למה צריך לתת לסוללה שלנו "לעבוד עד הסוף"?

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים כמנהיגים, מודן, 2006

והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

אתר אינטרנט: www.hamit.co.il

 

"אל תאפשר למה שאתה לא יכול, להפריע למה שאתה יכול" (ג'ון וודס)

פעמים רבות המליצו לי נותני שירות שונים לתת מדי פעם לסוללה שבמכשיר האלקטרוני (בעיקר טלפון נייד, מחשב נייד וכיו"ב) "לעבוד עד הסוף", כדי שתאריך את חייה. בדרך כלל המלצה זו גם כתובה בהוראות השימוש של מכשירים שונים. שמעתי, קראתי אך לא הבנתי. לא הבנתי מהו התהליך השלילי שקורה לסוללה שאינה עובדת במלוא יכולתה. גם לא הבנתי מהו התהליך החיובי שקורה לסוללה המתרוקנת עד תומה.

והנה, רק לאחרונה, דווקא בבודפשט הרחוקה, הרהבתי עוז וביקשתי מצוות אנשים מתמצאים וחכמים להסביר לי "עד הסוף" מדוע חשוב לתת לסוללה "לעבוד עד הסוף". אחד ההסברים ששמעתי מהם ריתק אותי: "כידוע, הסוללה מתחילה את חייה עם פוטנציאל עבודה מסוים, נאמר ארבע שעות עבודה במחשב נייד. ואולם, במרבית המקרים מטעינים את הסוללה מחדש לאחר שימוש חלקי בלבד בה. פעמים כלל לא משתמשים בה, שכן עובדים עם המכשיר על ידי חיבורו הישיר לחשמל. כתוצאה מכך, הסוללה 'לומדת' גבולות חדשים, מצומצמים מאוד, של יכולת הפעולה שלה. היא 'שוכחת' את גבולות היכולת הראשונית שלה ו'זוכרת' רק את מגבלותיה! לכן, צריך לתת לסוללה מדי פעם לעבוד עד קצה גבול היכולת שלה, כדי ש'תלמד מחדש' את הגבולות המקוריים והמלאים של יכולותיה!"

מדהים, נכון? גם אצלי בראש נוצרה הקבלה מיידית ומרגשת לחיים האנושיים: כמה פעמים אנחנו שוכחים את גבולות היכולת האמיתית שלנו, כתוצאה משימוש חסר בעצמנו, וזוכרים רק את מגבלותינו?

למשל, נבחן את ההקבלה של דימוי הסוללה לתחום הפיזי של השימוש בגוף. החיים המודרניים גורמים לנו להשתמש בצורה לא נכונה בגופנו וכך הוא "שוכח" את יכולותיו המקוריות. אנחנו מסיעים את עצמנו ואת ילדינו גם מרחקים קצרים מאוד, במקום ללכת ברגל. אנחנו עולים במעלית מספר קטן של קומות, במקום להתאמץ ולטפס במדרגות. אנחנו מדליקים ומכבים מכשירים אלקטרוניים עם שלטים מתוחכמים, למרות שאנחנו במרחק נגיעה מהם. אנחנו יושבים שעות רבות מול מסכי המחשב, ללא תנועה כמעט, מתישים את עינינו, הורסים את גבנו ומפחיתים את כושרנו הגופני. אנחנו רובצים בבית על הכורסא מול הטלוויזיה, עד שאנו נרדמים. בקיצור, מרוב שאנחנו לא מאפשרים לגופנו לעבוד לפי מה שהוא "יודע", הוא "שוכח" את גבולות יכולתו התקינה "ולומד" שהוא מוגבל, חלש, לא מסוגל. זה גם מה שהוא זוכר! לא פלא לכן, שכאשר אנחנו עושים מדי פעם מאמץ חד-פעמי (כמו ריצה פתאומית, הרמת משא כבד וכיו"ב) אנחנו חשופים להתקפי לב, להיתפסויות נוקשות ומסוכנות של הגב וכיו"ב.

ההקבלה של דימוי התרוקנות הסוללה מתאימה לא רק בתחום הפיזי, אלא גם, ואולי בעיקר, בתחום הנפשי. גם כאן התרגלנו לא להשתמש במלוא יכולתנו הנפשית וכתוצאה מכך דלדלנו והחלשנו אותה. נבחן לדוגמה מה קורה לנו בתחום הזיכרון של פרטים. אנחנו מאבדים את יכולתנו לזכור פרטים, כשאנחנו מסתמכים על שמירת מספרי טלפון וכתובות בזיכרון של הטלפון הסלולארי ו/או בתוכנת האאוטלוק במחשב. המוח הוא כמו שריר. אם מפסיקים לתרגל אותו בזיכרון ובשינון, חלק מהתפקוד שלו נפגע. מאחר שאנו לא מפעילים את ראשנו לזכירת הפרטים הקטנים, ראשנו מפסיק להתאמן לזכור ואנחנו מפסיקים לסמוך שהוא יכול לזכור ("אני לא יודע מה קרה לזיכרון שלי לאחרונה. דברים פשוטים שפעם זכרתי אני לא זוכר!"). תהליך דומה מתחיל להתרחש כיום בתחום ההתמצאות הסביבתית. אנחנו מאבדים את יכולת ההתמצאות הטבעית שלנו, כשאנחנו מסתמכים על מכשירי ניווט אישיים כמו GPS, גם במצבים שזה לא הכרחי. עזרי ניווט אלה עוזרים לנו אולי בהתמצאות בטווח הקצר, אך פוגעים לטווח ארוך ביכולת ההתמצאות הטבעית שלנו.

הצמצום המנוון של התפקוד האישי מתבטא גם בתקשורת האנושית הכללית. אנחנו ממעטים בשימוש במילים, גם בדיבור וגם בכתיבה (הידעתם שעל פי אחד המחקרים, במשפט צ'אט ממוצע בישראל יש לא יותר מ-3.44 מילים ובחדרי צ'אטים של בני 11-13 מספר המילים בשורה מוקלדת הוא רק 2.75 בממוצע?!), עוברים לשימוש בקיצורים כמו "כזה", "כאילו", ,4u ואף לשימוש בציורים כמו איורי סמיילי המפורסמים (הידעתם שלאחרונה פיתחה חברה ישראלית שפת אס-אם-אס חדשה המורכבת מציורים בלבד, קצת כמו כתב החרטומים הקדמון?)

ההיחלשות הנפשית שלנו באה לידי ביטוי גם ביחסים הבין אישיים שלנו עם היקרים לנו. אנחנו מאבדים מהר סבלנות כשילדינו לא נשמעים לנו וצועקים עליהם בחוסר אונים, במקום להתאמץ ולהגיב בשיקול דעת ובאורח רוח. אנחנו ממהרים להיפרד מבני/בנות זוגנו, כאשר העניינים מסתבכים, במקום להתאמץ לפעול לתיקונם. כך, אנחנו, הגברים, מתייאשים ומתנתקים מבת זוגנו, כאשר רצונותינו לא מסופקים, במקום להתאמץ ולהבין את זווית הראייה שלה ולמצוא ביחד פתרון לקונפליקט שבינינו. וכך, אנחנו, הנשים, מתאכזבות, נפגעות וכועסות כשבן זוגנו לא מצליח למלא משאלותינו, במקום להתאמץ ולהסביר עצמנו בצורה עקבית, מבלי להיפגע.

האשה: "אני יודעת שכשאני באה אליך בטענות על כך שאתה משמין, מעשן, חוזר מאוחר הביתה וכו', אתה נפגע מאוד. אני עושה זאת מתוך תסכול וכעס גדולים, כשאני מבקשת את תשומת לבך ולא מקבלת אותה".

הבעל: "כשאני מנסה להתקרב אליך ואת מגיבה כל פעם בסדרת התקפות נגדי, אני מתייאש ומתנתק ממך. אני אומר לעצמי: 'לא רוצה, אז לא צריך'".

קיצורו של עניין, בתהליך מתמשך ובתחומי נפש רבים, אנחנו שוכחים את הגבולות הרחבים של היכולת הנפשית שלנו ולומדים את מגבלותיה: אנחנו לכאורה חלשים, פגיעים, לא מסוגלים להתמודד עם אתגרים. אנחנו מפסיקים להאמין בעצמנו ומתנהגים בהתאם לכך.

לכל לאדם יש אמונות בסיסיות שמהן נגזר איך נחייה ואיך יראנו חיינו. בנדורה (1997) טבע את המושג "אמונה ביכולת" (self efficacy) כדי לתאר את הציפיות והאמונה של הפרט ביכולתו להתמודד בהצלחה עם קשיים. אמונת הפרט ביכולתו קובעת מה יהיו הפעולות שינקוט ומה יהיה גודל המאמץ שישקיע שעה שיתקל בקשיים. אנשים, שלהם אמונה רבה ביכולתם להתמודד, משקיעים מאמץ רב בהשתלטות על האתגר. הם מעורבים יותר בפעילויות, מסוגלים להתמיד בכך לאורך זמן ומתנהגים בביטחון, כאשר הם שופטים את יכולתם מול קשיים. לעומתם, אנשים אשר יש להם ספק ביכולתם להתמודד, דהיינו אמונתם ביכולתם נמוכה, ממעטים בהשקעת מאמצים או מוותרים מראש על ההתמודדות (לוריה 2007).

אנחנו לא מאמינים שנצליח להתמודד עם החרדה לעמוד מול אחרים ולשתף אותם במה שאנחנו מרגישים וחושבים. אנחנו לא מאמינים שנצליח להתמודד עם הרגשת המבוכה, אם נבקש מזולתנו דבר מה משמעותי עבור עצמנו. אנחנו לא מאמינים שנצליח להכיל את כאב הפרידה, גם אם היא הכרחית ובלתי נמנעת ועוד. כתוצאה מכך, אנחנו מרבים להשתמש בתחומי חיים רבים בביטויים קיצוניים, מפחיתי ערך, כמו "אף פעם", "לעולם לא", "אין שום סיכוי" וכיו"ב.

"לעולם לא אצליח להשלים עם כך שבעלי מתנהל בצורה כל כך בלגניסטית בבית. הוא מראה בכך דוגמה שלילית לילדינו!"- טוענת בלהט האישה הפרפקציוניסטית.

"אי אפשר לחיות ככה עם אישה שחייבת כל הזמן לדעת מה אתה עושה ואיפה אתה נמצא. אני חייב את החופש שלי!"- מוחה בתוקף הבעל המבוצר בתחושותיו.

הורים חשים תסכול רב כשהם נתקלים בדימוי עצמי שלילי עקשני של ילדיהם (עמית, 2006). הם מרגישים חסרי אונים כשהם מנסים לעזור להם לשנות את תפישותיהם הפנימיות השליליות.

מספרת אם בטיפולי:

"בני, תלמיד כיתה ד', מצטיין כמעט בכל תחום למידה, אבל הוא לא חושב כך לגבי עצמו. הוא מרגיש שהוא חייב להיות ראשון בכל דבר, אבל אף פעם הוא לא באמת מרוצה מעצמו. הוא תמיד עסוק בהשוואה של עצמו לאחרים ומרגיש שהוא לא מספיק טוב. אתמול, למשל, שוחחתי עם מורתו והיא סיפרה לי שהיא עשתה מבחן ידע פשוט בכיתה. כל עוד בני ישב במקומו הקבוע, ליד תלמידה טובה ורגועה, הוא היה עצבני וחסר שקט. כשניגשה אליו ושאלה אותו מה קורה לו הוא אמר שהילדה מפריעה לו, שכן היא פותרת את התרגילים מהר יותר ממנו! כשהושיבה אותו לבד, הוא פתר את המבחן במהירות ובהצלחה מרובה. מה עושים איתו? איך עוזרים לו להבין שהוא מוצלח כמו שהוא באמת?"

כיצד נצליח ללמוד מחדש את הגבולות האמיתיים, הרחבים, של עצמנו? כיצד נצליח לתת ל"סוללה" של עצמנו "לעבוד עד הסוף", כדי שתזכור מחדש את יכולותיה הנפלאות ותשכח את השימוש החסר, המעוות, שעשינו בה עד כה?

בניגוד לפעולת ההתרוקנות המכאנית הפשוטה של סוללה במכשיר חשמלי, מיצוי יכולת ה"סוללה הנפשית" הוא תהליך מורכב. אם רק נעשה עוד מאותו דבר שאנחנו רגילים לעשות, נחזק, כאמור, את האמונות השליליות שלנו לגבי עצמנו. עלינו לפעול בדרכים חדשות, להעיז להתמודד עם אתגרים חדשים. לשם כך, דרוש תהליך פנימי של שינוי מחשבתי. עלינו להפסיק לחשוב מחשבות שליליות, מפחיתות הערך, ולהתחיל לחשוב מחשבות חיוביות, מעלות ערך. אם נשקיע בשינוי האמונות הפנימיות השליליות שלנו לגבי עצמנו – כמו "אני לא מסוגל", "אני לא יכול", "לא אצליח" וכיו"ב – נגיע להתרוקנות של ה"סוללה" – מחיקת הלמידה השלילית של העבר – תנאי הכרחי להתמלאותה החיובית בהמשך. "על מנת למצוא את עצמך, אתה מוכרח לאבד את עצמך", טוענת הפילוסופיה הסינית. אנחנו נולדים שלמים, אך במהלך חיינו אנחנו מפתחים אמונות ודעות שליליות הפוגעות בשלמות זאת. עלינו להיפטר מידע מוטעה זה לגבי עצמנו, כדי שנצליח לפתח ידע חדש, חיובי יותר על עצמנו.

החכם היפני נאן-אין ערך בביתו קבלת פנים לפרופסור מן האוניברסיטה, שבא אליו לחקור ולדרוש בדבר הזן. הגיש לו נאן-אין תה. מזג לאורחו מלוא הכוס, ועדיין היה ממשיך ומוזג. פער הפרופסור עיניו ופיו עד שלא יכול היה לשלוט עוד ברוחו:" הרי זו מלאה על גדותיה. יותר לא יכנס!…" "ככוס זו", אמר לו נאן-אין, "אף אתה מלא דעות וסברות משלך. כיצד אוכל להראותך זן כל עוד לא הרקת את כוסך?"

"כל הדרוש לך כבר מצוי בתוכך. כדי לממש אותו עליך רק להכיר בו", טוענים פילוסופים ופסיכולוגים במזרח ובמערב. לעתים אנחנו מכירים זאת בכורח הנסיבות, בלית ברירה. לעתים אנחנו נקלעים למצבים קשים ומגלים, להפתעתנו ו/או להפתעת הסובבים אותנו, שאנו מצליחים להתמודד איתם היטב, מעל ומעבר לציפיות. הצלחתנו להתמודד במצבים הנכפים עלינו עוזרת לנו להאמין שנצליח להתמודד במקרים קשים אחרים, כאלה שנבחר להתמודד איתם. אנו לומדים לקבל עצמנו כאנשים מיוחדים, חזקים, יצירתיים. האם זכורים לכם מקרים כאלה מניסיונכם? מניסיון חברים שלכם?

פעמים אנחנו חוששים להכיר ביכולותינו, שמא נפחית בכך מיכולת יקירינו. אנו מפחדים להיות מי שאנחנו באמת – במחשבות, ברגשות, בהתנהגות – שמא נזיק למי שחי איתנו. ההורה חושש לשיר, לרקוד, לצייר, שמא יביך את ילדיו ו/או יגרום להם לחוש חסרי ערך לידו. בת הזוג חוששת לגלות את מלוא עומק מיניותה, שמא תעמיק בכך את חוסר הביטחון של בעלה. בן הזוג חושש לבטא את רגשותיו, שמא יפגע באשתו הרגישה. אמר על כך נלסון מנדלה, המנהיג הכושי הנודע:

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו – לא האפלה שבתוכנו – שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו – איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת – איזו זכות יש לך לא להיות? אין שום-דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי-ביטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחדיהם שלהם." (נלסון מאנדלה).

מקורות

לוריה, א' (2007). חיסון קוגניטיבי כהכנת הגורם האנושי ללחימה ביחידות חיל האוויר. שיחות. כרך כ"א, חוב' 2, מרץ, עמ' 182-189

עמית, ח' (2006). הורים כמנהיגים – להיות הורה משפיע. מודן, תל אביב.

Bandura A.(1997). Self-efficacy: The exercise of control. New York, Freeman.

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) למה צריך לתת לסוללה שלנו "לעבוד עד הסוף"?, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 08/20/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2012/01/27/lama-tzarih-latet/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *