העיתוי הוא הקובע

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים כמנהיגים, מודן, 2006

והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

אתר אינטרנט: www.hamit.co.il

 

"ואם רוצה אתה לתת להם, כי אז אל תיתן להם אלא נדבה, ואף זאת: חכה עד אשר יפשטו יד ויבקשו אותה ממך!" (פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרה, תרגום: אילנה המרמן, 2000)

רצינו לטפס לפסגת האולימפוס, כ-2,900 מטר, ההר הגבוה ביותר ביוון. נכון מאוד גבוה, אבל לא חשבנו שזה יהיה קשה מדי. מה זה לעומת טיפוס לקאלה פטר למרגלות האוורסט בנפאל, כ-5,800 מטר גובהו? יתרה מזאת, כשבדקנו במדריכים של יוון ראינו שמדובר בטיפוס של כארבע שעות בשביל נוח עד לבקתה A, וממנה טיפוס נוסף, קשה אמנם יותר, של כשלוש שעות עד הפסגה. עשינו חשבון אופטימי שאם נצא מוקדם בבוקר ונתאמץ, נוכל לעלות על ההר ולרדת ממנו באותו יום.

התחלנו בטיפוס איטי ונוח בתוך יער מקסים ושקט. אנחנו לבד, ומסביבנו קולות רגועים של ציפורים ומראות מדהימים של נוף הרים. ככל שעלינו, נעשה קר (בסופו של דבר הטמפרטורה ירדה מתחת לאפס) והתחלנו לראות שלג. מסתבר שגם בתקופה מאוחרת יחסית זו של השנה יש עדיין שלג בהרי יוון הגבוהים. השלג החל לכסות יותר ויותר את השביל, והטיפוס נעשה קשה ואף מסוכן. בשלב זה הבנו שהתיאורים והערכות הזמנים במדריכי הטיול מתאימים כנראה לתקופת הקיץ ולא לעכשיו, עונת האביב. המשכנו בטיפוס כשאנחנו מחפשים את בקתה A. והנה ראינו אותה, מרוחקת עדיין מאיתנו, נטועה על מצוק גבוה, עטופה במרבדי שלג גדולים. שמחנו, אך תהינו כיצד נגיע אליה. הדרך הייתה מכוסה שלג עמוק, והיה קשה לזהות בה שביל ברור. והנה, כמעשה קסם, הופיע מולנו לפתע מטייל מבוגר. התברר שמדובר במטייל ותיק מרומניה, שבא כל שנה לבקר את בתו שגרה ביוון, ובהזדמנות זו גם מטפס על האולימפוס. אמרנו לו שמטרתנו להגיע לפסגה. הוא נד בראשו בעצב ואמר בהחלטיות: "אין לכם שום סיכוי לעשות את זה. אני מגיע עכשיו מהבקתה. אתם אולי תוכלו להגיע עד אליה, אך לא יותר. ביקרתי בהר הזה פעמים רבות. בקיץ אפשר אמנם לטפס מהבקתה לפסגה, אבל בתקופה זו יש עדיין הרבה שלג למעלה. כדי לטפס לפסגה צריך ציוד טיפוס בסיסי כמו גרזנים, חבלים, נעליים מיוחדות ועוד. אני מציע לכם להימנע מכך. תשמעו לי: ראיתי כבר הרבה אנשים שטיפסו על ההר, ללא הכנה מתאימה, וקרו להם דברים לא טובים".

התלבטנו. חשנו תסכול ואכזבה. מאוד רצינו להמשיך לפסגה, על אף השלג הכבד והעלייה המסורבלת. זו הייתה מטרתנו מלכתחילה והיה לנו קשה לוותר עליה. אבל האיש נשמע מנוסה ואמין: במו עינינו ראינו את השלג הרב, ובמו רגלינו בוססנו בו. לכן, בצער רב קיבלנו את המלצתו. המשכנו לפסוע בשלג העמוק עד הבקתה, ולא המשכנו מעבר לה.

בסיום הטיפוס, במהלך הירידה המהירה למטה, תהיתי האם היינו מקבלים את המלצתו של המטייל הוותיק גם אם הייתה ניתנת לנו מוקדם יותר, כשטיפסנו בניחותא בתוך היער הקסום? ניתן לשער שלא. דבריו היו נשמעים אולי רציניים, אך אנחנו לא היינו פנויים אז להקשיב להם. לא חווינו עדיין את הקשיים שנתקלנו בהם בהמשך. כמו כן, היינו חדורי מוטיבציה, רעננים, צמאים להרפתקאות ושוחרי אתגרים. לכן, ניתן לשער שלא היינו מייחסים לאזהרה משמעות רבה, והיינו ממשיכים לטפס. לעומת זאת, כשהאזהרה ניתנה בהמשך הדרך, אחרי שכבר סיפקנו חלק משמעותי מהצורך שלנו בטיפוס וגם נתקלנו בקשיים שונים, היינו קשובים אליה יותר.

כמה פעמים אנו אומרים את הדבר הנכון – לילדינו, לבן/בת זוגנו, לעובדינו – אך בעיתוי הלא-נכון? עושים את הטובה הנכונה, כאשר היא אינה נדרשת עוד? מאחרים בנתינת העצה, כשכבר אין בה צורך? העיתוי הוא הקובע. עלינו להיות קשובים לא רק לצורך שלנו להשפיע, אלא גם ובעיקר ליכולת של האחר להיות מושפע. אותה עצה יכולה לעזור כשהיא ניתנת בזמן הנכון ובמקום הנכון, ולא לעזור ואולי אף לקלקל כשהיא ניתנת בתזמון גרוע. כמובן שתוכן הדברים והדרך בה הם נאמרים חשובים מאוד. אין ספק שאם נאמר דברי שטות, אף אחד לא יאזין לנו. ברור גם שאם נאמר דברי חוכמה בדרך נלוזה או בצורה עמומה ולא ברורה, גם אז אף אחד לא יקשיב לנו. אבל, משעה שתוכן המסר ראוי והוא מועבר בצורה מתאימה, חשוב מאוד העיתוי שבו הוא נמסר. אם הזולת אינו פנוי לקבל את המסר, אין סיכוי שהמסר יגיע ליעדו, גם אם הוא חשוב וגם אם הוא נאמר בצורה נכונה.

בעבודה

"אפשר לעזור לך?"

"לא תודה, אין צורך. אני מסתדר לבד"

מוכר או סוכן מכירות לא מיומנים עלולים לפנות ללקוח בעיתוי לא מתאים: הלקוח עסוק, או שהוא מרגיש בטוח בעצמו ולא זקוק לעזרה וכו'. פנייתנו של המוכר תיחווה אז כהפרעה, כניסיון מכירות גס, ותידחה על הסף. לעומת זאת, כשהפנייה ללקוח תהיה כשהלקוח מתלבט, מהסס, חושב וכו', יש סיכוי טוב שהפנייה תיחווה כניסיון לעזור ולא רק כניסיון למכור.

אנשי עסקים ישראלים הנפגשים עם אנשי עסקים מתרבויות אחרות, למשל מיפן, יודעים שעליהם להיזהר מלהעלות מוקדם מדי בפגישה את העניין העסקי. גם אם הפגישה מתנהלת זמן רב בעצלתיים ועוסקת בעניינים שוליים, עליהם להימנע מ"לדחוף" מוקדם מדי את הנושא עבורו הגיעו לפגישה, שכן מעשה כזה נחשב לחוסר נימוס משווע.

בהורות

"כמה פעמים אני צריכה להגיד לך להכין קודם שיעורים ורק אחר כך לשחק? אתה בכלל לא מקשיב לי!"

הורים מתוסכלים פעמים רבות מכך שילדיהם לא מקשיבים להם כשהם נותנים להם הוראות, מבקשים מהם עזרה, מציעים להם הצעות, משתפים אותם במחשבות וברגשות וכו'. הם כועסים על ילדיהם במקום לבדוק את עצמם. הם מפעילים יותר לחץ על ילדיהם או מתייאשים, במקום לבדוק דרכים לתקשר עם ילדיהם כשאלה פנויים להקשיב להם. למשל, הורה שעוזר לילדו בהכנת שיעורי בית. בתחילה הילד קשוב ומשתף פעולה, אבל לאחר זמן קצר ריכוזו נפגע ודעתו מוסחת. ההורה, המתלהב ממעשה ההוראה שלו, לא מפסיק את פעולת העזרה ובמקום זאת ממשיך לתסכל את בנו ואת עצמו. או למשל, אין טעם שהורה יוכיח את ילדו כשזה מרותק בטלוויזיה. עליו קודם לדאוג לנתק את ילדו מצפייה בטלוויזיה ורק אחר כך לדבר איתו. או למשל, הורה המוטרד ממצבו החברתי של ילדו ורוצה לקיים איתו שיחה בנושא, יטעה אם יפנה אליו כבמעשה שגרה, תוך כדי הפעילות היום יומית. רוב הסיכויים שיענה בשלילה, וילדו לא ישתף איתו פעולה. לעומת זאת, אם יתכנן את צעדיו, יפתח בשיחה עם ילדו בנסיעה במכונית למשל, שם אין לאן לברוח, יש סיכוי גדול שישתף איתו פעולה.

שאלת העיתוי היא קריטית בגיל הרך, בגלל חוסר יכולתו של התינוק לתת להורה משוב ברור לגבי מילוי צרכיו. לכן, על ההורה להתאמץ מאוד לדעת מהו העיתוי המתאים להאכיל את התינוק, להשכיב אותו לישון להפסיק לשחק איתו וכיוצא באלה. כמו כן, פעולה הורית בעיתוי לא מוצלח, עלולה ליצור שרשרת תגובות שליליות. למשל, אם נציע מוקדם מדי לתינוק ללכת לישון, הוא עלול להתנגד, להיכנס להיסטריה וכך יתקשה עוד יותר לישון. מצד אחר, אם נתעכב, לא נשים לב לסימנים של מוכנות התינוק לשינה, הוא עלול "לעבור" את שעת השינה, ויתקשה להירדם, על אף שהוא מאוד עייף.

בזוגיות

"אני מנסה להסביר לאשתי שאני אמנם רוצה לעזור לה, אבל תלוי מתי. למשל, היא מבקשת שאעזור לילדים בשיעורים בדיוק כשאני צריך להגיש עבודה חשובה למחר. או למשל, היא מתנפלת עלי ו'זורקת' עלי את הילדים ברגע שאני נכנס הביתה. אני מנסה להסביר לה שהעיתוי חשוב בחיים, אבל לה לא אכפת."

"הוא תמיד נפגע מחדש כשאני מבקשת לעצור, לא להמשיך, גם כשמתקיימים בינינו מגעים נעימים. בשבילו זה תמיד חייב להסתיים ביחסי מין. עבורי, זה תלוי. לפעמים מתאים לי, אבל הרבה פעמים לא: הילדה בסביבה, אני עייפה, הוא סתם הרגיז אותי לפני כן וכו'. אני מסבירה לו שהעיתוי חשוב, אבל הוא לא קולט".

בעיות רבות בזוגיות קשורות לתיאום לא נכון של בני הזוג, לקושי שלהם להתחשב ביכולות ובצרכים של האחר. הם נוטים לצפות מהאחר למלא את צרכיהם כאן ועכשיו, אך פעמים רבות העיתוי לא מתאים, שכן בן הזוג לא פנוי. למשל, בת הזוג מגיעה מוקדם יחסית מהעבודה, אוספת את הילדים ממוסדות החינוך השונים, לוקחת אותם הביתה, משחקת איתם, מאכילה אותם, ובקיצור – לקראת הערב, היא מותשת לגמרי. בעלה מגיעה הביתה ומצפה שתקבל אותו בשירים ובריקודים, ומתאכזב כשהיא מבקשת דבר ראשון "להיפטר" מהאחריות לטיפול בילדים ולהעבירה אליו. שניהם מצפים מהשני דברים שקשה לאחר לתת. לעומת זאת, בעיתוי אחר, נוח יותר, לעתים עניין של דקות, הוא או היא היו מסוגלים להעניק לבן זוגם את שחפצה נפשו.

או למשל, בן הזוג מרגיש אשם על כך שאחר להגיע הביתה, והוא מבקש לפצות את בת זוגו בבילוי, בתשומת לב. אבל זו, נפגעת, כועסת, עייפה, ואומרת לו: "איחרת את המועד. אם היית חושב על זה יותר מוקדם, זה היה מתקבל. עכשיו זה מאוחר מדי".

לסיום

לפעמים אנחנו כל כך רוצים לעשות: לעזור, להזהיר, למנוע, ללמד, לחנך, להתריע וכיוצא בזה, שאנו כבר לא מזהים מתי העשייה שלנו לא נחוצה ולא רצויה. אנחנו ממשיכים, אבל הזולת כבר מזמן לא איתנו. פעמים כשהאחר מוכן ופנוי, אנחנו לא שם בשבילו. והשעה עוברת, והעת חולפת, וההזדמנות מוחמצת.

"שנים חיינו כך, בלי להגיד מלה

בלי ריב מכאיב ומקרב. דושיח קר

של שני גברים אלמים, אני והוא

עכשיו, באחור רב התחלתי לשער

את כבד הגורל שהעמיס על צוארו

גבולות ומרחקים שהוא קרע בנעוריו

ברית אהבה חשוכת-מרפא לאדמה

קשה בלי נהרות, בלי אשוחים, בלי

הינומת שלגים. פת לחם חרבה של

אהבה עם שנות עמל אשר מנו לו

החיים. ימי שכיר היו ימיו על

אדמות. עכשיו ישן אבא שנת עולמים

בין אשלים וחול, רחוק מהשלגים

מקבר אבותיו מחלומות הנעורים

פטור מסיוטי-החלי הממאיר

ואנכי, באחור מכאיב מנסה

לאהוב אותו בשיר".

(נתן יונתן, אהבה מאוחרת, מתוך: "שירים על קו הרכס", הוצאת זמורה ביתן, 1988 )

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) העיתוי הוא הקובע, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 10/20/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2012/01/27/haitooy-koveha/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *