הילדים "מתחזקים" וההורים "נחלשים" – הפרק הראשון מתוך "הורים כמנהיגים", מודן, 2006

נכתב על ידי חיים עמית

פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני.

הפרק הראשון מהספר "הורים כמנהיגים - להיות הורה משפיע" עוסק בתופעה חוסר האונים ההורי, בגילוייה ובסיבותיה.

"פעם הורים נתנו. אחר כך ילדים קיבלו. היום ילדים לוקחים!" (אמרה עממית)

חוסר אונים בהורות

"פעם, כשאני הייתי ילד, הייתי עוזר לאבא שלי כשאמר לי, למשל, לעבוד בגינה, לקפוץ למכולת להביא חלב וכדומה. הייתי עושה זאת מייד, ללא עוררין. כיום, כשאני מבקש דברים פעוטים הרבה יותר מהבן שלי, הוא עונה לי בחטף, בלי להקשיב בכלל: 'לא בא לי. למה שלא תלך אתה?' ואני עומד מולו חסר אונים."

מידת הציות של ילדים להוריהם היתה בעבר גדולה. כיום, מגיל צעיר ילדים תוהים ומעלים סימני שאלה, אפילו בדבר ביצוע התנהגויות פשוטות ושכיחות כמו צחצוח שיניים, קימה בבוקר בזמן, או פינוי כלי אוכל מהשולחן. ואילו ההורים מרגישים פעמים רבות אוזלת יד במהלך גידול ילדיהם. הם מרבים לדווח כיום על תחושות של חוסר אונים, כישלון ואובדן-דרך. במשפחות רבות הפעולות היומיומיות הפשוטות ביותר מלוות בדיונים ממושכים. למשל, כשהורה בא לאסוף את הפעוט שלו מביקור אצל חבר והילד עדיין לא מוכן, אין די בהוראה של ההורה "תנעל נעליים. אנחנו הולכים." הפעוט בדרך כלל לא רוצה ללכת. ההורה מתיישב לצידו על הרצפה ומסביר לו מדוע צריך ללכת עכשיו הביתה. הוא יכול לומר לו, למשל, "מחר יהיה לך קשה לקום לגן." אולם הפעוט מתעקש. בשלב הבא ההורה יכול לנסות להציע לו שוחד ("בוא איתי עכשיו, ותקבל בבית קלפים של סידרת טלוויזיה שאתה אוהב"). הפעוט לא תמיד נלהב להצעה המפתה, ובסופו של דבר מתפשר ההורה על "עוד רבע שעה." אלא שגם זה לא תמיד מספיק. רק לעיתים רחוקות יעלה בדעתו של ההורה לקחת את הפעוט הבועט בזרועותיו, לחבקו היטב ולהוציאו מהבית בניגוד לרצונו.

הסופרת מירה מגן מתארת את חוסר האונים ההורי בספרה "מלאכיה נרדמו כולם" [1]: "בינו לבינו ידע שהוא זורה את פסוקיו לרוח, מתענה עם ה-'חושך שבטו'-, לא מסוגל לאכוף את מרותו ומתיירא מהחשבון שיוגש לו אחרי מאה ועשרים. פעם אחת ויחידה אחז בשבט הזה ופקד עליה, את חוזרת בעשר בדיוק, לא דקה אחת אחר כך. והיא חזרה חמישים וחמש דקות אחר כך. כשנכנסה, ראה את לחייה הלוהטות והבין כמה עלוב ורופס שבטו, ושתק ולא אמר לה מילה."

כשילדיהם פעוטים, הורים אובדי עצות. למשל, כשתינוקם בוכה והם אינם מצליחים להרגיעו, או כשמתגלות בעיות שונות בהתפתחות ילדם כמו ליקויים תחושתיים-תנועתיים, פחדים, קשיים חברתיים וכדומה.

מספרת אימא: "היום, כשאני כבר אימא מנוסה, ברור לי שעם הילדה הזאת 'פיספסתי' מגיל צעיר. אני זוכרת שעוד כשהיתה תינוקת הרגשתי איתה חוסר ביטחון גדול. היא היתה רגישה מאוד, בוכה מכל דבר, שום דבר שעשינו לא הרגיע אותה. זאת הרגשה מתסכלת מאוד. הייתי מחזיקה בה שעות, בוכה יחד איתה בחוסר אונים משווע."

הורים לילדים צעירים מרגישים חוסר אונים כאשר הם מנסים לדרוש מילדיהם להנמיך את הקול בטלוויזיה, שכן ראשם מתפוצץ; כאשר הם דורשים מילדיהם לשאת את תיק בית-הספר לחדריהם ולא להשאירו זרוק בכניסה; כאשר הם מבקשים מהם להשלים את שיעורי הבית שלהם וכדומה.

תיאור מקרה: הילד דורש לתת לו מים, ולא לאימו

בפגישה משפחתית הצעתי לבני המשפחה לשתות. שאלתי: "מישהו רוצה מים?" הילד, שהוא בכיתה ד', ביקש לשתות. גם אימו ביקשה. שאלתי אותם: "למי לתת קודם – לילד שביקש ראשון, או לאימא, שהיא מבוגרת יותר?" הילד ענה מייד: "לי, כי אני צמא יותר." האם לא הביעה התנגדות. שאלתי בצורה מפורשת את האם: "מי לדעתך צריך לקבל ראשון את המים? את כאדם מבוגר או בנך, כילד קטן?" האם ענתה בהיסוס שאומנם מן הראוי שבנה יכבדה והיא תקבל קודם. הגשתי לאם מים. הילד החל לכעוס, והאם הושיטה לו מייד את כוס המים.

הורים לילדים גדולים חשים חסרי אונים כשהם מנסים להשפיע עליהם בנושאים מורכבים כמו שעת החזרה בלילה ממסיבה, קשר עם בנים/בנות, הימנעות מהתמכרויות, רכישת אופנוע, גיוס לצבא וכדומה.

"גידלתי ארבע בנות בגיל ההתבגרות אבל עם זאת, הקטנה מכולן, זה שונה לגמרי. עם הבנות האחרות היו חוקים, סדר. כל יום חמישי – כולנו, כולל בעלי, התגייסנו לסדר את הבית ולנקותו. לא היה לנו כסף, ולכן מיעטנו לתת להן כסף לבילויים ולתפנוקים. הן ידעו שהן צריכות לעבוד תוך כדי לימודיהן כדי שתוכלנה לממן בילויים קטנים. הן העריכו כל מה שנתנו להן, חזרו הביתה בזמן וכדומה. אבל עם הצעירה, זה עולם אחר. היא מפונקת, גדלה כמו בת מיוחסת, מקבלת הכול לפני שהיא פותחת את הפה. היא לא מעריכה את מה שהיא מקבלת. אנחנו לא מצליחים להשפיע עליה כמעט בשום דבר. אין לה חובות, חוזרת מתי שרוצה, לא לוקחת אחריות, מרוכזת בעצמה. אני לא מאמינה איך תוך מספר שנים, מהילדה הגדולה עד הצעירה, השתנה העולם ואנחנו הפכנו מהורים מסוגלים להורים לא-מסוגלים."

השפעות מזיקות של חוסר אונים הורי על התפתחותם של ילדים

מספרת אם בייאוש: "כואב לי נורא לומר את זה, אבל כרגע הקשר העיקרי שלי עם בני בן השש-עשרה הוא דרך 'האינפוזיה' של הכסף. בשום דרך אחרת אין לי השפעה עליו. אני מרגישה שהוא הולך ומידרדר, ואני חסרת אונים לעצור את זה. למשל, חזרתי לילה אחד הביתה, ומצאתי אותו עם עוד חמישה-עשר ילדים במסיבה, בלגן שלם. שותים בירות, מעשנים סיגריות, מלכלכים את הבית. 'אימא, מה את עושה פה?' הוא שואל בחוצפה.' 'אני גרה פה, חמודי,' השבתי. 'אימא, אמרתי לך שאני עושה מסיבה. עשי לי טובה, לכי מפה.' ואני נשתלת עם דמעות בעיניים. איפה טעיתי?"

לחוסר האונים ההורי עלולות להיות השפעות שליליות מרחיקות לכת על התפתחותם התקינה של ילדים. ילדים בכל גיל זקוקים לדמות של הורה בטוח בעצמו. הורה חלש שאינו מצליח לקיים את סמכותו, מחליש את ילדיו (1). כיוון שילדים אינם מסוגלים כיום לשמוע "לא", להמתין למשהו שהם רוצים או להפסיק לעסוק במשהו שהם אוהבים, נחלשת יכולתם לדחות סיפוקים. הורים הנכנעים לילדיהם, מחזקים את נטיותיהם התוקפניות הטבעיות, העלולות להתפתח בעתיד אף לאלימות. כשם ששרירים מתחזקים כנגד מאמץ על ידי אימון הדרגתי, כך חוזקם הנפשי של ילדים מתפתח דרך התמודדויות עם קשיים ולא בוויתור על התמודדות. וכך, למשל, ילדים שאינם מפתחים יכולת איפוק והבלגה, מגיעים לבית-הספר בלי יכולת התמודדות עם אתגרים פשוטים. הם אינם מסוגלים להתמודד עם הצורך לחכות לתשומת הלב של המורה או עם אי-הצלחה בביצוע תרגילים. ילדים אינם ישנים מספיק, כיוון שההורים אינם מסוגלים לשלוח אותם למיטה; הם אינם אוכלים כמו שצריך, כיוון שההורים נכנעים להעדפות המזון שלהם; הם אלופי העולם בישיבה מול טלוויזיה, כיוון שההורים אינם מסוגלים לומר להם לכבות אותה, ועוד ועוד. כמו כן, הוכח שילדים שאינם נדרשים לעשייה, אישית או משפחתית, אלא רק זוכים להבנה ולקבלה, מפתחים דימוי עצמי נמוך (2). לעומת זאת, ציפיות של הורים מילדיהם לממש את הפוטנציאל שלהם ולסמוך על עצמם מסייעות להתפתחותם בכל התחומים (3).

גם כאשר ילדים כועסים על הוריהם ה"לא נחמדים", "הלא טובים", הדורשים מהם דרישות לא נעימות, הם יודעים כעבור זמן להעריך אותם ואף להודות להם.

"אצלנו בשכונה היו הורים שהעניקו לילדיהם דמי כיס פעוטים. אני זוכרת יום אחד שניגשתי לאבי וביקשתי ממנו דמי כיס. תשובתו היתה מהירה וחד-משמעית: 'את רוצה דמי כיס? לכי לעבוד.' אני זוכרת שהתאכזבתי מתשובתו, אבל אחרי שהתחלתי לעשות ביביסיטר אצל שכנות והרווחתי מעט כסף, הרגשתי גאווה גדולה." (4)

לפעמים ילדים "באים חשבון" עם הוריהם דווקא כאשר ההורים נמנעים מגילוי יחס של תקיפות אכפתית, שהיה דרוש להם בילדות.

"כשאני מסתכל לאחור על ילדותי, אני כועס מאוד על הורי שלא גילו כלפי יותר אכפתיות. אני זוכר את עצמי חוזר מבית-ספר, זורק להם שהכול בסדר, והם מסתפקים בתשובה הזאת על אף שבתוכם אולי חשבו שלא הכול בסדר. כשגילו את האמת, כבר היה מאוחר מדי. לדעתי, היה להם נוח להטמין את הראש בחול, לא לראות ולא לשמוע. נכון שאז חשבתי שיש לי הורים 'עלא כיפק', כאלו שנותנים לי לעשות מה שאני רוצה, שלא דורשים ממני כלום. היום, בשכל של אדם מבוגר, ברור לי שהם טעו, ובגדול!"(4)

בגיל ההתבגרות השפעת חוסר האונים ההורי הרסנית במיוחד. בעבר, כשההורים היו סמכות מעוררת כבוד ומודל לחיקוי, היה במי למרוד. גם כיום ההורים הם המוקד של מרד הנעורים, אך היעדר סמכותם מבלבל את הצעירים. נמשכים הוויכוחים על לבוש, עישון, שעת החזרה הביתה וההישגים בלימודים. אבל המרד הופך לזלזול בערכים בסיסיים ורחבים הרבה יותר – כמו כבוד או אמת. ההורים הפכו לחלשים מכדי להתמודד עם המורדים. ננסי אייזנברג ומרפי (5) מסכמים מחקרים רבים המעידים שגישה הורית רפויה, הממעיטה בסמכות ובדרישות, מביאה לעלייה בשכיחות של בעיות אצל בני נוער כמו נשירה ממסגרת הלימודים, אלימות, עבריינות, שימוש בסמים וכדומה.

מהן הסיבות לחוסר האונים ההורי הרווח כל כך בתקופתנו?

אפשר לחלק את הסיבות לחוסר האונים ההורי בתקופתנו לשתי קבוצות עיקריות: אלו הנובעות מאופן ההתבוננות של ההורים על ילדיהם ואלו הנובעות מדרך ההסתכלות של ההורים על עצמם. מהתבוננות ההורים על ילדיהם, נראה שילדים גדלים כיום בצורה מעוותת לתפקיד שאינו מיועד להם – להיות "המבוגרים" במשפחה. מהסתכלות ההורים על עצמם נראה שההורים כיום נחלשים מאוד ומתנערים מהר מדי מתפקידם כהורה-מבוגר במשפחה. התוצאה הכללית, העגומה והמסוכנת היא חוסר אונים וכניעה של המבוגרים במשפחה. הם מרגישים, בו זמנית, שהילדים "גדולים עליהם" ושהם עצמם נעשים קטנים לעומתם. לצורכי הבהרה אתאר שתי קבוצות הסברים אלה בנפרד. תחילה אפרט את הסיבות להתחזקות הילדים, ולאחר מכן אפרט את הסיבות להיחלשות המבוגרים. מובן שיש קשר בין שני העניינים. לפעמים הן נראות ממש כתמונת ראי: היחלשות ההורה בנושא מסוים משקפת במישרין את התחזקות הילד באותו נושא, ולהפך.

הילדים "מתחזקים"

ילדים בתקופתנו מתחזקים ונעשים בצורה מוגזמת ומעוותת ה"מבוגרים" במשפחותיהם, תוך כדי נישול הוריהם מסמכויותיהם. הסיבות העיקריות לכך: התחלה מוקדמת של גיל ההתבגרות; תלות פוחתת של ילדים בהוריהם כמקור ידע; מעמדם המשמעותי של ילדים בחברה בכלל, ומקומם המרכזי של ילדים במשפחה בפרט.

"הם נעשים גדולים מוקדם מדי" – התחלה מוקדמת של גיל ההתבגרות

"האמת שאין לי מושג מי החברים של הילדה שלי. עם הבת הגדולה יותר ידעתי, אבל עם זאת, 'הקטנה', אין לי מושג. מדוע? כיוון שיש לה טלפון סלולרי וחברותיה מתקשרות אליה ישירות, והיא מדברת איתם היכן שהיא רוצה, כך שאני לא יכולה לשמוע. מובן שאני גם לא יודעת על מה היא משוחחת איתם. היא בסך הכול בכיתה ד', אבל היא מתלבשת ומתנהגת כאילו היא בת חמש-עשרה! היא יוצאת יחד עם כל החברות שלה לבלות במסיבות, בעיקר בימי שישי בערב, ואני לא ממש יודעת מה הן עושות שם. מה נשאר לי להגיד על זה שהבת הקטנה שלי מתבגרת כל כך מוקדם, הרבה מעבר למה שדמיינתי לעצמי?"

"המתבגרים שלנו חיים חיי מותרות. יש להם נימוסים רעים והם מתייחסים בבוז לכל שלטון. הם מגלים חוסר כבוד כלפי מבוגרים ומבלים את זמנם ברכילות… יש להם תמיד תשובה מוכנה לסתור את דברי הוריהם, הם משתלטים על שיחה בחברה, זוללים ומטילים אימה על מוריהם". טענה מפורסמת זו כלפי מתבגרים הושמעה כבר לפני 2,500 שנה מפי הפילוסוף היווני הנודע, סוקרטס (6).

"פער דורות" בין הורים למתבגרים היה קיים תמיד, והוא תופעה טבעית ואף חשובה מבחינה התפתחותית. לכן, אין זה נכון לטעון ש"הילדים של היום הם לא כמו הילדים של פעם". נכון לומר שהילדים של היום מתבגרים מוקדם מאוד, מוקדם מאי-פעם, בצורה שמפתיעה את הוריהם.

כשילדיהם עדיין צעירים מאוד, כבר בכיתות הראשונות של בית-הספר היסודי, נתקלים ההורים בפן המקומם של ההתבגרות: התנגדות עיקשת למילוי חובות, פיתוח חיים פרטיים סודיים, רצון לעצמאות שמתבטא באי-עשייה, גילויי חוצפה ומרד כלפי ההורים ומסגרות אחרות וכדומה. מאחר שפן זה של ההתבגרות מופיע ללא החיוביות שבה – עשייה אישית, עצמאות מעשית, קבלת אחריות על מעשים והתנהגויות וכדומה – ההורים מודאגים, זועמים ומרגישים חסרי אונים.

לתופעה זו של הקדמת גיל ההתבגרות מקורות פיזיולוגיים מובהקים. למשל, אם לפני מאה שנה הגיל הממוצע של תחילת המחזור אצל בנות היה שבע-עשרה, הרי היום הגיל הממוצע הוא אחת-עשרה וחצי! כמו כן, התזונה והמצב הבריאותי המשופרים בדורנו הביאו לכך שהפרשת ההורמונים והופעת גיל ההתבגרות, אצל בנות ובנים כאחד, הקדימו בשלושת הדורות האחרונים בכשלוש שנים.

תרומה חשובה להתחלה מוקדמת של גיל ההתבגרות יש גם למסרים החברתיים, הלא-מודעים, המעודדים כיום ילדים לחשוב שהם מבוגרים.

למשל, העובדה שמגיל צעיר ילדים חשופים כיום לתכני תקשורת של מבוגרים, נוטעת בהם את הרושם שהם מבוגרים. החשיפה המוקדמת מדי תופסת אותם לא מוכנים להתמודד עם נושאים מורכבים של מין ואהבה, זכויות וחובות, סמכות ואחריות וכדומה, ונוטעת בהם את האשליה שהם יודעים ומתמצאים. כמו כן, הילד הנחשף לאמצעי התקשורת מאבד מתמימותו, המרחק הפסיכולוגי בין הדורות קטן וכוח ההשפעה החינוכי של המבוגרים – הורים ומורים – נחלש.

בנוסף, המסר החברתי שמעודד ילדים מגיל צעיר לנפרדות ולפרטיות מביא אותם גם להעז פנים כנגד המבוגרים שמנסים לאחר מכן לטעת בהם ערכים של כבוד ושל "ביחד". בניגוד לחברה המסורתית שהדגישה ערכים משפחתיים, קולקטיביים, החברה המודרנית שמה דגש על ערכים אישיים, אינדיווידואליים. "חשוב שתעשי קודם כול מה שטוב לך," "מה שחשוב לנו זה שאתה תהיה קודם כול מאושר," "הפרטיות של כל אחד במשפחה היא ערך עליון" וכדומה – אלה חלק ממשפטים שילדים שומעים כיום מגיל צעיר. משפטים כאלה מלמדים אותם עד כמה חשובה התפתחות אישית ונפרדות. ואומנם, באופן מעשי, ילדים גדלים כיום יותר בנפרד מאשר ביחד. בעבר ילדים ישנו יחד, בדרך כלל עם אחיהם. כיום, בחלק גדול מהמשפחות שמצבן הכלכלי מאפשר זאת, יש לכל ילד חדר נפרד מגיל צעיר למדי. לכן אין זה מפתיע שילדים מתנגדים לניסיונות נואשים של הוריהם לאזן את התפתחותם בערכים משפחתיים מסורתיים. אין זה מתמיה שנימוסים, התחשבות בזולת ועזרה הדדית אינם ערכים ברורים להם, חלק בלתי נפרד מתהליך גדילתם, אלא מטרות נשגבות וכמעט בלתי ניתנות להשגה.

כמו כן, ילדים מקבלים כיום מסר חברתי ברור, המעודד אותם להשתוות מגיל צעיר למבוגרים – יותר מבחינת זכויותיהם ופחות מבחינת חובותיהם. זאת בניגוד לעבר שבו קיבלו הילדים מסר ברור שעליהם להשתוות למבוגרים בעיקר בחובותיהם (למשל, יציאה מוקדמת מאוד של ילדים לעבודה קשה תוך ביטול זכותם ליהנות מילדותם). ילדים לומדים מגיל צעיר שזכויותיהם אצל הוריהם מובטחות: הזכות להחליט החלטות עצמאיות, הזכות לקבל חום ואהבה, הזכות לפרטיות הן על גופם והן על רכושם וכדומה. חובותיהם כלפי עצמם וכלפי משפחתם הן כבר עניין אחר, לא ברור, לא מוחלט ונתון למשא ומתן.

לכן, בסיכומו של דבר, התהליך הטבעי שבו הורים מאבדים מסמכותם ככל שילדם גדל מתרחש כיום מוקדם, מוקדם מדי. הילדים אינם מוכנים אליו – קיים פער גדול מדי בין התפתחותם הגופנית המואצת והמסרים החבריים "להיות כמו גדולים", לבין יכולותיהם הרגשיות וצורכיהם הרגשיים המתאימים יותר לגילם הכרונולוגי. גם ההורים לא מוכנים – הם מופתעים, לא מאמינים שילדיהם הקטנים נעשים כל כך מהר גדולים, מעזי פנים, מתמרדים, פועלים לפי סדר יום אישי לחלוטין, בעוד שבשבילם הם עדיין ילדים שזקוקים מאוד לסמכות ההורית.

"הם יודעים יותר מאיתנו" – תלות פוחתת של ילדים בהוריהם כמקור ידע

מקרה אישי: התלות שלי בילדי בתפעול מכשירים אלקטרוניים

אני זוכר את החוויה הקשה שחוויתי כשביקשתי מבני בן הארבע-עשרה לסייע לי בתפעול מכשיר הדי.וי.די החדש שרכשתי. עשיתי זאת לאחר שניסיתי בכוחות עצמי להפעיל את המכשיר על ידי היעזרות בספר ההוראות, ומובן שלא הצלחתי. איני תופש את עצמי כמתמצא בעניינים טכנולוגיים וגם ידי אינן ידי בעל מלאכה, אך אני מחשיב את עצמי כאדם אינטליגנטי שהתמודד בחייו עם שאלות מסובכות ופתר אותן. והנה, אני יושב מול ספר ההוראות, קורא ולא קולט. כאשר ביקשתי מבני לסייע לי הוא בא ברצון. הוא לא הסתכל כלל על ספר ההוראות, אלא החל ללחוץ על הלחצנים השונים וראה זה פלא – המכשיר נענה לו ועבד! בצד חוסר האונים שהרגשתי, התמלאתי גאווה על מוכשרותו של בני. אך אז עשיתי את הטעות הקריטית ושאלתי אותו: "אתה מוכן להסביר לי איך הפעלת את המכשיר כדי שאדע להפעילו לבד?" מבט הרחמים שהביט בי זכור לי עד היום. מילותיו ננעצו בבשרי בכאב: "עזוב אבא, אתה הרי בין כה וכה לא תבין את זה! תקרא לי כשתצטרך פעם הבאה להפעיל את המכשיר וזהו!"

בתקופתנו קיימת ירידה דרמטית בתלותם של ילדים בהוריהם כמקור של ידע. כבר במחקריה הקלאסיים של מרגרט מיד (7) נמצא שבחברות העוברות תהליך התפתחות טכנולוגי מהיר, אין להורים מה להציע לילדיהם. זאת משום שהידע שלהם אינו רלוונטי יותר. ידע שלא נרכש במשפחה ואף לא תמיד במסגרות הלימוד הפורמליות מביא לכך שהצעירים אינם זקוקים עוד להפגין יחס של יראה לדור המבוגר: להורים במשפחה, למורים בבית-הספר ו/או למנהלים במקום העבודה. בעידן האלקטרוני, מקומו של ההורה כ"יודע כול" נעלם. הילד אינו זקוק להורה היודע כמו בעבר. פעמים רבות הוא גם יודע יותר ממנו. חלק נכבד מבני הנוער מוקף במידע מכל הסוגים ומכל מדיום אלקטרוני אפשרי. חדר השינה של ילדים ובוודאי של בני נוער הפך להיות יחידה עצמאית אינדיווידואלית ומרכז תקשורת. יש לילדים בעלות אישית על אמצעי תקשורת מגוונים, ולרבים מהם יש מחשב אישי, טלוויזיה בחדר, מכשיר טלפון או שלוחה שלו, טלפון נייד ועוד. בעוד שבעבר הטלוויזיה והרדיו – מכשירי התקשורת היחידים שאליהם נחשף הילד – היו ממוקמים בחלל המרכזי המשותף, ולצידם עיתון יומי אחד (פירוש הדבר, שליטה הורית במערכות המידע), הרי שכיום בני הנוער שולטים ישירות במידע המגיע אליהם.

ניל פוסטמן (8) ניבא לראשונה את אובדן הילדות – המצאה חדשה יחסית בהיסטוריה האנושית – בגלל עידן הטלוויזיה שבו נחשפים הילדים לכל ההיבטים של חיי המבוגרים. הוא טען שבעבר היה קיומה של הילדות תלוי בעקרונות של מידע מווסת ולימוד הדרגתי. כיום, סביבת התקשורת החדשה מספקת לכל אחד אותו מידע עצמו, ללא אפשרות של סינון או ויסות. בתנאים כאלה, לדעתו, לא יכול להתקיים דבר כמו ילדות. הערכות סטטיסטיות בארצות-הברית (הערה 1) מציינות שעם סיום לימודי התיכון בילו ילדים 15,000 עד 20,000 שעות בצפייה בטלוויזיה, לעומת 12,000-11,000 שעות בבית-הספר. ילדים שנולדים היום יקדישו 22 עד 28 שעות שבועיות לצפייה בטלוויזיה – יותר זמן מאשר בכל פעילות אחרת, למעט שינה. כך ילדים לומדים לקבל את הטלוויזיה כאמצעי ראשון ומוחלט לידע ואף לאמת. הצפייה המרובה של ילדים בגיל בית-ספר יסודי בסדרות הטלנובלה בטלוויזיה, שעוסקות בעולם המבוגרים יותר מאשר בעולם הילדים, מגבירה את תחושת הטשטוש בין שני העולמות שקיימת ממילא אצל ילדים.

בשנים האחרונות הצטרף לטלוויזיה האינטרנט, כמחנך וירטואלי של ילדים. הם משייטים במרחבי הרשת יותר מאשר בטלוויזיה. ברוב המקרים אין למבוגרים הידע, הנגישות והאפשרות להשפיע על התפריט שילדים מרכיבים. אופיו הגלובלי וחסר הגבולות של האינטרנט חושף את הצעירים לעולם של ידע בלתי מבוקר, המלהיב את דמיונם ופותח לפניהם מאגרי מידע בלתי נדלים, אך גם הופך לחרב פיפיות בתכניו המיניים והתוקפניים המעוותים (9).

סיכומו של דבר, היום נוצר מצב שבו הילדים מבינים בתחומים מסוימים יותר מההורים והופכים לברי סמכא בהם. כתוצאה מכך מתערערת סמכות הוריהם בעיניהם (10). וזו הבעיה: ילדים קושרים בטעות בין אי-הזדקקותם להוריהם כמקור ידע טכני ועובדתי לבין אי-הזדקקות להם כדמויות מכוונות ותומכות רגשית. לעיתים גם ההורים טועים בכך.

"הם מחליטים בשבילנו" – מעמדם המשמעותי של ילדים בחברה בכלל

מקרה אישי: רק בני קיים בשביל המוכרת; לא אני

אני עומד יחד עם בני הצעיר בחנות דיסקים במטרה לקנות לו דיסק. ניגשת אלינו בחורה צעירה, סוכנת מכירות של חברת טלפון סלולרי, ולהפתעתי היא פונה ישירות לבני: "האם אני יכולה לעניין אותך במבצע מיוחד לצעירים?" אני המום ושואל אותה: "מדוע את פונה אליו ולא אלי? הרי אני אבא שלו?" הסוכנת עונה לי בתמימות: "אנחנו מנסים לעניין את הילדים, כי דרך הילדים זה עובד טוב יותר. ולמה בעצם שלא אפנה אליו?" "כי הוא הילד שלי ואני אבא שלו," אני מסביר לה בסבלנות, "את אמורה לקבל ממני רשות לפנות אליו בעניינים כספיים כאלו." הבחורה מביטה בי כאילו אני נוחת עליה מעולם אחר ואומרת: "כן, אבל זה מעניין אותו ולא אותך."

ילדים לא רק יודעים יותר מהמבוגרים בעניינים שונים, הם גם אלה שמחליטים יותר בעניינים מגוונים במשפחה. הסיבה לכך היא שבחברה המודרנית הולך ומתחזק כוחם של ילדים ובני נוער ככוח קנייה וכמקבלי החלטות. כיוון שבני הנוער חשופים יותר מהמבוגרים לתכנים ממגוון ערוצי תקשורת, הם הפכו למובילי הדעה במשפחה בתחומי התקשורת והפנאי והם אלה שמכריעים בהחלטות הקנייה. ילדים נתפשים כמומחים במשפחה בעניינים רבים: הם יודעים טוב יותר מההורים למי כדאי להתחבר, לכבלים או ללוויין, על פי העדפותיהם כמובן; אילו תוכניות נחשבות, איזו מצלמת וידאו כדאי לקנות ולאן שווה לטוס. הורים מעדיפים פעמים רבות לצאת לקניות עם ילדיהם. תופעה מעניינת היא שאבות, גם כאשר הם הולכים לחנויות מחשבים כדי לערוך רכישות עבור עצמם, לוקחים איתם את ילדיהם כדי להתייעץ איתם ולהיעזר בהם. מרבית היצרנים מבינים שההורים הולכים בעקבות הילדים, ולכן גם תפישת השיווק שלהם מופנית לילדים. למשל, רשתות המזון המהיר מבטיחות מתנות קטנות ומיוחדות לילדים; פרסומות המיועדות לילדים מופיעות בכיכוב ילדים, ובמקומות רבים יש פיתויים שונים ומשחקים לילדים. לילדים היום יש גם משאבים כספיים בזכות עצמם. הם מקבלים דמי כיס בסכומים גבוהים מאוד ומתנות יקרות ערך כדבר שבשגרה, וכוחם בהחלטות צרכניות גדל והולך. כוח גדול מדי מתרכז בידיים קטנות מדי.

גם בתחום התקשורת יש לילדים מעמד מכובד יותר ויותר. הגופים המשדרים מנסים להתאים עצמם למציאות זו, שבה אי אפשר להשאיר מחוץ למעגל ציבור בעל השפעה. לכן הם מקצים לילדים ובני נוער פינות בתוכניות אירוח ובידור, כמו גם בתוכניות אקטואליה שאינן מיועדות להם ספציפית.

כמו כן, החברה נותנת יותר ויותר מקום לילדות כערך. הנוער הוא הקהילה ה"קולית", והמבוגרים רוצים להידמות אליהם, לחיות בעולם המושגים שלהם, להבין אותם ולהיראות כמותם. זאת בניגוד מוחלט לחברה המסורתית שהעריכה תמיד את המבוגר, שאפה להידמות לו בחוכמה ובניסיון וחלקה לו כבוד.

"הם רק מקבלים" – מקומם המרכזי של ילדים במשפחה

"היום הילדה שלי בת ארבע-עשרה והיא אחראית על הקניות בסופר. את הקורנפלקס שהיא אוהבת אוכלת כל המשפחה, וגם את השוקולד דייאט ואת החלב 0% ואת הקולה (עם הפרס בפקק של הבקבוק). בלילה, כשמתיישבים מול הטלוויזיה, היא היחידה שנהנית, כי כולנו נאלצים לצפות בתוכניות האהובות עליה. בקיצור – היא עם השלט ואנחנו עם הפופקורן…"

ברור שמעמדם המיוחד של הילדים בחברה משפיע על מקומם המרכזי במשפחה. "מרכז הכוח" של המשפחה עובר כיום מאב המשפחה לבני הנוער, הגדלים עם יד אחת על העכבר והשנייה על שלט הטלוויזיה. התיאוריות הפסיכולוגיות שפרחו בסוף המאה ה-19 ובמהלך המאה העשרים, ואשר העמידו את הילד במרכז, תרמו למיקוד תשומת-הלב של ההורים בצרכיו הפיזיים, השכליים והרגשיים של הילד. עד אז נתפש הילד כמבוגר קטן שנוצל לעבודה קשה, ללא התחשבות בצרכיו המיוחדים. התפתחות התעשייה וחוקי ההשכלה החדשים שיחררו את הילדים מעול העבודה והקנו להורים יותר פנאי לפעילות משפחתית משותפת. ואולם, תהליך חיובי זה התגלגל בדורנו רחוק מדי. הורים שבבית ילדותם הגבילו אותם, אם בגלל תפישה חינוכית נוקשה ואם בגלל מצב כלכלי קשה, רצו לתת לילדיהם את מה שלהם לא היה. הם רצו ליצור בשבילם עולם טוב יותר. יותר מאי-פעם דוגלים כיום ההורים בתפישת מרכזיותו של הילד. לפיכך, קיימת נתינה ללא סייג, הגורמת לעיתים קרובות להשתעבדות ההורה לצורכי הילד. בציניות ניתן לומר, שאם בעבר הילדים היו "עבדים" של הוריהם, הרי היום ההורים הם "עבדים" של ילדיהם! (11). התוצאה היא שההורים נעשו "טובים מדי", ולמעשה רעים מדי. נהפכנו להורים שאינם כופים משמעת או תובעים דבר-מה מהילד. הוא רשאי לא לסדר את חדרו, לא להכין שיעורים, לא לקרוא ספרים, לבהות שעות רבות בטלוויזיה, ואפילו להתחמק מבית-הספר. התוצאה הטראגית היא שבתקופתנו הורים אוהבים את ילדיהם, אך לא מחבבים אותם במיוחד. ההורים של היום מגדלים את הילד כשלנגד עיניהם מה עליהם לתת לילד, ופחות מה הם יכולים לבקש ואף לדרוש ממנו. מערכת היחסים בין הורים לילדים הפכה במקרים רבים למעוותת וחד-סטרית.

ההורים "נחלשים"

הורים מרגישים כיום פער גדול ובלתי נסבל בין תפקידיהם ההוריים הרבים לבין קוצר ידם בביצועם. כאשר הורים מביטים בעצמם, הרושם שיש להם הוא שהם הולכים ונחלשים. הסיבות המרכזיות לכך: ערעור הביטחון העצמי הטבעי של ההורה, אובדן הגיבוי החברתי להפעלת סמכות בהורות, התנגדות ההורים לגישה הייררכית-סמכותית ביחסים בינם לבין ילדיהם ואי-נוכחות הורית במשפחה.

"אנחנו חוששים לטעות" – ערעור הביטחון העצמי הטבעי של ההורה

מספרת אימא לילד בן שש, שהחל לצעוק עליה ולקלל אותה בסופרמרקט לאחר שסירבה לקנות לו דבר-מה שרצה: "לא ידעתי האם מוטב לסטור לו כדי להעמיד אותו במקום, או לתת לו לבטא את הרגשתו כדי שלא יהיה מתוסכל. בסופו של דבר, לא עשיתי מאומה."

אחת ההשפעות ההרסניות של התקופה המודרנית על הורים היא שמרוב תיאוריות לחינוך ילדים נוצר אצלם בלבול, ויש תחושה של אובדן דרך. הורים חדלו לסמוך על תחושותיהם ועל הבנתם הטבעית. הם חוששים יותר ויותר שמא יזיקו לילד שהם אוהבים, ומסוגלים פחות ופחות להתנהג עם ילדם בצורה טבעית, ספונטנית, בטוחה בעצמה (11). הם אינם סומכים על עצמם שהם אכן יודעים מה טוב לילדם ומטילים ספק בזכותם להטיל עליו משמעת וגבולות. גם כאשר הורים מתאמצים לשמור על סמכותם, אין הדברים ברורים להם עד הסוף. כתוצאה מכך לא תמיד הם מובנים גם לילדיהם. הם מנסים להיות הורים "הכי" טובים, כשהם עמוסים בתיאוריות פסיכולוגיות רבות הנוטעות בהם רגשות אשמה על כך שאינם מטפלים כראוי בילדיהם. רגשות האשם של ההורים נגרמים גם מכך שהם נשפטים כיום באמות מידה מחמירות יותר הן על ידי ילדיהם והן על ידי אנשי מקצוע (12). לכן, בבואם לטפל בילדיהם, הם חסרים את קלות הפעולה, את הביטחון הפנימי. גם אם יפעלו בנחישות ברגע מסוים, לאחריו ירגישו ייסורי מצפון. גם אם תעניש האם את בנה ותשלח אותו לחדרו להירגע, היא תשלח בעקבותיו את אביו שיבדוק מה השקט הזה בחדר והאם חס וחלילה הבן לא מזיק לעצמו.

אימא לילדה בת שלוש מספרת: "כל פעם שאני מגיעה לקחת את בתי מהגן היא עושה לי בושות: צורחת, מקללת. אמרתי לה שאני לא מסכימה לזה, שזה לא נעים לי, ושבגל זה לא אוכל לבוא יותר לקחת אותה מהגן והיא תצטרך להגיע עם הורה של ילדה אחרת. למחרת היא קיבלה אותי יפה, עם חיוך רחב. אבל אני לא מרגישה עם זה נוח: אולי היא חוסמת כעסים שהיא צריכה לבטא?"

אסנת דור (13) מדברת על "ערפל הורי" המאפיין את תקופתנו. היא טוענת שכתוצאה מהיעדר המוחלטות המאפיין את חברתנו, הולכים ונעלמים גם בחינוך ילדים ההבדלים בין הראוי המוחלט ללא ראוי המוחלט, בין הנכון ללא נכון, בין הצודק ללא צודק. היא כותבת: "ההורה העומד מול ילדו בנושאים שונים מושפע מהלך רוח זה של הטלת ספק, שבירתו של 'הראוי', 'הנכון' ו'המובן מאליו'. ההורה המנסה לעשות את הטוב והנכון לילדיו ולהיעזר בעצת מומחים, ייתקל לא פעם בסתירות. הן אולי לגיטימיות מההיבט המקצועי, אך משאירות אותו בערפל…". הנזק שגורמים הבלבול והבהלה ההוריים בולטים במיוחד בגיל ההתבגרות של הילדים. המתבגר המבוהל ממה שקורה לו פוגש הורה לא החלטי, במקום הורה מגובש היודע את הקו העדין שבין מתן היתר לבין הגבלה.

שיחה בתור לדואר בין אב לבנו בגיל ההתבגרות:

האב: "אתה לא היית בסדר. הוא אמר לך מה אתה צריך לעשות ואתה לא עשית את זה. אני שמעתי."

הבן: "מאיפה אתה זוכר? אתה בעצמך אמרת שהזיכרון שלך כבר לא משהו. למשל, אתה זוכר מה עשית אתמול?"

האב: "מה באמת עשיתי אתמול? נדמה לי שזה היה משהו איתך, לא?"

הבן: "אתה רואה שאתה לא זוכר?! אני לא יכול לסמוך עליך!"

"אנחנו פועלים עם ידיים קשורות" – אובדן הגיבוי החברתי להפעלת סמכות בהורות

ילד בכיתה ג' אומר לאימו: "אם תרימי עלי יד, יש לי ביומן את הטלפון של המועצה לשלום הילד, ואז אתקשר אליהם ואתלונן עלייך."

המושג סמכות בהקשר הארגוני מתייחס לזכות הלגיטימית שיש לאדם בתוקף תפקיד כלשהו לקבל החלטות שיש להן השפעה על אחרים (14). בהתאם לכך סמכות הורית היא ההרשאה החברתית, הזכות המוענקת על ידי החברה להורים לקבל החלטות במשפחה כדי למלא את תפקידיהם. חיים עומר הגדיר סמכות הורית בצורה מדויקת יותר כ"יכולת לקבוע כללים וערכים עבור הילדים, ולמנוע מהם לעשות מעשים העשויים לפגוע בהם" (15).

בעבר, במשפחה המסורתית, להורים היתה הסמכות המלאה לפעול במשפחה. הכוח היה מרוכז כולו אך רק בידי ההורים, ובדרך כלל בידי האבות. לעיתים, סמכות ההורים היתה מוגזמת. היא כללה גם רשות להכות ואף להתעלל. טוב עשתה החברה המודרנית ששללה זכויות מוגזמות אלה מידי הורים. אולם היא הותירה את ההורים עם מעט סמכויות. כותבים על כך זאב ברגמן ואסתר כהן (16): "ביטול ההייררכיה בין הורים לילדים חוטא כלפי ההורים, מפני שהוא מטיל עליהם אחריות אך שולל מהם סמכות – דבר שהדעת אינה סובלת בכל תחום אחר של החיים. הורה המוכן לקבל אחריות מלאה על ילדיו ומוותר על סמכותו כלפיהם לא היה מסכים לכך בשום אופן, אילו היה נקלע למצב דומה במקום עבודתו. לדוגמה, אילו התבקש לנהל מחלקה במפעל, בלי שתימסר לידו הסמכות כלפי העובדים הכפופים לו או הסמכות לקבוע את סדרי העבודה במחלקה, הוא לא היה מוכן לקחת על עצמו את התפקיד. במילים אחרות: בכל תחום של הפעילות האנושית, נטילת האחריות כרוכה בהענקת סמכות, והתחום שבין הורים לילדים אינו חורג מכלל זה".

יתרה מזאת, בעוד שבעבר הציפיות החברתיות מהורים היו מצומצמות – להבטיח את שלום ילדיהם ולגדלם בצורה סבירה עד גיל בוגר למדי – הרי כיום מצפים מהורים להבטיח גם את בריאותם הנפשית של ילדיהם, לדאוג לאושרם, לטפח את כישוריהם הייחודיים וכדומה.

זהו פרדוקס האחריות והסמכות בהורות המודרנית: בעוד שבשנים האחרונות עולות הציפיות החברתיות מההורים לשאת באחריות לחינוך ילדיהם, חלה ירידה דרמטית בסמכות החברתית המוענקת להם לביצוע תפקידם (הערה 2). בצורה ציורית, הבעיה שנוצרה בתקופתנו היא שמעגל האחריות ההורית גדול מאוד, אך מעגל הסמכות ההורית קטן מאוד (ראה ציור מס' 1).

"אנחנו רוצים להיות חברים שלהם" – התנגדות הורים לגישה הייררכית-סמכותית ביחסים בינם לבין ילדיהם

אם מבקשת עצה: "בני בן שלוש-עשרה וחצי, ילד בכור, מבריק, תלמיד טוב, אוהב לקרוא, לגלוש באינטרנט, לראות טלוויזיה. הבעיה מתחילה בקושי שלו להתעורר בבוקר לבית-הספר. אני עוברת איתו כל בוקר סיוט: השעון המעורר מצלצל, הוא ישן ולא שומע אותו, ואני מתחילה לקרוא לו שיתעורר. היום לקח לו חצי שעה עד שהוא קם; כמובן, עם פרצוף חמוץ ותלונות שהוא עייף. בעלי כבר נמצא מחוץ לבית בשעה הזאת, ואני לבד במערכה. בעלי אומר לי שאני לא צריכה להעיר אותו – אם הוא לא מתעורר לבד, שימשיך לשון. הוןא מאמין שאחרי כמה ימים כאלה הבן יתיישר. עשיתי כך בעבר והוא לא למד שום לקח, ואפילו נהנה להישאר בבית. הוא הולך לישון מאוחר, בערך בחצות, וגם כאן השיחות לא תורמות הרבה, כי הוא 'חייב' לראות משחקי כדורגל ואחר כך פרשנויות או איזו תוכנית אחרת. הוא מודע לכך שהוא לא ישן מספיק בלילה. אם אני מתחילה להזכיר לו שהוא צריך להתכונן לשינה, הוא מתחיל להתעצבן. אני חושבת שהבעיה היא דווקא שאני והילד מאוד קרובים. יש לי קשר ידידותי מאוד איתו: הוא מדבר איתי ומספר לי הרבה דברים. לפעמים אני מרגישה שהוא חבר שלי יותר מאשר בעלי. לכן מאוד קשה לי להפגין סמכות ולקבוע לו עובדות. מה לעשות?"

הורים שואפים כיום ליחסי חברות עם ילדיהם, כמעט בכל מחיר. הם ששים לטשטש את ההבדלים בינם לבין ילדיהם וחוששים מיחסים הייררכיים איתם. מובן שאין כל רע בכך שהורים ישחקו עם ילדיהם, יצפו יחד בסרטים, יערכו עימם קניות. קירבה במינון הנכון אינה מנוגדת לסמכות. יותר מכך, אפשר וצריך להיות קרוב לילדים כדי לבנות סמכות מתאימה. ואולם, קרבת-יתר מונעת מההורה, בשם החברות, לגלות פנים תקיפות וסמכותיות יותר כלפי ילדיו, ועלולה לגרום נזק. כאשר הורים חוששים להעניש, נמנעים להציב גבולות, פוחדים לומר לא, מהססים לדרוש, מסתייגים מהגדרת ציפיות – הם אינם ממלאים את תפקידם כהורים. הילד זקוק לאביו ולאימו בתפקידי הורים. בתפקידים אלה אין להם תחליף. חברים יוכל תמיד למצוא בקרב בני גילו. הורים שמאפשרים לבתם בת העשר לצפות יחד איתם בסרטים "למבוגרים בלבד" כי היא "מבוגרת לגילה"; שמסתלקים מהבית כשמוגשת בירה במסיבה של בני ארבע-עשרה; שמאפשרים לילדם בן החמש-עשרה לזלול בחדרו ארוחות מופשרות במיקרוגל ולצפות בטלוויזיה ולגלוש במחשב ללא שום פיקוח – הורים אלה מתנהגים כחברים, ולא כהורים. הם נראים ומתנהגים כמו שותפים לדירה של ילדיהם יותר מאשר כמבוגרים בעלי ניסיון, שמגדלים ומדריכים ומעצבים את צאצאם (17).

כותב על כך באירוניה יאיר לפיד: "… נשבעתי לעצמי שאם יום אחד אהפוך להורה, הכול יתנהל אחרת לגמרי. אני אבין את הילדים שלי, אכיר את עולמם, אלמד אותם מניסיוני העשיר איך לירות על השכנים פצצות מים. הדבר היחיד שלא לקחתי בחשבון הוא שזה הדבר האחרון שהם רוצים… הגמדים, מסתבר, מתביישים בך בכל מקרה… אין להם שום עניין באבא-שהוא-גם-חבר, הם מעדיפים בהרבה אבא-שהוא-גם-כספומט". [2]

ברוב המקרים, הרצון המוגזם של הורים להיות חברים של ילדיהם נובע מרצונם לגדל ילדים בגישה שוויונית יותר מזו שהוריהם גידלו אותם. בעבר היתה הייררכיה ברורה במשפחה. ההורות היתה סמכותית מאוד, היה ברור מה מותר ומה אסור והילדים לא העזו לערער על זה. ההורים לא נתפשו כידידים או כחברים למשחק. הם היו דומיננטיים ביחסם לילדיהם. התפישה היתה שמילה של אבא או של אימא, אין עליה עוררין. היה ברור שההורים, ובעיקר האב, הם הסמכות. לילדים לא היו זכויות רבות מדי ובוודאי לא היתה להם האפשרות לומר את המילה האחרונה (11). במחצית השנייה של המאה העשרים חל מעבר מהמשפחה "המעמדית", המושתתת על תפקידים, מיצבים ומדרג ומדגישה ציות לחוקים וכיבוד סמכות, למשפחה "האישית", המדגישה את האינדיווידואליות של כל פרט במשפחה וכן את חשיבות הבנת החוקים (13). בשנים אלה שגשגה אידיאולוגיה חינוכית שגרסה שאם ילדים יזכו לקבל חופש מלא, אהבה וחיבה, וכמו כן אפשרות לבחור בעצמם – הם יגדלו להיות מבוגרים יצירתיים, חכמים, שופעי חיבה ונטולי קשיים חברתיים. לפי אוטופיה חינוכית זו, מבוגר הדורש מהילד בתקיפות משהו, בעצם נכשל כיוון שלא הצליח להשיג את המטרה בדרכי נועם. קובע חיים עומר (18): "'סמכות' הפכה למילה גסה בעולם המערבי, במיוחד בכל הנוגע לגידול ילדים". הרתיעה הזאת מסמכות נטועה עמוק מאוד בדור ההורים של ימינו. ההורים של היום התבגרו בתקופה שההורים, המורים, המשטרה והצבא נתפשו כסמכות שיש להטיל בה ספק ולהתנגד לה. הם נמלטו בכל כוחם ממודלים מיושנים ונוקשים של סמכות אל מודל מתירני, ליברלי, שוויוני. המציאות הוכיחה שאידיאולוגיה מתירנית זו נכשלה. ההורים שניסו לברוח מהמקום שבו הוריהם היו, הגיעו למצב הפוך לחלוטין. הם כל כך מהססים להפעיל את סמכותם, שקשה להם לנהל חיי משפחה ראויים לשמם (19). הדמוקרטיה הובנה במשפחות רבות כחוסר גבולות מוחלט. באצטלה של כיבוד זכויות הילד, ויתרו מבוגרים – הורים ומורים – הן על זכויותיהם והן על חובותיהם כלפי ילדים ותלמידים (20).

"אנחנו לא נמצאים שם מספיק בשבילם" – אי-נוכחות הורית

"כשאני מבקש מההורים שלי לשבת לידי במיטה לפני שאני הולך לישון, הם אומרים לי שהם עייפים, שיש להם הרבה דברים לדאוג להם. כאשר הם בכל זאת יושבים לידי, אבא שלי לא מתייחס ברצינות למה שאני אומר. אם אני אומר לו שאני מפחד, הוא אומר לי שאפסיק לחשוב על זה וקם והולך. הוא מדבר איתי כאילו הוא ממהר, רוצה ללכת ממני. אימא שלי יותר רצינית ממנו, אבל אני כמעט לא רואה אותה. היא יוצאת מוקדם בבוקר לעבודה וחוזרת מאוחר בערב."

הורים בתקופתנו לא נמצאים מספיק בשביל ילדיהם. המשאב של זמן ההורים נמצא בירידה בשנים האחרונות: בשנות השישים בילה ילד טיפוסי כשלושים שעות שבועיות עם ההורים, ואילו בשנות השמונים ירד הזמן המשותף לכשבע-עשרה שעות (21). גם כאשר הורים נמצאים עם ילדיהם כמות זמן נכבדת, ואולי אף יותר מאשר הוריהם בילו בעבר איתם, אין זה אומר שהם באמת מבלים ביחד. כאשר בוחנים מה באמת קורה בבתים שבהם הורים וילדים נמצאים ביחד, אפשר לראות פעמים רבות שבני המשפחה נמצאים אולי זמן רב אחד ליד השני באותו בית, אבל הם עסוקים בפעילויות מקבילות ונפרדות (22). אימא יכולה, למשל, להתקשר לעבודה כדי לארגן פגישה למחרת, ותוך כדי כך לפקח על בנה בן החמש כשהוא רוחץ באמבטיה; אבא עסוק בסיום כתיבת דו"ח, ותוך כדי כך מעיף עין כל מספר דקות על בנו ומודיע לו שהגיע זמן ללכת לישון מבלי לשים לב אם הילד בכלל מקשיב לו. פרופ' עמוס רולידר, ראש המכון לחקר התנהגות אנטי חברתית של ילדים, מהמחלקה למדעי ההתנהגות במכללת עמק יזרעאל, ערך במשך שש שנים מחקר בקרב כ-3,000 ילדים הלומדים בכיתות ג' עד י"ב. הוא גילה שהורים בישראל מקדישים כיום לאינטראקציה ישירה עם ילדיהם 14.5 דקות ביום בממוצע, לעומת שעתיים לפני 20 שנה! אינטראקציה ישירה היא הזמן שבו אנו משוחחים עם הילד, משחקים איתו, או אוכלים איתו – ולא הזמן שאנו נמצאים איתו באופן פסיבי בלבד, כצופים. כאשר אין זמן לאינטראקציה ישירה בין הורים לבין ילדים, אין זמן לחנך. המרוץ הכלכלי שכולנו לכודים בו גורם לנו להשקיע יותר ויותר שעות בעבודה ובפרנסה, ולפיכך יש לנו פחות זמן לילדים. כתוצאה מכך ילדים כועסים. הם כועסים וכמהים למה שאינם מקבלים.

"המורה אומרת לי להביא את אבא שלי לבית-ספר ואני אומר לה: 'מה את חושבת, שאבא שלי יגיד לי משהו? אבא שלי לא אומר לי כלום, כי לא אכפת לו. אבא שלי עסוק וגם אימא שלי עובדת. אני אמור לנהל לעצמי את החיים, אז אני לגמרי לבד."

חברות הפרסום מעצבות את מכירת מוצריהם כתחליף לאהבת אם, כמוצא לבדידות ולניכור. הן "מחנכות" את ילדינו שעל כל התנהגות יש לקבל פרס וסיפוק מיידי. ההורים משתפים עם כך פעולה. הם נוטים "לקנות" את לב הילדים במתנות המשדרות אכפתיות, אך נעדרות חום ביתי – חיבוק, עידוד בשעת מצוקה, האזנה והתייחסות לתהיות ילדיהם.

הורים עובדים מרגישים פעמים רבות צורך לפצות את ילדיהם על היעדרותם מהבית. הם מבקשים למעט במריבות או בוויכוחים עם הילד, שכן "גם כך הוא כמעט ולא רואה אותי." מיוסרים ברגשות אשם על שלא ראו את ילדם שעות ארוכות, הם בורחים מן החלק הקשה של החינוך – הצבת גבולות. במשפחות גרושות, רגשות האשמה יכולים להיות חזקים במיוחד.

"אני לא מסוגלת לכעוס עליהם או להעניש אותם, כי אני מייד מרגישה אשמה שאני פוגעת בהם. למשל, בבוקר, כשהבן שלי בן החמש לא מקשיב לי ולא מתלבש בעצמו, ובתי בת השלוש זורקת חפצים מהשולחן, אני פחות כועסת עליהם ויותר כועסת על עצמי על שאני מאבדת סבלנות איתם. אני אומרת לעצמי: 'מה הם אשמים שאין לי סבלנות בבוקר בגלל שאני ממהרת לעבודה? מה הם אשמים שההורים שלהם הם אנשי קריירה הישגיים? מה הם אשמים שההורים שלהם לא הצליחו להסתדר ביניהם והתגרשו?"

בגיל הצעיר, כאשר ילדים אינם מקבלים תשומת-לב אישית מההורים, הם עשויים להעיר אותם בלילה כיוון שהם מרגישים שאז יש אבא ואימא זמינים, שאפשר להוציא מהם סיבוב על הידיים או אפילו שינה במיטתם. הורים לילדים בגילאים הצעירים עשויים לנסות לפצות את ילדיהם על אי-נוכחות מספקת בהענקה חומרית – מחשב, חוגים, מותגים שונים ועוד. חוגים אינם דבר רע אלא כאשר הם משמשים עלה תאנה להורים. טלוויזיה יכולה לתרום ולהעשיר, אבל לא כשהיא משמשת בייביסיטר מודרני. אסור להורים לשכוח שמה שחשוב לילד, במיוחד לילד הצעיר, הוא לחוש שההורה נמצא איתו ולמענו: מכוון אותו לפרקים, מלמד אותו מדי פעם, תומך בו כשצריך, מעניק לו אהבה. לצורך זה, טיול בעגלה או ביקור בגינה מספיקים בהחלט לפעוטות. בגיל מבוגר יותר, הנוכחות ההורית האקטיבית תהיה משמעותית בצפייה משותפת בטלוויזיה, במשחק משותף, בעזרה בקניות, בהליכה ברגל, בשיחה אקראית, בהכנת שיעורי בית וכדומה.

גם בגיל ההתבגרות ילדים זקוקים לנוכחות הוריהם, אם כי באופן שונה. גיל ההתבגרות נתפש בטעות אצל הורים רבים, ובעיקר אצל אבות, כשלב שבו אין סיכוי לתקשר עם הילדים "שלא נמצאים אף פעם בבית." לכן הם מוותרים על מפגש משמעותי איתם ויוצרים חלל ריק בחיי הצעירים, שתמיד יימצא מי שימלא אותו אך לא תמיד לטובת הילד. הוואקום שנוצר מתמלא על ידי תקשורת ההמונים, למשל. כיום ילדים רוצים מאוד להתחכך ב"סלברטיס" (אנשים מפורסמים בתקשורת), להיות כמוהם. זו נראית להם דרך טובה להשיג את תשומת-הלב ואת תחושת הקיום שהם זקוקים לה. הם מעדיפים לשמוע מה יש להגיד לחברים, למנחים בטלוויזיה, לאלילי הנוער למיניהם, אלו שקובעים מה לעשות, מה ללבוש ואיך להתנהג. כשהם באים לבקש עזרה מההורים, לפעמים זה כבר מאוחר מדי.

כעסם של ילדים שאינם מצליחים לזכות בתשומת-הלב של אלה שהם אוהבים – הוריהם – עלול להתפתח לצורך אדיר שיתבטא גם במעשים אלימים. הילד סבור לא פעם כי אלימות היא הפתרון הטוב ביותר לאנונימיות של חייו ולהיעדר הנוכחות של הוריו. חיים עומר חידש את המושג "נוכחות הורית", שמשמעותו כפולה: נוכחות ההורה כמי שממלא תפקיד; ונוכחות ההורה באופן אישי, כאינדיווידואל בעל מחשבות, רגשות ורצונות משלו. וכך הוא כותב: "יש הורים שרוצים להיות חברים של ילדיהם, שיאהבו אותם כפי שהם, ללא מילוי תפקידיהם ההוריים. ויש אשר מזניחים את התפקיד ההורי כאשר הם עומדים על סיפוק צורכיהם ללא התחשבות בצורכי ילדיהם. בשני המקרים הילדים חסרים את הנוכחות של ההורה כהורה". הוא מסכם וקובע: "כאשר אחד מן השניים לקוי, נגרם לילד חסך. החסך הגרוע ביותר, אם כן, נגרם על ידי דמות ההופכת מחוקה גם כאדם וגם כהורה" (23).

סיכום

"ילדים קטנים, צרות קטנות. ילדים גדולים, צרות גדולות"

הורים מרגישים כיום חוסר אונים כאשר ילדיהם אינם מצייתים להם, גם בענייני יומיום פשוטים ובוודאי בעניינים מורכבים יותר. חוסר האונים ההורי מתבטא גם כשהילדים קטנים וגם כשהם גדולים, ויש לו השפעות שליליות מרחיקות לכת על התפתחותם התקינה של ילדים. חוסר האונים ההורי נובע מכך שבמשפחה המודרנית מתרחשים שני תהליכים פסיכולוגיים מקבילים: הילדים במשפחה "מתחזקים" על חשבון היחלשות מסוכנת של ההורים; וההורים "נחלשים" תוך התחזקות לא הולמת של הילדים. הילדים במשפחה מתחזקים בגלל התחלה מוקדמת של גיל ההתבגרות, תלות פוחתת בהוריהם כמקור ידע, מעמדם המשמעותי של ילדים בחברה בכלל ומקומם המרכזי במשפחה בפרט. ההורים במשפחה נחלשים בגלל ערעור ביטחונם העצמי, אובדן הגיבוי החברתי להפעלת סמכותם בהורות, התנגדותם לגישה הייררכית-סמכותית ביחסים עם ילדיהם ואי-נוכחותם המספקת במשפחה.

הערות לפרק ראשון

הערה 1: מדובר בהערכות סטטיסטיות של האקדמיה האמריקנית לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר משנת 2001 ושל האקדמיה האמריקנית לפדיאטריה משנת 2001.

הערה 2: דוגמה ברורה לפרדוקס האחריות והסמכות בהורות ניתנה בארצות-הברית בחודש דצמבר 2004 . בית-המשפט העליון של מדינת וושינגטון קבע כי אסור להורים להאזין לשיחות טלפון של ילדיהם – אפילו אם ההאזנה מסייעת למנוע פשע או לחשוף פשע שכבר בוצע. בית-המשפט ביטל הרשעתו של צעיר בן שבע-עשרה, שהורשע בשוד ובגניבה בעקבות חטיפת ארנק, שכן ההרשעה התבססה על האזנת סתר שאותה ביצעה אם חברתו של הצעיר. החוק ברוב שטחה של ארצות-הברית קובע שאסור לצותת לשיחות טלפון בלי לקבל את הסכמתם של כל משתתפי השיחה. החלטת בית-המשפט העליון של מדינת וושינגטון קבעה כי האיסור חל גם במקרים שבהם הורה חושד שילדו מעורב במעשה פשע או נמצא בסכנה. הורים בארצות-הברית זעמו על החלטה זו וטענו כי היא הופכת את חובתם המוסרית והאזרחית להגן על ילדיהם לבלתי חוקית. "הגנתם של ילדינו צריכה להיות חשובה יותר מאשר השמירה על פרטיותם," טענו הורים. חלקם הדגישו כי ההאזנה לשיחות הילדים הצילה בחלק מהמקרים את חייהם, למשל מהתמכרות לסמים. פסק הדין בארצות-הברית, המגביל מאוד את סמכות ההורים, עומד בסתירה משוועת למסרים חברתיים הפוכים המועברים להורים. למשל, אנשי חינוך ופסיכולוגים מדריכים לעיתים הורים בצורה מפורשת לא לכבד את פרטיות ילדיהם. הם מורים להם לחפש לילדים בתיקיהם, להציץ ביומנים האישיים שלהם, להסתכל בתכתובת שלהם עם חבריהם באינטרנט, לעקוב אחר האתרים שהם גולשים באינטרנט וכיוצא באלה.

מקורות לפרק ראשון

1. Masterson, J.F. (1985). Treatment of the borderline adolescents: A developmental approach. Brunner/Magel publishers. New York.

2. עומר, ח', (2002). המאבק באלימות ילדים, תל-אביב, מודן, עמ' 9

3. Baumrind, D. (1991). Effective parenting during the early adolescent transition. In P.A Cowan & M. Hetherington (Eds.), Family transitions (pp. 111-164). Hillside, NJ: Erlbaum

4. עמית ח. (2003). העצמה בהורות, בתוך: ר' לזובסקי וצ' בר-אל (עורכות), מסע של תקווה: ייעוץ וחינוך

5. Eisenberg, N. & Murphy, B. (1995). Parenting and children's moral development. In: M.H. Bornstein (ed.), Handbook of parenting, vol. 1, pp. 227-256

6. Moore, K.A.& Halle, T.G. (2001). Preventing problems vs. promoting the positive; What do we want for our children? In S.L. Hofferth & T.J. Owens (Eds.), Children at the millennium: Where have we come from, where are we going? Vol. 6, pp. 141-169. Oxford: Elsevier Science.

7 .Mead, M. (1958). “Cultural Determinants of Behavior”. In: A. Roe and G. Simpson (eds.), Culture and Behavior. New Haven

8. פוסטמן נ', (1983). אובדן הילדות, תל-אביב, ספרית פועלים.

9. גרין, ד. (2002). מתבגרים בחלל מתרוקן, פנים, 19, 106-111

10. הכט, י', (2001). "הנעורים הדיגיטליים", משאבי אנוש, נובמבר.

11. עמית, ח', (1997). הורים כבני אדם, תל-אביב, ספרית פועלים.

12. רביב ע. וקרסו-גולדשטיין מ. (2005). הורות עכשיו: השלכות לגבי עבודת המערך המסייע, בארהרד ר. וקלינגמן א. (עורכים). ייעוץ בבית-ספר בחברה משתנה. תל-אביב, רמות.

13. דור א. (2005). פוסט-מודרניות והורות: היעדר אמת אחרונה וערפל הורי, פנים, הסתדרות המורים בישראל, 31, 35-43.

14. שמאלי ת., אלון ר. (1999). מנהיגות ועבודת צוות – שניים שהם אחד: הלכה ומעשה. בתוך: גונן א. וזכאי א. (עורכים), מנהיגות ופיתוח מנהיגות, מהלכה למעשה, משרד הביטחון, ההוצאה לאור.

15. עומר, ח'. (2000). שיקום הסמכות ההורית, תל-אביב, מודן. עמ' 7

16. ברגמן ז. וכהן א., (1994). המשפחה – מסע אל עמק השווה. תל-אביב, עם עובד. עמ' 68

17. Hymowitz, K.S., (2001). Parenting: The lost art. American educator, Spring

18. עומר, ח', (2002). המאבק באלימות ילדים, תל-אביב, מודן

19. האריס, ר.ג'., (2005). מיתוס גידול הילדים. תל-אביב, עם עובד, עמ' 342

20. הראבן, ג. (1998). מבוגרים קטנים, פנים, אפריל, 73-80

21. Zigler, E. (1995). Forward. In: M.H. Bornstein (Ed.). Handbook of parenting. Vol. 1. pp, ix-x. Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum.

22. Taffel, R. (1999). Discovering our children, Networker, September-October, 24-35

23. עומר, ח', (2000). שיקום הסמכות ההורית, תל-אביב, מודן, עמ' 14

——————————————————————————–

[1] הוצאת כתר, 2003, עמ' 18

[2] לפיד, י, עומדים בטור, ידיעות אחרונות, עמ' 70-71., 2005

אהבת? מוזמן לשתף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

חיזוק, פיתוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול

מטרתו של המאמר לסייע לחיזוק, טיפוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול, במיוחד בשעה קשה זאת בישראל. במרכז המאמר יוצג מודל תקווה מעשי, רה"ע, הכולל שלושה מרכיבים של תקווה: רצון (המרכיב הרגשי), היתכנות (המרכיב השכלי) ועשייה (המרכיב ההתנהגותי). יוצעו כלים מעשיים לחיזוקם, טיפוחם ואף שיקומם של כל אחד ממרכיבים אלה בייעוץ ובטיפול נפשיים.

לְהַחֲיוֹת תקווה שנכחדה

האם אפשר לעורר תקווה שנרדמה? האם אפשר לפתח תקווה שדוכאה? והקשה מכל, האם אפשר לְהַחֲיוֹת תקווה שהוכחדה? במאמר נבחנות שאלות אלה בקשר לתקווה לשלום בין ישראלים לפלסטינאים, שהתנפצה בטבח של ה-7.10.2023

עוד באתר מנהיגות בחיים:

PHP Code Snippets Powered By : XYZScripts.com
דילוג לתוכן