הרגעים הכי קשים בהורות ואיך מתמודדים איתם: עוינות בין ילדינו

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

מנהל אתרי האינטרנט: "עמית בעין החורש" ו"לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים עמית"

 

ישנם רגעים או מצבים מסוימים בהורות שבהם התנהגות ילדינו מוציאה אותנו מדעתנו, מפירה לחלוטין את שיווי משקלנו הרגשי. על אף אהבתנו הגדולה אליהם, אנחנו המומים מעוצמת הרגשות השליליים העזים המציפים אותנו ברגעים אלה: כעס זעם, אשמה, כישלון, חוסר אונים. רגשות אלה מתפרצים החוצה בצורה של התקפות זעם הרסניות מצד אחד (אני מכנה זאת להיות "נבוט") והרמת ידיים טוטאלית מצד אחר (אני מכנה זאת להיות "סמרטוט"). התבטאויות אופייניות של הורים ברגעים אלה הן "את מביאה לי את הסעיף", "אני מתפוצצת", "אם יש משהו שמוציא אותי מדעתי זה מה שאת עושה עכשיו" "אני מתפטרת", "אני משתגע" ועוד.

מהם הרגעים הכי קשים שלכם בהורות? אתם מוזמנים לעשות את הרשימה האישית שלכם, שכן רגעים אלה משתנים מהורה להורה. אני אציין רק כמה מהרגעים הכי קשים הנפוצים ביותר. למשל, כשילדה שעושה את צרכיה בתחתונים מול האם, לאחר שהאם ניסתה לשכנע אותה ללכת לשירותים. או כאשר ילד לא רק שלא מסדר את החדר, כפי שקיבל הוראה מההורה, אלא אף מוסיף ומפזר באדישות צעצועים ומשחקים על הרצפה. או כשהילד ממאן בתוקף לצאת בבוקר מהבית לגן או לבית ספר, על אף תחנונים ומאמצי שכנוע בלתי נגמרים של ההורה. או כשהילד לא רק ש"עושה בעיות" באוכל, אלא גם זורק בתנועת מיאוס את האוכל שהכנו על הרצפה. או כשהילד הקטן "מצפצף" על אזהרות ההורה והתראותיו, ועושה את מה שנאסר עליו, בעזות מצח: לקחת מעדן, להוציא מהמקרר, לפתוח טלוויזיה וכו'. או כשהילד לא רק שלא להורה, אלא גם מתחצף אליו בצורה בוטה: "אני אעשה מה שבא לי", "את לא תגידי לי", ואולי אף מקלל אותו.

בסדרת כתבות זאת נטפל ברגעים הכי קשים אלה ואחרים בהורות: נתאר רגעים קשים אלה, ננסה להבין את עצמנו בהם, נבחן דרכי התמודדות יעילות יותר ברגעים הקשים, ואולי אף נחשוב כיצד אפשר להימנע מלהגיע למצבים בלתי אפשריים אלה.

 והרגע הקשה מאוד בהורות שבו נתחיל לטפל ראשון הוא הרגע שבו אנחנו חווים עוינות ביחסים בין ילדינו.

להורים תמיד קשה כשילדיהם רבים ביניהם, אפילו מריבות פשוטות על מקום ישיבה בשולחן, מי יתרחץ ראשון באמבטיה וכו'. אבל הקושי הופך לבלתי נסבל עבור ההורים כשהמריבה בין הילדים מלווה ברגשות עזים של כעס ושנאה, המתבטאים בדיבור – התבטאויות קשות, קללות – ובמעשים – דחיפות, מכות, השלכה של חפצים. כשאנחנו מרגישים את העוינות בין ילדינו, את השנאה התהומית שלהם אחד כלפי השני, את היחס המזלזל והמשפיל שהם נוהגים איש כלפי רעהו – אנחנו עלולים לאבד לגמרי את שיווי משקלנו הרגשי. תחושות עזות של כעס, אשמה, כישלון וחוסר אונים מציפות אותנו. אנחנו מתפרצים, נאלמים דום, צועקים, בוכים, גוערים – ולשווא. העוינות בין האחים נמשכת ואתה גם תחושותינו השליליות הסוערות.

 מדוע כה קשה לנו כשאנו חווים כעסים ועוינות בין ילדינו?

הורים חווים את המריבות בין ילדיהם ככישלון חינוכי שלהם וכהרס הפנטזיה שלהם על משפחה הרמונית ומאושרת. כשהמריבות בין הילדים במשפחה קשות ומתמשכות, לא רק שההרמוניה המשפחתית קורסת לעיני ההורים, אלא שעל חורבותיה קמה אל מול עיניהם אימפריית רשע – הניגוד המוחלט לחזונם האידילי. תחושת הכישלון של ההורים מושלמת, וקשה להם להכילה. תדמיתם בעיני עצמם כהורים טובים נחרבת עד היסוד, והם חסרי אונים כיצד לשקמה.

 כיצד הורים יכולים להתמודד בצורה טובה יותר עם גילויי עוינות בין אחים? 

ראשית, במקרה זה של יחסי אחים עוינים, כמו בכל שאר המקרים שנדבר עליהם בסדרת כתבות אלה, חשוב שנרגיע את עצמנו ככל יכולתנו. עלינו להבין שנחשפה נקודת תורפה רגשית רצינית שלנו, שאנו מגיבים ממקום רגשי לחלוטין ולא רציונאלי, ולכן תגובותינו לא יעילות. עצם המודעות שלנו למצב הרגשי המיוחד שאנו נתונים בו כשאנו חווים כעסים גדולים בין ילדינו, תעזור לנו למתן את תגובותינו הרגשיות, תסייע לנו לעצור לפני שאנו מגיבים. עקב כך תיתכנה בהמשך תגובות חילופיות, יעילות יותר.

שנית, וגם זה יהיה נכון לכל הרגעים הקשים בהורות שנדבר עליהם בהמשך, יעזור לנו מאוד להגיע למריבות הקשות בין הילדים במשפחה עם אסטרטגית פעולה ידועה מראש, עם תכנית לצורת תגובה ראויה. שהרי אירועי המריבות רוויי הכעס והשנאה חוזרים על עצמם, בצורה זאת או אחרת, והם אינם חד-פעמיים. אם נבוא לשדה הקרב של מריבות האחים עם ידיעה פנימית ברורה מה עלינו לעשות מול גילויי האלימות והכעס (ראו בהמשך), מן הסתם תגובותינו תהיינה יעילות יותר, ולפחות לא נעצים את סערת הקרב ואולי אף נרגיעה.

 אני רוצה להציע לכם עכשיו ארבעה עקרונות מעשיים להתמודדות יעילה עם מריבות עזות, מלאי כעס ועוינות, בין הילדים במשפחה:

1. להימנע ככל האפשר מלהתערב במריבות. אחת המטרות העיקריות של מריבות, כל מריבות, האחים במשפחה היא למשוך את תשומת לב ההורים. הרצון לפתח ריב כמעט שאינו קיים אם אין בנמצא מי שיתערב, יצדיק, יעניש או יתרגז. כשההורים מתערבים במריבות ילדיהם, הילדים לומדים שזוהי דרך מצוינת להעסיק את ההורים או להפעיל אותם, וכך לשלוט בהם. ככל שהורים מתערבים יותר, הם מלבים את הדחף להיאבק, ולא להיפך. הדרך הטובה ביותר ללמד ילדים שלא כדאי לריב היא לא לאפשר למריבה, גם הרעשנית והעזה מאוד, להשיג את מטרתה העיקרית: התערבות ההורים.

כמו כן, כדאי לזכור שפעמים רבות הורים מתערבים כדי להגן על החלש במשפחה, בדרך כלל הצעיר יותר, אבל בכך הם רק מגבירים את נטייתו לראות את עצמו כתינוק, כקטן, כזה שזקוק להגנה. כמו כן, האח שלא לטובתו התערבו מרגיש מקופח, כועס על הוריו שפועלים בצורה בלתי צודקת, לדעתו, וקנאתו על אחיו ועוינותו כלפיו רק גוברים שבעתיים.

לכן כל עוד הריב לא הגיע לאלימות פיזית או למצב שבו אחד הילדים נפגע, כל עוד הריב על הצעצוע לא חרג לפסים אלימים, וגם אם הילדים מבטאים רגשות עוינים ומתבטאים בצורה שלילית מאוד – כדאי שההורים יעמדו בצד ויצפו מבלי להתערב, למרות הקושי שבדבר. אם ההורה אינו מצליח להתגבר על הדחף הראשוני ורץ לחדר עם הישמע צעקה של אחד הילדים או קללה בוטה של האחר, הוא יכול להסתכל, לראות ששום דבר חמור לא קרה ולחזור, מבלי לומר דבר.

 2. להתערב בצורה החלטית ועניינית כאשר העוינות בין האחים מגיעה לאלימות, או שיש חשש שתסלים לאלימות.

הורים חייבים להתערב אם מדובר באלימות, בהתעללות או בהבדלי כוח ניכרים בין האחים, שעלולים לגרום נזק לאחד הילדים (למשל, אח בן ארבע שמרביץ לאחותו בת השנתיים). במקרה כזה אסור להורה לחכות, אלא עליו להפסיק את הריב לאלתר. התערבות ההורה צריכה להיות עניינית ולא רגשית. במקום לצעוק בחוסר אונים "אני לא יכול יותר לשמוע את הקללות האלה ולראות את המכות האלה! נמאס לי! כל אחד לחדר", כדאי שההורה יתאמץ ויאמר: "לא בטוח לכם להיות יחד. אתם זקוקים לפסק זמן להרגעת הרוחות. מהר, כל אחד לחדרו!"

כמובן שחשוב שהצבת הגבול למריבות אלימות תהייה עקבית – לא פעם ככה ופעם ככה, פעם מפרידים כוחות ופעם מעלימים עין – ונחושה – ללכת עד הסוף, להיות מוכנים לשלם מחירים אישיים כמו לא לראות טלוויזיה באותו ערב או לוותר על יציאה מחוץ לבית כדי לשמור על הפסקה המריבה.

 3. להתייחס לאחים הרבים כחטיבה אחת, ללא שיפוטיות והעדפות

כשהורה מתערב במריבה כדי להפסיק אלימות, חשוב לעשות זאת מבלי לפסוק מי ה"רע", מי ה"אשם" ומי ה"צודק". עדיף לפנות אל כל הילדים כחטיבה אחת ולומר: "לא חשוב מי התחיל. במשפחה שלנו לא מכים." הורים שמתערבים כבוררים במהלך מריבה בין האחים ומנסים לקבוע מי צודק ומי טועה – בדרך כלל מעצימים אותה: כל אחד מהילדים מנסה להצדיק את עצמו ולהופיע לפני ההורה כצד הצודק; כל אחד מהילדים מתבצר בעמדתו – והמריבה מתלהטת. בנוסף, הילדים משיגים תשומת לב דרך התנהגות שלילית, וכך התערבות ההורים מזינה את המריבות בין האחים.

יש לזכור שבמריבות בין אחים אין 'אשם'. כל המעורבים במריבה תורמים לה. לעתים מתרחשות פרובוקציות, ולו קטנות ביותר, המלהיטות את המריבה. ההורים, שאינם רואים את התמונה המלאה של כל מה שהתרחש, עלולים להיות בלתי הוגנים בשיפוטם. בנוסף, שיפוט של ההורה מונע מהילדים ללמוד לפתור את הקונפליקט שלהם בעצמם.

לעומת זאת, כשהורים "שמים את הילדים בחבילה אחת", מתייחסים אליהם כקבוצה ולא כיחידים ("שניכם לחדר", "אתם לא מסתדרים ביניכם ורבים עד מכות על שלט הטלוויזיה, ולכן אין היום טלוויזיה לשניכם"), הם ממקדים את תשומת לב ילדיהם על החוקים, על הכללים, ולא על תחושות הקיפוח והקנאה שלהם. כמו כן, גישה כזו יוצרת ערבות הדדית בין האחים ובונה הרגשת שייכות והזדהות שלהם זה עם זה.

 4. לראות גם את החיובי ביחסי האחים, ולחזקו

על אף הרגשות הקשים המלווים את המריבה בין האחים, חשוב שההורים ישמרו על אופטימיות ולא יאבדו תקווה ליחסים טובים יותר בין האחים. כדאי שהורים יזכרו שלמריבות בין אחים יש גם צד חיובי, כל עוד הן מתקיימות בגבולות סבירים. מריבות האחים מסייעות לילד להשיג נפרדות, לבטא את הצורך שלו להיות ייחודי ומיוחד. בהמשך ילמד הילד לנהל משא ומתן במצבים של התנגשות בין רצונותיו לרצונות האחר ובמצבים של אי הסכמה, וכך הוא ילמד לפתור סכסוכים. בנוסף, הדבר יסייע לו לפתח כישורים בין-אישיים מול בני גילו, למשל לעמוד על דעתו, אך גם לוותר.

וחשוב עוד יותר, לעתים מריבות אחים קשות ממלאות כל כך את עולמם הרגשי של ההורים, עד שהם אינם רואים את הרגעים היפים של האחים יחד. חשוב לזהות את גילויי החום שלהם זה כלפי זה או את רגעי המשחק המשותף השלווים, ולחזקם על כך.

 * לקורס הדרכה באינטרנט להורים לילדים בגיל הרך בגישת המנהיגות ההורית, בהדרכת חיים עמית

 פורסם גם ב YNET

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) הרגעים הכי קשים בהורות ואיך מתמודדים איתם: עוינות בין ילדינו, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 10/18/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2014/01/21/regaim-kashim-ahim/

2 תגובות על הפוסט “הרגעים הכי קשים בהורות ואיך מתמודדים איתם: עוינות בין ילדינו

  1. שלום אשר,
    הרעיון הוא לא להתערב בזמן המריבה עצמה, בכל מקרה, למעט אלימות פיזית או חשש לאלימות פיזית. בהחלט כדאי לדבר אחר כך, עם קשר למריבה ובלי קשר אליה, על נושאי חינוך חשוב שהעלית כמו שפה בוטה, לקיחה של חפצים אחד מהשני וכו'. זה יעשה את ההבדל בין פעולה חינוכית ראויה לבין התערבות שמשרתת מטרות מניפולטיביות של הילדים, ובכל מקרה אין לה שום יעילות חינוכית.
    בברכה,
    חיים עמית

  2. עמית שלום,

    יש לי 2 בנות בגיל 3,6 ובן בגיל 8.
    אני משתדל להתערב רק באלימות פיסית ומילולית. האם לא להתערב באלימות מילולית ? אני חושש שיתרגלו להשתמש בבית בשפה ששומעים בחוץ.
    כמו כן, מה אני עושה כשאחד מהם לוקח חפץ השייך לאחר ? להתערב ?
    אם לא אתערב, זה יתן לגדול לגיטימציה לקחת מה ששייך לו בכוח ?
    מה דעתך ?
    אשר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *