לשנות את ברירת המחדל… ביחסים!

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים כמנהיגים, מודן, 2006

והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

אתר אינטרנט: www.hamit.co.il

 

"כשאדם רואה יום יום את אותם האנשים, הם נעשים לחלק מחייו. ואז הם רוצים שהוא ישתנה. ואם האדם אינו מה שהאנשים רוצים שיהיה, האנשים כועסים. כנראה כל אחד יש לו מושג ברור איך האחרים צריכים לחיות את חייהם, אבל אין לו שום מושג על חייו שלו עצמו." (פאלו קואלו, האלכימאי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003)

אני מתגורר בישוב כפרי במישור החוף, על גדות נחל אלכסנדר, אזור אידיאלי לצעידה, ריצה ורכיבה. ואמנם, נהגתי לרכב על אופניים עד שהמעטתי בכך. תירצתי זאת בספר שכתבתי. לאחרונה שמתי לב שחזרתי לרכב על אופניים. במקום להתיישב ליד המחשב ולהקליד עוד עמוד לספר (או למאמר, כפי שאני עושה עכשיו…), אני יוצא לרכיבה מאומצת אך מהנה באופניים. התחלתי להרהר כיצד זה קרה. כיצד חזרתי לתחביב האהוב עלי, רכיבה על אופניים, בלא שהתרחש שום אירוע דרמטי בחיי? כיצד השתנתה ברירת מחדל אחת – לנצל כל שנייה לכתיבה ורק לאחר מכן להתפנות לכל השאר, כולל רכיבה על אופניים – לברירת מחדל אחרת – לרכב על אופניים בזמני הפנוי, ורק לאחר מכן לכתוב? האם אני יכול ללמוד מכך משהו על שינוי התנהגות אישית במצבים אחרים בחיים?

המושג "ברירת מחדל"

"ברירת מחדל" בתחום המחשבים

הביטוי המקורי ברירת מחדל (default) נלקח מתחום המחשבים והוא מציין "תכונה, ערך או בררה שיהיו בתוקף כאשר אין קביעה מפורשת אחרת" (מילון ספיר, 1997). למשל, כאשר מתחילים לכתוב במחשב על פי תוכנה מסוימת המחשב מתוכנת מראש לכתיבה בסגנון אותיות מסוים (אריאל, דויד, נרקיסים ועוד), בגודל מסוים של אות (11,12, 14 ועוד), במרווח מסוים של השורות (1.5, 2 ועוד) וכיוצא בזה. מטרתה של ברירת המחדל היא לעשות את תפעול המחשב פשוט יותר, ולכן לברירת המחדל נבחרת האפשרות הקולעת לטעמם של מרבית המשתמשים.

"ברירת מחדל" ביחסים בין אישיים

פעמים רבות אנשים משתמשים בטעות במושג "ברירת מחדל" כדי לציין בחירה בין אישית שנעשתה מחוסר ברירה. למשל, הם אומרים: "לא בחרו בי כי רצו בי באמת. אני הייתי ברירת המחדל שלהם". כוונתם שלא הייתה לבוחר או לבוחרת ברירה, לא עמדה בפניהם אלטרנטיבה טובה, ולכן בחרו בו.

ואולם, המשמעות הנכונה של המושג "ברירת מחדל" ביחסים בין אישיים היא שמבין תגובות אפשרויות רבות ביחסים, נבחרת תגובה אחת, הנתפשת, בצדק או שלא בצדק, כבטוחה ו/או כיעילה ביותר. למשל, כל אימת שאני נכנס הביתה ורואה כלים על השולחן בסלון, אני כועס ומעיר לילדי. אני יכול להגיב אחרת: אני יכול לחייך לעצמי בלב ולא לגעת בכוסות, אני יכול לאסוף את הכוסות בלי לומר דבר וכיוצא בזה. אני בוחר בתגובה מוכרת לי ו/או זו שאני מאמין שתביא את התוצאה הטובה ביותר – שהכוסות לא יהיו בעתיד על השולחן בסלון. לעתים תגובת ברירת המחדל תהיה פנימית בלבד, ולא יהיה לה כמעט ביטוי חיצוני. למשל, כל אימת שאשתי חולקת על דעתי, אני עשוי לחוש כעס פנימי, שלא אבטא אותו מחשש לתוקפנות נגדית שלה כלפי, ולעומת זאת, אשתמש באופן קבוע בחוש הומור ציני.

בדרך כלל תגובת ברירת המחדל ביחסים נבחרת בצורה לא מודעת. היא מבוססת על דפוסי יחסים מוקדמים מאוד, ותפקידה להגן על האדם בפני איום רגשי, מציאותי או מדומה. למשל, מי שמבטל מיד, ללא היסוס, כל מחמאה שהוא מקבל, לא בוחר בדרך כלל במודע בתגובה זו. זה פשוט קורה. ברוב המקרים אדם זה סובל מחוסר ביטחון לגבי הופעתו, והמחשבה שמישהו אחר עוסק בזה, גם אם הוא מחמיא לו, מאיימת עליו. וזו הבעיה – מדובר על תגובה שאולי הייתה נכונה פעם – בילדותו, עם אנשים מסוימים – אבל היא מוכללת למצבים רבים בחיים, כשהאדם כבר חזק יותר ובעצם לא זקוק לה. הוא ממשיך להגיב בתגובה אוטומטית שהייתה יעילה עבורו בעבר, וכיום אינו טובה לו, ואולי אף מזיקה ליחסיו הבין אישיים.

לכן, הגדרה מדויקת יותר של המושג "ברירת מחדל" ביחסים תהיה שמדובר בתגובה אישית אוטומאטית, פנימית ו/או חיצונית, לגירוי קבוע מצד האחר (ילד, הורה, בן זוג, חבר, מנהל, עמית לעבודה וכיוצא באלה); שנבחרה, בדרך כלל באופן לא מודע, מבין תגובות רבות אפשריות; ומטרתה להגן על העצמי מפני איום רגשי, מציאותי או מדומה.

לשנות את ברירת המחדל

אז מה גרם לי לשנות את ברירת המחדל היומית שלי, לשבת מול המחשב ולכתוב, לברירת מחדל אישית חדשה, לצאת לרכב על אופניים? הרביתי להרהר בכך תוך כדי שרכבתי מחדש על אופניי. הגעתי למסקנה ששני גורמים עיקריים פעלו כאן: ראשית, הכתיבה כבר לא בערה כאש בעצמותי כמו בעבר. כאשר כתבתי את הספר, הרגשתי שאני חייב לנצל כל רגע כדי לקדמו. כשסיימתי לכתוב אותו, נרגעתי. שנית, התחלתי לקבל הערות רבות מדי מהסביבה על ה"ידיות" שהתפתחו במותני… בנוסף לכך, התחלתי לחשוב על טיול מאתגר להרי ההימלאיה, ורציתי להיות בכושר טוב כדי להצליח באתגר זה. כלומר, נוצרה אצלי מודעות לצורך בשינוי. מודעות זו לא נוצרה ביום אחד, אלא היא הייתה תוצאת תהליך עדין של הפרת האיזון בין מה שהיה לי טוב עד כה – לכתוב ולכתוב ולכתוב – לבין מה שהלך והתברר, מסיבות מגוונות, כמשהו טוב יותר – לרכב ולרכב ולרכב. המודעות לצורך בפעילות גופנית הלכה והתגבשה, העמיקה והתחזקה, עד שהספיקה, כנראה, להחלטה המעשית לעשות שינוי – לצאת לרכיבה על אופניים. מאותו רגע נוצרה ברירת מחדל חדשה – לרכב על אופניים בזמני הפנוי ורק אחר כך להתפנות לשאר. כמה זמן תחזיק מעמד ברירת מחדל זו? מתי היא תשתנה לברירת מחדל חדשה?

קל לשנות ברירת מחדל במחשב

ניתן לשנות את ברירת המחדל הקבועה מראש במחשב לברירת מחדל אישית, כל אימת שהמשתמש המסוים רוצה בכך. למשל, ניתן לשנות את סגנון האותיות, את גודלן, את המרווח בין השורות וכיוצא באלה. כיצד משנים את ברירת המחדל במחשב? פשוט מאוד. נכנסים לנושא הרצוי (עיצוב למשל), בוחרים בתוכו בכותרת הרצויה (גופן למשל), ובתוכה בוחרים בתתי הנושאים הראויים לשינוי (סגנון גופן, גודל האות וכיוצא בזה). בתוך כל אחד מהם נחשפות מספר רב של אפשרויות ובוחרים באחת מהן. מגדירים אותה כברירת מחדל, ומעתה כל אימת שנתחיל לכתוב, המחשב יכתוב בסגנון האות החדשה שבחרנו, או בגודל האות החדשה שבחרנו וכיוצא באלה. מעתה, ברירת המחדל האישית תהיה בתוקף.

קשה לשנות ברירת מחדל עם עצמי

ברור שקשה ומסובך לשנות ברירת מחדל התנהגותית אישית. על אף שהמטרה לכאורה פשוטה – לשנות תגובה הרגלית מזיקה לטובת תגובה חדשה ומועילה, הנבחרת מבין תגובות אפשריות אחרות – הביצוע מסובך וקשה. כמה פעמים אמרנו לעצמנו: "ממחר נפסיק לעשן", והמשכנו עוד ועוד? כמה פעמים חייבנו את עצמנו לצאת כל יום להליכה בריאה ואחרי שבועיים שלושה חזרנו לרבוץ מול הטלוויזיה? מתברר שקשה לשנות הרגלים אישיים שהשתרשו במשך שנים, גם כשאנחנו יודעים שהם לא בריאים עבורנו. נחוצים נחישות רבה ומשמעת עצמית גדולה כדי להצליח לשנות דפוסי התנהגות ותיקים.

קשה עוד יותר לשנות ברירת מחדל ביחסים

על אחת כמה וכמה קשה לשנות תגובות אוטומטיות ביחסים בין אישיים. ראשית, אנחנו מודעים לאופן שבו משפיעה התנהגות הזולת עלינו, אך אנחנו עיוורים לאופן שבו התנהגותנו משפיעה על הזולת. אנחנו כועסים על האחר בגלל משהו שהוא עשה או אמר לנו, אך קשה לנו לקבל את כעסו של האחר עלינו. לכן, מאחר שאיננו מודעים לנזק שהתנהגותנו גורמת ליחסים, אין לנו מוטיבציה לשינויה.

גם כשאנחנו יודעים שתגובותינו מזיקות ליחסים, אנו מתקשים לשנותן. למשל, גם כשאני יודע שכעסי הקבוע על ילדי שאינו מכין את שיעוריו לא מועיל ואף מוביל למלחמה ולכעסים הדדיים, קשה לי לשנות את רגשות הכעס העזים המתעוררים בי כל אימת שאני רואה אותו מזניח את לימודיו. או למשל, קשה לי לשנות את ההרגל של התחברות מיידית למחשב בכניסה הביתה, גם כשאני יודע שאשתי נפגעת מכך. לה קשה להיגמל מהכעס היומי עלי בגין זאת, על אף שהיא רואה שזה לא מביא לתוצאה חיובית, אלא להפך, גורם להתרחקות ולהתנכרות.

פעמים רבות ברירות המחדל האישיות ביחסים מנוגדות ואף סותרות, וזה מקשה עוד יותר. למשל, בן הזוג אומר לעצמו: "אני חייב את הלבד שלי, ולכן אני תוקף או בורח כשאני מרגיש איום על צורך זה". ואילו האישה אומרת לעצמה: "אני חייבת להרגיש אהבה, ולכן אני תוקפת או בורחת כשאני מרגישה איום על צורך זה".

לשנות את ברירת המחדל ביחסים

כשם שאנשים משנים התנהגויות ברירת מחדל אישיות, על אף הקושי, כך ניתן לשנות, גם אם זה קשה, התנהגויות ברירת מחדל מזיקות ביחסים. הרעיון הוא להחליף ברירת מחדל ביחסים שנוצרה באופן לא מודע, במצבי איום רגשיים, לברירת מחדל חדשה שתיבחר באופן מודע, ותהיה יעילה יותר במצב העכשווי. כלומר, עלינו לעבור מהתנהגות מזיקה ביחסים, המונעת מחרדות, לפעולה מודעת התורמת ליחסים, שתהפוך בהמשך לאוטומטית גם היא.

לשם כך נוכל להיעזר במודל שינוי התנהגות בארגונים של קורט לוין. קורט לוין היה מדען יהודי בגרמניה, שאפשר לייחס לו את התואר של "אבי הפסיכולוגיה החברתית". הוא התעסק בהבנת תהליכי שינוי המתרחשים בארגונים וניסח מודל שינוי תלת שלבי:

שלב ההפשרה – יחידים וקבוצות נתונים במצב של "הקפאה" ואינם מודעים או מעוניינים בשינוי. כדי שיהיו מודעים בצורך בשינוי יש לבצע "הפשרה" ע"י שכנוע. זהו השלב שבו צריך להכשיר את הלבבות ולהכין את הקרקע לשינוי באמצעות הסברה, הדרכה, שיתוף ומעורבות העובדים.

שלב התנועה – ביצוע השינוי על פי התכנון המוקדם. בשלב זה מלמדים יחידים וקבוצות התנהגויות חדשות שאינם מורגלים בהם. הם צריכים להפנימם ולהכחיד התנהגויות לא רצויות.

שלב ההקפאה – בשלב זה מקבעים את השינוי באמצעות נוהלים וחוקים, הגדרות תפקידים מחודשות, ועוד. ההתנהגויות החדשות של יחידים וקבוצות בארגון הופכות לקבועות.

על בסיס מודל זה של לוין לשינוי התנהגות אישית בארגונים, ניתן לנסח מודל דומה, תלת שלבי, של שינוי ברירת מחדל אישית ביחסים בין אישיים. ואלו הם שלושת השלבים: שלב המודעות לצורך בשינוי התנהגות ברירת המחדל, שלב שינוי התנהגות ברירת המחדל, ושלב מיסוד התנהגות ברירת המחדל ואחזקה.

שלב המודעות לצורך בשינוי התנהגות ברירת המחדל

"שנים אנחנו מתנהלים באותה צורה מייסרת: היא תוקפת אותי ואני מתגונן ומתקיף בחזרה, וחוזר חלילה. היא מאשימה אותי בכל דבר: בזה שהמשפחה שלי לא נחמדה אלינו, בזה שאני לא מצליח להסתדר בעבודה קבועה, בזה שאני לא מוכן להתייעץ איתה, בזה שאני נפגש יותר מדי עם חברים, בזה שאני לא מספיק עוזר בבית. אני מתעצבן על הצורה שהיא מתייחסת אליו ונאטם לכל מה שהיא אומרת לי. לא מוכן להקשיב. אני אומר לה: 'למה את צריכה לתקוף? אי אפשר לדבר? אני תוקף אותך? אני מבקר את המשפחה שלך? למה את תמיד שופטת אותי?' לה יש כמובן מה להגיד על זה, וכך אנו מתישים אחד את השני. די, נמאס כבר. איך אני יכול לעשות שנפסיק את המריבות הטיפשיות האלה? מה אני יכול לעשות שלא נחזור כל הזמן על אותן התנהגויות הרסניות?"

שינוי מתחיל כשאנשים מרגישים צורך בשינוי ומאמינים שמה שקורה לא חייב להמשיך לקרות; כלומר, שניתן גם אחרת. המודעות לצורך בשינוי ביחסים (בעבודה, במשפחה, בזוגיות) יכולה להתגבש בעקבות רצון להתפתחות או צורך בהעשרה, אך בדרך כלל היא מתגבשת כתוצאה ממצוקה גדולה. בעבודה, עובדים מתוסכלים מדפוסי תקשורת מעוותים, והם מנסים לשרוד על ידי התנהגויות של "ראש קטן". בהורות, הורים מרגישים חוסר אונים בניסיונם להנהיג את משפחתם והם מוצאים עצמם מסובכים בהתנהגויות לא יעילות, חוזרות על עצמן, ללא מוצא. בזוגיות, בני הזוג פוגעים אחד בשני, אך לא מוצאים דרך לצאת מהמלכוד ביחסים.

הרגשת הצורך בשינוי אינה מספקת להשגת שינוי. נחוצה גם ההכרה ששינוי יכול לבוא רק מתוכנו. זו נקודה קריטית לאפשרות שינוי ברירת המחדל ביחסים בין אישיים – אנחנו ולא זולתנו אחראיים על חיינו, ולכן השינוי תלוי בנו. פעמים רבות, אנו מצפים שהשינוי יבוא ממנו, מהאחר – מהעובד, מבן הזוג, מהילד. ואולם, האשמה של האחר בהמשך קיומם של בעיות ביחסים היא הימנעות או בריחה מלקיחת אחריות אישית. במקום זאת, עלינו להבין שהדרך בה בני אדם מתנהגים כלפינו היא לעתים תכופות התגובה שלהם להתנהגות מזיקה שלנו ביחסים. עלינו לזהות התנהגות אישית מקלקלת זאת ולשנותה, על מנת לשנות את דפוס היחסים הלא מספק.

במילים אחרות, על האדם לרצות בשינוי, להאמין שיכול להיות שינוי, ובעיקר להבין שאפשרות השינוי תלויה רק בו עצמו.

למשל בעבודה, מנהל בארגון גדול שעבדתי בו כיועץ טען שיש צורך בשינוי בארגון כולו, כדי לפתור בעיות שנוצרו במחלקתו. כך למשל האשים ש"המנכ"ל מעדיף מנהלי מחלקות אחרות שיודעים להתחנף לו", ש"מנהלת מחלקת הכספים מציקה לי, כי הוא שונאת אותי על בסיס אישי", וכן ש"במחלקה שלי יש עובדים גרועים, אבל אסור לי לפטר אותם", ועוד. על אף משובים שליליים שקיבל, הוא לא היה מוכן לקחת אחריות על הבעיה. הוא ציפה שאחרים ישתנו ולא הוא. בשלב מסוים, הוא פוטר, על אף שהיה איש מקצוע מוכשר ומבריק.

למשל בהורות, אב במשפחה בטיפולי נהג עם בנו הצעיר בביקורתיות רבה מתוך רצון חיובי לחנכו לנורמות התנהגות בסיסיות (לשבת יפה ליד השולחן, לדבר בשליטה, להתאפק בביטוי צרכים אישיים ועוד). כשהבן התעלם ממנו פעם אחר פעם בצורה בוטה (לא התייחס לאמירת שלום של האב, לא נענה לקריאותיו של האב למילוי הוראות בבית ועוד), האב הגיב בהתפרצויות זעם קשות, שגרמו להידרדרות היחסים במשפחה כולה, ולמועקה רגשית קשה לאב. התפרץ בצורה קשה כלפי הבן. בבירור מעמיק עם האב התברר שהוא טיפוס ביקורתי עם נטייה להתפרצויות זעם, ובמרבית מקומות העבודה שעבד עד היום לא הצליח להסתדר בגלל התנהגותו זו. בתהליך הדרגתי למד האב לקחת אחריות על עצמו. הוא הבין שמשהו אצלו צריך להשתנות, אם הוא רוצה שיתרחש שינוי ביחסים בינו לבין בנו.

למשל בזוגיות, באחד הזוגות שטיפלתי בהם התגלה במלוא עוצמתו הקונפליקט הבסיסי בזוגיות בין הצורך באינטימיות, בהתקרבות, לבין הצורך בנפרדות, בהתרחקות. בני הזוג לא ידעו לספק בצורה טובה צרכים אלה של התרחקות והתקרבות, והם "נעזרו" לשם כך במריבות הרסניות. כלומר, הם רבו כדי להתרחק, כשהרגישו מאוימים בהתקרבות-יתר של בן זוגם אליהם; ורבו כדי להתקרב, כשחשו איום בהתרחקות-יתר של האחר מהם. למשל, כל פעם שהאישה ביקשה מבעלה משוב מפרגן ("איך אני נראית?" "מוצאת חן בעיניך החולצה החדשה שקניתי?"), הוא חווה זאת כדרשנות רגשית גדולה מדי, והגיב בביקורתיות לא עניינית (למשל, "מה זה משנה איך את נראית, אם אני צריך לחכות לך כל כך הרבה זמן עד שאת מוכנה?"). או למשל, כל פעם שלדעת האישה בעלה שהה זמן רב מדי מול המחשב במקום להיות איתה, היא מיד כעסה עליו מאוד ולא ניסתה לפנות אליו ברכות, שכן רק כך הצליחה להשיג את תשומת ליבו. שני בני הזוג הרגישו צורך חזק בשינוי, ולכן הגיעו לטיפול. ואולם, שניהם ציפו בתחילת הטיפול שבן הזוג האחר "יעשה בשבילם את העבודה", כלומר, שתהליך השינוי יתחיל בו, באחר. במהלך הטיפול למדו בני הזוג לזהות את תחושות האיום שהם מרגישים ביחסים ואת התנהגויות התגובה האישיות ההרסניות שלהם.

שלב שינוי התנהגות ברירת המחדל

"פנינו לטיפול אחרי ששנינו הרגשנו שאנחנו חייבים שינוי במערכת היחסים בינינו. הפסקנו לאהוב, לכבד ולהעריך אחד את השני. רבנו על שטויות. כל היום. היה לנו ברור שהתקשורת בינינו 'על הפנים' ושאנחנו צריכים שינוי, רק שלא ידענו איך לעשות זאת. בטיפול הובהר לנו שהשינוי יבוא מהסתכלות אחרת של כל אחד על עצמו. ואמנם, אחד הדברים הפשוטים הראשונים שהתבררו לי בטיפול לגבי התנהגותי היה שכל פעם שבן זוגי מדבר, אני מתערבת: מתקנת, מתנגדת, מבקרת וכיוצא בזה. לא הייתי מודעת לכך עד שהמטפל הסב את תשומת לבי. החלטתי לעשות שינוי. כל פעם שבן זוגי דיבר, קימצתי באופן מכוון אגרופים, לקחתי הרבה אוויר, התאמנתי בלשתוק. זה היה קשה, כי היה לי ברור שהוא טועה, מגזים, משמיץ וכו'. כמובן ששינוי ההתנהגות שלי לא פתר את הבעיות בינינו, אבל הוא 'הכניס אוויר' לתקשורת בינינו. בן זוגי התחיל לנשום, להרגיש שיש לו מרחב, ואני התחלתי להקשיב וכתוצאה מכך הצלחתי גם להבין יותר".

לאחר שנוצר רצון לשינוי ביחסים והתבססה ההבנה שהשינוי יבוא רק דרך שינוי של האדם את עצמו, השלב הבא הוא לזהות התנהגות ברירת מחדל אישית אחת שתורמת להנצחת הקשיים ביחסים או לאי התפתחותם. אין הכוונה לתיאור כללי של התנהגות (למשל, התעצבנות, כעס, הסתגרות), או להתנהגות הקורית מדי פעם (למשל, התפרצות זעם פעם בכמה שבועות, חזרה מאוחרת הביתה אחת לכמה זמן). הכוונה להתנהגות מסוימת, קונקרטית, המתבצעת כבדרך שגרה במערכת היחסים, ואשר החלפתה בהתנהגות ברירה מחדל חדשה תתרום בצורה משמעותית לשינוי במערכת היחסים כולה. מה תהיה התנהגות ברירת המחדל המסוימת שנבחר לשנות? בדרך כלל זו תהיה התנהגות הגורמת לקלקולים, סכסוכים, חוזרים ונשנים ביחסים. למשל, התחברות אוטומטית למחשב בכניסה הביתה מהעבודה, או התקשרות טלפונית אוטומטית של בן הזוג לבן הזוג האחר כשמתעוררת בעיה בהתנהגות הילדים בבית. הרעיון הוא לזהות התנהגות הפוגעת כיום ביחסים והמבוצעת על ידי האדם בצורה אוטומטית, ללא חשיבה. משעה שהתנהגות זו תוחלף בהתנהגות אחרת, חיובית ליחסים, תוכל גם ההתנהגות החדשה להתבצע בצורה אוטומטית, ללא מאמץ. זה יתרונה של התנהגות ברירת מחדל – משעה שהיא נבחרת, היא מתבצעת ללא התלבטות כמעט, באופן הרגלי, וזה מקל. מה תהיה ההתנהגות ברירת המחדל המסוימת החדשה שתיבחר? בדרך כלל זו תהיה התנהגות הפוכה להתנהגות ברירת המחדל הישנה, אותה בחרנו לשנות. למשל, במקום להתחבר למחשב בכניסה הביתה, נפנה מיד לילדים ו/או לבת הזוג. או למשל, במקום להתקשר לבן הזוג ולהתלונן על בעיות עם הילדים, לא נתקשר או נתקשר לשתף בדברים שמחים הקורים במשפחה.

נקודה חשובה נוספת במודל היא העובדה שלא מסתפקים בו רק בהפחתת התנהגות ברירת מחדל שלילית, אלא מכניסים למערכת היחסים התנהגות ברירת מחדל חיובית. כידוע, קל יותר להבחין במעשה חיובי מאשר לשים לב להפחתה במעשה שלילי. למשל, קשה יותר לשים לב לכך שהתפרצויות הכעס של בן הזוג פחתו מארבע פעמים בשבוע לפעם אחת בשבוע, אבל קל להבחין ולשים לב כשהוא מביא פרחים או מכין משהו נעים ומפנק.

למשל בעבודה, מנהל בכיר מאוד בארגון ביקש יעוץ לגבי יחסיו עם כפיף בכיר שלו. יחסיהם עלו על שרטון, שכן הכפיף הרגיש שהמנהל לא סומך עליו, מצר את צעדיו, "יורד לחייו". המנהל מצידו הרגיש שהכפיף לא משתף אותו בעניינים חשובים בארגון, והוא נאלץ לאסוף מידע ממקורות אחרים. הם הרבו בויכוחים עקרים והתקשו לשתף פעולה במשימות חשובות. בניתוח היחסים ביניהם התברר שעל אף שהמנהל מעריך מאוד את הכפיף וסומך עליו, הוא אכן הרבה להתערב לו בעבודה: דיבר ישירות עם עובדיו, ביקש דיווחים מיותרים, ערער על החלטות הכפיף ללא סיבה הגיונית וכיוצא בזה. הכפיף, מתוך נימוס, כבוד וחשש, לא הציב גבולות בצורה ברורה למנהלו. בתהליך הייעוץ המנהל למד לזהות את ברירת המחדל ההרסנית הלא מודעת שלו – "מאחר שיש לי חרדה גדולה מאיבוד שליטה, אני מנהל-יתר גם את מי שאני סומך עליו". המנהל הגדיר ברירת מחדל חדשה – "כל אימת שאני רוצה להתערב בניהול של הכפיף שאני סומך עליו, אבדוק איתו האם התערבות זו מתאימה לו, ואחליט בהתאם. אני מבין שלעתים יהיה לזה מחיר של איבוד שליטה שלי". במהלך תהליך הייעוץ המנהל קישר את הקושי שלו לסמוך על הכפיף הבכיר לקושי שלו לסמוך על בני משפחתו. הוא החל להתאמן על שינוי ברירת המחדל ההתנהגותית שלו ביחסים בכלל – במשפחה ולא רק בעבודה.

למשל בהורות, במשפחה בטיפולי האם חשה מצוקה גדולה ביחסים עם ילדיה. היא הרגישה שהיא לא סומכת עליהם מספיק ולא מאפשרת להם מספיק חופש ומרחב, בגלל צרכי השליטה שלה. פעמים רבות כוונותיה היו חיוביות, אך הן הובילו לתסכולים ולכעסים הדדיים. כך למשל, כשביתה התמרמרה על הלימודים הקשים בבית הספר, היא כמעט ולא הקשיבה לה, אלא מיהרה לספק לה פיתרון: "תעשי כך" או "תעשי אחרת". פיתרון זה לא סיפק כמובן את ביתה, שהרגישה שאימה לא מקשיבה לה, והיא נאלצה להגביר את התמרמרותה. כתוצאה מכך, האם הגבירה את ניסיונותיה לעזור לבתה על ידי כפיית פתרונותיה עליה. הבת כעסה על האם , וחוזר חלילה. במהלך הטיפול האם למדה לזהות את ברירת המחדל שלה – להגיב בניסיון לשלוט על התנהגות ילדיה כל אימת שהרגישה דאגה או חרדה לקיומם. היא הבינה שגם שליטה מתוך כוונה טובה – להציל את הילדים מצרות ומטעויות – היא עדיין שליטה שגורמת להם נזק. היא הבינה גם ששליטה כזו, הנובעת מפחד, הינה גזלנית אנרגיה גדולה, המשאירה אותה עצמה מרוקנת, מותשת, מתוסכלת. בהמשך היא למדה להתאמן בהתנהגות ברירת מחדל חדשה ביחסים – להקשיב לילדיה באמפתיה, בלי לספק להם פתרונות מהירים. היא למדה להעניק לילדיה הרגשה שהיא סומכת עליהם על ידי משפטים חוזרים כמו "ברור לי שקשה לך, אבל אני סומכת עליך שתצליח למצוא פתרון טוב. אם תרצי להתייעץ גם איתי, אשמח".

למשל בזוגיות, הבעל, בזוג בטיפולי, הרגיש חנוק במערכת היחסים הזוגית. הוא חש צורך בשינוי, אך התקשה לראות את חלקו בהיווצרות הבעיות בזוגיות. במהלך הטיפול הוא למד לקחת אחריות על עצמו ולבדוק מה הוא יכול לעשות אחרת, במקום להאשים את אשתו שלא נותנת לו חופש ומרחב. הוא זיהה שהוא מגיב כלפי אשתו בחוסר סבלנות ובעוינות גם במצבים ניטראליים. למשל, כל אימת שאשתו התקשרה אליו, הוא ביקש לסיים את השיחה, עוד לפני ששמע את תוכנה. במהלך הטיפול הבעל הגדיר לעצמו התנהגות ברירת מחדל חדשה – ליזום שיחות טלפון לאשתו ולהתעניין בשלומה. על ידי כך סיפק את הצורך של אשתו להרגיש רצויה וגם הפחית בכמות הטלפונים אליו.

במקביל, אשתו, שהרגישה מתוסכלת ובודדה במערכת היחסים ורצתה גם היא שינוי, זיהתה שהתרגלה לבוא לבעלה בתביעות, כל אימת שהיא פוגשת בו. היא הגדירה התנהגות ברירת מחדל חדשה והחלה להתאמן בה – להציע לבעלה באופן קבוע לקחת את הזמן עבור עצמו, לפני שהוא מתפנה לתת תשומת לב לה או לילדים. על ידי כך היא סיפקה את הצורך של בעלה בחופש ומרחב, וגם מנעה חלק מהכעסים שלו.

שלב מיסוד התנהגות ברירת המחדל ואחזקתה

"אשתי התלוננה כלפי תקופה ארוכה שהפסקתי להשקיע בה. לקח לי זמן לקבל זאת, אבל בסוף קיבלתי והפנמתי. הבנתי שאני מתייחס אליה כמובן מאליו. למשל, במהלך יום העבודה אף פעם לא התקשרתי אליה ביוזמתי. או למשל, כשאני בא הביתה, אני לא ממש מתייחס אליה, אלא בעיקר לילדים. נכון שגם היא כבר לא משקיעה בי כמו שהשקיעה בתחילת הקשר, אבל גם כך, אני מפגר מאוד אחריה בעניין זה. מאחר שאני אדם שלא זורק אחריות על אחרים – לא בעבודה, לא עם הילדים ולא עם האישה – החלטתי לעשות מעשה. החלטתי לשנות את סדרי העדיפויות שלי ולקדם את היחסים עם אשתי למקום גבוה הרבה יותר בהירארכיה. כדי להצליח בכך ביום יום, סידרתי לעצמי תזכורת יומית בטלפון הנייד, בשעה קבועה באמצע היום, להתקשר לאשתי. כמו כן, סידרתי לעצמי תזכורת שבועית קבועה בטלפון הנייד, ביום שישי, לקנות לה פרחים. הגדלתי לעשות, וסידרתי לעצמי תזכורת חודשית בטלפון הנייד, להזמין כרטיסים למופע, סרט קולנוע וכיוצא בזה. בינתיים, כבר מספר חודשים, זה מחזיק מעמד, ועושה טוב לשנינו. נכון שהכל מתחיל בראש, בהחלטה שלי לעשות שינוי ולהשקיע יותר ביחסים, אבל, עם יד על הלב, לא היה לזה סיכוי להחזיק מעמד, עם כל הכוונות הטובות שלי, אם לא היו לי 'הוראות קבע' כאלה, תזכורות קבועות לעשייה מעשית חיובית של פרטים קטנים שבדרך כלל אני שוכח".

זה השלב השלישי והאחרון בתהליך שינוי ברירת המחדל ביחסים. שלב זה פחות מלהיב משני קודמיו, אך הוא חשוב וחיוני לתהליך. הצלחה בשלב זה עושה את ההבדל בין שינוי זמני בהתנהגות, ללא שיפור משמעותי ביחסים, לבין שינוי קבוע, המחזיק מעמד לאורך תקופה ארוכה, ומביא לשיפור משמעותי ביחסים. בשלב זה נדרשת "עבודה שחורה" של מיסוד היחסים החדשים וקביעת נוהלים לתחזוקת התנהגויות ברירת המחדל החדשות. מדוע נדרש מיסוד כזה? רבים מאיתנו יודעים בתיאוריה מה כדאי וחשוב שנעשה כדי לשפר את היחסים, אך איננו מגיעים לעשות זאת, אלא בצורה מקרית, בגלל סיבות רבות. למשל, המנהל יודע שכדאי שינהל שיחות משוב עם אנשיו, אך הדחוף דוחה את החשוב, והוא "לא מגיע לזה". ההורה יודע שחשוב שיתפנה לתת תשומת לב אישית ואיכותית לכל אחד מילדיו, למשל שיקרא איתם ספרים, אך הוא עייף ומותש ממטלות היום, ו"לא מגיע לזה". בני הזוג יודעים שחשוב להפתיע ולרגש מדי פעם אחד את השני עם מחוות קטנות כמו מכתב אהבה, שוקולדים, כוס קפה למיטה, הודעה כתובה אוהבת באמצע יום עבודה וכל מחווה רומנטית שתוציא אותם מהשגרה. אבל, הם מתוסכלים וכועסים, ו"לא מגיעים לזה". לכן, מיסוד של התנהגויות ברירת המחדל החדשות ביחסים על ידי קביעת מנהגים וכללים, חיוני לשדרוג היחסים.

למשל בעבודה, מנהל, שהיה רגיל לעבוד בצורה חופשית, עם מעט נוהלים, כשהוא מבזר סמכויות, הופתע כשעובדיו התלוננו על חוסר סדר, חוסר בהירות וחוסר משמעת בארגון. הם אמנם נהנו ממרחב פעולה גדול, אך התקשו לתפקד בארגון מבולבל, ללא יד מכוונת ברורה. המנהל החליט לשנות את התנהגות ברירת המחדל שלו ביחסיו עם העובדים, ובמקום הגישה הפסיבית והלא דומיננטית שנקט עד כה, הוא עבר להתנהגות ניהולית יוזמת, מרכזת ומבהירה. הוא הנהיג פגישות יומיות קצרות של הצוות הניהולי הבכיר, החל להיות נוכח בישיבות מחלקתיות שבועיות, וקבע מפגש שבועי קבוע עם כל עובדי הארגון לסיכום שבוע העבודה ולהפקת לקחים לקראת השבוע הבא.

למשל בהורות, במשפחה בטיפולי התלוננו ההורים על התנהגות פרועה של שלושת ילדי המשפחה, בבית ומחוצה לו. התברר ששני בני הזוג עובדים שעות ארוכות מחוץ לבית ומטפחים קריירה מצליחה ומספקת. כדי להצליח בכך במקביל למטלות הורותם, הם מעסיקים אנשים רבים לטפל בילדיהם: מטפלת שמקבלת את הילדים בצהריים ומכינה להם אוכל, מטפלת נוספת שמחליפה אותה עד שההורים חוזרים מהעבודה, מורות עזר לחלק מהילדים, פסיכולוג לילד אחר ועוד. במהלך הטיפול הבינו ההורים שהתנהגות ברירת המחדל שלהם הייתה "קודם אנחנו והצרכים שלנו, ורק אחר כך הילדים". הם גם הפנימו שילדיהם לא הסכימו לקבל התנהגות ברירת מחדל זו, ולכן התנהגו בצורה פרועה בבית, בגן ובבית הספר. ההורים החליטו לשנות את התנהגות ברירת המחדל שלהם במשפחה ולקחת אחריות לטיפול ישיר בילדים. הם פיטרו את שתי המטפלות והאם החלה להגיע הביתה בצהריים. היא קיבלה את הילדים, הכינה להם אוכל, ולאחר מכן חזרה לעבודה. במקביל, האב הקדים מאוד את שעת חזרתו מהעבודה. הילדים קיבלו הנחיות ברורות לחובותיהם בשעתיים שנשארו לבד בבית (בין חזרת האם לעבודה ועד הגעת האב הביתה מעבודתו): לא לאכול בסלון, להכין שיעורי בית, לא לנהוג בתוקפנות אחד כלפי השני וכיוצא באלה. בערב, שני ההורים ישבו עם ילדיהם וסיכמו יחד איתם את היום. הם העירו למי שהיה צריך להעיר ושיבחו את מי שהיה ראוי לשבח. אלה היו הנוהלים החדשים במשפחה, שהובילו לשיפור דרמטי וקבוע של התנהגות הילדים, בבית ומחוצה לו.

למשל בזוגיות, הבעל, בזוג בטיפולי, לא יכול לסבול שאשתו מתרחקת ממנו, והוא תובע ממנה קירבה. התברר שכילד הוא חווה קור רב מצד אימו. הוא זוכר את מאמציו הנואשים לזכות בקרבתה של אימו, ואת הרגשת הבדידות הקשה שליוותה אותו. מאז, התנהגות ברירת המחדל שלו ביחסים בין אישיים קרובים היא להתקרב, בכל מחיר, כשהוא מרגיש שהאחר מתרחק ממנו. בחלק מהאירועים עם אשתו הוא מודע להתנהגותו. למשל, הוא מתוסכל מזה שאשתו לא מחבקת אותו, לא יוזמת במין, עייפה, לא מקשיבה לו. באירועים אחרים עם אשתו הוא לא מודע להתנהגותו. למשל, רק בטיפול הוא שם לב שכאשר הוא ובת זוגו מתיישבים, הוא מקרב באופן אוטומטי את כיסאותיהם אחד לשני, על אף שאשתו מציבה תמיד את כסאה רחוק יותר. או למשל, כשהם קמים לצאת הוא תמיד יצמיד אותה אליו, גם כשהיא מתרחקת ממנו.

לאשה קשה עם התובענות של בעלה לקרבה, והיא מרחיקה אותו ממנה. היא זוכרת יחסים קשים במשפחת המוצא שלה, שלימדו אותה שקירבת-יתר, גם מצד דמויות אהובות, מסוכנת. מאז, ברירת המחדל שלה ביחסים קרובים היא להתרחק כל אימת שהיא מרגישה התקרבות כוחנית.

במהלך הטיפול למדו בני הזוג לבחור התנהגויות ברירת מחדל חדשות ביחסיהם. הבעל למד לאהוב מרחוק, גם כשהוא רוצה להתקרב. הוא התאמן להביע במילים את הצורך שלו בהתקרבות ולחכות להסכמת אשתו. ואילו האישה למדה ליזום קירבה, ולא לחכות להתקרבות-יתר מאיימת של בעלה. היא התאמנה בוויסות הצורך שלה בקרבה, בהתאם למה שמתאים לה באותו רגע, ולא על פי החלטה מראש להימנע בכל מחיר. כדי להצליח ליישם התנהגויות חדשות אלה, כוננו בני הזוג מסורות חדשות ביחסיהם. למשל, הם החליטו שבכל חודש, בתאריך שנפגשו, כל אחד מהם, בתורנות, צריך ליזום "משהו שלא עשינו אף פעם", או "משהו שלא עשינו מזמן". או למשל, הבעל החליט שכאשר הם נכנסים למיטה, הוא יחכה תמיד עד שאשתו תאותת לו שהיא מוכנה או רוצה קירבה. או למשל, האישה החליטה שלפחות פעם בשבוע היא תנסה להתקרב לבעלה ביוזמתה.

תפילה

"אלי היקר, למדני להתחיל מחדש –

לחדש עצמי יחד עם הבריאה,

כפי שבורא אתה כל יום מחדש.

הראיני כיצד להשתחרר מאילוצי הרגליי,

מכבלי חוסר בטחוני, ומאזיקי חרדותיי המופרכות.

למדני, אלי היקר, להתחיל מחדש –

לשבור את דפוסי האתמול;

לא לומר איני יכול – כשיכול אני;

לא לומר אינני – כאשר הנני;

לא לומר שתקוע אנוכי – בשעה שחופשי אני לחלוטין."

(מתוך הספר "הנשק העדין", מעובד מ'ליקוטי תפילות' מאת ר' נחמן מברסלב, הוצאת מכון נחלת צבי, 2007)

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) לשנות את ברירת המחדל… ביחסים!, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 06/25/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2012/01/27/%d7%9c%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa-%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%93%d7%9c-%d7%91%d7%99%d7%97%d7%a1%d7%99%d7%9d/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *