הרגשת כל יכול – לטפח או להגביל?

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

אתר אינטרנט: www.hamit.co.il

(התפרסם גם ב- YNET)

 

"נכון שאתה סבא רק שלי?"

"לא, אני גם סבא של דניאל".

"אבל שלי אתה הכי סבא, נכון?"

יש גיל בחיי ילדים, וזה קורה בדרך כלל בסביבות גיל שנתיים-שלוש, שבו הילד מאמין שהוא כל יכול: שאותו הכי אוהבים, שהוא הכי מוצלח, שהוא מסוגל לעשות כל מה שהוא רוצה, שיש לו כוחות על, שהוא שליט על עניינים ושדברים חשובים שייכים רק לו. תחושת הכל יכול של הילד נקראת בשפה המקצועית אומניפוטנטיות (Omnipotens , מלטינית "כל הכוח"), ויש לה ביטויים רבים בשפתו הילד הקטן ("אני הכי חזק/חכם/אהוב", "רק שלי", "רק אני") ובהתנהגותו (מפנטז, מבקש מחמאות מוגזמות, עושה דברים מסוכנים).

המשוררת תלמה אליגון-רוז, הצליחה לבטא היטב את תחושת האומניפוטנציה של הילד הקטן, שהכל שייך לו, כולל אביו הכל יכול, בשירה המפורסם "לאבא שלי יש סולם":

"לאבא שלי יש סולם
מגיע כמעט עד שמיים
ואבא שלי כה רעב
אוכל ארוחה פעמיים
ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי"

תחושת הכל יכול היא חלק מתהליך ההתפתחות הנורמאלית של הילד. היא מעניקה לילד הקטן אשליה של חוזק, יכולת גבוהה, מרכזיות בעולם, שעוזרת לו לפעול בבטחה במציאות שהיא, פעמים רבות, מתסכלת ולא קלה. תחושת הכל יכול מתפתחת כבר מגיל צעיר מאוד. המכוונות הרבה של ההורה כלפי התינוק בתקופת החיים הראשונה, ההתמסרות המלאה שלו לגידול התינוק, גורמת לכך שההורה, בדרך כלל האם, מצליחה להיות בסינכרוניזציה מלאה עם התינוק: היא יכולה לקרוא את המחשבות והצרכים של התינוק על פי רמזים קטנים ביותר, ולספקם בעיתוי המדויק. למשל, מיד כשהתינוק בוכה מגיע אליו אוכל באמצעות הנקה או האכלה. מאחר שהתינוק לא מודע עדיין לנפרדות בינו לבין המטפלים בו המספקים את צרכיו, הוא מאמין שהוא יצר את המציאות המספקת: הוא 'ברא' את השד או את הבקבוק. נוסיף על כך את העמדה האוהדת והמתפעלת הבסיסית שיש להורים כלפי תינוקם כמישהו בעל תכונות מיוחדות, כמשהו אהוב במיוחד ("ראיתם פעם תינוק חמוד כל כך/יפה כל כך/חכם כל כך?"), וברור עוד יותר מדוע תינוק נורמאלי משוכנע שהוא מיוחד ובעל כוחות על.

ואולם, אם תחושת האומניפוטנטיות הטבעית והרצויה של התינוק ממשיכה בצורה מוגזמת בהמשך חייו, כשהוא כבר גדול, היא עשויה לגרום לקשיי הסתגלות חמורים ואף עשויה להיות סימפטום של הפרעה נפשית: תחושת גדלות וכוחניות בלתי נדלית וללא גבולות. לכן בשלב מסוים, משעה שתחושת הכל יכול של הילד מספיק מבוססת, חיוני שהילד ילמד להכיר את מגבלות המציאות של העולם שמחוץ לשליטתו, ויחווה את גבולות כוחותיו. עליו לקבל שהוריו לא תמיד ידעו לפרש במדויק את כל רצונותיו, ושהוא לא יוכל לקבל כל הזמן את כל מה שהוא הוזה עליו.

כיצד הורים יכולים לעזור לילד הקטן להגביל את תחושת הכל יכול הטבעית, כדי שלא תתפתח למימדים מוגזמים ומזיקים, ככל שהוא גדל?

• לאפשר תסכולים טבעיים של התינוק

חשוב שהורים יאפשרו לילדם הקטן לחוות תסכולים טבעיים והגיוניים בחיי יום יום, ולא יתאמצו יותר מדי למנוע אותם ממנו. המציאות המורכבת של חיי היום כופה על התינוק להשלים עם מה שאיננו יכול לעשות, איננו יכול ליצור, אינו יכול לגרום שיקרה. הוא מנסה לגעת בכלי שעל השולחן ולא מצליח, מנסה להרכיב את הפאזל ונכשל, לא מצליח לדחוף את הצעצוע המסתובב, חוזר ונופל כשהוא מתחיל ללכת, וכיוצא באלה. תסכולים אלה שחווה הילד מגבילים את אמונתו ביצירתיותו ובכוחותיו, ומאפשרים לו ליצור הפרדה נכונה יותר בין מי שהוא באמת לבין מה שהעולם סביבו. ההורים מגבירים את תסכולי הילד הקטן כשהם לא מסוגלים וגם לא רוצים תמיד לממש את כל רצונותיו וצרכיו, ובכך עוזרים לקטיעת תחושת האומניפוטנציה הבלתי מוגבלת שלו. הורים אלה הם הורים "מספיק טובים", כדברי ויניקוט, רופא הילדים ופסיכיאטר הילדים המפורסם שהניח את היסודות להבנה מעמיקה של עולם הילד: הם גם מתסכלים את ילדם ולא רק מתמסרים לו ללא גבולות. וכך, בעוד שהורים בדרך כלל לא מצפים מתינוק בן חודש להפסיק לבכות ולהמתין בסבלנות להנקה, הם מצפים מילד בן שלוש שיוכל לדחות סיפוקים, ולחכות מעט לארוחה המתקרבת. הם אומרים לו: "עוד חמש דקות אחמם לך את ארוחת הצהריים", ולא מתרגשים כשהוא רוטן, מוחה או אף בוכה. הורים "מספיק טובים" מוציאים מיד את התינוק בן החצי שנה ממיטתו כשהוא בוכה, אך לא ממהרים לעשות זאת כשהוא בן שנתיים. הורים לא מושלמים לא מחליפים מיד את הדיסק במכשיר כשהילד מבקש או אף דורש זאת, אם הם עסוקים בטיפול בתינוק החדש במשפחה. הורים שאינם טובים מדי מתעקשים שהילד ישב ליד השולחן ולא יסתובב בבית עם האוכל, על אף שבעבר ויתרו לו על כך.

• להשתמש בשפה מאוזנת ולא טוטאלית

כשהילד מסוגל לדבר בחופשיות הוא משתמש בביטויים טוטאליים כדי לבטא את תחושת הכל יכול שלו כמו "נכון שאני הילד שאתם הכי אוהבים?", ו"אני הכי חזק ויכול להפיל את הבית שלכם". אם ההורים יגיבו להתבטאויות אלה של הילד בביטויים טוטאליים דומים ("כן, אתה הילד שאנחנו הכי אוהבים", "אתה תמיד תהיה הילד הכי ראשון שלנו"), הם יחזקו, ללא כוונה, בצורה מוגזמת ולא הכרחית את תחושת הכל יכול שלו. לעומת זאת, אם הם ישתמשו בביטויים יחסיים ולא טוטאליים, הם יתנו לילדם תחושה מציאותית יותר של עצמו ושל יחסיו עם העולם, ועדיין יחזקו אותו ויעודדו אותו. הם יכולים לומר לו, למשל: "אתה מאוד מיוחד עבורי", במקום "אתה הכי מיוחד"; או "אני אוהב אותך מאוד", במקום "נכון, אני אוהב אותך הכי בכל העולם".

• לתת מקום גם לצרכים אישיים של ההורה

פעמים רבות הורים לילדים קטנים מתמסרים לחלוטין לטיפול בילד, עד כדי ויתור כמעט מלא על צרכים אישיים שלהם. הם חוששים לפגוע בתינוק, לתסכל אותו, לגרום לו להרגשת הזנחה. הם שוכחים את אזהרתו מאירת העיניים של ויניקוט, ש"הורה טוב מדי", שמתמסר לילד ללא גבול, שלא מרפה, שלא נותן מרחב=מחיה להתנסות ולחוויות של הילד, יכול להזיק לילד. הילד עלול לגדול כצל של ההורה, ולא תוכל להתפתח אצלו זהות אישית אותנטית. לכן כשהורים נותנים מקום מתאים גם לצרכים אישיים שלהם במקביל לטיפול בילד הקטן, הם אינם מזניחים את הילד או מאמללים אותו, אלא מלמדים אותו שגם ההורה קיים, שיש לו צרכים, ושכדי לחיות בצוותא צריכים התחשבות הדדית. לעתים מדובר במילוי צרכים בסיסיים של ההורה כמו אוכל, שתייה ושינה ("אמא עכשיו עייפה וצריכה לנוח. אבא יטפל בך", "אמא עכשיו אוכלת, ורוצה לאכול בלי שיפריעו לה. את תחכי בסבלנות קצת, ועוד מעט נרד למטה לטייל"), ולעתים מדובר בצרכים של זוגיות ("בלילה כל אחד ישן במיטה שלו. זו המיטה של אמא ואבא"), כושר גופני ("אמא עכשיו הולכת על ההליכון, ואתה תשחק יפה עד שתסיים") וכיוצא באלה.

• לעודד את הילד לממש בצורה תחליפית את הצורך בתחושת כל יכול

כבר כשהוא קטן הילד יכול לממש בצורה תחליפית ראויה את הצורך שלו בתחושת כל יכול. למשל, תינוקות שיש להם אובייקט מעבר – חפץ בעל מרקם עדין שהילד מבקש אותו צמודים אליו כמו שמיכה, בובה – יכולים לשלוט בחפץ שלטון ללא מצרין ולעשות בו ככל שיחפצו, בניגוד לשליטתם המוגבלת בהורה. הם יכולים לקחת איתם את החפץ לכל מקום, לישון איתו צמוד, לתת לו הוראות מילוליות קיצוניות וכיוצא באלה. ככל שהילד גדל הוא לומד לספק את הצורך בחוויית האומניפוטנציה, תחושת כל-יכול, בצורות נוספות המתאימות יותר למציאות. למשל, כשילדים משחקים משחקי הדמיון ("בוא נעשה כאילו אני…", "נגיד שאני עכשיו …") הם יוצרים מציאות חדשה, המתאימה לפנטזיות שלהם: הם יכולים להיות נסיך או נסיכה אהובים, יפים, שולטים; אמא או אבא המצליחים בכל מעשיהם; רופא או שוטר ששולטים באחרים בצורה זאת או אחרת, וכיוצא באלה. כדאי, לכן, שהורים יעודדו את ילדיהם, ככל שהם גדלים, לממש את הצורך שלהם בתחושת כל יכול בצורה תחליפית.


Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) הרגשת כל יכול – לטפח או להגביל?, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 10/18/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2013/04/25/hargashat-kol-yahol/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *