב יותר".

רוברט בלי ,(ROBERT BLY) אחד מהמשוררים האמריקאים המפורסמים ביותר כיום, טוען בספרו האחרון, (THE SIBLING SOCIETY1966), שהינתקות הורים מילדיהם בגיל ההתבגרות חמורה במיוחד בין אבות לבנים. דווקא בגיל ההתבגרות של ילדיהם, כאשר הם זקוקים לדמות הזדהות משמעותית, עוזבים אבות את בניהם המתבגרים. לכאורה כיום יותר אבות צעירים מטפלים באופן פעיל בילדים מאשר בעבר – רוחצים, מחתלים, מאכילים – תפקידים אימהיים מסורתיים. אך ככל שהמתבגר גדל, הולך האב ונעלם מחייו בגלל לחצי קריירה. הוא מגיע מאוחר הביתה, הנוכחות הפיזית שלו קטנה והתקשורת עם הילדים הופכת מוגבלת ומצומצמת. הסיבה לכך היא לא רק העבודה של ההורים, אלא גם הדימויים החברתיים של התבגרות שמעודדים הורים לסגת מילדיהם כאשר הם מגיעים להתבגרות. מעט מאוד תמיכה מוענקת לאבות שעדיין רוצים לטפל בילדיהם בשלב זה של חייהם. בפועל אין ליווי אבהי למתבגרים, ותכנים רגשיים משמעותיים לא נידונים עם רוב האבות. האם היא היחידה שמתמודדת עם צורכי הילדים. לכן יש למתבגרים קשר מורכב עם האב – מצד אחד הערצה והשתוקקות לקשר שלא מתממש, מצד שני – כעסים על ההחמצה הגדולה. האב תורם את חלקו לתחושת ההחמצה בגלל הקושי שלו לחשוף רגשות – מעשה שנתפש בעיניו כחולשה.

תחושות ההחמצה, הכעס והכאב הם הדדיים. גם כאשר מצליחים האבות להדחיק אותם שנים רבות, הם מתפרצים בעוצמה הרסנית בשלב כלשהו של חייהם. מספר אב בן 50, איש מצליח וידוע מאוד בארץ, אב לשלושה ילדים, שהחל בטיפול משפחתי כאשר בנו האמצעי היה בן 16:

"שנים רבות לא הייתי הורה בבית. השארתי לאשתי את כל האחריות לגדל את הילדים והיה לי טוב עם זה. לא הייתה לי סבלנות להתמודד עם כל התהליך המענה הזה של להתקשר לילדים ולהתנתק מהם מחדש כל יום. הרגשתי, שאם אתן לעצמי להיות הורה, לא אוכל להצליח בעבודתי. אשתי אומנם התרתה בי וגערה בי על שהזנחתי את הילדים, אך התעלמתי. כיום, כשהגעתי לפסגת הקריירה שלי וכשבני הבכור עומד לפני גיוס, אני מרגיש שאני עומד לאבדו. אני רוצה לנסות ליצור איתו קשר לפני שילך סופית מהבית. אבל זה לא מצליח לי. הוא דוחה את כל ניסיונות ההתקרבות שלי. ולא פלא, כי אלה ניסיונות התקרבות מגושמים מאוד, של מי שאין לו ניסיון, על רקע משקעים הדדיים קשים. אני מאבד מהר סבלנות, מרבה להתפרץ עליו כאשר אינו נענה לי, איני יודע כיצד לדבר איתו. נדמה שאחרתי את הרכבת, וזו תחושה איומה עבורי".

כדי להצליח להיות דמות משמעותית בחיי המתבגר, לא צריך ליישם טכניקה כזו ולא אחרת להורות. צריך סבלנות ונחוצים מאמצים עקביים לכונן עם הבן או עם הבת מערכת יחסים שתספק להם מקלט מגן. הורים הרוצים להרוויח מקום משמעותי בחיי המתבגרים שלהם, צריכים גם להיות מוכנים לפגוש במגבלותיהם האנושיות. הורים באים למשברים של בני העשרה כשהם מצפים להתמודד רק עם הקשיים של הילדים. הדבר הקשה להם ביותר ושאליו הם הכי פחות מוכנים ואשר מהווה להם את האתגר הגדול ביותר – הוא הצורך להתעמת עם חולשותיהם האישיות. הם מגלים, בתהליך, חלקים בעצמי שלהם שמחבלים ביכולתם להיות שותפים אמיתיים בעולמם הרגשי של המתבגרים שלהם.

באחד המקרים הקשים והטראגיים שטיפלתי, היה האב, דוד, איש פשוט בגיל שלפני פרישה מעבודה, נאלץ לכאוב ממרחק שנים רבות את כאב הניתוק מבנו, על אף שזו הייתה דרך ההתמודדות שבחר בה. האם במשפחה רכשה שלטון ללא מצרים על הבן, שהיה בן הזקונים של ההורים. היא הקדישה את עצמה כולה לטיפוח הקריירה האמנותית שלו, ו"בתמורה" הקדיש בנה את עצמו כולו להגשמת שאיפותיה ממנו. הוא היה תלוי בה לחלוטין, וראה את אביו דרך עיני אימו: מרוחק, לא איכפתי, חסר רגשות וכו'. האם שיתפה את הבן ביחסי הנישואין האומללים של הזוג, כולל פרטים אינטימיים חושפניים, שהשאירו את הבן מזדהה עם סבלה וכועס מאוד על אביו. האב שחש את הבן דוחה אותו, היה דמות חלשה. הוא לא העז להתמרד נגד הנורמות המעוותות שהנהיגה האם במשפחה, למרות שחש לא נוח איתן. הוא גם לא העז להתמודד עם בנו על הקשר ביניהם. הוא העדיף להיתנתק ממנו, כיוון שלא היה מסוגל להתמודד עם הקושי שבקשר ביניהם. בתהליך טיפולי ארוך, כאשר חודש הקשר ביניהם, אמר לבנו:

"לא היתה לי ברירה, אלא להיתנתק ממך. המצב בבית היה כל כך קשה, שלא רציתי להוסיף עוד מתחים וסכסוכים. אם הייתי מעז לעשות משהו בניגוד לדעת אימך, היא הייתה ממררת את חיי. גם אתה לא הרשית לי להתקרב אליך. הכול היה חייב לעבור דרך אימך. למשל, רציתי לדבר איתך על אפשרות שתלמד משהו אחר, לא המשהו שאימך רצתה. לא הסכמת לדבר איתי. היית מוכן שאעשה רק מה שאימך רצתה. לכן, לא הייתה לי ברירה, ונשארתי מרוחק, בחוץ. העדפתי לסבול, להרגיש את הכאב שלי, אבל לכבד את הרצון שלך להתנתק ממני. אהבתי אותך מרחוק, וחיכיתי עד שתרצה להיות איתי בקשר".

שני סוגים של פתרונות קיצוניים באותה משפחה

לעיתים מאמצים בני הזוג פתרונות קיצוניים שונים, הפוכים, לפרדוקס הפרידה. זהו מצב בלתי נסבל, שעלול להביא לפירוק המשפחה. הפער בין הרצון הקיצוני של אחד ההורים להמשיך קשר תלותי עם הילדים, לבין רצונו הקיצוני לא פחות, של ההורה השני להגיע להתנתקות מלאה – כה גדול, שאין המשפחה יכולה להכילו. הילד הולך לאיבוד בין רצונות מנוגדים אלה. הוויכוחים, המתח, העוינות בין בני הזוג – עלולים להרקיע לשחקים. פעמים רבות האישה היא זו שנוטה לפתרון הקיצוני של דחיית הפרידה, אולי בגלל הצורך הגדול יותר של נשים להרגיש מעורבות רגשית עמוקה. ואילו הגבר בוחר בהתנתקות כדרך התמודדות קיצונית, אולי בגלל הצורך של גברים לשמור על עצמאותם הרגשית בכל מחיר. במקרה המשפחתי המובא כאן זה אכן מה שקרה. מקרה זה מדגים תהליך הידרדרות במשפחה כאשר הורים פנו לפתרונות קיצוניים שונים לפרדוקס הפרידה. הקיצוניות החמירה מאוד את היחסים המשפחתיים, עד כדי התפרקות המשפחה.

עודד ומאירה הם בשנות הארבעים לחייהם. בתם הבכורה, נועה, בת 17, מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי בגלל מחלת אנורקסיה מתמשכת – מחלה נפשית קשה, אשר מתבטאת בהימנעות מסוכנת מאכילה. בנם הצעיר מסיים בית ספר יסודי. עודד הוא בעל מקצוע חופשי מצליח. מאירה עקרת בית. בשנותיהם הראשונות כהורים התנהלו חייהם על מי מנוחות. הם מתארים את בתם כילדה צעירה, נוחה, מקסימה, שובת לבבות. אומנם התעוררו ביניהם חילוקי דעות לגבי תהליך חינוכה, כאשר עודד חשב שמאירה מקלה עליה מדי. ואולם חילוקי דעות אלה לא חרגו מהמידה הסבירה של קונפליקטים בין הורים צעירים. בתחילת בית הספר היסודי החלו להתעורר הקשיים הראשונים עם נועה. היא החלה לגלות סימני עקשנות, והרבתה להתנגד להוראות הוריה. בבית הספר הרבתה לבכות, כאשר חשבה שנוהגים כלפיה בחוסר צדק וכו'. האם, שהייתה אם "טובה מספיק" לנועה בגיל צעיר, התקשתה יותר ויותר להתמודד עם תוקפנותה וגילויי המצוקה שלה. בדיעבד התברר, שהאם סבלה בילדותה מיחסים מעורערים בין הוריה. היא פיתחה רגישות מוגזמת לכל גילוי של חוסר-הרמוניה ותוקפנות, והשקיעה מאמצים גדולים למנוע אותם במשפחתה הנוכחית. לכן העדיפה יותר ויותר "להיכנע" למשוגות בתה. היא ניסתה להרגיעה בויתור על דרישות בבית, בהתייצבות לצידה בכל קונפליקט שהתגלה בבית הספר, כשהיא דורשת מבית הספר להתחשב בילדה. גם מבעלה דרשה להימנע מיחס נוקשה מדי כלפי נועה, והאשימה אותו שאינו יודע להתייחס אליה נכון. האב התווכח, אך מיהר לוותר ונסוג ממחויבות הורית לבתו. התברר, שהאב סבל מחוסר ביטחון עצמי ניכר כהורה, בגלל חוסר בדמות להזדהות הורית בילדותו – אביו נפטר בגיל צעיר, ואימו הייתה דמות חלשה בבית.

לכן, בהגיע הבת לגיל ההתבגרות, בסביבות 13 – 12, נוצרו במשפחה יחסים הרסניים: האם לא הצליחה להתחיל בתהליך פרידה מבתה. היא היתה משועבדת לה לחלוטין, מתוך פחד תמידי שתברח מהבית, שתידרדר לסמים, או שתפגע בעצמה בדרך אחרת. האב ניתק עצמו לחלוטין מגידולה, שכן לא יכול היה לסבול את תחושות חוסר האונים שלו כל אימת שניסה להיות מעורב. במקום להשפיע מיכולתו בכיוון של הצבת גבולות הגיוניים, הוא ויתר על כל קשר עם בתו. חודשים ארוכים, ובתקופה מסוימת אף שנים (!), האב ובתו לא דיברו ביניהם. הבת גדלה כ"טרוריסטית" – שתלטנותה על האם הייתה מושלמת – אך בדידותה החברתית הלכה וגדלה. היא התקשתה להסתגל לפשרות שדורשים חיים חברתיים. בניסיון נואש להיחלץ מיחסיה התלותיים עם אימה היא פיתחה את מחלת האנורקסיה. המאמץ הבלתי נלאה להוריד במשקל היה אמור לעזור לה לפתח זהות עצמית נפרדת, להפנות את תובענותה כלפי עצמה במקום כלפי אימה וכלפי החברה. ואולם בעקבות ההחמרה במחלה, ובגלל חוסר יכולתה של המשפחה להתמודד איתה,הגיעה לאשפוז פסיכיאטרי. עוד לפני האשפוז הלכה המשפחה והתפרקה. האב, שנותר מחוץ למעגל החיים המשפחתי העיקרי, חש תחושות חזקות של תסכול וכעס, וניתק את עצמו יותר ויותר מהמשפחה. הוא התבודד בעסקיו, הרבה בנסיעות לחו"ל, והתמכר למשחקי מזל. האם, שנותרה כלואה בשבי הזוגיות החולנית עם בתה, ללא תמיכת בעלה, שקעה בדיכאונות קשים.

אחד הלקחים המשניים של סיפור עצוב זה הוא חשיבות התמיכה הזוגית בהתמודדות הורים עם שלב הפרידה מהילדים. עלינו לזכור שעם כל אהבתנו לילדינו, הם דיירים זמניים בדירתנו, מלווים לא קבועים של חיינו כאנשים מבוגרים.

חליל ג'ובראן ניסח זאת יפה בספרו "הנביא" (1982): "ילדיכם אינם ילדיכם כי פרי געגועי החיים אל עצמם; באים המה דרככם אך לא מכם, חיים עמכם אך אינם שייכים לכם".

בסופו שלדבר אנחנו נשארים לבד, כזוג: אני ואת, אתה ואני. יכולתם של בני הזוג לתמוך אחד בשני ולשתף פעולה בהתמודדות ההורית הקשה, חשובה תמיד בחיים ובשלב הפרידה מהילדים במיוחד.

סיכום

"דבש מצאת אכול דייך

פן תשבענו ותקיאנו"

(משלי כה 16)

כדי שהורים וילדיהם יוכלו ליהנות לאורך-זמן מיחסיהם זה עם זה, עליהם לבצע תהליך פרידה הדרגתי. הניתוק הפתאומי של יחסי הורים וילדים לא יועיל ליחסים שביניהם כשם שלא יועילו להם יחסי הורות המתמשכים בעקשנות מעבר לזמנם. לעומת זאת, תהליך פרידה הדרגתי, יסייע להורים ולילדים ללמוד דרכים חדשות, בוגרות יותר, לקשר ביניהם.

כדי להצליח להיפרד לאט ובבטחה מתפקידנו כהורים, יעזור לנו אם ניתן מקום לקיומם ההדדי של הרגשות המנוגדים אצלנו: הרצון להמשיך להיות הורה גדול עבור ילדינו, יחד עם הרצון לאפשר לילדינו קיום עצמאי, נפרד מאיתנו. כמו כן חשוב שנשנן לעצמנו שפרידה בין הורים לבין ילדים היא תהליך בלתי נמנע, שיש אפשרות להתכונן אליו מתחילת חיי הילד, וחשוב לבצעו בהדרגה. 

ביל קוסבי מתאר בלשונו ההומוריסטית את הקושי ואת האתגר שבתהליך הפרידה מנקודת ראותו של אב. וכך הוא כותב בספרו "אבהות" (1987):

"מישהו בעל סמכות בענייני הורות אמר פעם, 'החזק אותם קרוב קרוב, ואז… שחרר אותם'. וזו העובדה הקשה ביותר, שאב צריך לעכל. הוא צריך להבין שילדיו, גדלים ומתרחקים ממנו בו-זמנית ובלא הפסק (עד שכמובן, הםחוזרים לגור בבית). צמיחה כזאת היא מתוקה-מרירה במיוחד, כשמדובר בבת, כיוון שאתה תמיד מאוהב בה. כשהיא קטנה מאוד, היא באה אליך ואומרת, 'אבא, אני צריכה פיפי', ואתה מוביל אותה בגאווה לשירותים כאילו הובלת אותה לחופה. אתה נופל על ברכיך, מתיר את כפתורי הסרבל שלה, ובאהבה מושיב אותה על האסלה. ויום אחד, לפתע, זה קורה: היא לא מניחה לך לפרום את כפתוריה ודוחפת אותך אל מחוץ לדלת, כי היא רוצה פרטיות בחדר האמבטיה. המותק המיוחדת שלך דוחה אותך בפעם הראשונה, אבל עליך לזכור, שאין הדבר מעיד על התמעטות אהבתה אליך. עליך להשתמש בדחייה כדי להכין את עצמך לדחיות האחרות שיבואו".

בתהליך הדרגתי, אנו מגיעים גם לסיומו של הספר. כיצד נפרד המחבר מקוראיו? מה למדתי בשביל עצמי מתהליך כתיבתו, ומה אני יכול להציע לקוראים ללמוד ממנו? על כך בפרק הבא והאחרון: "הורים כבני-אדם – למה זה חשוב?"

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) פרדוקס הפרידה – הפרק התשיעי, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 08/19/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2012/01/26/paradox-apreda/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *