איזו הליכה יציבה יותר – הליכה מהירה או הליכה איטית?

"מי שרוכב במהירות, אינו בטוח מן המכשול" (רבי שלמה אבן גבירול)

נסו ללכת בהליכה מהירה ולבדוק את מידת היציבות שלכם. יציבים? למדי. עכשיו, נסו ללכת בהליכה מאוד איטית, כאילו בתנועה איטית (slow motion), ובדקו את מידת היציבות שלכם. מרגישים את ההבדל? מתברר שבהליכה מאוד איטית קשה לשמור על יציבות. זה מפתיע, כי לכאורה היינו אמורים להיות פחות יציבים דווקא בהליכה מהירה, שבה נדמה שקשה לשמור על שיווי משקל. מדוע זה קורה? הסיבה היא שבהליכה מאוד איטית יש קטעי ביניים כמעט בלי תנועה, דומים למצב של עמידה על רגל אחת, ולכן קשה לשמור על יציבות! יציבות נשמרת, אם כך, דווקא כשאתה בתנועה מהירה ורציפה.

הבנתי זאת במהלך לימודי ריקוד הפוקס טרוט (fox trot) – ריקוד קלאסי, אלגנטי ואצילי שהרבו לרקוד בשנות הארבעים והחמישים באמריקה. באחת התנועות הבסיסיות של ריקוד זה, על הרקדן להעביר את רגלו קדימה באיטיות רבה מאוד, ואז הוא עלול לאבד את שיווי משקלו. כדי להצליח לרקוד נכון, על הרקדן ללמוד להשהות את רגלו לפני שהוא מעבירה קדימה, בלי לאבד את שיווי משקלו. וזה קשה.

גם בחיים – בעבודה, בזוגיות, במשפחה – קל יותר לשמור על יציבות דווקא כשאנחנו בתנועה מהירה. השגרה, התנועה ההרגלית הרצופה, שהיא לא תמיד נעימה ופעמים רבות אף קשה, היא בדרך כלל יציבה. לעומת זאת, דווקא כשאדם מאט את הקצב, משהה את התקדמותו, הוא עשוי לאבד את יציבותו. כשהשגרה נקטעת, יש זמן להתלבט ולהסס. הדרך כבר פחות ברורה, הצעידה לא יציבה והמעידה קלה.

לכן, אנשים נמנעים, במודע ושלא במודע, מלהגיע למצבים איטיים ולא יציבים כאלה – בעבודה, בזוגיות, במשפחה. הם מעדיפים תנועה מהירה ומתמדת, שאינה מאפשרת התעמקות ברגשות ובמחשבות, חיוביים או שליליים, אך מבטיחה יציבות; על פני תנועה איטית ולא יציבה, שאומנם יש לה פוטנציאל להנאה מרובה ולמחשבה מעמיקה, אך גם טומנת בחובה סכנה לאובדן יציבות ולהתרסקות.

מה המסקנה? אולי אכן כדאי להימנע מתנועה מאוד איטית, שגם לא מספיק מקדמת וגם כרוכה באובדן יציבות? המסקנה המתבקשת היא הפוכה, לדעתי. כשם שרקדן הפוקס טרוט צריך להתאמן יותר בשליחה איטית של רגלו קדימה, דווקא כיוון שזו תנועה קשה, כך בחיים עלינו להתאמן במה שקשה לנו, התנועה האיטית, ולא לברוח ממנה. עלינו ללמוד להיות במצבים של הרהור ותהייה, חשיבה והסתכלות, מבלי להיכנס לבהלה. הסיבה לכך כפולה: גם כי בתנועה האיטית יש יתרונות, וגם כי לפעמים אין ברירה – החיים מחייבים אותנו לעתים להאט מאוד את תנועתנו, וכדאי להיות מוכנים לכך מראש.

מה היתרונות של תנועה איטית בחיים? קרל אונורה, בספרו המפורסם "בשבח האיטיות – על תנועה עולמית הקוראת תיגר על תרבות המהירות" (הוצאת דביר, 2006), בוחן היבטים שונים של החיים ומציע להאט אותם. כך למשל הוא דן ביתרונותיו של האוכל האיטי המוגש בארוחה ארוכה הנמשכת בנחת, ומדבר בשבחה של האיטיות בקשרים בין בני זוג. הוא מספר על ניסיונות לבניית ערים איטיות יותר,על תרוומת האיטיות לבריאות הנפש והגוף, ועל נזקה של המהירות הנגרמת מסגל רפואי הקוצב שלש דקות לבדיקה.

אני רוצה להציע כאן שבעוד שהתנועה המהירה מבטיחה התקדמות רבה, הספק גדול, שליטה מירבית; התנועה האיטית מבטיחה התקדמות זהירה, הספק איכותי, השתכללות מיטבית.

מספרת אישה הנמצאת בטיפול משפחתי וזוגי: "למדתי להתנהל עם עצמי לאט יותר, בלי למהר. שנים הייתי בלחץ שאני צריכה להספיק דברים: רצה מהעבודה לבית, רצה בבית מילד לילד, ממשימה למשימה. והראש כל הזמן עובד, בין המשימות, לא נח לרגע. הרביתי לדאוג ורצו לי בראש תסריטים גרועים שעלולים לקרות למי מבני המשפחה. כתוצאה מהתנהלות כללית זו, גם ההחלטות שקיבלתי היו פחות טובות. הייתי מונעת בעיקר על ידי חרדות, פועלת כל הזמן בלחץ, מרבה לצעוק, לכעוס, להיות ממורמרת. הספקתי אמנם הרבה, אך באיכות גרועה. כיום אני מתנהלת בצורה איטית, אך איכותית. למשל, אני מסוגלת להסתכל על האינטראקציה ביני לבין בעלי מהצד, כצופה במחזה, ולהחליט מתי אני שותקת, לא נגררת למסכת האשמות אינסופית ולא יעילה, ולפעמים אף פתוחה לקבל ממנו. או למשל, אני מסוגלת לא להגיב מהר לפרובוקציות של הילדים שלי, לחשוב, לתכנן, להתייעץ. אני מתנהלת עם עצמי לאט יותר, מספיקה לכאורה פחות, אבל בגלל שמה שאני עושה הוא באיכות טובה יותר, אני מונעת בעיות בהמשך, ולכן, בעצם, אני מספיקה יותר".

על אף היתרונות שבתנועה איטית, אנו נמנעים ממנה פעמים רבות בגלל הפחד, הלא מודע בדרך כלל, מאובדן היציבות. אנחנו חוששים להאט, אולי אף לעצור, שמא נאבד שליטה, נגלה דברים חדשים ומפחידים, נשאל עצמנו שאלות קשות על החיים.

מספר עובד בכיר בארגון: "אני כל פעם מופתע מחדש לראות את ההתנהלות המעוותת של הארגון. הרבה הצעות לשיפור ולהתייעלות נופלים בגלל שיקולי אגו ובגלל חוסר נכונות של אנשים לעצור ולחשוב. אנחנו מדווחים למנהל בצורה ברורה על בעיות הדורשות שינוי בנוהלים, והוא לא מוכן להקשיב לנו. כשפעם אחת שאלתי אותו למה הוא לא מקשיב, הוא אמר לי בכנות שאם הוא יבדוק כל דבר שמתלוננים לגביו, הוא יפסיק לעבוד. אני חושב שהוא מפחד שאם הוא יעצור ויקשיב לתלונות האנשים, הוא יגלה ליקויים רבים שחלקם באשמתו. הוא לא מסוגל להתמודד עם תחושות כישלון, ולכן הוא מעדיף להמשיך בשגרה, להלחיץ את האנשים בלוחות זמנים וביעדי תפוקה, כדי שלא יהיה פנאי, להם ולו, לעצור ולחשוב ברצינות על מה שקורה".

במהלך טיפול משפחתי מבהירה בתוקף רב האם, אשת קריירה מובהקת, שעובדת שעות רבות מחוץ לבית ובבית: "אני יודעת שאני עובדת הרבה מדי, וכמעט לא רואה את הבת שלי, אבל אני לא רוצה שתגיד לי שאני צריכה להאט את קצב העבודה שלי. זה מה שכל הפסיכולוגים אומרים לי: 'את מזניחה את המשפחה שלך. את צריכה לעבוד פחות'. אבל זה פשוט לא יקרה. אני חייבת להוכיח את עצמי בעבודה, ואם אאט את הקצב, אפסיד הכל. אם אקדיש זמן לבית על חשבון העבודה, אף אחד שם לא יגלה כלפי הבנה ולא אוכל להמשיך בתפקיד המספק שאני ממלאת כיום. האמת היא שגם כשיש לי זמן לבית, למשל בשבתות, קשה לי להיות כל היום עם המשפחה. אני חסרת סבלנות עם הילדים, מרגישה שעמום וחושבת מחשבות ספקניות על זוגיות ועל משפחה. מפחיד. אני הרבה יותר טובה כשאני רצה מאשר כשאני עוצרת".

כשהחיים כופים עלינו תנועה מאוד איטית או אף עצירה, אנו מאבדים בבת אחת יציבות. איננו מוכנים לכך. לא למדנו לנוע לאט ויציב.

זוג הגיע לטיפול זוגי בעקבות חשיפת פרשיית אהבים ארוכה שניהל הבעל ללא ידיעת אשתו. האישה ראתה בחומרה רבה את בגידת בעלה והעמידה את הטיפול כתנאי להמשך הנישואין. הבעל ניסה להמעיט בערך הפרשה וטען שמדובר בטעות מרה אמנם, אך חסרת משמעות רגשית עבורו. בפגישה אישית עם הבעל הוא הודה שהוא מתגעגע מדי פעם לאהובתו מהעבר, ומרגיש אז עצב ותחושת החמצה. הוא הסביר שאינו יודע מה לעשות עם רגשות קשים אלה, שתוקפים אותו בדרך כלל כשהוא עם עצמו לבד. הוא מפחד שרגשות אלה ישתלטו עליו, ויגרמו לו לפרק את המבנה המשפחתי שהוא מנסה לשמר. לכן הוא מנסה להתעלם מרגשות מכאיבים אלה. הוא אומר בנואשות: "אני מנסה לחזור מהר לשגרה, לשכוח מהעבר ולהסתכל על העתיד, אבל אשתי לא נותנת לי. היא כל הזמן מציקה לי ומחזירה אותי אחורה. בסוף אני באמת אעצור, אחשוב כל הזמן על מה שקרה, ארגיש געגועים ובסוף אעזוב את הבית. זה מה שהיא רוצה?" במהלך השיחות הבין הבעל שיש לו קושי כללי לעצור ללא בהלה, ולהרגיש רגשות חזקים אף כי כואבים, שלו ו/או של אחרים. הוא התוודה: "אני טוב ב'לתקתק' משימות, כמו יציאה לטיול בשבת. אני אוודא שכולם יקומו בזמן, אדאג שנצא בזמן מהבית ושנגיע בבטחה ליעד. אבל, כשהבן שלנו בוכה בלילה, אני משותק, נבוך לחלוטין, לא יודע בכלל מאיפה להתחיל לחשוב. בדרך כלל אגיד לאשתי שתביא אותו למיטה שלנו. או למשל, אין לי בעיה להציב גבולות לילד הגדול ולאסור עליו לראות טלוויזיה מעבר לשעה מסוימת. אבל כשהוא מספר על חבר שמציק לו בבית ספר, אני מנסה להעביר את זה הלאה, לומר לו שלא ישים לזה לב. אני לא יודע איך באמת לעזור לו. הוא מתעקש שהבעיה ממשיכה, שקשה לו, שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר, ואני הולך לאיבוד. אני מרגיש חולשת דעת נוראית, חוסר אונים גדול". במהלך פגישה אישית עם האישה היא סיפרה על הקושי שלה מול התנהלותו הרגשית של בעלה: "הוא רוצה שאומר לו שאני אוהבת אותו, שנחזור להיות הזוג שהיינו, כי עובדה שהוא חזר הביתה. אבל, אני לא מסוגלת לעבור ככה לסדר היום, כאילו לא הייתה בגידה. זה מהר מדי בשבילי".

כהורים יש לנו הזדמנות מצוינת ללמד את ילדינו תנועות איטיות ויציבות, אבל אנחנו מחמיצים הזדמנות זאת. עצוב לראות כיצד הורים מכניסים את ילדיהם למסלול של פעלתנות מתמדת ללא הפוגה כבר בגיל הרך. הילד צריך להיות עסוק במשהו כל הזמן: חוגים, משחקים, טלוויזיה, מחשב. אסור שיהיה לו משעמם לרגע. זה הפחד הגדול של הורים בתקופתנו – שמא ילדיהם ישתעממו. הורים מרגישים אשמים כשילדיהם מתלוננים שמשעמם להם, והם חוששים מהתקפות הזעם שלהם, אם לא ימהרו להיענות לדרשנותם. לכן, הם מנסים, ככל יכולתם, להעסיק אותם בבית, מוציאים אותם לבילוי מחוץ לבית, קונים להם משחק מחשב נוסף, ובקיצור, עושים כל מה שלאל ידם כדי שילדיהם לא ירגישו, חלילה וחס, שעמום. בכך הם מונעים מילדיהם את האפשרות ללמוד כיצד להתנהל באיטיות, כיצד למצוא עניין גם במצבים משעממים.

"כשהבן שלנו בן החמש מתחיל 'לקטר' שמשעמם לו, שנינו נכנסים ללחץ. ילדנו פעלתן, כל הזמן צריך גירויים חדשים. בגן קשה לו לשבת בריכוז והוא רב הרבה עם ילדים. בבית הוא לא יודע להעסיק עצמו לבד, אפילו לרגע. הוא צריך כל הזמן שאחד מאיתנו יהיה איתו, יעסיק אותו. אנחנו חוזרים מאוחר מהעבודה, וגם כך, בלי הדרשנות שלו מאיתנו, מרגישים אשמים שאנחנו לא מספיק בבית. אנחנו גם מפחדים מהתקפות הזעם שלו בבית, שעלולות לפגוע באחותו הקטנה. לכן, אנחנו נכנעים ונותנים לו לאכול חטיפים, אפילו שאנחנו יודעים שזה לא בריא; מסכימים שיראה עוד ועוד טלוויזיה, על אף שברור לנו שזה מטמטם אותו; משחקים איתו עד אין סוף, על אף תחושות תסכול וכעס עמוקות שאנו מרגישים. באבחון שעשינו לו, המאבחנת שללה אפשרות של הפרעת קשב וטענה שמדובר בבעיה רגשית. היא חושבת שבגלל שאנחנו לא מאפשרים לו להיות מתוסכל וללמוד כיצד לעניין את עצמו, הוא מחפש כל הזמן פתרונות חיצוניים. כשהוא לא מוצא אותם, הוא מגיב באלימות. יכול להיות דבר כזה?"

תחושת שעמום מתמשכת יכולה אמנם להוביל לדיכאון – תחושת ריקנות וחוסר עניין בכל דבר, אך היא יכולה גם להיות דחף חיובי לעשייה מגוונת ולמניעת התנוונות. ילדים כיום פותרים מהר מדי, מתוך הרגל וללא שום מאמץ, את ניצני תחושת השעמום שהם מרגישים. הם בורחים בדרך כלל לאחד המסכים: מסך הטלוויזיה, מסך המחשב, מסך הטלפון הנייד, מסך משחק הוידיאו. את נזקיה של למידה שלילית זאת חווים הם והוריהם בהווה (למשל, קשיי למידה בבית ספר בגלל ש"משעמם", השמנה, הסתגרות חברתית ועוד) וגם בעתיד (נטייה להתמכרויות, התנהגויות סיכוניות, דיכאון ועוד).

מספר בחור צעיר: "אני מוצא את עצמי משתעמם מהר מאוד מבנות הזוג שלי. אחרי זמן קצר שאני נפגש עם בחורה, היא כבר לא מעניינת אותי. אני יודע שזאת בעיה שלי ולא שלה, שכן זה קורה לי עם כל אחת. אני כל הזמן מחפש משהו יותר טוב, מרגיש שאולי אני מפסיד משהו. זה מזכיר לי בילדותי, כשנהגתי ל'זפזף' בטלוויזיה, כשהיה לי משעמם. כשקצת התחיל לשעמם לי, העברתי ערוצים כמו משוגע, והורי היו חסרי אונים. היום אני מבין שבתור ילד לא ידעתי מה זה להשתעמם. או שהייתי הולך לישון, או שהייתי משחק שעות במחשב, או שהייתי תקוע בוהה מול הטלוויזיה. לא למדתי להתאמץ לגלות עניין בדברים, כי הכל בא לי בקלות ומהר. בגלל זה אני כיום אדם אומלל. אני לא מסוגל להיות לבד, כי מהר משעמם לי. אבל, אני גם לא יכול להיות עם אחרים, שכן אני מהר מאבד בהם עניין".

הבה נלמד, אם כך, לגוון את תנועותינו בחיים, ונוסיף ליכולתנו לנוע במהירות וביציבות גם מיומנות של תנועה איטית ויציבה. לצורך כך, עלינו ללמד עצמנו, בצורה מלאכותית פעמים רבות כאימוני הרקדן, להאט את קצב התקדמותנו ולהישאר יציבים. כך נוכל לרקוד נכון יותר ומשובח יותר את ריקוד החיים: נמצה את ההנאה שבהתבוננות בברור מאליו, נגביר את ההבנה למה שדורש חשיבה והתעמקות, ונעשיר את יכולת הלמידה הפנימית שלנו.

איתקה

(מאת: קונסטנטינוס קוואפיס, מתוך "ספר השירים", בהוצאת ספריית פועלים, 1978, תרגום: יורם ברנובסקי)

אם אתה יוצא לדרך לאיתקה

בקש כי יארך מסעך מאד

שופע הרפתקות, שופע דעת.

אל תירא את הלסטריגונים והקיקלופים.

אל תירא את פוסידון הזועם.

לעולם לא תפגוש אותם בדרכך

אם מחשבתך נשאת, אם רגש מעולה

יפעם בנפשך ואת גופך ינהיג.

לא תראה את הלסטריגונים והקיקלופים

ולא את פוסידון הזועם אם רק

נפשך לא תעמיד אותם לפניך.

בקש כי יארך מסעך מאד.

כי בבקרים רבים מאד של קיץ

תכנס – בחדוה, בפליאה רבה כל כך! –

לנמלים שלא ראית מעולם.

בתחנות-מסחר פיניקיות תעגון

תקנה סחורות משובחות לרוב,

פנינים ואלמוגים, ענבר והבנה

ומינים שונים של בשמים טובים

ככל שרק תמצא בשמים טובים.

עליך לבקר בהרבה ערי מצרים

ללמוד, ללמוד מאלה היודעים.

וכל הזמן חשוב על איתקה

כי יעודך הוא להגיע שמה.

אך אל לך להחיש את מסעך

מוטב שימשך שנים רבות

שתגיע אל האי שלך כשאתה זקן

עשיר בכל מה שרכשת בדרך.

לא תצפה שאיתקה תעניק לך עושר.

איתקה העניקה לך מסע יפה

אלמלא היא לא היית כלל יוצא לדרך

היא לא תוכל לתת לך יותר.

וגם אם תמצאנה עניה – לא רימתה אותך איתקה.

וכאשר תשוב – חכם, רב ניסיון –

אזי תבין היטב מהי איתקה.