להוביל ביחד, אתה ואני, בלי "אתה" ובלי "אני"

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים כמנהיגים, מודן, 2006

והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

אתר אינטרנט: www.hamit.co.il

 

אל תלכי לפניי, שמא אלך בעקבותייך.

אל תלך אחריי, שמא לא איטיב להנחותך.

נלך יד ביד כחברים בלבד". (אלבר קאמי)

במהלך לימודי ריקוד הטנגו למדנו וריאציה חדשה. הוריאציה הייתה מסובכת למדי: על האישה והגבר לנוע במהירות, על הגבר לכופף את ברכו ולעזור לבת זוגו לעשות "השכבה" על הרגל – ליפול במהירות עם גבה על הרגל. לאחר מכן, עליו להרים את ברכו, והאישה אמורה לעשות סיבוב מהיר מאוד ולהתייצב מול הגבר.

בתחילת התרגול אחזתי בחוזקה בבת זוגי, והשכבתי אותה על רגלי. היא אמרה לי: "אתה אוחז בי חזק מדי וממהר. תן לי לעשות זאת בקצב שלי". אמרתי: "בסדר". בתרגול הבא אחזתי בה בעדינות, ואפשרתי לה להוביל את עצמה בהפלה. היא אמרה: "אתה מעלה לאט מדי את הברך. אני צריכה שתפנה לי יותר מהר את הדרך, כדי שאספיק לעלות ולעשות את הסיבוב המהיר". אמרתי: "בסדר". בתרגול הבא עליתי מהר יותר והיא סובבה עצמה היטב.

פעם היא הייתה כועסת עלי ומאשימה אותי כשהיא לא הצליחה בריקוד, ואומרת משהו כמו: "אני לא מצליחה, כי אתה לא יודע להוביל!", וגם "איך אני יכולה לדעת מה אתה רוצה שאעשה? אתה ממש לא ברור בהובלה שלך". אני הייתי נפגע ומאשים אותה בחזרה, ואומר משהו כמו: "מי מוביל כאן, אני או את?", וגם "את לא נותנת לי להוביל. את נלחמת בי, אז בטח שאני לא אצליח". מאחר שהיינו חסרי ניסיון ולא בטוחים בעצמנו, כעסנו על האחר, שהוא לא יודע להוביל או להיות מובל. היום אנחנו מנוסים יותר בלהוביל את עצמנו, בלדעת מה נכון לנו ומה מתאים לנו, ואנו פנויים לאפשר לשני להוביל את עצמו ואותנו. התוצאה – אנחנו מצליחים להוביל טוב יותר ביחד את הריקוד המשותף שלנו, ולכן נהנים ממנו יותר.

ריקודים זוגיים, במיוחד ריקודים קלאסיים, מהווים כר אידיאלי למריבות בין בני הזוג. במרבית הריקודים הקלאסיים הגבר הוא המוביל והאישה היא המובלת. נכון, זה מיושן, אבל זו העובדה. פעמים רבות מתפתחות עקב כך מלחמות עולם בין בני הזוג. הגבר מצפה מעצמו להצליח להוביל את בת זוגו. הוא משקיע מאמץ רב בלדעת את התנועות ולזכור את הוריאציות, אך פעמים רבות הוא מתקשה בכך. הסיבה היא שהגבר מגיע לריקודים בדרך כלל ללא רקע מינימאלי בתנועה, ובכל מקרה, התחלת הלימוד תמיד קשה, במיוחד כשמדובר בריקוד זוגי. כשהוא לא מצליח, הוא מאשים את בת הזוג, ופונה לדרך ההתמודדות הותיקה שלו במצבי לחץ: הוא מגביר את מאמצי השליטה שלו בעצמו ובבת הזוג. האישה, מצידה, מרגישה פעמים רבות שהיא מבינה בריקוד יותר מהגבר, בגלל יכולתה התנועתית המוקדמת ומודעותה הגופנית המפותחת. היא מרשה לעצמה להעיר לגבר ולכוון אותו שיהיה רגיש לצרכיה בריקוד. מאחר שגם היא מתוחה ולחוצה, היא עושה זאת פעמים רבות בכעס ובביקורתיות, ללא אמפתיה לבן זוגה הלחוץ. משעה שהיא חווה את כעסו הנגדי של הגבר על הערותיה, היא מתקוממת, מרגישה ש"אם אין אני לי מי לי?", ומגבירה את מאמציה לכוון בצורה אקטיבית את הריקוד.

וכך, הגבר והאישה נלחמים זה כנגד זה, מנסים לשלוט באחר ולהתנגד לשליטת האחר בהם. במקום לאפשר לשני ללמוד בדרך המתאימה לו, הם דורשים שילמד בדרך שמתאימה להם. במקום לתת בנדיבות מקום אחד לשני, הם לוקחים בתוקפנות מקום אחד מהשני. רק כשכל אחד מבני הזוג יצליח לבטא את עצמו בחופשיות בריקוד הם יצליחו ליהנות ביחד בריקוד. רק כששני בני הזוג ישכילו להוביל בביטחון את עצמם ויאפשרו ברוחב לב לבן זוגם להוביל בביטחון את עצמו ואותם, הם יצליחו להוביל ביחד ריקוד מושלם.

להוביל בחיים

"מיום שאני זוכר את עצמי אני נלחם באחרים. למדתי מגיל צעיר שעלי להסתדר לבד, שאין לי על מי לסמוך. הורי לא היו שם בשבילי. הם היו עסוקים במלחמת הקיום הפרטית שלהם, ואני איכשהו גדלתי. מאז אני תופש את העולם כמקום מאיים עם סכנות, שצריך לשרוד בו. לכן, אסור לי לאפשר לאף אחד שנמצא איתי בקשר, ולא חשוב אם זה קשר עסקי או ידידותי, לפעול בדרך שתסכן אותי. אני באמת מאמין שהדרך שלי היא הנכונה וכל דרך אחרת תדרדר את המערכת שבה אני נמצא. החוויה הפנימית שלי היא שאם אני לא בצד של המנצח והשולט, אזי אני נאלץ לחיות בצד המפסיד והנשלט."

מאבקי כוחות מתרחשים במקומות שאדם לא בטוח במיקומו, ומרגיש סכנה לקיומו. לכן, אנשים מסתבכים במאבקי שליטה במגוון של יחסים בין אישיים: כבני זוג, כהורים עם הילדים, בין חברים, במקום העבודה. בכל סוגי יחסים אלה אפשר לזהות בקלות את מוטיב המלחמה, מאבק הכוח, התנועה הבלתי פוסקת בין הרצון לשלוט לבין הכרח הכניעה. המאבקים מתרחשים בצורה גלויה: ויכוחים, מלחמות, הורדות ידיים לסוגיהם; וגם בצורה סמויה: תככים, רכילות, מזימות ודברים שאינם על פני השטח.

מאבקי הכוח ביחסים יגברו כאשר לפחות לאחד ממרכיבי הקשר יש צורך גבוה בשליטה וחרדה גבוהה מאיבוד שליטה ומחוסר אונים. הנתונים במאבק כוח רואים את היחסים בראייה של מנצח ומפסיד. כאשר אחד נחווה כטוב, בעל ערך ומשמעותי, זה הופך את האחר אוטומטית לרע וחסר ערך. כשאחד נחווה כחזק, השני נחווה מיד כחלש ונשלט. לכן, כל אחד שואף לצבור כוח ולהביס את האחר.

מערכת יחסים המבוססת על מאבקים לא שורדת לאורך זמן, ובכל מקרה איכותה ירודה. המנצח של היום הוא המפסיד של מחר. לכן, השאיפה צריכה להיות שבכל סוגי היחסים לא יהיו מפסידים, אלא רק מנצחים. וזהו האתגר הגדול: כיצד להוביל ביחד בתוך מערכת יחסים משמעותית, ללא מאבקי כוח מיותרים.

להוביל בזוגיות

"אנחנו כל הזמן רבים, על הכל. תן נושא ונריב עליו: מה נעשה ביום שישי, למה הבית מבולגן, איך צריך לנהוג במכונית, היחסים עם ההורים שלנו ועוד ועוד. מרבית המריבות שלנו הן בנושא חינוך הילדים. למשל, אני חושבת שלא צריך לתת לילד לאכול ממתקים לפני האוכל, והוא חושב שזה לא חשוב, העיקר שיאכל. ואז אני אומרת לו שיפסיק לתת לילד לאכול ממתקים, והוא צורח עלי שלא אגיד לו מה לעשות, ושאני הורסת את הילדים שלנו".

אצל זוגות רבים ניתן לראות מאבקי כוח לצורך השגת שליטה בתחומים שונים של חייהם: המשאבים הכלכליים של המשפחה וההוצאות הכספיות, גידול הילדים, הטיפול בבית, קבלת החלטות חשובות, בילוי שעות הפנאי, קשרים חברתיים ומשפחתיים, התנהגותו של בן הזוג ועולמו הפנימי. בני הזוג לא מצליחים להוביל ביחד את המערכת הזוגית והמשפחתית, אלא נלחמים אחד בשני. במקום שכל אחד יתרום את חלקו וכישוריו לתא המשפחתי ולמשק הכלכלי המשותף ויאפשר לאחר לתרום את יכולותיו, הם גורעים מתרומת האחר ומפחיתים מתרומתם הם.

מדוע זה קורה? המערכת הזוגית רגישה במיוחד למאבקי שליטה. בני הזוג מגיעים עם ציפיות רבות, בדרך כלל לא מודעות, שבן זוגם ימלא חסרים רגשיים שלהם: להרגיש אהובים, רצויים, מקובלים, מוערכים וכיוצא באלה. כאשר בן הזוג לא מצליח למלא חסרים רגשיים אלה, הם חשים מאוימים, ומגיבים בצורה הגנתית. הם רוצים להרגיש אהובים ללא תנאי, ובמקום זאת חווים דרשנות ותנאים. הם רוצים להרגיש שבן הזוג האחר מקבל אותם כמו שהם, ובמקום זאת חווים ביקורת הרסנית מצידו. הם רוצים להרגיש ביטחון בקיומם הנבדל, ובמקום זאת חווים תובענות הרסנית.

כאשר בני הזוג חשים חסרי אונים, חסרי ערך, הם ינסו להחזיר לעצמם את תחושת הביטחון והשליטה בצורה מעוותת – על ידי הפעלת סוגים שונים של כוח על בן הזוג. הצורך בהישרדות ומלחמת הקיום התמידית המתרחשת בעולמם הפנימי של בני הזוג, בדרך כלל באופן לא מודע, דוחפים אותם לפעול ברמה הגנתית. הם מזהים בטעות את בן הזוג כמאיים ומסוכן ואז מפעילים עליו את מלוא כוחם כדי לשלוט בגורם המסוכן להם. מאבקי הכוח בין בני הזוג מתבטאים גם בתחום היחסים האינטימיים ביניהם.

אומר הגבר: "אני מרגיש שהיא נלחמת בי דרך יחסי המין. היא יודעת שזה חשוב לי, ולכן אני 'מקבל' רק אם אני מתנהג בסדר. אם אני לא מתנהג יפה, היא לא "נותנת" לי. אני לא רוצה להרגיש כל הזמן תחת איום, שעלי כל הזמן להיות 'ילד טוב'".

אומרת האישה: "אני מרגישה שאני כל הזמן תחת הביקורת שלו, כאילו הוא מנסה לשלוט בי. הוא אומר לי מה לעשות ואיך לעשות בכל תחום. ואחר כך הוא עוד רוצה שאני אהיה נחמדה אליו במיטה? בחיים לא. ההפך!"

כדי ששני בני הזוג יצליחו ליהנות ביחסים, עליהם לדאוג אחד לשני ולא רק כל אחד לעצמו. עליהם לוותר על שליטה מסוימת ביחסים כדי להצליח ליהנות מהם יותר. עליהם להיות קשובים לעצמם ואיש לרעהו, כדי שמערכת היחסים ביניהם תהיה מספקת עבור שניהם. עליהם להוביל את היחסים כך, שכל אחד מהם ירגיש מספיק נוח, מספיק בטוח, כדי להיות במיטבו. לעתים, הם יקבלו לגמרי את ההובלה של האחר ויהנו מדרכם האישית לצידו (למשל, היא מובילה בבישול והוא מסייע לה בהנאה לפי מה שצריך ובהתאם ליכולתו). לעתים, הם יובילו את האחר במקום שהם בטוחים בו ויאפשרו לאחר להיות איתם, לפי רצונו ויכולתו (למשל, הוא מוביל בהקשבה למוסיקה קלאסית ומאפשר לה להשתלב במקומות שמתאימים לה, בלי לכפות עליה). פעמים רבות, הם ירקדו ביחד, מובילים ומובלים, אחד עם השני (למשל, היא והוא מתלטפים, עושים נעים אחד לשני, לפעמים הוא, לפעמים היא, לפעמים אחד קודם לשני ולפעמים שניהם ביחד, בעת ובעונה אחת). מורכב, אבל אפשרי.

"האמת, שביחסי המין בינינו אני הכי נהנה כשאשתי נהנית. אז אני מרגיש את הסיפוק הגדול ביותר".

"האמת, הכיף הכי גדול שלי זה לדעת שאני מצליחה לגרום לבעלי ליהנות. אז אני מרגישה שאני באמת שווה".

להוביל בעבודה

"זה מדהים כמה זמן אנחנו מבזבזים בישיבות על ויכוחי סרק ועל מאבקי כוח מטופשים. זה הכל מלחמות יוקרה. מרגע שאנשים מסוימים מתחילים לדבר בישיבה ברור שהם פועלים מתוך מניעים אישיים לגמרי. לא טובת העניין מנחה אותם אלא טובתם הם. למשל, הם כועסים מדוע הבקשה לא עברה קודם את המחלקה שלהם, או שהם מתרעמים למה לא הזמינו אותם להשתתף בישיבה ועוד ועוד".

מקומות עבודה מאופיינים בניגודי אינטרסים רבים בתוכם. עקב כך, עובדים נאבקים אחד בשני במקום להיאבק עם המתחרים שבחוץ. הם עסוקים בשאלות של שליטה וכוח, במקום להיות עסוקים בשאלות של איכות המוצר וטיבו. הם מנסים להאדיר את עצמם ולהפחית מערך זולתם, במקום להעצים אחד את השני.

הדברים נכונים במיוחד לגבי מנהלים. יש מנהלים חסרי ביטחון המרגישים איום אובייקטיבי (לא מרוצים מהם, יש כלפיהם ביקורת) או סובייקטיבי (יש במחלקתם איש מקצוע טוב מהם, הם מרגישים מאוימים במצבי תחרות). עקב כך, הם עסוקים יותר בשמירת מעמדם ופחות בטיפוח עובדיהם. הם פועלים עם עובדיהם בצורה כוחנית במקום להעניק להם מכוחם. הם מנהלים את עובדיהם בצורה ריכוזית במקום לספק לעובדיהם אמצעים לנהל את עצמם. ואולם, המנהל הטוב הוא זה שיודע להעצים את עובדיו. לא להיות תמיד בעמדת יודע הכל, אלא ההפך – ללמוד, לתת לעובדיו את ההרגשה האמיתית שהם יותר חשובים ממנו, שהם יודעים טוב ממנו בפרטי העבודה. עליו ללמוד לנהל מאחור, להיות בלתי מורגש בניהול. כאשר יצליח לעשות זאת, הצלחתו כמנהל מובטחת.

"תקופה ארוכה הייתי בטוח שאני מנהל מצוין: יודע מה אני רוצה, נותן הוראה ישירות, מוודא שהכל עובד כהלכה, מנהל בצורה ריכוזית וסמכותית. לא הפריע לי שהיה מרחק גדול ביני לבין העובדים. ההפך, ראיתי בזה עדות למשמעת הטובה שלהם. אבל, יותר ויותר שמתי לב שאני והם לא עובדים באותו כיוון. הפריע לי שאני צריך להשקיע אנרגיה רבה לדאוג לכך שהעניינים יתנהלו בדיוק כמו שאני רוצה. לקח לי זמן להבין, שבעצם הייתי מנהל לא טוב. הבנתי שבגלל הצורך שלי להיות כל הזמן בשליטה, שנובע מתוך החרדות שלי של 'מה יהיה אם לא', לא נתתי לעובדים שלי 'להרים את הראש', להתפתח. מאז שגיליתי זאת על עצמי, למדתי לנהל פחות ולהנהיג יותר. לתת כיוון ברור, אבל לאפשר לאנשים להתפתח בו בדרך שמתאימה להם. התוצאה טובה יותר – אנחנו פועלים באותו כיוון, והשתחררה אצל כולם אנרגיה לעשייה יצירתית."

להוביל בהורות

"כל יום יש לי מלחמות עם הבת שלי כשהיא חוזרת מהגן. אני רוצה שהיא תאכל משהו קטן ותלך לנוח. היא מסכימה לכאורה, אבל כל פעם היא רוצה עוד משהו: עוד לאכול, עוד טלוויזיה, עוד סיפור. גם כשאני כבר מתרגזת ומאיימת עליה, למשל שאכבה את הטלוויזיה, היא ממש לא מתרגשת. רק בסוף, כשאני ממש כועסת, היא ממהרת להיות 'ילדה טובה'. אבל, זה לא מחזיק מעמד הרבה זמן, וכשאנחנו עולות למעלה, מתחילות מלחמות חדשות על ללכת לישון. בסופו של דבר, אני נכנעת ונותנת לה לעשות מה שהיא רוצה".

מאבקי כוח רבים מתרחשים במשפחה בין הורים לבין ילדיהם. ילדים בתקופתנו מנסים לנהל את הוריהם, ואלה עסוקים בקרבות מאסף על סמכותם וכבודם, ללא הצלחה מרובה בדרך כלל.

יש הורים שמוותרים לגמרי על הנהגת המשפחה. הם אומרים: "אין לי כוח. תעשה מה שאתה רוצה", או "אם תתנהג יפה, תקבל מתנה, אפילו שזה לא באמת מגיע לך", ועוד. הם מרגישים חסרי אונים, נטולי סמכות, תשושים מוויכוחים ומריבות. ילדיהם מתחזקים בתפישתם שמי שחזק מנצח, כשהם רואים שהוריהם מוותרים להם.

יש הורים שבחולשתם מנסים להגביר את אחיזתם במשפחה על ידי פעולות כוחניות ומדכאות. הם אומרים: "אתה תעשה מה שאני אומר לך", או "מי שמחליט פה זה רק ההורים", ועוד. הילד מרגיש את חוסר האונים של ההורים ואת חולשתם, גם כשזאת מסתתרת תחת מעטה של קשיחות ותוקפנות. באווירה משפחתית ששולטים בה תחרות ומאבקי כוח, הילד מסיק מסקנות ופועל בהתאם. למשל, אם הוא רואה שאבא תמיד מתווכח ובסוף זוכה, הוא מבין שמי שמתנגד הוא חלש ועלוב.

כך או כך, בין אם ההורים נכנעים במאבק עם הילד ובין אם הם מתעקשים לנצחו, הילד לומד שרק "החזקים מנצחים", שדרך הפעלת כוח הוא יצליח להשיג את תשומת לב ההורים ואת היענותם לדרישותיו. לכן, מגיל צעיר הוא מפעיל כוח: הוא בוכה, צורח, מחלק פקודות, עושה פרצוף נעלב, מאשים, נוטע רגשות אשמה ועוד.

האתגר העומד בתקופתנו בפני ההורים הוא להצליח להנהיג את משפחתם בצורה חכמה. אם הורים לא ינהיגו את משפחתם, יעשו זאת ילדיהם במקומם – כפי שקורה, לצערנו, במשפחות רבות. על ההורים להבין שמשפחה אינה דמוקרטיה אמיתית, הילדים אינם בוחרים את הוריהם, וזכותם וחובתם של ההורים לקבוע חוקים וגבולות. חשוב שהורים יקשיבו לילדיהם, ילמדו את צורכיהם ויבינו את מצוקותיהם בלי לוותר על ראייתם המערכתית את צורכי המשפחה כולה. הורים נדרשים כיום למאמץ גדול מאי פעם כדי לעצב את המציאות המשפחתית ולא להיות מנוהלים על ידה; להוביל את ילדיהם ולא להיות מובלים על ידם. מנהיגות הורית מתחשבת כמובן בצורכי הילדים, אך משאירה את ניהול המשפחה בידי ההורים.

עם זאת, הורים אינם חייבים לנהל את משפחתם כדיקטטורה, שכן המחיר שכל בני המשפחה ישלמו על כך יהיה כבד ביותר. הורים יכולים וצריכים להנהיג את משפחותיהם בדרכים חכמות, מאוזנות ומתחשבות. חשוב שהורים יאמינו בזכותם ובחובתם להנהיג את משפחותיהם לכיוונים הנראים להם כנכונים, אך חשוב לא פחות שיעשו זאת שלא באמצעי כפייה, או בשימוש מינימאלי בהם. חשוב שהורים יבינו שכדי לדעת לאן להנהיג נכון את משפחתם, עליהם להקשיב רוב קשב לא רק לעצמם אלא גם, ואולי בעיקר, לילדיהם. חשוב שהורים יזכרו שכדי לדעת כיצד להנהיג בהצלחה את משפחתם, ילדיהם צריכים לסמוך עליהם ולהאמין בהם.

כיצד לכוון בלי לכפות; איך להשפיע בלי להכריח – זהו האתגר של מנהיגות הורית מודרנית.

"פעם חשבתי שלהיות הורה טוב אומר לעמוד תמיד לרשות הילד, לספק את כל הצרכים שלו, הכי שאפשר. היום אני מבינה שלהיות הורה טוב זה פעמים רבות דווקא לא לעשות מה שהילד מבקש אעשה, אלא דווקא מה שאני, ההורה, חושבת שטוב בשבילו. למשל, הבן שלי בן הארבע מבקש לישון איתנו, ההורים, במיטה שלנו, כי הוא מפחד בלילה. פעם הייתי בלי היסוס לוקחת אותו אלינו. היום, זה כבר לא כל כך פשוט. אני לא מכריחה אותו, אבל זה כבר לא ברור ומובן מאליו שנעשה מיד את מה שהוא רוצה. צריך לדבר, להבין, לבדוק אפשרויות אחרות. לא לרוץ מהר לאלטרנטיבה הכי קלה, לישון איתנו. אני מנסה לעזור לו להתחזק באמת, לא דרך תלות בנו, אלא דרך גילוי היכולות שלו. אני מבינה שאני לא יכולה להשאירו לבד בגיל זה, וגם איני רוצה בכך. אני רוצה להובילו כך שירגיש שהוא שווה ובעל ערך, שאנחנו סומכים עליו והוא יכול לסמוך על עצמו".

להוביל ביחד, אתה ואני, בלי "אתה" ובלי "אני"

"מורי, איפה הדרך?"

"כאן לפנינו."

"מדוע איני רואה אותה?"

"אם אתה כה שקוע ב'אני' לא תוכל לראותה."

"ובכן, אם אני איני יכול לראותה, האם אתה יכול?"

"כל עוד קיימים 'אני ו'אתה' אי אפשר לראות את הדרך."

"אהה! כאשר נעלמים 'אני' ו'אתה' אז אפשר לראות את הדרך!"

"אם אתה ואני לא נהיה, מי יראה?"

(יעקב רז, שיחות מטורפות – מעשי זן, מודן, 1995, עמ' 49)

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) להוביל ביחד, אתה ואני, בלי "אתה" ובלי "אני", [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 11/19/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2012/01/27/lahovil-beyahad/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *