"אדם הוא מעט ממה שנולד עימו והרבה מהחלומות שהגשים בדרך" (אלכסנדר גראהם בל)
עד לפני ארבעה חודשים לא ידעתי לרקוד ואלס וינאי. למעשה, עד לפני ארבעה חודשים מעולם לא רקדתי ואלס וינאי. אבל, מאוד רציתי בכך כל השנים. ואלס וינאי (בניגוד לואלס אנגלי, שהוא ריקוד איטי יותר וללא סיבובים כמעט) היה נראה לי תמיד ריקוד קסום ובלתי מושג. ריקוד קסום בגלל הסיבוביות המדהימה, זרימת הגוף הנפלאה, ובעיקר ההרמוניה של שניים שאחוזים ושלובים ביחד בתנועה מתמדת. ריקוד בלתי מושג, שכן בפעם האחרונה שעליתי על מתקן סיבובי בלונה פרק, וזה התרחש לפני שנים רבות, סיימתי בכמעט התעלפות והקאה; עלייה על בניינים גבוהים כרוכה אצלי בסחרחורת ופיק ברכיים; ואף סיבובים פשוטים בריקודים גורמים לי לאבד אוריינטציה.
ילדי ידעו את רצוני ללמוד לרקוד ואלס והעניקו לי מתנה ליום הולדתי: שני שיעורים פרטיים של ואלס וינאי. כמובן ששני שיעורים אלה לא הספיקו. בת זוגי המשיכה את מתנת ילדי והעצימה אותה בהזדמנות רומנטית אחרת: שיעורים פרטיים איתה עד ההצלחה. לאחר מספר שיעורים פרטיים נוספים שלקחנו, החלנו להתאמן בעצמנו, ימים ושעות, בעיקר בלילות. אימונים רבים עשיתי לבד, אני עם עצמי, כמעט בכל הזדמנות, בארץ ובחו"ל. אמנם, הבנתי מה צריך לעשות, אבל התקשיתי בביצוע: להסתובב בלי להסתחרר, להצמיד רגליים לאחר כל סיבוב, לאחוז את בת הזוג באחיזה איתנה ויציבה, לשלוח רגל ארוכה לאחור וכיו"ב. בסופו של דבר הצלחתי. אני יודע כיום לרקוד ואלס וינאי, ואף נהנה מכך מאוד.
וזה הדבר הראשון שגיליתי כשלמדתי לרקוד ואלס וינאי – צריך לרצות מאוד לצאת מהשגרה ולהיות בתנועה כדי להצליח לבצע תנועה מסובכת וקשה. הרצון, כפי שאנחנו יודעים בכל תחום, הוא אבי ההצלחה. ולכל אחד מאיתנו יש את התנועה שקשה לו, אך הוא מאוד רוצה להשיגה. לכל אחד ואחת יש את הפנטזיה האישית שנראית בלתי אפשרית, אך אנחנו רוצים להגשימה. צריך לגלות אותה, לשאוף אליה ולהעז להגשים אותה. כאשר ממוקדים ברצון לעשות שינוי ושמים בצד את הקשיים הכרוכים בביצועו, אפשר להשיג גם הבלתי יאומן!
"שנים רבות עישנתי סיגריות והייתי מכור לזה. לפני ואחרי כל פעילות הייתי חייב לעשן סיגריה. בתקופות של מתח ולחץ התגבר העישון עד מאוד. פעמים רבות החלטתי להפסיק לעשן, אבל כנראה שלא רציתי מספיק. הקשיים הכרוכים בהפסקת העישון הכריעו אותי כל פעם מחדש. הפעם כנראה מאוד רציתי להפסיק לעשן, כי עובדה שהצלחתי! לא קרה משהו מיוחד שגרם לי הפעם לרצות בכך מאוד. לא אירוע לבבי, חלילה וחס; לא חולשה מיוחדת שחשתי; לא תחושות גועל של בת הזוג ממני. פשוט החלטתי לתת לעצמי מתנה ליום הולדתי. קינאתי מאוד באנשים שלא מכורים לסיגריות. נזכרתי בגעגועים בכושר הגופני הטוב שהיה לי פעם. נראה לי 'מגניב' לחיות ללא עישון. מאוד רציתי להפסיק לעשן והפסקתי. אני כבר מספר חודשים ללא סיגריות, מרגיש מאושר, וגאה בעצמי".
"שנים עבדתי באותו מקום עבודה ו'קיטרתי': על התנאים, על היחס, על השעמום. למרות זאת לא העזתי לעשות שינוי. אמנם אני לא המפרנסת הראשית במשפחה, אבל עדיין משכורתי מהווה מרכיב חשוב בהכנסת המשפחה. האמת היא שבעיקר חששתי משינוי –להעז לעזוב משהו מוכר, אף כי לא נעים; משהו בטוח, גם אם לא נחמד. מספיק שהייתי מדמיינת לעצמי איך אני מחפשת משרה חדשה, הולכת לראיונות עבודה, מרגישה מחדש את המתח, אי הוודאות, הספקות המענים – ומעט האומץ שהיה לי, עזב אותי. ובכל זאת קרה הבלתי יאומן ועזבתי את מקום העבודה הישן. כנראה שהגעתי לנקודה שכל כך רציתי בשינוי, שהפסקתי לפחוד ממנו וביצעתי אותו. לאחר פרק זמן קצר התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש. זה לא שהכל טוב עכשיו. עדיין אני צריכה כל בוקר לקום לעבודה והתנאים אינם מושלמים. אבל, בכל זאת, עבודה זאת טובה יותר עבורי. אני מרגישה כיום חזקה יותר. אני יודעת שאם העזתי לעזוב ולהתחיל מחדש, אוכל לעשות זאת שוב בעתיד, אם ארצה".
הרצון להיות בתנועה היה הכרחי ללימוד הואלס, אבל לא מספיק. הדבר השני שלמדתי במהלך התנסות זו הוא לקח הפוך לכאורה – כמה חשוב לשמור על נקודה קבועה כדי להצליח לבצע תנועה נועזת וקשה. כידוע, התנועה בואלס וינאי היא כפולה: גם סביב עצמך וגם סביב המעגל. הסיבובים מהירים ובלתי פוסקים, וכדי לא ליפול מהרגליים, כדי לא להסתחרר, חייבים כל פעם למקד מחדש את המבט בנקודה מסוימת. העיניים צריכות להינעץ במהלך הסיבוב בנקודה דמיונית, ומיד לאחר השלמת הסיבוב הן צריכות להיקבע בנקודה חדשה, וכן הלאה. במילים אחרות, רק אם יש לך בסיס איתן, עוגן יציב, נמל בטוח ממנו אתה יוצא ואליו אתה תמיד יכול לחזור, אפשר לבצע תנועה כל כך נועזת. ולכל אחד מאיתנו יש את הדבר הבטוח, הנקודה היציבה שלו, שמאפשרים לו לנוע ולהסתחרר. לעתים העוגן הוא פנימי, משהו שאנו מאמינים בו, נזכרים בו, חווים אותו. פעמים רבות העוגן הוא חיצוני, קשור לדמויות אהובות. צריך לגלות עוגן זה ולהתמקד בו, כל פעם מחדש.
אני זוכר את הקשיים הגדולים שהיו לי בתחילת שירותי הצבאי. הייתי בקורס סיור בסיירת צפונית. הכל היה חדש וקשה עבורי. אמנם, אף אחד לא הכריח אותי להיות בסיירת. רציתי בכך והתנדבתי, אבל לא שיערתי את גודל הקשיים שאתקל בהם. במיוחד היה לי קשה במסעות הארוכים והמתישים, בתנאי חורף קשים. תחושות מעיקות של יאוש, חוסר אונים ודכאון השתלטו עלי. מה שהחזיק אותי בתקופה זו, מה שאפשר לי לעבור את החוויות הקשות של קורס הסיור, היו המכתבים הדמיוניים שהייתי כותב בראשי לחברתי, שבעתיד הפכה להיות אשתי. דמותה המרגיעה והמעודדת ליוותה אותי באופן קבוע במסעות קשים אלה. היא הייתה הנקודה הקבועה שלי, שאפשרה לי לבצע משימות קשות, ואליה חזרתי כל פעם מחדש, לאזור כוחות, להתעודד, להירגע.
"שנים רבות חלמתי לעשות עסק מהתחביב שלי, אבל לא העזתי. עד שיום אחד התחברתי לחברתי הטובה והחלטנו לעשות זאת ביחד. ארגנו כסף מפה ומשם, בלי לקחת סיכונים. פעלנו על פי האינטואיציה ועם חדוות היצירה. היו רגעים קשים, אבל בכל פעם אחת מאיתנו חיזקה את השנייה ועודדה אותה להמשיך. כל אחת הייתה בשביל השנייה גם המנוע הממריץ והמדרבן וגם תחנת העגינה לנוח ולהתעודד".
"במהלך טיפול משפחתי, בעקבות קשיים חברתיים גדולים של בננו המתבגר, הבהיר לי הפסיכולוג שלנו, שאני יכול להיות מנוף לשינוי אצל בני. הבנתי שבני זקוק לי כדי להרגיש בטוח יותר ולהיות מסוגל להתמודד במצבים חברתיים קשים. התבקשתי להתחיל לדבר עם בני בצורה אישית-רגשית: לספר לו על עצמי, להתעניין ברגשותיו, וכל זאת, בלי להאשים ולהוכיח, כפי שהרביתי לעשות עד כה. זו הייתה התנהגות חדשה עבורי. לא עשיתי זאת עם אף אחד, כולל לא עם אשתי. אף פעם. גדלתי כאדם סגור וחשדן. אבל, כשהבנתי שזה מה שיעזור לבני, החלטתי להתאמץ ולעשות זאת. זה מה שעזר לי להצליח בדרך הקשה של השינוי – הידיעה שזה חשוב עבורו, שביכולתי לעזור לו. כל פעם שהיא לי קשה, כשרציתי להרים ידיים, נזכרתי באמת זאת, באמונה זאת, והמשכתי".
(כדי להגיע לירח, צריך קודם שדה תעופה" (אברהם שלונסקי"
