האם קרה לכם שהכנתם אוכל – סלט, מרק, פיתה – לילדכם הקטן, והוא, במהלך הארוחה, העיף את האוכל, יחד עם הצלחת, על הרצפה, ועוד צחק בהנאה? האם אתם זוכרים את חמת הזעם שנתקפתם באותו רגע ?או אולי אתם נזכרים בתחושת התבוסה שהציפה אתכם למראה האוכל השפוך? לא חשוב בן כמה ילדנו, תינוק בן מספר חודשים או "גדול" בן מספר שנים, זהו אחד מאותם רגעים קשים בהורות, בהם אנחנו עומדים חסרי אונים מול התנהגויות עוצמתיות של ילדינו החושפות אצלנו נקודות תורפה רגשיות. אף אם התנהגויות מכעיסות אלה של ילדינו חוזרות על עצמן, מתברר שאנחנו לא באמת מוכנים אליהן, ומגיבים אליהן תמיד קשה.
הורים מרגישים חוסר אונים ומבוכה גדולה כשהילד הקטן זורק את האוכל, ונוקטים בשלל תגובות לא יעילות, החל מניסיון נואל להכריח את הילד להרים את מה שזרק ואף לאכול זאת, דרך הענשתו בהליכה לישון רעב, תוכחות והאשמות הפיכת העניין למשחק, ועוד. תגובות אלה לא רק שלא מצליחות להפסיק את העפת האוכל על ידי הילד, אלא שהן בדרך כלל מחמירות את המצב ומדרדרות את זמני הארוחה לסיוט מתמשך.
מדוע כה קשה לנו כשילדינו מעיפים את האוכל מהשולחן?
- אנחנו חרדים: הורים חרדים מאוד לאכילה של ילדיהם הקטנים, במיוחד כשילדיהם קטנים מאוד, שהרי בריאות והתפתחות תקינה של התינוק תלויות בתזונה תקינה. לכן ההאכלה של הילדים מעוררת חרדות רבות אצל ההורים: אולי התינוק אינו אוכל מספיק ולכן יהיה חולני? אולי הוא אוכל יותר מדי ולכן יהיה זללן ושמן? אם גם במקרה משקלו אינו תואם בדיוק את העקומה המתאימה של 'טיפת חלב' או שהוא חלה לאחרונה ומיעט לאכול, חרדת ההורה מרקיעה לשחקים.
- אנחנו מרגישים תחושות כישלון ואשמה: ההאכלה היא קרקע פורייה לצמיחת תחושות כישלון ורגשות אשמה של הורים, שכן הורים רבים מקשרים בין האכילה של הילד לבין הצלחתם כהורים. הם חשים לא פעם שהצלחתם כהורים פירושה שילדם "אוכל טוב"; וכישלון משמעותו שהילד "כמעט שאינו אוכל", ולכן אינו עולה במשקל. לכן הם נוטים להעצים כל התרחשות הקשורה באוכל, דבר המעורר את המעגל השלילי של מתח-חרדה-קשיי אכילה-רגשות אשמה.
- אנחנו נעלבים: גם כשהורים יודעים שלזריקת האוכל אין שום קשר לחוסר שביעות הרצון של ילדם מהטעם או מסוג המזון שהם הכינו, קשה להם לא להיעלב. הם חווים את זריקת האוכל על הרצפה כזלזול בהם, כחוסר התחשבות במאמצים שהם משקיעים בהכנת האוכל. אם הילד אוכל מצוין בגן, העלבון עשוי לגדול שבעתיים.
למה ילדים קטנים זורקים את האוכל על הרצפה?
ילדים קטנים זורקים אוכל על הרצפה משלושה טעמים עיקריים, הגיוניים לחלוטין מבחינתם: סוג של משחק מהנה, צורך בתשומת לב, וביטוי של תסכול.
משחק מהנה: הילד שם לב שכתוצאה מהעפת האוכל על ידו נוצר דפוס מחזורי נחמד מבחינתו: הוא מעיף, ההורה מתכופף ומרים, וחוזר חלילה. זהו דפוס מהנה, הגורם לילד תחושת שליטה בעולם, כמו דפוסי משחק מחזוריים אחרים, למשל משחק ה"קוקו" הידוע (ההורה מסתיר פניו לילד ומגלה אותם, או מסתיר את עצמו והילד מגלה אותו).
צורך בתשומת לב: כשההורה מסביר לילד באריכות את משמעות העפת האוכל על ידו, מוכיח אותו, מעניש אותו, או מגיב בכל תגובת כעס אחרת, הוא מעניק בכך לילד תשומת לב רבה, שאולי חסרה לו. שהרי גם תשומת לב שלילית היא יותר מאשר התעלמות, חוסר תשומת לב בכלל.
ביטוי של תסכול: כשנמאס לילד הקטן לאכול, או כשהוא מתוסכל שהוא לא מצליח לסיים את האוכל, או כשהוא סתם משועמם, הוא עושה את הדבר ההגיוני ביותר עבורו: הוא דוחה את האוכל ממנו, ורצוי כמה שיותר רחוק, על הרצפה. זאת הדרך שבה הוא מודיע להורה שסיים את הארוחה והוא מבקש לרדת מהכיסא ולהמשיך בפעילות.
מה על ההורה לעשות כשהילד מעיף את האוכל על הרצפה?
במאמר הקודם, הראשון, על רגעים קשים בהורות ("עוינות בין ילדינו"), הצעתי לכם שתי עצות המתאימות לכל אחד מהרגעים הקשים בהורות. נכון, אלה עצות שקל לתת וקשה ליישם, ובכל זאת כדאי להתאמץ להפנימן, שכן הן תעזורנה לכם במקרה הזה של העפת האוכל על ידי ילדכם, וגם במקרים אחרים.
להירגע: להרגיע את עצמנו ככל יכולתנו ולא להגיב מיד, בצורה אוטומטית. עצירת התגובה הרגשית המיידית מאפשרת שיקול דעת. למרות שבא לכם לצרוח על הילד הקטן, לדפוק את הראש בקיר או סתם לחבוט בשולחן – קחו נשימה עמוקה, ונסו לזכור שאתם כאן המבוגר האחראי.
לבוא מוכנים: מאחר שמדובר על אירוע שחוזר על עצמו, או שיש סיכוי טוב שיחזור על עצמו, כדאי לבוא אליו מוכן עם תגובה שחשבנו עליה, התייעצנו לגביה, תכננו אותה. תגובה מתוכננת מראש תסייע לנו לפעול בצורה יעילה יותר, פחות רגשית, פחות אימפולסיבית.
מעבר לכך, אוסיף לכם 7 כללי התנהגות מעשיים לתגובה יעילה כשהילד הקטן זורק את האוכל על הרצפה. כמובן שאפשר וכדאי להשליך כללי התנהגות אלה גם על אירועים מעצבנים נוספים ביחסינו עם ילדינו.
- לא לעשות עניין: על ההורה למנוע את תשומת הלב המיותרת שהוא מעניק להעפת האוכל על ידי התינוק, שכן, כאמור, כל תשומת לב עודפת – כעס גדול, הטפות מוסר, הכרחה של הילד לנקות את הבלגן שעשה, הוראות מרובות – מחזקת את ההתנהגות השלילית, כלומר גורמת לכך שהילד ימשיך לזרוק את האוכל על הרצפה. לכן, עדיף לעשות פחות, לומר פחות, לצמצם את ההתייחסות שלנו לאירוע. לכן, למשל, כדאי לנקות לבד את הלכלוך שעל הרצפה ולא לומר לילד דבר, כדי לא להעניק תשומת לב מוגברת להתנהגותו השלילית.
- להגיב בצורה ברורה, קצרה, ועניינית: ובכל זאת, לא מומלץ להתעלם מהאירוע, אלא להגיב בצורה ברורה, קצרה ועניינית. כשהילד זורק את האוכל על הרצפה, יש לומר לו בצורה ברורה "לא זורקים דברים על הרצפה". האמירה צריכה להיות קצרה, לא נאום תוכחה, כזאת שמבהירה לילד שאנחנו לא מרוצים מההתנהגות שלו, לא פחות אבל גם לא יותר. פירושו של דבר לא לצעוק, לא להוכיח, לא להאשים ("אתה ילד רע!"). כשמדובר בתינוק שאין איתו עדיין תקשורת מילולית משמעותית, חשוב מאוד להעביר את המסר בלשון הגוף: הקול תקיף, הפנים רציניות, לא לחייך, להוריד את האוכל מהשולחן לזמן קצר ולהחזירו מיד. חשוב מאוד שאחרי שהבהרנו לילד בצורה תמציתית שהתנהגות הזריקה של האוכל אינה ראויה, יש להמשיך את הארוחה כאילו כלום לא קרה. זה נותן לאירוע את הפרופורציה המתאימה, המידתית.
- להיות עקביים: ברור שהוראה אחת, גם אם היא ברורה וקצרה, לא מספיקה כדי לגרום לשינוי בהתנהגות הילד, והוא ימשיך לזרוק את האוכל על הרצפה עוד ועוד. הילד התרגל לרצף מסוים של אירועים, ושינוי חד פעמי לא יספיק כדי לשכנע אותו שמשהו באמת השתנה. הילד הקטן זקוק לחזרות רבות כדי להפנים את רצף האירועים החדש. לכן, חשוב שהורה יחזור בצורה מדויקת על ההתנהגות החדשה שלו כשהילד זורק את האוכל לרצפה. רק כך הילד יקלוט שכללי המשחק השתנו.
- להעניק לילד תשומת לב חיובית בזמן הארוחה: מאחר שאחת הסיבות להעפת אוכל יכולה להיות רצונו של הילד בתשומת לב של ההורה, כדאי לוודא שהילד יקבל אותה מההורה בצורה ראויה. פעמים רבות הורים מושיבים את הילד לאכול, ותוך כדי עסוקים באלף ואחת מלאכות אחרות: לנקות את המטבח, לסדר את הבית, לדבר עם חברה, לכתוב מסמך במחשב, לגלוש בטלפון הנייד. במקום זאת עדיף שההורה ישב עם הילד, ידבר אתו, יחייך אליו, יעניק לו תשומת לב חיובית, כשהילד אוכל כהלכה. בכך קטן הסיכוי שהילד יעיף את האוכל בגלל צורך בתשומת לב, שהרי יש לו אותה בשפע גם בלעדי ההתנהגות השלילית הזאת.
- להקטין את התסכול של הילד: כדי למנוע או להקטין את התסכול של הילד בזמן האוכל, שכאמור יכול להיות אחת הסיבות להעפת האוכל על ידו, כדאי לשים לילד רק כמות קטנה של אוכל בצלחת. כמו כן, כדאי להוריד את הילד מכיסאו ברגע שסיים לאכול, לפניי שהחל בזריקה. כך הילד לא יצטרך לזרוק את האוכל כדרך להודיע שהוא סיים לאכול.
- להפסיק להרים את האוכל, אם הילד ממשיך לזרוק את האוכל: האם להרים את האוכל שהילד זרק או לא? זו סוגיה שמטרידה הורים רבים החוששים שאם ירימו את האוכל הילד יתבלבל ויחשוב שהם ממשיכים את המשחק. ובכן, בדרך כלל, אם הורים פועלים במערכת כללי ההתנהגות שתוארה עד כה – מגיבים בצורה ברורה, קצרה, עניינית ועקבית – התינוק לא יפרש את הרמת האוכל כמשחק. הרמת האוכל תיתפש כמסר ש"ממשיכים בעיקר – לאכול". ואולם, אם התינוק ממשיך לזרוק את האוכל, גם לאחר שהגבנו "נכון", כדאי להפסיק להרים את האוכל בזמן הארוחה, ולעשות זאת רק בסיומה, עד שהתנהגות העפת האוכל התמידית תיפסק.
- לא לשים מגבת על הרצפה בזמן האוכל: יש כאלה הממליצים לשים מגבת או סדין על הרצפה כדי למנוע את הצורך לנקות ביסודיות את הרצפה. אני לא מתלהב מהמלצה זאת, שכן היא מעבירה לילד את המסר שאנחנו לא סומכים עליו, שאנחנו לא באמת מאמינים שהוא מסוגל לא לזרוק את האוכל. נכון, יהיה לנו קשה יותר לנקות את הלכלוך, אבל זה מחיר ראוי לפעולה חינוכית נכונה.
