מתוך הפרק הראשון, מודל המנהיגות ההורית בגיל הרך: בין חינוך סמכותי לחינוך מתירני – הגישה המאזנת

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

מנהל אתרי האינטרנט: "עמית בעין החורש" ו"לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים עמית"

 

 מתוך הפרק הראשון, מודל המנהיגות ההורית בגיל הרך,

בספר "הורים בטוחים בעצמם – מנהיגות הורית בגיל הרך".

בעבר הרחוק, עד שנות החמישים של המאה העשרים לערך, היתה מקובלת גישת החינוך הסמכותי (או הסמכותני). גישה זו הנחתה הורים לעקור מגיל צעיר "הרגלים רעים" של ילדיהם ולבנות במקומם "הרגלים טובים". ההנחה היתה שאם הורים יפעלו בצורה נוקשה וכפייתית, ללא חיבה יתרה וללא קרבה, הם יצליחו לעצב את אישיות ילדם מגיל צעיר. לא פעם הגיע החינוך הסמכותי לכדי רודנות ממש. שם המשחק היה ציות: ההורים אמרו והילדים נדרשו לבצע. את מרכז הזירה תפסה הטלת משמעת על הילד, שהושגה באמצעים שונים, כגון הטלת עונשים. ההורה על פי תפישה זו היה אקטיבי – הוא כיוון את התפתחות הילד על פי תפישותיו וערכיו.

כתפישת נגד לגישת החינוך הסמכותי התפתחה באמצע המאה הקודמת גישת החינוך המתירני, המעמידה את הילד במרכז. על פי גישה זו, הורים צריכים להעניק לילדם תשומת לב רבה ואהבה ללא גבול, ולהאמין שהוא יווסת בעצמו את התפתחותו. תפקיד ההורה הוא פסיבי בעיקרו – לא להפריע להתפתחות הילד ורק לתמוך בו, "לזרום איתו". גישה זו מקובלת עדיין מאוד במקומותינו. אולם למרבה הצער בגישה זו מגיעים הורים רבים לעמדה פסיבית, לתחושות חוסר אונים וייאוש נוכח אוזלת ידם בהתמודדות עם ילדיהם (בדפוס של להיות "סמרטוט"). גישה כזאת מובילה לוויתור גדול מדי של הורים על ציפיותיהם ועל דרישותיהם ולהתנהגות מְרצה מצדם כלפי ילדיהם, עד כדי אנרכיה של ממש, ללא יכולת להציב להם גבולות. הורים מתקשים לקיים שגרת חיים משפחתית נינוחה ורגועה; להשכיב את ילדם לישון ולהשאירו לבדו נוכח מחאותיו; הם אינם מסוגלים לעצור אותו מהשחתת רכוש; הם אינם מסוגלים לאסור עליו להכות אחרים; והם מאוימים תמידית מהתקפת זעם שלו אם יעזו לעשות משהו בניגוד לרצונו.

מתוך תחושות תסכול וכעס נוכח אוזלת ידם מתנהגים הורים רבים בצורה כוחנית ואימפולסיבית; גם כאן, עד כדי דיקטטורה בזעיר אנפין (בדפוס של 'להיות נבוט'). הם כופים את עצמם על ילדם בכוחניות מוגזמת ומשפילה ("עכשיו אתה תשב על הסיר, אפילו אם אתה לא רוצה, ולא תזוז עד שלא תעשה פיפי!"), מעליבים אותו ופוגעים בו מתוך התפרצות רגשות התסכול שלהם ("אתה ילד רע! אני שונא אותך!"), מענישים אותו בצורה אימפולסיבית ומוגזמת ("אתה לא תראה טלוויזיה כל השבוע כי התנהגת לא יפה לסבא!").

כיום אנחנו יודעים ששתי הגישות – גישת החינוך הסמכותי וגישת החינוך המתירני – הן פשטניות, קיצוניות ואינן יעילות. נחוצה גישת חינוך מאזנת ומאוזנת: לא שתלטנות וגם לא התגוננות, אלא מנהיגות. גישת המנהיגות ההורית בגיל הרך מבקשת להשיג איזון כזה: לסמוך על הילד ולהתאים לצרכיו ולרצונותיו מצד אחד, אך גם להורות לו ולהציב לו גבולות: להרגיש מספיק בטוחים בעצמם כהורים לקבוע חוקים, לבוא בדרישות ולהבהיר כללים, וכל זאת מבלי לוותר על אהבה וחום, על כבוד לילד ועל הקשבה לצרכיו. הורים מנהיגים בטוחים בעצמם שלמים עם החלטותיהם ומוכנים לשלם את המחירים הנובעים מהחלטות אלה. הם מתחשבים בילדם ללא היסוס ומתייחסים אליו ברוך ובאהבה, אך גם אינם חוששים להציב לו גבולות ולפעול בהחלטיות. הם אינם מהססים לקחת את תינוקם על הידיים כשהוא בוכה כדי להרגיעו, אך גם אינם חוששים להבהיר לילד הקטן המתפנק שלא מתאים שיישאו אותו על הידיים, גם במחיר של בכי עז. הם עוזרים לילד המתקשה כשהם חושבים שעזרה כזאת תחזק אותו, ודורשים ממנו להתמודד לבדו כשהם מעריכים שעזרה מיותרת מצדם תחלישו. הם אינם נעלבים כשילדם דוחה את האוכל שהם מגישים לו, אלא מבינים שהוא אינו רעב ומניחים לו, או שהם מבינים שהוא רעב עדיין אך חסר סבלנות, ומחפשים דרך יצירתית להאכילו.

כדי להצליח בכך על ההורה לבצע תנועה פסיכולוגית מורכבת ולכאורה בעלת סתירה פנימית: להתקרב אל ילדו, דהיינו להכיר אותו מקרוב; ולהתרחק ממנו, דהיינו לשמור על הפרדה רגשית בין ההורה לילד, בעת ובעונה אחת.

מצד אחד על ההורה להתקרב אל הילד: להכיר היטב את צרכיו ולהיענות להם במידת האפשר, ללמוד את יכולותיו ולפתחן, לדעת את מגבלותיו ולהתחשב בהן. שהרי ילדים נולדים עם מאפיינים אישיים שונים: במזג האישי: במידת הערנות, ברמת הפעילות, ברגישות לגירויים, ביכולת ההסתגלות למצבים חדשים, ברמת המרדנות. מנהיגות הורית חכמה מחייבת את ההורים להכיר את מזגו של תינוקם מוקדם ככל האפשר ולדעת להתאים את סגנון הורותם למאפיינים הייחודיים של תינוקם. בד בבד, על ההורה לדעת להתרחק מהילד מהבחינה הרגשית: להפריד בין הרגשות, ההרגשות והרצונות של הילד לאלה שלו. פעולות רבות של ההורים עומדות בניגוד לשאיפות העצמאות של הילד או בניגוד לדחפיו ולרצונותיו, על אף שהן מכוונות לטובתו, ולכן הן מעוררות התנגדות. שמירת הנפרדות הרגשית תסייע להורה ליצור את המרחב החיוני לפעולה לפי מיטב הבנתו של ההורה. הזדהות רגשית יתרה של ההורה עם ילדו תקשה עליו לשמור על גישה עניינית ועל ערכיו בטיפולו בילד.

דוגמה לתנועת ההתקרבות-התרחקות הנדרשת מההורה היא במצב של ילד הסובל מיחס מתנכר של ילדים בגן או בבית. על ההורה להיות קרוב מספיק לילד כדי שיוכל לחוש את רגשות הפגיעה שלו, להבין את מצוקתו ולאפשר לילדו להרגיש שהוא איתו. התחושה שההורה שלו מבין אותו ותומך בו היא הדבר נוסך הביטחון הגדול ביותר לילד בגיל הרך. ואולם, כדי להצליח לחזק את הילד, על ההורה ליצור מרחק בין עלבונו של הילד לבין תחושותיו שלו, כדי שלא להיעלב יחד עם ילדו או במקומו. ההורה המגיב כמי שהוא עצמו נפגע פגיעה רגשית עלול לגרום להעצמה של הפגיעה בילד. הילד יחווה גם את פגיעות ההורה וייחלש.

זו אינה משימה קלה להיות הורה מנהיג, אקטיבי ויוזם. למנהיגות הורית יעילה יש שני אלמנטים עיקריים:

א. התוויית כיוון מוגדר למשפחה והגדרת מטרות ראויות לבני-המשפחה

ב. הובלה בטוחה ויעילה של בני-המשפחה להשגת יעדים ומטרות אלה

להנהיג פירושו להסתכל קדימה, לחיות את ההווה בהתאם למקום שאליו רוצים להגיע. זו אחריותו הראשונה של ההורה – להגדיר יעדים ומטרות חינוכיות – וזה הבסיס לכל עשייה הורית. הורה מנהיג, המגדיר מטרות ויעדים למשפחתו, הוא הורה אקטיבי: מתבונן מעבר לכאן ועכשיו, יוזם מהלכים ופועל בעיקר מתוך ברירה. הוא מתאמץ לעשות את הדברים הנכונים, גם אם מה שנדרש ממנו קשה, ונמנע מהליכה בדרך הקלה, אם היא אינה נכונה. הורים אינם יכולים וגם אינם צריכים לשלוט על התנהגות ילדיהם. אלא עליהם לקחת אחריות על התנהגותם שלהם ולבחון אותה: האם אני מנווט את המשפחה, מוביל אותה תוך הקשבה להם ולעצמי, פועל בהתאם להבנותי, או שהתנהגותי נשלטת על ידי התנהגות הילד? (הורה מנהיג דומה לנהג במכונית, הבודק את תקינותה, קובע את יעד נסיעתו, מאיץ ובולם בהתאם לנתוני הדרך, וכך מבטיח את הגעתו בשלום ליעד המבוקש. זאת בהשוואה לנהג פזיז ואימפולסיבי מצד אחד, או הססן ופחדן מצד אחר.)

בחיי היומיום, עמדת ההורה המנהיג, היוזם, תבוא לידי ביטוי בכך שהוא מחבק את הילד ומחייך אליו כי הוא מרגיש את אהבתו לילדו ורוצה לחבקו, ואינו חושש ש"יפנקו" בכך; הוא מציע לילד לשחק איתו, ולא נפנה אל הילד רק כשהוא דורש תשומת לב; הוא מחזק את הילד ומעודדו במעשה ראוי מבלי לחשוש שבכך הוא יגרום לילד להפסיק את עשייתו החיובית; הוא אוסר על הילד התנהגויות בלתי ראויות מתוך ביטחון עצמי ואינו פוחד מתגובת הילד; הוא מעדיף לעתים לצפות מהצד בילד המשחק לבדו, אינו מרגיש אשם בשל כך ואף נהנה ומעביר הרגשה זאת לילד; הוא מתמודד עם בעיות בעודן באבן, ולא דוחה את הטיפול בהן מתוך אוזלת יד עד שהמצב מתדרדר לבעיה חמורה; הוא גמיש בהחלטותיו ויכול לוותר לפעמים על נהליו הקבועים בהתאם לצורך, מבלי לפחד שהילד ינצל זאת לרעה. לעומתו, ההורה שאינו מנהיג, הנגרר, עסוק בעיקר בהישרדות ופועל בעיקר כשכבר אין ברירה. הוא משחק עם הילד רק כשהילד בוכה או "מנדנד" לו; הוא מחבק את הילד רק כשהילד דורש זאת; הוא עוזב את הילד לשחק לבדו לא מתוך תחושת בחירה, אלא בלית ברירה; הוא מוותר על עמדותיו לא מתוך שיקול דעת, אלא ככניעה, רק כדי שהילד יפסיק לבכות או יחדל מהתקפת הזעם שלו.

בעומס העיסוקים שלהם מחוץ לבית ובגודש התפקידים שלהם בתוך הבית, הורים פועלים מתוך רצון לשרוד את חיי היומיום השוחקים, במקום לנהל את עצמם ואת ילדיהם. ואולם בדרך זו הם מוסרים, למעשה, לילדיהם את מושכות העגלה המשפחתית ומאפשרים להם להכתיב את חוקי המשחק. אם ההורים אינם לוקחים אחריות על המשפחה ואינם מחליטים מה חשוב להם וכיצד הם רוצים שהיא תתנהל, הילד יעשה זאת עבורם. הוא ימלא במלוא רצונותיו ויצריו את החלל החינוכי שהותירו הוריו, ועד מהרה ימצאו אלה את עצמם נגררים אחר הילד, מגיבים ולא יוזמים, חסרי אונים ולא בעלי כוח.

כשהורים לוקחים אחריות על הנהגת המשפחה ומתווים את הכיוון ואת היעדים שלה, הם מגבירים את סמכותם בעיני ילדיהם; ילדיהם סומכים עליהם יותר. הם מרגישים שניצב מולם מבוגר אחראי, שיודע לפעול בצורה מפותחת ויעילה. כשהילד מרגיש שההורה יודע מהן מטרותיו והוא פועל בעקביות להשגתן, הוא יהיה מוכן לקבל את הכוונתו, לשמוע את הקריאה "אחרי" וללכת בעקבות ההורה.

* לספר "הורים בטוחים בעצמם – מנהיגות הורית בגיל הרך"

 * לקורס הדרכה באינטרנט להורים לילדים בגיל הרך בגישת המנהיגות ההורית, בהדרכת חיים עמית

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) מתוך הפרק הראשון, מודל המנהיגות ההורית בגיל הרך: בין חינוך סמכותי לחינוך מתירני – הגישה המאזנת, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 11/17/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2014/02/01/ben-hinuh-samhuty/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *