נזקי האהבה – הפרק החמישי מתוך "הורים כבני אדם", ספרית הפועלים, 1997.

נכתב על ידי חיים עמית

פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני.

הפרק החמישי, מתוך הספר "הורים כבני אדם", ובו מתוארות בהרחבה השלכות הורים על ילדיהם, שפעמים רבות מזיקות לילדיהם ולהם.

"כל אדם הוא בבחינת ירח, שאת חלקו האפל אינו מראה לאיש" (מרק טווין)

למה, למרות שאנו אוהבים אותם, אנו גורמים להם נזק?

בחודש אפריל 1966, ביום גשום וקר, המריא מטוס ססנה קטן, חד מנועי, מספר 177B, משדה תעופה בקליפורניה. זמן קצר לאחר ההמראה נפל המטוס. בין שברי המטוס נמצאה גופתה של הטייסת – ילדה בת שבע, שמשקלה 25 ק"ג וגובהה 1.27 מטר, ואשר בקושי הגיעה לדוושות המטוס. שמה – ג'סיקה דאברוף (JESSICA DUBROFF). יחד איתה נהרגו בהתרסקות אביה, לויד, ומדריך הטיסה, ג'ו ריד. עם מותה הפכה ג'סיקה בן-לילה למוקד של סערה ציבורית. היא הייתה לדוגמה של ניצול ילדים על ידי הוריהם ועל ידי כלי התקשורת. דוגמה לדחף הורי, שאינו מאפשר לילדים להיות ילדים. ג'סיקה נהרגה בדרך למילוי שאיפתה להיות הטייסת הצעירה ביותר, אשר חוצה את יבשת אמריקה. רבים תמהו, הכיצד ייתכן שהורים אפשרו לילדה כה צעירה להסתכן בהטסת מטוס? האם לא הרחיקו לכת במתן חופש ועצמאות? התברר שהוריה היו נחושים בדעתם לאפשר לה עצמאות מן ההתחלה: היא נולדה בביתם, ללא עזרת רופא או מיילדת. אימה תיארה את עצמה כאמנית וכמרפאה רוחנית. ההורים האמינו שהחיים הם המורה הטוב ביותר, ושניסיון הוא ההכנה הטובה ביותר לחיים. לכן גם ג'סיקה, גם אחיה בן ה-9 וגם אחותה בת ה-3 לא הלכו לגן ולבית הספר. "הידע שבתי רוכשת בהטסת מטוס, שווה לאין ערוך משיעור מתמטיקה", אמרה אימה של ג'סיקה. גם לאחר שנפרדו המשיכו ההורים להאמין שילדים צריכים ללכת בעקבות מה שעושה אותם מאושרים. לאחר טיסתה הראשונה אמר האב בריאיון עיתונאי: "אני חושב שסוף סוף הגעתי להבנה מדויקת של תפקידי כהורה. חשבתי שלהיות הורה פירושו ללמד דברים. עכשיו אני חש שתפקידי הוא לעזור לילדי ללמוד, תוך חשיפתם להתנסויות חדשות".

ג'סיקה החלה להתעניין בטיסה אחרי שהוריה העניקו לה מתנת-טיסה ליום ההולדת ה-6. היא החלה לקחת שיעורים בטיסה פעמים בשבוע. אביה הודה שהרעיון שג'סיקה תצא למסע של חציית אמריקה היה שלו, אך ג'סיקה יכלה לבחור אם לקבל אותו. במשך הזמן הפך אביה לסוכן העיתונות שלה: עתונות משודרת, מצולמת וכתובה. רשתות הטלוויזיה גילו עניין רב בסיפורה, והיא ואביה רואינו בכל הרשתות. למחרת האסון הנורא רואינה אימה של ג'סיקה. רגועה לחלוטין אמרה למצלמות, שאם הייתה צריכה לעשות זאת שוב, לא הייתה עושה זאת אחרת! "הייתי רוצה שכל ילדי ימותו כשהם שמחים" אמרה. גם במקום האסון עצמו, כאשר ניסה ילד לתת לה דובון, היא סירבה לקבלו והסבירה, שילדיה לא משחקים בצעצועים: "אני יודעת מה אנשים רוצים: דמעות. אבל לא אעשה זאת. רגשות אינם טבעיים. יש משהו לא אמיתי בכך",אמרה. "עשיתי כל מה שיכולתי שלילדתי יהיו החופש והבחירה".

זו דוגמה קיצונית וטראגית לדרך שבה הורים, המאמינים שהם פועלים לטובת ילדיהם, גורמים להם בסופו של דבר, נזק. ההתלבטות שתוארה בפרק הקודם – קונפליקט הנאמנות בהורות – מעלה שלהורים הדמה שהם בוחרים לדאוג לצרכים של ילדיהם, אך למעשה, בלי כוונה כמובן, הם דואגים לצרכים של עצמם ומזיקים לילדיהם. קיימות דוגמאות קיצוניות נוספות של התעללות בילדים והזנחתם. ואולם לא צריך להרחיק כדי לראות את המקרים היום-יומיים שבהם הורים נורמאליים, כמוני וכמוכם, מזיקים לילדיהם – מתעלמים מבקשותיהם לתשומת לב, מכחישים רגשות-מצוקה שלהם, כועסים עליהם שלא לצורך, דוחים אותם, מענישים אותם מתוך תסכול וחוסר-אונים, חוסמים את דרכם לעצמאות בדאגת יתר, דורשים מהם להגיע להישגים שאינם מסוגלים להם, וכו'.

"למה אתה מעצבן אותו? תמיד אתה נטפל אליו כשהוא עצבני. דווקא עכשיו מצאת זמן לחנך אותו? תעזוב אותו!" אלה היו דברי אשתי באחת מארוחות הצהריים של יום שישי. בני האמצעי בן ה-16 סובל מזה מספר שנים מתסמונת "עצבנות שישי-שבת" – אותה תחושת מלכוד שמרגישים ילדים בגיל ההתבגרות עם התקרב סוף השבוע. הם נבהלים מהצורך להיות כל-כך הרבה זמן עם בני משפחתם ללא אפשרות להימלט ולהיפגש עם בני גילם. כך גם בני נוהג להגיע עצבני לארוחת יום שישי. אני, במקום להקל עליו, מגביר את עצבנותו בכך שאני מנדנד ל ובעניינים לא דחופים כמו מבחנים, סידור החדר וכו'. מדוע אני עושה זאת? ומה שיותר חמור – מדוע אני ממשיך בהתנהגותי זו גם כאשר אני יודע שאני מציק לו ומעכיר את רוחו?

צעירה, אם לילד בן שש וחצי מתוודה:

"אני יודעת שאני גורמת לו נזק במקרים אלה, אבל אני לא יכולה להימנע מזה. הוא פשוט מוציא אותי מדעתי. זה כל-כך כואב לי, כיוון שאני כל-כך אוהבת אותו", כך מתוודה אם צעירה לילד בן 6 וחצי. "למשל, יום אחד הלכתי איתו לאופטומטריסט למדוד משקפיים חדשים. כמובן שהוא התנגד לכך. 'מה פתאום? אני לא ארכיב משקפיים. יצחקו עלי בכיתה'. בסוף, אחרי הרבה שכנועים, והכול בחנות הומה אנשים ולעיני כולם, הוא הסכים למדוד זוג אחד, אבל בתנאי שאף אחד לא יסתכל עליו. אני כבר הרוסה מהוויכוחים המתישים, מהצורך לגייס את כל כוחותיי למחשבה, להתאפקות, לניסיונות שכנוע מתוחכמים וכו'. והנה פתאום,כשסוף-סוף הוא מרכיב את המשקפיים, הוא מתחיל לצעוק ולהשתולל, וזורק את המשקפיים על הרצפה. כאן כבר לא יכולתי יותר, והחטפתי לו כמה מכות. הרגשתי נורא. אלה המצבים הכי קשים לי כהורה. במצבים אלה אני יכולה להרוג אותו. ברור לי ש'הגיע לו' לקבל על הראש, אבל ברור לי גם שהגזמתי. הרגשתי שאני כועסת עליו בגללו אבל גם בגללי, ואני לא מבינה איך זה. הרגשתי שהוא דורך לי על היבלות הכי כואבות בגוף שלי. אני מרגישה שבמקרים אלה יוצא כל הרע שבו, וכל הרע שבי".

נדמה, שמבין הסתירות הרבות בהורות, זו אחת המורכבות: הורים אוהבים את ילדיהם ורוצים בטובתם, ולמרות זאת הם גורמים להם בהתנהגותם נזק. כיצד מתיישב רצונם המודע של הורים בטובת ילדיהם, עם פעולתם ב'שטח' בצורה המנוגדת לטובת ילדיהם?

השלכות בהורות

אם ל-3 ילדים, בת 30, מספרת:

"אני מייסרת עצמי פעמים רבות על מה שאני עושה עם הילד שלי. אני יודעת שהוא זקוק ליחס של אהבה, אהדה, סבלנות. אבל כשהוא מתחיל לדבר איתי על הפחד שלו מאנשים, על הרצון שלו להישאר בבית ולא לפגוש באחרים, אני משתגעת. אני לא מסוגלת להבין ולקבל שילד גדול כל-כך יכול להתנהג כמו תינוק, ואני מתפרצת, וצועקת. ברגע כזה אני יודעת שאני מזיקה לו, גורמת לו עוול, סוגרת אותו עוד יותר, אבל מה אני יכולה לעשות?"

המושג הפסיכולוגי שיעזור לנו להבין את התנהגותנו המזיקה כהורים הוא מושג ההשלכה. השלכה היא "תפישה המעוותת את הזולת, משום שאנו רואים בו צד של עצמנו, במקום לראותו כמות שהוא" (הלפרן והלפרן, 1983). בעזרת מנגנון ההשלכה אנו מייחסים לזולתנו דחפים, רגשות ומערכות נפשיות שלמות שמקורן בעולמנו הפנימי.

השלכות הן חלק מהותי בהורות, ויש להן אף מרכיב הסתגלותי חיובי. למעשה, חלק גדול מזמנם, עסוקים הורים בלהשליך מעצמם על ילדיהם, מתוך ניסיון להבינם. בהעדר אינפורמציה ברורה מהילד, מפרשים הורים את התנהגותו על פי תחושותיהם הפנימיות: "לא, לא יכול להיות שאתה כבר שוב רעב", אומר ההורה, המרגיש שובע, לבנו התר אחר אוכל מייד בסיומה של הארוחה; "נכון שאת אוהבת את אימא עכשיו? בואי מהר ותני לי נשיקה", אומרת האם לבתה, כשנדמה לה שהיא זקוקה לחום ולאהבה.

השלכות של הורים על ילדם, מופיעות כבר בעוצמה חזקה, עם לידת התינוק. מתחילת חייו של התינוק, הגבולות שבינו לבין הוריו מטושטשים מאוד. התינוק תלוי בהורה מן הבחינה הפיסית והרגשית, אך אינו מסוגל לבטא בבירור את צרכיו המדויקים. ההורה, המנסה להבין את התנהגות התינוק, חייב לייחס להתנהגויות התינוק משמעות על-פי עולמו הפנימי שלו ועלפי ניסיונו בחיים.

כותבת על כך סימון דה בובואר, (SIMONE DE BEAUVOIR), בספרה THE SECOND SEX :

"העובדה שבתחילה אין הילד עצמו נוטל שום חלק פעיל ביחסיו עם אימו, היא הראויה לציון,והיא המבדילה יחס זה מכל יחסי-אנוש האחרים: לחיוכיו ולמלמוליו אין כל משמעות מלבד זו שמעניקה להם אימו. אם זה נראה מקסים ומיוחד, או מעייף, רגיל או מעורר שנאה – דבר זה תלוי בה, לא בתינוק".

השלכות שליליות בהורות

רוב ההשלכות שלנו על התינוק הן מחזקות ובריאות, ומטפחות דימוי עצמי חיובי בילד, כמו זו המבוטאת באמירה: "התינוק שלי הכי יפה בעולם". ואולם תוך כדי ניסיונו הטבעי והבריא של הורה להבין את ילדו מתוך עולמו הפנימי שלו, הוא עלול לעבור את הגבול ולייחס לילד במידה מוגזמת את תקוותיו, פחדיו, חרדותיו. אלו הן השלכות שליליות, הגורמות להבנה מוטעית של הילד, ועלולות לפגוע בדימוי העצמי התקין שלו. אנו, בלי משים, מכוונים את ילדינו למה, מתי וכיצד עליהם להרגיש ולהתבטא.

להלן מספר דוגמאות שכיחות לכך:

– ילד לומד בחוג לאנגלית אחר הצהריים. הוא מבקש מהוריו לעזוב את החוג כי "משעמם" לו.ההורים מתעקשים שימשיך, כי "שילמנו כבר מראש", וכי "בזמני לא היו אפשרויות כאלה", וכי "אנגלית זה דבר חשוב מאוד בחיים".

– הורה מכריח נערה בכיתה ח' להכין שיעורי-בית, ואוסר עליה לראות טלוויזיה עד שלא תסיימם. הנערה מתמרדת, וההורה אומר לה: "אני יודע שפעם תודי לי שהכרחתי אותך ללמוד. מי כמוני יודע".

– הורה כועס על ילדו, היוצא מהבית ביום קר ללא מעיל, ואומר לו: "אני לא מוכן שתצא מהבית ללא מעיל. אני יודע שקר לך".

– הורה מחבק את ילדו, על אף התנגדותו. הילד מנסה להתחמק מההורה, וההורה אומר לו:"בוא הנה, אני מת לחבק אותך, נכון שאתה אוהב אותי?"

– ילד בוכה כשהוא נופל תוך כדי ריצה. ההורה כועס עליו ואומר: "תפסיק עם הבכיינות הזאת. זה לא באמת כואב לך. אתה סתם עושה את עצמך כדי שנרחם עליך".

פעמים רבות, השלכות של הורים על ילדיהם נובעות מרצונם הכן והטוב לספק לילדיהם חוויות איכותיות בכל תחומי החיים. למרבה הצער, לעיתים קרובות, המאמץ המכוון של הורים מנוגד לצרכים ולרצונות הפנימיים של ילדיהם. לא קל למצוא את הקו המפריד בין פעולות המיועדות מלכתחילה לטובתו של הילד, לבין פעולות אשר עוותו כך שיהלמו בעיקר את טובת ההורה.

ואולם, ילדים מבחינים בהבדל בין הורים שדאגתם נתונה להם, לבין הורים שדאגתם נרקיסטית בעיקרה, כלומר מרוכזת מאוד בטובת עצמם.

מספר דוד, בן 21, משוחרר-צבא טרי:

"מגיל 7 אני מנגן. היה ברור לי שזה עתידי בחיים. הורי, ובמיוחד אימי, הבהירו לי שזו הציפייה העיקרית שלהם ממני: שאהיה נגן מעולה. הם עשו הכול לשם כך. אבי היה מסיע אותי ל כל השיעורים שהייתי צריך להגיע אליהם. קנו לי את כל הציוד הנדרש ושלחו אותי לכל המורים היקרים ביותר, אף שהמצב הכלכלי בבית לא היה טוב. אימי הבהירה לי, שהיא מקדישה לי את חייה, ואכן זה מה שעשתה. היא לא עבדה, היא תמיד הייתה איתי, ליוותה אותי לכל המורים, הקפידה על אימוני הנגינה שלי, פתרה עבורי קונפליקטים שהתעוררו עם בית הספר ועם חברים. כאשר הפסקתי ללמוד בגיל צעיר בבית הספר, עודדו אותי הורי ולא התנגדו,כיוון שכל מה שעשיתי זה לנגן ולנגן ולנגן. בעבר לא היו לי ספקות לגבי ההשקעה של הורי. זה נראה לי טבעי ורצוי. היום ברור לי שהם הגזימו, הן למעני והן לגבי עצמם. אני התפכחתי, הבנתי שחייתי באשליה, בבועה, וכיום איני מסוגל בכלל לנגן, למרות שמאוד הייתי רוצה. אימי מסתובבת בבית מודאגת, מתוסכלת, ואין לה שום דבר בחייה מלבד ניקיון-הבית ומחלותיה…".

כאשר הורים מזדהים עם ילדיהם באופן מוחלט ומלא, אין הילדים מסוגלים להחליט, אם מה שהם מרגישים אלו באמת הרגשות שלהם. הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט (KOHUT H) במאמר משנת 1977, מתאר ילדים בעייתיים, לעיתים אטומים מבחינה רגשית, בנים להורים החושבים את עצמם למבינים גדולים בפסיכולוגיה. אלה הורים, אשר מגיל צעיר אמרו לילדיהם, לעיתים בפרטי פרטים, מה הם – הילדים – חושבים, רוצים או מרגישים. טענתם של ההורים, שהם יודעים מה הם רגשות ילדיהם, טוב יותר מהילדים עצמם, הייתה נכונה, ברוב המקרים. אך מנקודת המבט של הילדים, נראתה ההבנה הנלהבת של הוריהם כחדירה לרשות הפרט, כאיום על ה"עצמי" שלהם. הם נאטמו מבחינה רגשית כדי לגונן על גרעין העצמיות שלהם מפני הסכנה ש…מבינים אותם.

סוגי השלכות שליליות של הורים על ילדיהם

הלפרן והלפרן, בספרם "השלכות" (1983), מחלקים את עולם ההשלכות לשלושה סוגים: השלכה מקבילה – זו הנטייה לראות אחרים כפי שאנו רואים את עצמנו; השלכה בלתי-מודעת – הדחקה והכחשה של רגשות או דחפים של עצמנו שהם לא-נעימים או בלתי-מקובלים מבחינה חברתית וייחוסם לאנשים אחרים; השלכה מיתית – מבוססת על התיאוריה של קרל יונג, ועיקרה: ייחוס של דימויים ארכיטיפיים רבי-עוצמה אשר קיימים אצל כל בני האדם – לאחרים.

אתאר את שלושת סוגי ההשלכות האלה כפי שהן מופיעות ביחסי הורים וילדים.

השלכה מקבילה

"אני הולך כל שבת עם הילד שלי למשחק כדורגל ואשתי כועסת עלי מאוד. אפשר לחשוב שאני הולך למשחק רק בשביל עצמי. נכון שגם אני אוהב כדורגל, אבל אני הולך בעיקר בגלל הילד. הוא כל-כך דומה לי בזה. אני רואה שזה חשוב לו, אז אני מוכן להתאמץ בשבילו".

בהשלכה מקבילה נוטה ההורה לראות את ילדו כדומה לו, בהתנהגותו או באישיותו. כך גדלה נכונותו להקדיש לו זמן ולהעניק לו תשומת-לב. ילדינו קרובים לנו מאוד, משום שאנו רואים בהם הרבה מעצמנו. כמו כן, ראיית האחר כדומה לי – מרגיעה. ראייתו כשונה -מאיימת. השלכה מקבילה אמורה לסלק לכאורה כל שוני והבדל, ולהבטיח להורה לפחות קן משפחתי חם וידידותי, ללא מתחים וחילוקי דעות. ואולם השלכה כזאת במקום שתשיג שקט והרמוניה במשפחה, משיגה בדרך כלל את ההפך. התחושה החזקה שיש להורים, שהילד הוא שלוחה של עצמם, מולידה ציפיות רבות ובלתי-ניתנות להשגה מן הילד. פעמים רבות מצפים ההורים שהילד יהיה מה שלא הצליחו הם עצמם להיות: ממושמע ומסודר בהרגלי הלמידה שלו, בעוד הם אינם יציבים בעבודתם ומתקשים לשמור על סדר ברכושם; "חזק" ולא בכיין, בעוד הם פגיעים ו"חלשים", וכו'. אי-יכולתו של הילד להגשים את ציפיותינו ממנו, מגבירה את תחושות התסכול של ההורה, שמהן רצה להימנע על-ידי ההשלכה.

אחד מתחביבי הוא משחק השח. פנטזיה ליוותה אותי: משייוולד לי ילד, אוכל לשחק איתו שח. זכרתי את תסכולי עם אבי, שחקן שח טוב, שלא הקשיב לשאיפותי לשחק איתו, והשאיר אותי פעמים רבות מתוסכל. קיוויתי שתהיה לי עם ילדי, חוויה מתקנת. והנה נולד לי ילד נבון מאוד, שאף החל להתעניין בשח. בכיתה א' כבר ביקש שאלמד אותו לשחק שח. ובכיתה ב' גילה התעניינות להירשם לחוג שח. התלהבתי, והחילותי ל"הרביץ" בו תורה. נתתי לו ספר שח פשוט שהיה לי, הרביתי להציע לו לשחק שח, ונעניתי מייד לבקשותיו לשחק איתי. ואולם בני לא היה עקבי. הוא עזב אחרי שיעור אחד את חוג השח. הוא לא גילה עניין אמיתי בספר שנתתי לו. שמתי לב שהוא לא נהנה ממשחק השח, ואף לא נענה להצעותי לשחק ביחד. הרגשתי תסכול ואכזבה. התחלתי לתהות על כל התהליך שקרה בינינו סביב משחק השח. הגעתי למסקנה שבני קלט כנראה את חיבתי היתרה לשח, והחליט לנצלה כדי לזכות בתשומת ליבי. הוא הבין שהדרך הבטוחה עבורו להיות בחברתי בערב, כשאני עייף מעבודה, היא להיענות לציפייתי ולשחק שח, על אף שמעולם לא ממש אהב את המשחק. אט-אט אזל כוחו והאמת יצאה לאור.

קרבתנו לילדינו נובעת לא רק מהזדהויות חיוביות, כשאנחנו מגלים בילדינו תכונות שלנו,שאנו שמחים בהן, אלא גם מהזדהויות שליליות. אנחנו מוטרדים מאוד כשנדמה לנו, שמצאנו בילדינו היבטים שאינם אהובים עלינו באישיותנו.

קורין, בת 32, נשואה ואם לשלושה ילדים, עובדת כפקידת בנק:

"אני יודעת שלפעמים התוקפנות שלי מסתירה פגיעות רבה; אנשים פשוט לא יודעים עליה. אני מצליחה להסתיר את זה. לפחות לגבי הבן הבכור שלי, כיום בן 9, אני יודעת בוודאות, שכאשר אני כועסת עליו מאוד, ומאבדת את השליטה על עצמי, זה תמיד באותם נושאים שקשה לי עם עצמי. הכי קשה לי, הכי מעצבן אותי, זה כאשר הוא בוכה ומיילל, סתם. אני כועסת עליו מאוד, צועקת עליו, ואומרת לו שיפסיק כבר לבכות וליילל כמו תינוק, ואז נזכרת בעצמי כילדה בכיינית, וכמה שנאתי את עצמי על כך!"

יש הורים, המשליכים את חוסר-הצלחתם על ילדיהם ורואים אותם כבלתי-מצליחים, ויש הורים המשליכים דווקא את הצלחתם על ילדיהם, ומייחסים להם כישורים מוגזמים. כך או כך, מאחר שכל השלכה היא עיוות של המציאות, הסכנה היא שההורים יכפו על הילד תפקיד שלא ממש הולם אותו. גם אם רב הדמיון בין הילד להוריו, אין הוא יכול להיות בדיוק כמותם. גם כאשר מרגישים ההורים שהם מבקשים לילדיהם רק את הטוב ביותר, כאשר הם מתאמצים לספק להם חוויות איכותיות בכל תחומי החיים, הרי – ולמרבה הצער לעיתים קרובות – המאמץ המכוון שלהם, מנוגד לצרכיהם ולרצונותיהם הפנימיים של ילדיהם. התוצאה ההכרחית, לכן,היא עיוות בסיסי מסוים.

על מנת לנסות להתמודד עם נטייתנו לעשות השלכה מקבילה נשאל את עצמנו שאלה פשוטה: במה ילדנו דומה לנו? הופתעתי לגלות שהורים רבים מעולם לא חשבו על כך, או שלדעתם ילדם כלל לא דומה להם! מי שלא רואה כלל דמיון בינו לבין ילדו מהלך באפילה וחשוף לסכנת ההשלכה,יותר ממי שמבחין בדמיון כזה ומתמודד עמו "לאור השמש". כאשר אנו מודעים לדמיון בינינו לבין ילדינו אנו יכולים להתחיל לבדוק את האפשרות שדמיון זה משקף יותר את ציפיותינו מאשר את תכונותיו האמיתיות של ילדנו.

השלכה בלתי–מודעת

"אני לא חושבת שהילדים שלי סובלים כתוצאה מכך שאני עובדת בשעות לא-מקובלות. אני רואה, דווקא, שהבן הקטן שלי נהנה מתחושת העצמאות שיש לו. ואילו הבת הגדולה שמחה לספר לי כל פעם איך היא מנהלת במקומי את הבית בצהריים. מכינה אוכל לכולם, נותנת הוראות, מתקשרת לדווח לי וכו'. אני יודעת כמה זה חשוב, כיוון שלי בתור ילדה זה מאוד חסר. תמיד התייחסו אלי כמו אל תינוקת, לא סמכו עלי, לכל מקום הלכו אחרי, וכו'. אז למה אני צריכה שיהיו לי נקיפות מצפון?"

בהשלכה בלתי-מודעת, משליכים הורים על ילדיהם רגשות, מחשבות ודחפים, שהדחיקו בגלל היותם מאיימים עליהם מסיבה כלשהי. זהו סוג ההשלכה הנפוץ ביותר ובעל פוטנציאל ההשפעה השלילית הגדול ביותר. להורה, שמתכחש לתוקפנותו ומקפיד להיות כל הזמן בשליטה עצמית, יכולה להיות השפעה מזיקה על ילדיו. למרות שכלפי חוץ יכעס הורה כזה על ילדו כשלא יתנהג כשורה, למעשה, ובדרך-כלל באופן בלתי-מודע, יביע שביעות–רצון ממעשהו של הילד. מעשיו ה"רעים" של הילד מאפשרים להורה להישאר "צדיק" ו"נקי מאשמה", שהרי את העשייה ואת האחריות על המעשה האסור נוטל על עצמו "הדור הצעיר". תהליך ההשלכה הבלתי-מודע מצליח להתבצע, כיוון שהילדים קולטים את המסרים הרגשיים של הוריהם ונוטים לבטא במעשיהם, במשאלותיהם ואפילו בפחדיהם את אלה של הוריהם. לעיתים קרובות, הם גם "מוציאים-לפועל" את מה שההורה אינו מסוגל או לא מרשה לעצמו לבצע.

אחת מהשלכותי הבלתי-מודעות כהורה, שהפכה להיות מודעת במהלך השנים, קשורה לדרך הטיפול שלי בכעסים. מריבות רבות התנהלו ביני לבין אשתי בנוגע לתגובתנו הראויה להתבטאויותיהם המילוליות-תוקפניות של ילדינו. התבטאויות של ילדינו כמו "לא בא לי לעשות את זה, ומי אתם שתגידו לי מה לעשות", "אני דווקא אחזור מאוחר, כי ככה כולם חוזרים ואתם סתם הורים מיושנים, שלא מבינים שום דבר", וכו', זכו להגדרות שונות, ולכן גם לדפוסי תגובה שונים, מצד שנינו. אשתי הגדירה התנהגויות כאלה: "חוצפה", והגיבה בכעס ובהצבת גבולות ברורים. אני הגדרתי התבטאויות כאלה: "שחרור לחצים טבעי", "ביטוי של התנגדות בריאה ושל עצמיות", והגבתי בנימה משועשעת משהו. גם כאשר הצטרפתי לאשתי בהצבת גבולות, עשיתי זאת בחצי-פה. בתוך עצמי חשתי הנאה, ולעיתים אף גאווה, למראה יכולת ילדי להעיז פנים נגדנו בצורה כה גלויה. במהלך הוויכוחים הרבים, שהיו ביני לבין אשתי, הבנתי שאני מבלבל את ילדי בהתנהגותי האמביוולנטית כלפיהם. למעשה, עודדתי אותם ל"התחצף", גם אם לא אמרתי זאת במפורש. הבנתי שאני משליך עליהם את הקושי שלי, מימי ילדותי, בביטוי כעסים. מאז ומתמיד התקשיתי בביטוי מילולי של כעסים. למשל, כאשר חשתי, בהיותי ילד, כעסים על הורי, הייתי מסתגר בפרצוף חמוץ בחדרי. כולם ידעו שאני כועס, אך לא יכלו לדבר איתי על כך, כיוון שהייתי מסרב לדבר בנושא. אף שצורת כעס זו הביאה לי "ניצחונות" גדולים מול מבוגרים משמעותיים בחיי, חשתי גם תסכול גדול בגלל חוסר יכולתי לבטא את כעסי בצורה מילולית ישירה. ההתבוננות הפנימית שלי בעצמי כהורה העלתה, שזו הסיבה להנאתי מיכולתם של ילדי לבטא כעסים בצורה מילולית בוטה, גם אם זה נגדי. העדפתי "להפסיד" מולם כהורה, אך "לנצח" כאדם, החווה באמצעות ההזדהות עם ילדיו אפשרות להתבטאות אישית, שהוא עצמו לא הצליח מעולם לבטא.

התנהגויות ילדינו מתקשרות אצלנו, לא פעם, לעניינים בלתי-פתורים כלשהם, מימי ילדותנו ונעורנו. מקרים "נורמאליים" של השלכות שליליות עלולים לקרות בעקבות לידה, כאשר מתעוררים אצל ההורה ענייניים שאינם פתורים, והם מושלכים על התינוק. למשל, אם, שיש לה קושי עם רגשות תוקפניים ולא הצליחה לטפל בהם עד היום, עלולה, בשעת ההנקה, לפרש כאב בשד, כתוקפנות מצד התינוק. או, למשל, הורה מתלונן שתינוקו אינו ישן, כי "משעמם לו".אם יבדוק ההורה את עצמו לעומק, הוא עשוי להגיע לתחושות בדידות של עצמו, שאולי חווה בעבר. כך גם, כאשר אנו רוצים לתת לילדינו מה שלא היה לנו כילדים. אם גדלנו בבית "מבולגן", ייתכן שנרצה להעניק לילדינו בית מסודר, נקי, שיוכלו להתגאות בו. אם חשנו מתוסכלים בשל חוסר תשומת-לב מצד הורינו, אנו עלולים להפוך להורים החרדים לילדיהם בצורה מוגזמת, וכו'.

גאולה, בת 34, הגיעה לטיפול משפחתי עקב הפרעות התנהגות של בנה, עמיר, בן ה-13. על אף מצבם הכלכלי הקשה עושים גאולה ובעלה מאמצים בלתי נלאים כדי להעניק לילדיהם את כל שהם זקוקים לו, ואף מעבר לכך. גאולה במיוחד מרגישה אשמה כשאינה מצליחה לספק את דרישותיו של בנה. ואולם בנה תובע עוד ועוד. המחשב מקולקל – צריך להחליפו בחדש ולא יעלה על הדעת לתקנו. לכיתה החדשה בחטיבה, לא הגיעו החברים שלו מבית הספר היסודי – צריך להחליף בית-ספר או לפחות כיתה. אבא לא מסכים לבקשותיו להעלאת דמי כיס – אבא לא בסדר, ואימא צריכה למצוא פתרון לבעיה. עמיר למד למקד את האחריות לפתרון בעיותיו על אנשים מבחוץ: הוא בסדר – אחרים לא בסדר. גאולה, שיתפה איתו פעולה, מבלי משים. מדוע במהלך הטיפול התברר שגאולה גדלה במשפחה מרובת ילדים. בילדותה חסרה חום ותשומת-לב מצד שני הוריה – אנשים עמלים מבוקר עד ערב, שלא יכלו להתפנות לגידול ילדיהם. היא גדלה עם תחושה חזקה של חסך רגשי, במיוחד מצד אימה. כל השנים לא הייתה מודעת לתחושה זאת, שלוותה גם בכעסים נגד אימה. היא הבטיחה לעצמה, באופן בלתי מודע, שילדיה לא יסבלו לעולם מתחושת חסך דומה למה שהיא חוותה בילדותה. לכן עשתה "שמיניות באוויר" לספק את כל גחמותיו של בנה, שלמד לנצל את נקודת החולשה הרגשית שלה. כל אימת שעשה פרצוף מסכן, פעלה גאולה כמריונטה המופעלת על-ידי אחרים. היא תפשה אותו כמרגיש רגשות קיפוח וחסך. היא מיהרה לספק את צרכיו, מאחר ולא יכלה לסבול תחושה קשה זו – זה היה העניין הבלתי-פתור מילדותה. כך גדל עמיר כילד מפונק, המרגיש שכל העולם חייב לו. באופן אבסורדי וטראגי, גם הוא כמו גאולה בילדותה, למד להרגיש מקופח! מאמציה הבלתי מודעים של גאולה לספק לבנה את אותה תשומת לב שחסרה לה בילדותה לא הצליחו ולא הועילו.

במקרים קשים יותר מנסים הורים למלא חללים רגשיים של עצמם באמצעות יחסי-הגומלין שלהם עם ילדיהם, כפי שכותבת ג'ודית בראון בספרה "אני הלא עושה את זה רק לטובתך" (1989). הורה שזקוק להרגיש "כמו מלך", יהפוך את ילדיו לבני אדם המתרפסים לרגליו. הורה שזקוק לסיפוק צורכי תחרות, יפתח יחסי תחרות עם ילדיו. הורה שלא השלים בהתפתחותו את צורכי הילדות שלו, וזקוק להרגיש עוד כילד, יתחלף בתפקידים עם ילדו. נראה כאילו "רוחות רפאים" באות מהעבר הילדי של ההורה, "מתיישבות" בחדר-ילדיו ומחייבות את חזרתן של טרגדיות-הילדות שלו.

דוגמה קיצונית ביותר של השלכות בלתי-מודעות של הורים על ילדיהם, היא התעללות הורים בילדיהם. הורים אלה סבלו כילדים מחוסר טיפול הורי מתאים, ורובם היו בעצמם קורבנות להתעללויות. הם כמהים באופן משווע לתמיכת הורים, משליכים על צאצאיהם דימוי של הורה, ומצפים ממנו להיות להם למקור נחמה ותמיכה. כשהילד הקטן אינו מצליח, כמובן, להגשים ציפיות בלתי-מציאותיות אלו, הם מאוכזבים, כועסים ומתפרצים כלפיו באלימות. כך, למרות החלטותינו הנחושות, אנו מוצאים את עצמנו גורמים לילדינו עוול דומה לזה שנעשה לנו בילדותנו. במסווים רבים אנו משתמשים בילדינו כדמויות במחזה, וחוזרים ומציגים חלקים מכאיבים מעברנו, כולל חסכים ופגיעות, מרירות וזעם כבושים, שחווינו פעם. לעיתים אנו מטילים על ילדינו את תפקיד אימנו, או אבינו, או האחות שעוררה את קנאתנו, ואנו חוזרים יחד איתם על מה שעשינו אז, או רצינו לעשות.

וריאציה של השלכה בלתי-מודעת היא, כאשר הורים מכחישים רגשות בלתי-נעימים שיש להם זה כלפי זו, ומשליכים אותם על הילד. הם גוררים את הילד לקונפליקט המוכחש על ידם. הילד הופך לשעיר לעזאזל. כל עוד טרודים ההורים בחינוכו של "הילד הבעייתי", מוסחת תשומת ליבם מבעיותיהם שלהם. הם, כמובן, אינם ערים לכך שהם יוצרים ילד בעייתי בכוח השלכותיהם הבלתי-מודעות. כל עוד ההשלכות מתקיימות, אין הם יכולים לטפל בצורה רצינית בקונפליקטים האמיתיים שביניהם.

אורנה ועדי הגיעו לטיפול עם בתם בת ה-5, הסובלת מבעיית הרטבה לילית. אורנה ועדי גילו רצון חזק לטפל בבעיה: הם הופיעו לפגישות הטיפוליות בזמן, ביצעו את כל מה שהוצע להם, גילו אורך רוח וסבלנות. בתם המשיכה להרטיב, אבל בתדירות נמוכה יותר. הפגישות הטיפוליות התנהלו באווירה נעימה כשבני הזוג מפגינים יחסים קרובים של שיתוף פעולה.באחת הפגישות נשאלו אל מי מהם הייתה הילדה מגיעה בלילה, לו הייתה מתעוררת מההרטבה.מבוכה רבה השתררה בחדר. אורנה ועדי השפילו את עיניהם ולא ענו שניות ארוכות. לאחר מכן אמרה אורנה: "אלי". "למה דווקא אלייך?" נשאלה. שוב השתררה מבוכה. "לא בגלל שהיא אוהבת אותי יותר, אלא כי אני ישנה קרובה אליה", ענתה אורנה בהיסוס. "היכן את ישנה?" "בסלון!" "סליחה, בסלון?" "כן, אנחנו לא ישנים ביחד כבר למעלה משנה", התנדב לעזור עדי. "אורנה חוששת שאנסה לקיים איתה יחסי מין, ולכן היא מעדיפה לישון לבד בסלון"."כלומר, אתם לא מקיימים יחסי מין כבר כשנה? " "לפחות שנה" אמר בכאב עדי, כשאורנה מהנהנת ראשה לאישור. "האם ניסיתם לטפל בזה עד כה" "לא", אמרה אורנה "זה כואב מדי וקשה מדי. ברגע שאנחנו מתחילים לדבר על זה, אנחנו מייד רבים. אז למדנו להימנע מלגעת בזה, ואנו מתמסרים לטיפול בבעיות שיש לילדה".

על אף שהשלכה בלתי-מודעת לא ניתנת לזיהוי קל, מעצם הגדרתה, תוכלו לנסות להתמודד עימה. אם תשאלו את עצמכם מהי ההתנהגות או התכונה של ילדכם שקשה לכם ביותר להתמודד איתה אפשר לשער שהתשובה על כך תהיה קלה: נדנוד, גסות רוח, עצלנות, נרפות, חוסר-יושר, וכו'. השאלה הבאה היא הקשה: האם התנהגות או תכונה זו מזכירה לכם התנהגות או תכונה של עצמכם שקשה לכם איתה או שהיה לכם קשה איתה בעברכם? למשל, הנדנוד אצל הילד יכול להזכיר לכם את הכפייתיות הלא-אהובה שלכם ביחסי מין, או, להבדיל, את נדנודה של אימכם מעברכם.

השלכה מיתית

"הילד הקטן שלנו הוא משהו מיוחד במינו. אולי אנחנו קצת מגזימים ביחס שלנו אליו, אבל הוא באמת מקסים ומיוחד. כשרון-הנגינה שלו זכה להכרה אובייקטיבית, ואנחנו עושים כל מאמץ כדי לאפשר לו להתפתח בכיוון זה. אנחנו תומכים בו, מפנים כל מכשול – העיקר שיתמסר ללימודי הכינור. אני בטוחה שבעתיד הוא יודה לנו על כך".

בהשלכה מיתית מתייחסים ההורים אל הילד כאל משהו נפלא, בלתי-רגיל. זהו דימוי של "ילד-פלא", המוכר מסיפורי עם, אגדות, מעשיות ודתות, שבהם דווקא הילד הקטן מכולם הוא "הגדול מכולם". כשההורים משליכים את הדימוי של ילד-פלא, הם מתייחסים אל הילד, מצד אחד, כאל חלש, פגיע, תלוי; ומצד שני – כאל בעל כוח עצום, שיכול לשלוט בהם, לגדול, להשתנות, ללמוד ולתת משמעות לחייהם. הורים המתייחסים אל ילדיהם כאילו היו "אלים" קטנים, הם אנשים שהתבגרו מהר מדי ואיבדו כל שמץ של ילדותיות, דמיון, ספונטאניות, יכולת לשמוח. מאחר שאיבדו את טבעם הילדי, הם מצפים ציפייה מוגזמת מילדם להיות מה שלא היו הם: ילד-פלא!

בתרבות הצריכה התחרותית של היום אפשר לראות את ההשלכה המיתית הזאת גם במעורבותם יוצאת-הדופן של הורים בתחרויות ילדים, כמו תחרות צילומים על ה"ילד הכי חמוד", תחרות לבחירת שחקנים להצגה, תחרות לבחירת דוגמנים/ות לפרסום וכו'. הורים מוכנים לעשות הכול כדי להביא לכך, שילדם ייבחר בתחרויות אלה. למשל, באחת התחרויות התקבל מכתב מעורך דין, ששלח צילומים של שני ילדיו, כשהם מוצמדים לנייר-המכתבים הרשמי של משרדו. בהערה כתב, שהוא משוכנע שילדיו (בני 4 ו-10) יגיעו לגדולות, ויכהנו בתפקידים בכירים במערכת הישראלית, וכבוד יהיה למארגני התחרות, אם בתולדות חייהם של צאצאיו המצליחנים-לעתיד תופיע גם זכייה אצלם! ההורים משוכנעים, שהילד שלהם הוא ,"הנסיך" או "הנסיכה" האמיתיים, ובוודאי "הכי חמודים" ו"הכי מתוקים". "הצלחת" הילד בתחרויות כאלה נתפסת על-ידי ההורים כהצלחתם הם, הגשמת עצמם דרך ילדם המופלא.

יש מקרים שבהם ההשלכה המיתית – ההתייחסות אל הילד כאל משהו מיוחד במינו – באה לכסות על חוסר יכולתם ו/או חוסר רצונם של ההורים לשאת באחריות לגידול הילד. הם מצפים, שייוולד להם ילד "מבוגר" מספיק כדי לענות על צרכיהם הרגשיים. הם מקווים, כמו הורים אחרים, שילדיהם יחזירו להם יחס של אהבה, כבוד והתחשבות; יגמלו להם בעקיפין בהכרה בתרומתם; יגיעו להישגים שונים שישמשו מדד להצלחתם. ואולם, אם הילד שייוולד אינו האדם ה"מקסים", "המוצלח" וכו' שחלמו עליו, ובמקרים רבים תינוקות אכן אינם כאלה, הם מעניקים לו "עצמאות" ו"נוטשים" אותו.

ההתמודדות עם ההשלכה המיתית קלה יחסית. כל אשר עליכם לשאול את עצמכם הוא ממה אתם הכי נהנים, עד כדי הערצה, אצל ילדכם? האם זו תכונה או התנהגות שחסרה לכם שאיבדתם, שהייתה שייכת לכם בעבר, וויתרתם עליה? למשל כשאתם מעריצים את יכולת התחכום הערמומית של ילדכם, האם זה בגלל נוקשות המצפון שלכם, שכפה עליכם מגיל צעיר להעלים אצלכם כל יסוד של העמדת פנים?

התמודדות עם השלכות: להסתכל פנימה במקום להשליך החוצה

כאשר הורים אינם מוכנים או אינם מסוגלים להתעמת עם עצמם, עם רצונותיהם ועם צרכיהם הפנימיים, הם עלולים להשתמש בילדיהם בצורה הרסנית, אף אם בלתי-מודעת. הסכנה היא שכאשר אנשים מרחיקים מעצמם בצורה עקבית ומשמעותית, רגשות ומחשבות, ומייחסים אותם לזולת, הם עלולים לא רק לעוות ולהגביל את אישיות האחר, אלא גם לחסום את דרכם שלהם להתפתחות. קרל יונג, (JUNG C), במאמרו THE STAGES IN LIFE, כתב, ש"הדרך הישירה ביותר להתחמק מן הצל שלנו היא לחפש את כל השחור, הנחות והאשם באחרים". במקום להתמודד עם הקשיים של עצמו, וכך לגדול ולהתפתח, משליך ההורה את קשייו על ילדו ובכך גורם לו לנסיגה בהתפתחותו שלו. במקום להיאבק עם מה שבתוכנו – הרצון להיות נאהבים, הפחד להיראות מגוחכים, השאיפה לשלוט בעצמנו ובאחרים, הדאגה פן נישאר בודדים וכו' – אנו נאבקים עם מה שהוא מחוצה לנו – הילד "המעצבן", "הלא ממושמע", "הלא מתפתח", "הלא חברותי", וכו'. במקום להבין, שלאמיתו של דבר אנו מוטרדים בעיקר בגלל עצמנו, אנו מזינים את עצמנו בעקשנות שילדנו הוא הגורם המטריד. מובן שהבנה מוטעית כזו מקשה על ההתמודדות עם הבעיה ביחסים עם הילד, ואף מחמירה את מצב היחסים. היא מסיטה את ההורה מהתמודדות עם מה ששייך לתחום בעיותיו האישיות, ומובילה אותו למסלול-התמודדות שמרחיק אותו מעצמו, מסלול המסתיים בשלט "אין מוצא".

באחת מפגישות קבוצת הורים התלוננה אם צעירה על תלות מוגזמת של ילדתה בת השלוש:

"זה ממש נורא, אפילו שתי דקות אינני יכולה לעזוב אותה לבד. אם אני רוצה לצאת מהבית לרגע, היא חייבת לבוא איתי. גם נוכחות בעלי אינה עוזרת, שכן היא מתעקשת לבוא איתי. וכמה היא מנדנדת ומציקה לי. כל הזמן היא רוצה שאעסיק אותה. אני כבר לא יכולה יותר. אני מרגישה מחנק. הייתי רוצה פעם אחת להרגיש שאני לבד עם עצמי, בלי אחריות. מתי היא כבר תגדל ותאפשר לי קצת חופש?"

תסכולה של האם הביאה לחוש כעסים כלפי הילדה, ולחפש פתרון לבעייתה דרך שינוי בהתנהגות הילדה. בכך עלולה הייתה להחמיץ אפשרות טובה ללמוד את עצמה. במקרה זה גילתה האם, במשך השתתפותה בקבוצת ההורים, נכונות להתבונן בעצמה ולבדוק מה הביאה היא עצמה למצב הבעייתי. היא גילתה על עצמה דברים מפתיעים. היא הבינה שהמשפט "הייתי רוצה פעם אחת להרגיש שאני לבד עם עצמי, בלי אחריות" – מבטא סיטואציה כוללת שלה בחיים, ואינו מתמקד רק בתחושת תסכול כלפי בתה. היא למדה, שמאז ומתמיד חשה עצמה כנושאת בעול, עם חובת אחריות כלפי הוריה ואחיותיה במשפחת-המוצא שלה. אפשר לשער, שבתהליך איטי תוכל ללמוד לספק את תחושת החסר האישי שלה בדרכים אחרות ולאו דווקא דרך יחסיה עם בתה. משעה ש"תחזיר" אל עצמה את רגשות התסכול והכעס שהשליכה על ילדתה, ישתחררו היחסים ביניהן ממשקעים רגשיים מיותרים. האם תוכל אז לקבל את ההתנהגות התלותית של בתה כצורך התפתחותי טבעי, ולחוש הנאה וסיפוק רבים יותר מתהליך גידולה.

ברונו בטלהיים, בספרו "הורה מתקבל על הדעת" (1987), קובע שכאשר מתאפשר להורה להיזכר בייסורי ילדותו המודחקים ולשוב ולחוותם ברוחו, כמעט תמיד הוא מצליח להשתחרר מן הרוחות הרעות הללו ולהתייחס אל ילדו בדרכים חיוביות. יחסים חיוביים אלה מסייעים לו בסופו של דבר להתגבר על המשקעים המרים של חוויות ילדותו עד שאין הן יכולות עוד להשפיע את השפעתן ההרסנית על יחסיו עם ילדו. אם הכול מתנהל כשורה יכולה ההורות לפצות את ההורה על ילדותו האומללה. יש חוויות רבות מספור בגידול ילדים המעוררות בנו באורח לא צפוי שרידים מחוויות הילדות שלנו, שרבות מהן נשכחו והודחקו. כמו למשל: חינוך לניקיון, מאבקנו נגד הורינו לעצמאות, יחסנו למין של עצמנו ושל הורינו וכו'. ילדים יכולים לעזור להורה לרפא את פצעי עברו. לדוגמה, אם הזוכרת כיצד מנעו ממנה הוריה מלשחק בצעצועי אחיה, וכיצד איש לא שיחק איתה, תתענג למראה תינוקה המשחק באושר בצעצועים ותיהנה לשחק עמו. בהשתתפותה העקיפה בהנאה של ילדה כשהוא משחק בצעצועים, ובהנאה הישירה שלה כאשר היא משחקת עימו, תצליח אם כזאת לפצות את עצמה במידה ניכרת על אומללותה בעבר. "בני מזל הם ההורה והילד אם ההורה יכול לחשוף, בעזרת מערכת היחסים עם הילד, את הרוחות הרעות של עברו, ולקבור אותן בזמן שהוא מעניק לילדו ילדות מאושרת שהוא עצמו השתוקק לה כל-כך ולא זכה להתנסות בה" (שם).

סיכום

חסיד בא אל רבי מאיר מפרמישלן והתלונן, שחברו מסיג את גבולו ומצר את צעדיו. אמר לו הצדיק: "הראית מימיך סוס שותה בנהר? הוא מכה בפרסות רגליו במים. היודע אתה מה כוונתו"?

– "איני יודע מה כוונתו", ענה החסיד.

אמר לו רבי מאיר: "כיוון שהסוס שוחה לשתות, מייד הוא רואה לנגדו סוס שגם הוא שוחה לשתות, ורעה עינו בו. לכן מכה הוא בפרסותיו באותו הסוס, שלא ישתה את מימיו. אבל עליך לדעת: אין סוס זה אלא אתה עצמך. אתה בעצמך מצר את מצעדיך". (סיפור חסידי)

מטרתו של הספר הזה לעזור להורים שלא "להכות" את ילדם, בו הם משתקפים, אלא להיעזר בהשתקפות זו כדי להרחיב את צעדיהם ואת צעדי ילדיהם בדרכי ההתפתחות האישית. הורים עלולים לגרום נזק לילדיהם, ככל שיהיו כוונותיהם טובות, כאשר הם מאבדים את היכולת להפריד בינם לבין ילדם. לכן ראו את ילדיכם ואת עצמכם כישויות אוהבות אך נפרדות. כך תוכלו להימנע מלהזיק לילדיכם באהבתכם הרבה אליהם. אם הורים יצליחו לתפוש את ילדם כראי המחזיר להם השתקפויות של עצמם ולא כמסך הבולע את רגשותיהם ללא הפרדה – עשוי להתפתח תהליך בריא של צמיחה אישית ומשפחתית. הסתכלות אמיצה פנימה עשויה להביא את ההורה אל מוקד הקושי שלו, אשר מתקיים גם מעבר לבעיה של הילד. ה"בעיה" של הילד הופכת לאמצעי שבעזרתו יודע ההורה יותר על עצמו, ובהמשך היא יכולה לשמש מנוף להגמשת המערכת הרגשית שלו. כך מתרחשות להן ההתבגרות והגדילה שלנו כהורים, מתוך אי התכחשות לרגשות השליליים ולקונפליקטים שאנחנו חווים במהלך תפקידנו כהורים.

יכולתו של האדם "לצאת" מתוך עצמו על מנת להתבונן בעצמו ביחסיו עם אחרים, היא הכלי העיקרי שבעזרתו יכול הורה למנוע השלכות מסוכנות לו ולילדו. כלי זה נקרא מודעות עצמית, והוא יתואר בפרק הבא.

אהבת? מוזמן לשתף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

חיזוק ביטחון עצמי של ילדים באמצעות לימוד קסמים

הפרק השלישי בסדרת השיחות: "קוסם ופסיכולוג משוחחים על העצמת אנשים באמצעות קסמים". בפרק זה, "חיזוק ביטחון עצמי של ילדים באמצעות לימוד קסמים", מתארים חיים עמית ואוֹרי אשכנזי שיטה מעשית שפיתחו לחיזוק ביטחון עצמי של ילדים באמצעות קסמים פשוטים. אורך השיחה בזום 9.57 דקות.

להתקדם לאט, להגיע מהר – פרידה נכונה של משפחות מפרק א' והתחברות מתאימה לפרק ב'

משפחות המבקשות להתחבר לפרק ב' בחיים ממהרות לעשות זאת, ולכן נכשלות פעמים רבות. במאמר מוצע לבצע תהליך מורכב ורגיש זה באיטיות: לדעת להיפרד נכון מפרק א', בלי קיצורי דרך, ולהצליח להתחבר נכון לפרק ב', גם כן בלי קיצורי דרך. מוצעים טיפים מעשיים כיצד לבצע זאת.

לגלות את הקוסם הפנימי אצל ילדים

במאמר מוצעת שיטה של עשיית קסמים עם ילדים תוך כדי דיאלוג איתם על משמעות דימויי הקוסם והקסמים. כך הילדים לא רק ייהנו מהקסמים, אלא גם יגלו שהם קוסמים בפועל ותשורטט הדרך לטיפוח הקוסם הפנימי שבתוכם.

עוד באתר מנהיגות בחיים:

PHP Code Snippets Powered By : XYZScripts.com
דילוג לתוכן