"אני אמיץ רק כשאני חייב"

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים כמנהיגים, מודן, 2006

והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

אתר אינטרנט: www.hamit.co.il

 

הרצאה לזכרו של אברהם מליס, דודי האהוב

"אני אמיץ רק כשאני חייב" ("I am only brave when I have to be")

מופאסה: "סימבה, אני מאוד מאוכזב ממך."

סימבה: "אני יודע".

מופאסה: "יכולת להיהרג שם. המרת את פי, ומה שיותר גרוע, סיכנת גם את נלה".

סימבה: "בסך הכל ניסיתי להיות אמיץ, כמוך".

מופאסה: "אני אמיץ רק כשאני חייב. סימבה, בשביל להיות אמיץ לא צריך לחפש צרות".

בקטע מפורסם זה מתוך סרטו של וולד דיסני "מלך האריות" מוכיח מופאסה, מלך האריות, את בנו, סימבה, על שעזב יחד עם נלה, חברתו, את גבולות המחנה, על אף איסור מפורש לעשות זאת. סימבה מנסה להסביר לאביו שניסה לחקותו ולעשות כמוהו מעשים אמיצים של התגרות בסכנה. האב מבהיר לבנו את חוסר הטעם שבהסתכנות לשמה, וקובע: "אני אמיץ רק כשאני חייב. סימבה, בשביל להיות אמיץ לא צריך לחפש צרות".

אומץ לב היא תכונה המוגדרת כ"נכונות לעשות מעשים קשים ומסוכנים" (מילון ספיר, 1997). יש לשים לב: נכונות לעשות ולא עשייה בהכרח. כאשר אלמוני מתמודד עם סכנה ויש בכך הכרח, הוא יחשב כאמיץ. כאשר פלוני מעז פניו מול סכנה ואין בכך הכרח, הוא יחשב למסתכן לשווא ואף לטיפש.

אומץ לב היא תכונה חשובה במיוחד למנהיג. מנהיג רך לב, שאינו מעז להתעמת ולקחת סיכונים, עלול להוביל אומה שלמה להתמוטטות על ידי ויתורים לא ראויים. באותה מידה ואף חמורה יותר עלול מנהיג יהיר המתגרה שלא לצורך בסכנה, להצעיד את עמו במסלול של הרס וחורבן. ועל כך כבר אמר וולטיר: "אומץ לב לא מרוסן בלבם של בני תמותה גורם לגיבורים גדולים או לפושעים גדולים".

אברהם אבינו – המנהיג האמיץ רק כשהוא חייב

דוגמה ידועה למנהיג אמיץ רק כשהוא חייב הוא אברהם אבינו. למתבונן בעיון באירועים שונים בחייו של אברהם אבינו מתברר שהוא גילה זהירות רבה ונמנע מלקיחת סיכונים מיותרים, כשהייתה לו ברירה. לעומת זאת, כשלא הייתה לו ברירה, הוא גילה נחישות רבה והתמודד באומץ עם סכנות ועם איומים. אביא שתי דוגמאות בלבד להמחשת טענה זאת.

אברהם אבינו – המנהיג הזהיר, כשיש ברירה

כאשר התעורר ריב גדול בין רועי מקנה אברהם לבין רועי מקנה לוט, בן אחיו, אברהם העדיף לא להיכנס למאבק מזוין. יתכן שהחלטתו נבעה מהערכת כוחות זהירה שעשה ועל פיה הבין שמצבו הצבאי נחות אל מול כוחותיו העדיפים של רועי לוט, הנתמכים גם ברועי הכנעני והפריזי. יתכן שחשב שעדיף שלום בית, גם במחיר של אובדן הכנסה מסוימת, על פני רווח כלכלי שכרוך במלחמה בתוך המשפחה. וכך מסופר:

ז וַיְהִי-רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט; וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַפְּרִזִּי, אָז, יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. ח וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ. ט הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה (בראשית, י"ג, ז-ט).

אברהם אבינו – המנהיג שמסתכן, כשאין ברירה

לעומת זאת, כאשר נודע לאברהם שלוט נפל בשבי, הוא לא מהסס, ויוצא למלחמה כדי להצילו. זאת על אף שברור לו שהוא במצב צבאי נחות מול ברית ארבעת המלכים (כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, תִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם, אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר ואַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר). הוא מגלה אומץ לב עילאי בקרב ונלחם "עד הסוף" – מציל את לוט וגם את כל האחרים. וכך מסופר:

יד וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן. טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם, עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק. טז וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם (בראשית י"ד, י"ד-ט"ז).

"אני אמיץ רק כשאני חייב" – למה זה חשוב?

היכולת לפעול באומץ רק כשיש הכרח, חשובה למנהיגות, במשפחה ומחוצה לה, וזאת בגלל מספר סיבות.

ראשית, הכוח האמיתי הוא הכוח שאחרים מרגישים אותו, בלי שאנחנו משתמשים בו.

הכוח המשפיע הוא הכוח שיש לך ואחרים מרגישים אותו, בלי שאתה צריך להשתמש בו. יש כאן פרדוקס: ככל שמשתמשים פחות בכוח, השפעתו גוברת. והפוך: ככל שמשתמשים יותר בכוח, השפעתו קטנה. ניתן לראות זאת בבירור בתחום המדיני-בטחוני. כוח ההרתעה של מדינה או אף של ארגון טרור גדל ככל שהוא נצור ומאיים להתפרץ. ברגע שהכוח מופעל, גם כאשר הוא רב עוצמה, השפעתו קטנה.

גם בתחום היחסים הבין אישיים נכון פרדוקס זה. למשל, אם הורים מרבים להשתמש בכוח שיש להם (באיומים, בעונשים) במקום שלא חייבים להשתמש בו, כוחם מתבזבז. ילדיהם חדלים להעריך אותם. יתכן שיענו לדרישותיהם, אך מתוך פחד רגעי ולא מתוך הבנה פנימית. גם אישה שמרבה לכעוס על בעלה ומאיימת עליו בגירושין, וגם בעל שמעניש תכופות את אשתו על ידי הימנעות מדיבור – זו וגם זה שוחקים את כוח השפעתם ומפחיתים את הערכת האחר כלפיהם.

מזווית ראיה של בעל הכוח ניתן לומר שהקשר בין תחושת הכוח הפנימי לבין השימוש בכוח ממשי גם הוא קשר הפוך: ככל שאתה מרגיש יותר כוח פנימי, כך אתה צריך פחות להשתמש בו. כך למשל, הורים שמרגישים כוח מבפנים ולא משתמשים במופגן בכוחם, ילדיהם ייענו להם יותר גם במשימות קשות. לעומת זאת, הורים שמרגישים חלשים מבפנים, ילדיהם יתנגדו להם יותר גם במשימות קלות, אף אם ההורים יתנהגו בכוחניות.

שנית, כשאנחנו פועלים מתוך תחושה שאין לנו ברירה, נחישותנו גדלה.

קשה להיות אמיץ ולהתמודד ללא מורא עם סכנות ואיומים, פיזיים ופסיכולוגיים כאחד. האם אעיז לומר לבן זוגי שהביקורת המתמדת שלו מרחיקה אותו ממני ואסתכן בכעס הגדול שלו כלפי? האם אעיז לבטא לבת זוגי שאיפות כמוסות ואיחשף לסכנת דחייתי על ידה? האם אעיז להציב גבול לילדי התאוותן ואסתכן שוב בהתקפת זעם נוראית שלו, שתרעיד את נימי נשמתי? מתברר שאחד הגורמים החשובים שמאפשרים לאנשים להתאמץ ולהתנהג בצורה שלא העזו בעבר היא תחושת חוסר הברירה. "נתתי לו את כל הצ'אנסים שבעולם", תאמר לעצמה בת הזוג, שמרגישה שנים רבות תסכול רב עם בן זוגה. עד היום לא העזה לנקוט בצעד הקיצוני של פרידה, אבל לאחר שבעלה סירב להשתתף בתהליך יעוץ זוגי ואף החריף את מסכת ההשפלות כלפיה, היא אזרה עוז והגישה ביקשה לגירושין. אנו רואים זאת פעמים רבות ביחסים בין הורים לבין ילדים. "זהו, די, הוא עבר כל גבול", אומר לעצמו גם ההורה המתון ושוחר השלום ביותר, כשילדו התנהג בצורה שלילית מוגזמת. כאשר נדמה להורה שאין לו ברירה, שהילד חצה כל גבול הגיוני, הוא יפעל בנחישות ויעשה מעשים, שבתנאים אחרים, לא היה מעלה בדעתו: יכעס עליו, יענישו, ירחיק עצמו ממנו, ידבר איתו בצורה אישית וכנה וכיו"ב.

תיאור מקרה: נחישות הורים לנתק את האינטרנט סייעה בהתמודדות עם התמכרות ילדיהם למחשב

כותבת אם: "שלושת ילדי בגיל ההתבגרות מכורים למחשב ולטלוויזיה. הם מבלים מול המסכים בין חמש לעשר שעות ביום. ההשפעה ההרסנית של שעות המחשב האינסופיות ניכרת בכל תחום אצלנו. אין להם סבלנות לשבת לאכול. הם ממש בולעים את האוכל, כי המחשב 'קורא להם'. כשהם חוזרים מבית הספר הם בקושי אומרים שלום, רצים למחשב, לפני שהוא יברח….ומה על העיניים, ועל הגוף…? והחברים? בעלי ואני ניהלנו איתם שיחות רבות בעניין זה. בסופו של דבר הגבלנו אותם לשלוש שעות 'מסכים' ביום. ואולם על אף הסכמתם לכך, הם כל פעם חוזרים לסורם. מנהלים ויכוחים בעניין, שוב מסכימים ושוב מפרים את ההסכם. כמובן שהסברנו להם מה ההשלכות של שעות מסך מוגזמות וגיבינו את עצמנו במאמרים ומחקרים. הבהרנו להם שאנחנו כהורים אחראים על בריאותם הנפשית והפיזית. בסופו של דבר נמאס לנו ובכוונתנו לנתק את החיבור לאינטרנט וכמו כן להתנתק מהכבלים. אנחנו יודעים שהכי טוב הוא לדבר, אבל זה לא עוזר! כמה הזדמנויות אפשר לתת?!"

תגובתי למכתב:

"העלית נושא כאוב אצל משפחות רבות – התמכרות למחשב. אני מסכים שזוהי ההגדרה הנכונה במקרים רבים – התמכרות. מדובר בהתמכרות חדשה שממעטים לדבר עליה. אין לי ספק שתפקידנו כהורים לפעול כנגד התמכרות זו ובצורה תקיפה, ממש כשם שהיינו פועלים כנגד התמכרות לסמים! איני חושב שפעולה תקיפה מבטלת דיאלוג. מאחר שניהלתם עם ילדיכם שיחות רבות ואף הגעתם להסכמים, וכל הכבוד לכם על כך, ומאחר שלילדיכם קשה לכבד את ההסכמים, איני רואה כל בעיה שתעברו לשלב הבא. נהפוך הוא, אני רוצה לעודדכם בכך. שלב זה היה אמור להיות חלק מההסכם שלכם: מה קורה כאשר לא ממלאים את ההסכם. מאחר שנדמה לי שלא עשיתם זאת, אני מציע שיחה נוספת ואחרונה שלכם איתם, שבה תבהירו שאם בתוך יומיים-שלושה הם לא יצליחו לעמוד בהסכם שהחלטתם עליו, תנתקו את האינטרנט והכבלים. כמו כן, תאמרו שהניתוק ייבחן מחדש לאחר שבוע. במידה ויחול שינוי משמעותי בהתנהגותם, תחברו אותם מחדש. ואולם אם גם הפעם לא יעמדו בהסכם ושוב תחזורנה ההתנהגויות הבעייתיות, תנתקו שוב את האינטרנט והכבלים, והפעם הניתוק יהיה לתקופה של חודש לפחות. סוג כזה של הסכם יבהיר לילדיכם את נחישותכם לקיימו בכל מחיר. בהצלחה!"

בתגובה שלחה האם את ההודעה הבאה:

"קיבלנו את עצתך, ודחינו את ביצוע הניתוק מהאינטרנט. בשיחה עם הילדים הבהרנו להם שבפעם הבאה שההסכם לא יכובד, ננתק את האינטרנט והכבלים. בינתיים חלפו מספר ימים והילדים מקפידים מאוד לא לחרוג מהגבול הזה. קיבלנו ממך חיזוק חשוב, שאנו מוכרחים ורשאים לשים את הגבול ושהסנקציות לגיטימיות. הלוואי שלא נצטרך להשתמש בהן, אבל אנחנו מרגישים יותר חזקים לעשות זאת אם ניאלץ. אולי עצם הידיעה שלהם שאנחנו מסוגלים לעשות זאת הרתיעה אותם?" (עמית, 2006, עמ' 184-185)

"אני אמיץ רק כשאני חייב" – מה זה דורש?

כדי שנצליח לפעול באומץ אך ורק כשיש בכך הכרח, נדרשות שתי מיומנויות אישיות מרכזיות: יכולת איפוק ושליטה עצמית, וידיעה פנימית ברורה של עיקר וטפל. אבהיר זאת.

יכולת איפוק ושליטה עצמית

השורש של אומץ נגזר כנראה מתוך המושג של מאמץ והתאמצות (ויקיפדיה). ואמנם, המאמץ הנדרש במעשה האמיץ הוא לא רק התגברות על הפחד מול סכנה, אלא גם התגברות על רגשות פנימיים, יצרים וחרדות, שעלולים לדחוף להתנהגות מסתכנת שלא לצורך. פעמים רבות רגשות חזקים – כמו פגיעה בכבוד העצמי, יצר הרפתקנות גואה, חרדה ממה יגידו אחרים ועוד – מביאים אותנו למעשים כוחניים, מתלהמים, ולהסתכנויות מיותרות. במובן הזה אימפולסיביות היא דרך פחדנית להיות "אמיץ" ואילו התאפקות היא דרך אמיצה להיות "פחדן".

תיאור מקרה: אבא שמצליח לעצור ולא להרביץ לבנו באופן אוטומטי

במשפחה המצויה בטיפולי מרבה הבן בן השלוש-עשרה להתנגד להוריו בצורה צינית ומתגרה. האב, בעל מקצוע מכובד, איש משפחה טוב, נגרר למאבקי כוח עם בנו, שחלקם הסתיימו בעבר בהרמת יד על הבן. במהלך הטיפול הוא מספר על אירוע דרמטי שבו הצליח לראשונה לפעול בצורה שקולה, גם לנוכח ההתנהגות המתגרה של הבן.

"זו פעם ראשונה שכאשר בני עמד מולי בצורה מתגרה והתחצף כלפי, לא החטפתי לו מייד. הצלחתי לעצור בעצמי. רצו לי בראש שני תסריטים: הראשון, הרגיל, מה יקרה אם אענה לו – אשלח אותו בכעס לחדרו, הוא יסרב, אסתבך איתו במאבקים פיזיים וכיוצא באלה. התסריט השני, מה יקרה אם לא אענה לו. לא ידעתי מה יקרה על פי תסריט זה, שכן הוא היה חדש לי, אבל עצם העובדה שבכלל עלה בראשי תסריט אחר עזרה לי כנראה לעצור, לא להגיב אוטומטית. מה שקרה לאחר מכן היה מדהים. בננו החל "לכרכר" סביבנו, לסדר את הבית, לעזור לאחותו וכיוצא באלה. תמיד היה לי ברור שאסור ללכת איתו ראש בראש, אבל אף פעם לא הייתי מסוגל לעצור בעצמי." (עמית, 2006, עמ' 362).

ידיעה פנימית ברורה של עיקר וטפל

נחישות מבטאת עוצמה פנימית והיא קשורה למידת השכנוע הפנימי שלנו בעצמנו, לתחושת השלמות הפנימית שלנו. לכן, אם אנו מצוידים בערכים ברורים ומוגדרים, ואם יש לנו ידיעה פנימית ברורה של עיקר טפל, יקל עלינו לפעול בנחישות.

תיאור מקרה: אימא שמפסיקה להיות מכונת ירייה

מספרת אם במהלך התייעצות: "שמתי לב שכשאני נכנסת הביתה אני מתנפלת על הילדים בטענות אין סופיות: למה השארתם את הנעליים ליד הדלת? ולמה התיק לא בחדר? מדוע לא הורדתם כלים מהשולחן ושמתם במדיח? ואיך זה שעדיין לא הכנתם שיעורים? מה שגרם לי להפסיק סדרת טענות נמשכת זו היתה הערה קטנה של הבן שלי שאמר לי: 'אימא, את יודעת שאת נשמעת כמו מכונת ירייה?' הבנתי שבעצם הם לא קולטים שום דבר, אוטמים את אוזניהם, ואני רק מוציאה עליהם את התסכול שלי וזה לא באמת עוזר. החלטתי להגיד כל יום רק דבר אחד שמפריע לי. וראה זה פלא – זה עבד!" (עמית, 2006, עמ' 112)

"אני אמיץ רק כשאני חייב" – האתגר

האתגר של מי שרוצה להיות אמיץ רק כשהוא חייב הוא אתגר כפול. מצד אחד, עליו לדעת להחליט שאין לו ברירה גם כשיש לו ברירה; ומצד אחר, עליו להבין שיש לו ברירה, גם כשנדמה שאין לו ברירה. אבהיר אתגר כפול מוזר לכאורה זה.

לקבוע שאין ברירה, גם כשיש ברירה

עלינו לדעת להחליט שאין לנו ברירה, גם כשיש לנו ברירה, כדי שנצליח לפעול בנחישות הרצויה, ועל מנת שלא נגיע למצבי קיצון מסוכנים. למשל, נבחן מצבו העגום של הורה שלא מצליח להציב גבול לילדו בקשר לצפייה מוגזמת בטלוויזיה, אלא כאשר השעה מאוחרת מאוד בלילה. ההורה יפעל אז בתחושה קשה ומתסכלת ש"אין לי ברירה". הילד יחוש את חוסר האונים של ההורה, ירגיש בלבול, פגיעה ועוינות גם יחד. לעומת זאת, אם ההורה ישכנע עצמו בשלב מוקדם הרבה יותר של היום, ש"אין ברירה", ושעליו להציב את הגבול לצפייה מוגזמת בטלוויזיה כבר לאחר שעתיים ולא לאחר חמש ושש שעות, הוא יפעל בצורה מתונה ועניינית. הילד יחוש את תחושת השלמות הפנימית של ההורה, ירגיש ביטחון ויירגע, גם אם לא יאהב את ההחלטה.

להבין שיש ברירה, גם כשנדמה שאין ברירה

מצד אחר, חשוב להיות מסוגלים לגלות אפשרויות חדשות לפעולה, להבין שיש ברירה גם כשנדמה שאין ברירה, על מנת לא להגיע למצבי קיצון הרסניים. לפעמים אנו פועלים מתוך תחושה לא נכונה שאין ברירה, ומפעילים יותר מדי כוח, כשבעצם אפשר היה עם מעט שכל, עם מעט מחשבה, למצוא דרך חכמה יותר, כדי להגיע לאותה תוצאה, ואולי אף לטובה ממנה. למשל, נתבונן בהורה שמגיב מיידית בשלילה לבקשת ילדו להישאר ער מאוחר יותר הלילה, כדי לצפות בתוכנית טלוויזיה שהוא אוהב. כשילדו מתמרמר ההורה אומר: "אין ברירה איתך. אתה תמיד רוצה דברים שאי אפשר". ההורה פועל גם כאן בתחושה קשה ומתסכלת ש"אין לי ברירה". גם כאן יש סכנה גדולה שהילד יחוש רגשות קשים של בלבול, פגיעה ואף עוינות. לעומת זאת, אם ההורה היה מתגבר על תחושת התסכול ו/או החרדה שמציפים אותו כל אימת שילדו מבקש ממנו דבר מה, והיה מוכן להקשיב לו בצורה עניינית, יתכן שהיה מגיע למסקנה שדווקא הפעם נכון לאפשר לבנו לצפות בתוכנית הטלוויזיה. אולי מכיוון שמדובר בתוכנית חינוכית, אולי מכיוון שמדובר בתוכנית שכל ילדי הכיתה צופים בה וחשוב לעזור לילד להתמצא חברתית, ואולי מכיוון שחשוב לגלות כלפי הילד גמישות.

האל נתן לארבעה אנשים ארבעה נרות להשתמש בהם. נר לכל אחד. אורך חייו של כל נר שעה אחת. האיש הראשון הדליק את הנר. הנר בער שעה עד שאזל. השני חפץ באור גדול יותר. הוא חתך את הנר לשניים. היה לו אור גדול כפליים, והנר בער חצי שעה. השלישי חפץ באור גדול עוד יותר. הוא חתך את הנר לארבעה. הנר נתן אור ארבעת מונים, אך דלק רבע שעה בלבד. האיש הרביעי הדליק את הנר רק כשהיה נחוץ…

מקורות

אבניאון, א'. (1997). מילון ספיר. הד ארצי

ויקיפדיה. באינטרנט: http://he.wikipedia.org

עמית, ח'. (2006). הורים כמנהיגים. מודן, בן שמן

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) "אני אמיץ רק כשאני חייב", [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 11/17/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2012/02/07/ani-amitz/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *