חשוב לנשום, במיוחד כשמתאמצים

"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית, פרק ב', פסוק ז')

זה חוזר על עצמו כל פעם מחדש בחוג הריקודים. כולנו, נשים וגברים, מתאמצים לבצע את הואריאציה הריקודית החדשה שלמדנו זה עתה: לזכור את רצף התנועות, לעשות כל תנועה נכון, להקפיד על תיאום עם בן או בת הזוג, לדייק בהחזקת הראש, להביט בכיוון הנכון ובזמן הנכון, ועוד ועוד. והנה, בעודנו משקיעים מאמצים גדולים בעניינים אלה, אנחנו שומעים את גערת המדריך: "תנשמו, תנשמו!" מתברר שבלי משים הפסקנו לנשום: אנחנו עוצרים את הנשימה תוך כדי המאמץ לבצע נכון. והמדריך ממשיך ומסביר: "אל תפסיקו לנשום גם כשאתם מתאמצים. להפך, דווקא אז חשוב שתנשמו. כשאתם מפסיקים לנשום, אתם מתעייפים מהר וגם לא מצליחים לעשות תנועות ארוכות ויפות. הפסקת הנשימה גורמת להפחתה באספקת החמצן לגוף. זכרו: הנשימה מאפשרת זרימה בתנועה וביצוע תנועות קשות ומסובכות ביתר קלות. לכן, חשוב שתקפידו לנשום דווקא כשאתם מתאמצים".

נשיפה ושאיפה חיוניות לקיום: בלעדיהן לא יתכנו חיים. הנשיפה מרוקנת את הריאות מאוויר והשאיפה ממלאת אותן באוויר. כשאנו מתאמצים, הנשיפה והשאיפה מאבדות את סדירותן ומופר התיאום ביניהן. זו תגובה טבעית של הגוף המגן על עצמו במצבי מאמץ שונים על ידי כיווץ שרירים. כאשר מתכווצים גם שרירי הנשימה, הסרעפת והשרירים הבין צלעיים, מצטמצמת הנשימה. לכן, גם ספורטאים טובים מתקשים לעתים בריצה וסובלים מכאבים כתוצאה מנשימה לא נכונה. גם במצבי לחץ רגשיים מופרת הנשימה התקינה. מתח וציפייה גורמים לנו לכלוא את נשימתנו; בהלה ואיבוד עשתונות גורמים לנו לנשום מהר ועמוק מדי; כעס גורם לנשיפה ולשאיפה שלא תהיינה בנות אותו האורך; עצב ודכדוך משטיחים את הנשימה; ניסיון לכבוש רגש לא מתאים (לצחוק בבית קברות, לבכות מול אנשים) גורם לנשימה לא סדירה.

מאחר שקיים קשר ישיר בין נשימה לבין ביצועים גופניים – ללא נשימה מלאה בזמן מאמץ יקשה על הגוף לעמוד במשימה – למידה של נשימה נכונה היא חלק בלתי נפרד מאימוני הספורטאים. נשימה נכונה מזרימה חמצן לדם, מרגיעה ובכך משפרת את הריכוז, ומעוררת את השרירים לפעילות גדולה יותר. בשיטות התעמלות שונות המכוונות לבריאות הגוף והנפש מושם דגש רב על נשימה נכונה. למשל בשיטת פילאטיס, הנשימה הינה מרכיב בלתי נפרד מהתרגיל עצמו. או למשל ביוגה מקפידים על שני מרכיבי הנשימה: שאיפה ונשיפה. מקום מיוחד ניתן דווקא לנשיפה, שהשפעתה מרגיעה במיוחד, משחררת, מרפה. גם בטיפול פסיכולוגי שמים לב לדרך שבה מטופלים נושמים או אינם נושמים ומעודדים אותם לקחת אוויר, להירגע; להוציא אוויר, לשחרר.

אפשר להקביל את תהליך הנשימה הגופנית לתהליך הנשימה הרגשית. בלי נשימה אין חיים, וזה ברור. אבל בלי נשימה, במובן של התרוקנות והתמלאות רגשיים, אין גם נשמה, במובן של חיים פנימיים מלאים ועשירים. ואולי אין זה מקרי שהמילים 'נשימה' ו'נשמה' באות מאותו שורש. כשאנשים מתאמצים מאוד למלא משימות חיים מגוונות, הם נוטים להפסיק לנשום: הם מבצעים את משימותיהם כאוטומטים, לא מרפים ולא נחים, מגיעים לתשישות פיזית ורגשית. זה קורה בכל תחומי החיים: בעבודה, בהורות, בזוגיות, בחברות. בשלב מסוים, המחיר של הפסקת הנשימה הרגשית יהיה כבד מנשוא, וחסרי הנשימה ירצו בכל מאודם לחזור לנשום, מיד והרבה, גם אם זה יהיה כרוך במשבר אישי ומשפחתי, מטלטל וכואב.

"מה חסר לי? יש לי הכל: משרה מצוינת, הכנסה טובה, משפחה למופת, אישה ראויה, ילדים טובים. אבל אני לא מאושר. יש לי הכל ואין לי כלום. אני מרגיש זקן על אף שאני צעיר. אני מרגיש שאני רוצה לנשום: להתחדש, להרגיש צעיר, להסתכן, להתאהב, להשתנות".

"אני מרגישה חנוקה לגמרי. הטיפול בילדים גוזל ממני כמעט את כל האנרגיה שיש לי. אמנם אני עושה את זה ברצון ובאהבה, ואני גם מאוד שמחה עם התוצאות הטובות של ההשקעה הזאת. אבל בסיום היום אני כמו סמרטוט: סחוטה לחלוטין, מותשת, רוצה רק לישון. אני עובדת משרה מלאה מחוץ לבית וגם עובדת משרה מלאה בתוך הבית: כאמא, כעקרת בית, כבת זוג. נמאס לי! אני מרגישה לבד, מתוסכלת ומרירה. אני חייבת שינוי".

"אנשים הסתכלו עלי כמו על משוגע: קם ועוזב מקום עבודה מצוין, עם שכר טוב, עם תנאים מעולים, כך סתם, ללא אלטרנטיבה ראויה. אבל הרגשתי שאני לא יכול יותר: הרגשתי שאני חי בכלוב של זהב. אשתי כועסת עלי על הצעד הזה: היא חושבת שאני אגואיסט, חושב רק על עצמו. יכול להיות, אבל אני לא מסוגל להמשיך יותר כך".

"לא ברור לי למה אני ממשיכה להיפגש איתה. היא כאילו חברה טובה שלי, אולי הכי טובה, לפחות בעיניה. אבל, אני שמה לב שבכל פגישה אנחנו מדברות רק על מה שחשוב לה. גם אם אני אומרת משהו, היא מיד לוקחת את זה לעצמה, לדבר על עצמה: התסכולים שלה, האכזבות שלה, המחלות שלה, השאיפות שלה, השמחות שלה. אחרי הפגישות איתה אני נותרת חסרת אוויר: מתאמצת לעקוב אחרי רכבת הרים דוהרת, כשאני כולאת את רגשותיי."

לכן, חשוב לנשום, לקחת אוויר ולהוציא אוויר, לשחרר מטענים ורגשות שליליים, ולהיטען במקביל באנרגיה חיובית, במיוחד כשאנחנו מתאמצים בהתמודדות עם משימות החיים. כשם שנשימה נכונה בריקוד מונעת התעייפות ומאפשרת שכלול התנועה ללא מאמץ, כך גם בחיים: פסקי זמן של התרעננות והרפיה, שחרור מתחים מצד אחד והכנסת אנרגיה חיובית מצד אחר, חיוניים לפעילות מצליחה לאורך זמן.

אמא צעירה, אשת קריירה, לקחה חופש מעבודתה כדי לטפל בתינוקה. היא נהנית מגידולו, על אף הקשיים הרבים הכרוכים בכך. בהיותה אם חד-הורית היא "מבלה" עם תינוקה יום ולילה. היא לא מרשה לעצמה להיעזר בהוריה לשמירה על תינוקה, אלא רק לצרכים חיוניים של בישול, קניות וכו'. במהלך הטיפול הוסברה לאם חשיבות ה"נשימה" בגידול ילדים והיא השתכנעה להרשות לעצמה טיפולים אישיים לא הכרחיים כמו קניית חזייה, טיפול קוסמטי, הליכה עם חברה לסרט.

זוג הורים לנערה בת שמונה עשרה מגיעים לטיפול כשהם לחוצים, קצרי נשימה: בתם עומדת לנשור מבית ספר ונמצאת, לדעתם, בתהליך של הידרדרות כללית. היא לא קמה בבוקר לבית הספר, לא לומדת למבחנים, לא מתרחצת בצורה סדירה. הם מבקשים את עצתי כיצד לנתב את בתם לדרך חיובית של עשייה. לאחר שההורים ביטאו בצורה מלאה את דאגותיהם ואת תסכוליהם (ביצעו "נשיפה") ביקשתי מהם "לקחת אוויר", להירגע מעט, ולתאר את התמונה הכללית של הילדה. מתברר שיש גם הרבה דברים חיוביים לומר על הבת: היא מתכוונת לצאת לשנת שירות, היא פעילה בתנועת נוער, היא מקפידה לנסוע איתם בערבי שישי לארוחת ערב אצל סבתא וסבא. כשאני מבליט זאת בפני ההורים, האם משחררת אנחה. אני אומר להורים: "נכון, חשוב לנשום. דווקא כשקשה לכם, ואתם במאמץ מרוכז להתמודד עם ההתנהגויות הקשות והמדאיגות של בתכם, חשוב שתראו את הדברים הטובים שלה, תתעודדו. דרך אגב, גם בתכם זקוקה לעידוד. האם אתם אומרים לפעמים לבתכם את הדברים הטובים שבה? חשוב שגם היא תחווה את הטוב שבה, כדי שתוכל לנסות להתמודד בעזרתכם עם מה שכל כך קשה לה, וכנראה התייאשה מלהשיגו."

זוג מגיע לטיפול בעיצומו של משבר קשה ביחסים: האישה גילתה את בגידת הבעל. בשלב ראשון הם "מוציאים אוויר": מבטאים את תסכוליהם, מכאוביהם, כעסיהם, פגיעותיהם, רגשות האשמה שלהם. בשלב שני הם "לוקחים אוויר": בודקים כיצד הם יכולים להקל על עצמם בתוך מערכת הפגיעות והכאבים הזוגית, למצוא ניחומים, להתחזק. בהמשך הם גם לומדים כיצד לתמוך אחד בשני בדרך הארוכה להבראת מערכת היחסים.

כשם שנשיפה ושאיפה מופיעות יחד בתהליך הנשימה, כך התרוקנות ושחרור רגשיים יבואו יחד עם התמלאות וסיפוק רגשיים. האישה הצעירה המטפלת עד כלות נשמתה בילדיה הקטנים, תרגיש שחרור כשתיפגש עם חברותיה ותשתף אותן בחוויותיה בגידול הילדים. בד בבד היא תחווה סיפוק והתמלאות בשיחה עם חברותיה ובילוי איתן. האישה או הגבר העובדים לעייפה ירגישו שחרור מתח בעת פעילות כושר שיעשו. במקביל הם יחושו שהם מתמלאים באנרגיה חדשה עקב שבירת השגרה והפעילות הגופנית האינטנסיבית. מי שנמצא בטיפול פסיכולוגי משחרר תסכולים, מכאובים ורגשות שליליים ובמקביל נטען בתובנות חדשות ומחזקות.

לסיום

"וכאשר ישתרעו לפנייך דרכים רבות ולא תדעי באיזו מהן ללכת, אל תבחרי באחת באקראי, אלא התיישבי על מקומך והמתיני. נשמי נשימה עמוקה שופעת אמונה, כפי שנשמת ביום צאתך לאוויר העולם, אל תניחי לדבר להסיח את דעתך, המתיני עוד ועוד. שבי במקומך, בדממה, והקשיבי לקול לבך. וכאשר ידבר איתך, קומי ולכי לאשר יישאך." (סוזאנה תמרו, ללכת בעקבות הלב, תרגום לעברית: ענת שפיצן, מודן, 1996, עמ' 144)