להתקדם לאט, להגיע מהר – פרידה נכונה מפרק א' והתחברות מתאימה לפרק ב'

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

"מנהל אתרי האינטרנט: מית בעין החורש" ו"לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים עמית

* פורסם גם ב"כלים שלובים" כתב עת לענייני נישואין, חינוך ומשפחה, גליון 65, סיון-תמוז-אב תשע"ה

 

נכון, יש מקרים מדהימים של משפחות שמצליחות להתחבר היטב בפרק ב', לגדול ולהתפתח לאורך זמן, עם יחסים טובים בין המבוגרים והילדים. אבל הידעתם ששיעור הכישלונות בנישואים ראשונים הוא כ-41%, בנישואים שניים הוא כ-60%, ובסיבוב שלישי זה מגיע לכ-73%? בארץ כ-70% מהזוגות המתגרשים נישאים מחדש, אך קרוב לאחוז זה מתוכם מתגרשים. כלומר, פחות מ-40% מהזוגות שהתגרשו ונישאו מחדש, מצליחים להישאר ביחד. וזו עדיין סטטיסטיקת חסר, שכן בחלק גדול של המקרים בני זוג בפרק ב' חיים ביחד ללא נישואים. לכן, אם היו סופרים גם את המקרים של משפחות המנסות להתחבר לפרק ב' ולא מגיעות לכלל מימוש, נאמר אחרי שנה או שנתיים שחיים ביחד ללא נישואין, מספרם של הכישלונות בפרק ב' היה גדול בהרבה. אגב, אחת ההערכות של חוקרים שחקרו משפחות מורכבות לאורך שנים היא שאם משפחה מורכבת נשארת ביחד שש שנים רוב הסיכויים שהיא לא תתפרק בעתיד.

במאמר זה אני מבקש להציע דרך מעשית להתמודדות יעילה עם הבעיה העיקרית העומדת, לדעתי, בבסיס הכישלונות של משפחות להתחבר בפרק ב' בחיים. והבעיה היא החיפזון היחסי של בני הזוג וההורים בתהליך: הם ממהרים מדי להיפרד מפרק א' וממהרים מדי להתחבר לפרק ב'. הכלי שאני מציע כדי להתמודד עם בעיה זאת הוא פשוט, אף כי לא קל ליישום: על בני הזוג, ההורים, להתקדם לאט בדרכם לפרק ב'. באופן מעשי פירושו של דבר לדעת להיפרד נכון מפרק א', בלי קיצורי דרך, ולהצליח להתחבר נכון לפרק ב', גם כן בלי קיצורי דרך. אציג בקצרה את הבעיה ואת הצעתי המפורטת להתמודדות יעילה איתה, עם מספר טיפים מעשיים.

הבעיה: המבוגרים במשפחות של פרק א' ממהרים לחבר את המשפחות בפרק ב'

יש בוודאי סיבות רבות לקושי הגדול של משפחות מורכבות להחזיק מעמד לאורך זמן. אני טוען כאן שאחת הסיבות המרכזיות לחוסר ההצלחה של משפחות פרק ב' להתחבר ביחד היא שהמבוגרים במשפחות – בני הזוג, ההורים – ממהרים. אצה להם הדרך, ולכן הם עושים טעויות רבות, שאפשר היה להימנע מהן עם מעט מחשבה מראש. מאחר שזו סיבה מאוד מעשית וגלויה, היא מאפשרת גם התמודדות פשוטה יחסית ויעילה.

על אף שלפרק ב' אנשים מגיעים בדרך כלל כשהם מבוגרים ומנוסים יותר, יש להם פעמים רבות תחושה של לחץ זמן דווקא בגלל הגיל המבוגר יותר. אולי בגלל שהם מרגישים רצון לפצות את עצמם על "פספוסים", אובדנים, או פצעים בפרק א'. אולי בגלל שהם סומכים על ניסיונם בחיים ועל בגרותם, ומאמינים שיהיה בסדר. וזו כמובן טעות. פרק ב' בחיים שונה באופן מהותי מפרק א', על אף שהם נראים דומים מאוד. בפרק א' בחיים אנו מתוודעים בהדרגה למשימות החדשות איתן אנו צריכים להתמודד – זוגיות, הורות לילד ראשון, הורות למספר ילדים – ויש לנו זמן סביר להשתפר ולתקן טעויות, אם נדע כמובן לנצל את הזמן וללמוד. אפשר להקדיש זמן להכיר אחד את השני, ללמוד לחיות כבני זוג, לפני שאנחנו מביאים ילד לעולם. טעויות הנעשות בגידולו של הילד הראשון, ומי לא עושה טעויות כאלה, אפשר לנסות לתקן בגידולם של שאר הילדים, אף כי כמובן נעשה טעויות חדשות… לעומת זאת, בפרק ב' בחיים עלינו להתמודד בבת אחת עם בעיות חדשות רבות, שעם חלקן כלל לא הוכשרנו להתמודד: השוואות עם בן/בת הזוג הקודמים וקושי להיפרד מהחיים בפרק א'; הצורך להסתגל במהירות לחיים עם אנשים לא מוכרים, שהם בעיקר ילדי בן/בת הזוג אך גם קרובי משפחה של בן/בת הזוג, שפעמים רבות אף עוינים את הקשר החדש; כניסה לתפקיד חדש, לא מוגדר – הורה לא ביולוגי; חילוקי דעות חריפים עם בן/בת הזוג, שהם בדרך כלל בעלי ניסיון ובעלי דעה בגידול ילדים, בנוגע לגידול הילדים המשותפים, במידה וישנם; סוגיות כלכליות חדשות כמו חשבונות נפרדים או מאוחדים; ועוד. טעויות בתהליך עלולות להיות קריטיות, מכיוון שהרגישות גדולה מאוד, הפגיעות של כולם רבה, ואין זמן ללמידה ולתיקון טעויות.

הכלי: לא למהר. להיפרד נכון מפרק א', בלי קיצורי דרך, ולהתחבר נכון לפרק ב', בלי קיצורי דרך גם כן.

כדי שהמעבר לפרק ב' בחיים יתבצע בצורה טובה, על בני הזוג וילדיהם לבצע בצורה מתואמת שתי תנועות מורכבות: להיפרד בצורה טובה מפרק א' ולהסתגל בהצלחה לפרק ב'. התקדמות זהירה ואיטית בתהליך תאפשר לבני המשפחה, בסופו של חשבון, להגיע מהר ליעד המבוקש: חיים משותפים טובים בפרק ב'. מעבר לכך, אני רוצה להציע לכם חמישה טיפים, חמש עצות מעשיות פשוטות, שיכוונו את מנהיגי המשפחה, בני הזוג וההורים, לבצע נכון את הפרידה מפרק א' וההתחברות לפרק ב', ברוח עקרון ההאטה שהצגתי.

לא למהר להיפרד מפרק א'

תיאור מקרה: הוא בן 45, גרוש מזה 12 שנה, עם שני ילדים גדולים: 16 ו 21. היא בת 30, רווקה. הכירו לפני עשרה חודשים. אחרי ארבעה חודשי הכרות הם עברו לגור ביחד, וכעת, משעה שהגיעו אלי, הם עומדים להתחתן בעוד חודש, וצפויה  לידה בעוד חצי שנה!

לו יש יחסים טובים עם גרושתו במהלך השנים, עד כדי קיום יחסי מין איתה אחת לכמה זמן. הוא זה שלחוץ להתחתן, כי הוא מרגיש שהוא מזדקן. היא הכירה אותו ביום שנפרדה מבן זוג אחר, אחרי מערכת יחסים מאכזבת מאוד. היא לא רוצה למהר, אך נכנעת ללחץ שלו. היא חרדה מהקשר הטוב שלו עם גרושתו ומהאפשרות שעלול לשוב אליה; חרדה מהאפשרות שהקשר הלא מסודר עם ילדיו ישתלט על חייהם ומבקשת להציב לכך גבולות. הוא חי בחרדות, במיוחד בשבתות, שמא ילדיו יתקשרו, שמא יצטרכו ממנו משהו וכך יתעוררו לקונפליקטים עם בת זוגו. ילדיו מרגישים שהוא כל הזמן דוחה אותם, והוא מרגיש אשם על כך. בשבילו  הילדים במקום ראשון; בשבילה הזוגיות במקום ראשון. הוא רוצה שתצטרף למשפחה הקיימת. היא רוצה להקים משפחה חדשה.

עניינים שלא טופלו נכון בעבר, משימות התפתחותיות שהתחמקנו מלהתמודד איתן, יופיעו בצורה פתולוגית בהווה, ויקשו על הסתגלות וצמיחה. בני זוג שממהרים להיפרד מפרק א', בלי שהם מאפשרים לעצמם לעבד את הכאב והצער הכרוכים במשבר הפרידה, בלי שהם נותנים לעצמם דין וחשבון רציני על החלק שלהם במשבר, יתקשו להיכנס בהצלחה לפרק ב'. תחושות אשמה, כעס, געגועים לא מעובדים מפרק א' יתערבו בצורה הרסנית בפרק ב', אם נמהר מדי לשים את העבר מאחורינו, ללא עיבוד מתאים שלו. לכן חשוב לא להתנפל על ה"מציאה" של פרק ב' כמוצאי שלל רב, כנמלטים מאזור אסון למקום מפלט בטוח, אלא להתנהל בצורה שקולה, מכבדת את מה שחווינו והיינו בפרק א'. כיצד נדע שאנחנו בשלים להיפרד מפרק א'? אחרי שהרגשות והקונפליקטים הקשורים לפרק א' מלווים אותנו, אך כבר לא מעסיקים אותנו.

לא לדרוש מהילדים להיפרד מהר מפרק א'

מספר נער בן 16, שנמצא כבר תקופה ארוכה בטיפול: "לא האמנתי כשההורים סיפרו לי שהם מתגרשים. זה היה שוק מוחלט. לא היה לכך שום סימן בבית שלנו. לא ראיתי אותם רבים אף פעם! מאיפה הם הביאו את זה? אני עוד לא מעכל את זה. אמרתי להם שאם הם ירצו לחיות עם מישהו אחר, בן או בת זוג חדשים, אני לא אסכים לכך בשום אופן!"

הורים ממהרים מדי דורשים גם מילדיהם להיפרד מהר מפרק א' בחיים שלהם. "מה יש לכם להתעסק יותר מדי בלמה אני רוצה להתגרש/ למה אי אפשר להמשיך לחיות ביחד/ למה אני לא אוהבת יותר את אבא/ למה אנחנו לא מתאמצים יותר לא לפרק את המשפחה. היה, נגמר, ממשיכים הלאה". חשוב לתת לילדים את הזמן לעבד את חווית הפרידה, שהיא מבחינתם התמוטטות רגשית אדירה, קריסה של עולם שלם, בדרך כלל ללא שום תחושת שליטה. חשוב להבין שגם כשהיחסים בין ההורים הנפרדים תקינים לכאורה, הילדים במשפחה חווים משבר קשה. יתרה מזאת, דווקא במקרים שהכל לכאורה נראה בסדר במשפחה, למשל שאין מריבות גלויות, לילדים יותר קשה לקבל את השינוי, את הפרידה. מבחינת הילדים אין סיבה לגירושין במשפחה שהיחסים בין ההורים נראים ללא בעיות, והכעס שלהם על ההורים גובר. במקרים רבים שטיפלתי בהם מדובר בהלם שהילדים חווים, שמגביר את תחושת חוסר השליטה שלהם במצב, גם אם הם גדולים. כמובן שבמקרים של אלמנות, כשהמוות של ההורה האחר בא בחטף, חשוב במיוחד לא למהר עם הילדים לעבור לסדר היום, לתפקד כאילו הכל כרגיל. אמנם חשוב לשמור על סדר יום רגיל של הילד, אבל אסור לדרוש ממנו למהר לשכוח את החיים עם ההורה שנפטר. ובאופן כללי, אין לדרוש מהילד להכיר ובוודאי לא לקבל מהר זוגיות חדשה.

לא למהר לחבר את המשפחות

מספרת בכאב גרושה בת 38, אם לשני ילדים, שעברה לגור עם בן 37 עם שני ילדים קטנים יותר: "לא חשבתי שיהיה לי קשה עם הילדים שלו. הייתי בטוחה שאם אני אוהבת את ילדיי ויש לי מערכת יחסים טובה איתם, אסתדר גם עם הילדים שלו. הרגשתי שזה החלק החזק שלי. אבל פתאום, מרגע שעברנו לחיות ביחד, אני רואה כמה זה קשה לי. כמה הם שונים מילדי: תזזיתיים, מהירים, לא מנומסים. אני לא בטוחה שהחלטתי נכון שעברנו לגור ביחד. אין כיום שום דבר כייפי בחיים שלי לעומת המצב כשחיינו בנפרד."

מספרת נערה בת 14, שהוריה נפרדו לפני כשנה, וכעת עומדת להיכנס משפחה חדשה לבית שבו גרה עם אמה ואחיה הצעיר ממנה: "עוד לא הספקתי להתגבר על הפרידה של הורי, ואני עדיין מתביישת בכך ולא מספרת לחברים, ואמי כבר רוצה להכניס ילדים חדשים לביתנו! אני שונאת את הילדים האלה: הם רעשניים, הם משתלטים לנו על הבית. אין לי לאן לברוח אלא רק לחדר שלי. אין סיכוי עכשיו בכלל שאספר זאת לחברים שלי! אני אברח לאבא שלי!"

כאשר לבני הזוג אצה הדרך, הם ממהרים לחבר את משפחותיהם, ללא הכנה ראויה של עצמם ושל ילדיהם. לעתים הם עצמם נדהמים מהקושי שהם חווים בהסתגלות למצב החדש: לחיות עם ילדים אחרים, שונים מאוד מילדיהם; לאבד בעוצמה את תחושת האינטימיות הזוגית שנוצרה. כאשר בני הזוג ממהרים לחבר את המשפחות הם בדרך כלל מנחיתים על ילדיהם את בשורת החיים ביחד במקום להכינם לכך בהדרגה. הם אינם משתפים את הילדים בתהליך שעברו בדרך לקבלת ההחלטה, אינם מסבירים להם את ההתלבטויות בצד ההחלטה, אינם מקשיבים לרגשותיהם ואינם נותנים מקום לחרדות המתעוררות אצלם. והדאגות של הילדים רבות: האם מקומי במשפחה החדשה מובטח? האם ההורה שלי ימשיך לאהוב אותו או שיעדיף את ילדי בן/בת הזוג? האם אשאר באותו חדר? ועוד. וגם הכעסים רבים: מפריעים את שגרת חיי, מדרדרים את איכות החיים שלי, דורשים ממני התחשבות בילדים שאני לא מכיר ואולי אף לא אוהב, ועוד. יש להימנע מקיצורי דרך ולתת לילדים זמן להסתגל לתהליך המשפחתי. מומלץ לאפשר להם הכרות הדרגתית עם בן/ת הזוג ועם ילדיו/ה. בהמשך, כדאי להסביר להם את מניעי ההחלטה האישית להתקשר לבן/ת זוג חדשים ולתאר להם את העומד להתרחש בצורה מפורטת ככל האפשר. על ההורים להיות מוכנים לשמוע הסתייגויות, ביקורות, התנגדויות וכו' ולטפל בהם בצורה ישירה ואוהדת.

לכן, אני ממליץ לא למהר לעבור לגור ביחד, שתי המשפחות. כדאי לעשות זאת כתהליך הדרגתי ואיטי, ככל האפשר.

לא למהר להיות הורים של ילדי בן/בת הזוג

כותבת בייאוש משתתפת בפורום באתרי: "אני רווקה בת 26  ובן הזוג שלי בן 35. יש לו ילד בן 12 שבן זוגי מגדל לבד מאז בנו היה בן שנתיים וחצי. לפני כחודש וקצת עברתי לגור איתם. ההתחלה הייתה נפלאה. היה חיבור יפה מאוד והשתדלתי (מכל הלב) לתת המון אהבה לבנו. אבל עשינו טעות בהתחלה. בן זוגי נתן לי "לנהל" את העניינים של ביה"ס של בנו: לבדוק לו שיעורים, לתת לו עבודות וגם לחלק הוראות ולחנך. הרגשתי שזה מקלקל את הקשר בינינו, אבל זה נראה לי כבר מאוחר מדי. אני מרגישה שאיבדתי את הילד: גם את אהבתו וגם את הכבוד שלו אליי. בכל הזדמנות שיש לו הוא מזלזל ופוגע בי. הגעתי למצב בו אני מרגישה כמו ילדה קטנה שמשפילים אותה. אני לא רגילה לקבל יחס כזה מילדים, במיוחד שאני משתדלת לעשות הכל כדי להתקרב אליו. מה עליי לעשות? איך להתנהג?"

לעתים בני הזוג באים עם פנטזיה לשקם, לתקן, לבנות מחדש את המשפחה שלא הצליחו בה בנישואים הראשונים. לכן, הם רוצים לתפקד מהר כמו הורה, לטוב ולרע, גם לילדי בן/ת הזוג – לאהוב, להציב גבולות, למשמע, להעניק וכו'. לעתים, הם פשוט רגילים להיות בתפקיד ההורה, במיוחד האימהות, והם לא מצליחים לעשות את ההפרדה המתבקשת בין הורות לילד שלהם לבין הורות לילד של בן/בת הזוג. פעמים רבות בן הזוג, במיוחד הגבר, מצפה ואף דורש מבת הזוג לתפקד כהורה לילדיו. אולי כי הוא מרגיש אשם, אולי כי הוא מרגיש בחוסר יכולתו למלא תפקידים "אימהיים" ואולי כי פשוט יותר נוח לו.

גם כאשר בן/ת הזוג אינם מנסים להיות ההורה של ילדי בן/ת הזוג השני, הם עלולים להתערב בצורה לא מתאימה בחינוך ילדיו/ה. ההתערבות יכולה להתבטא בצורה עקיפה בביקורת מתמדת על בן/ת הזוג לגבי חינוך הילדים, אך גם בצורה ישירה על ידי הוראות, הטפת מוסר, איומים וכו' לילדים שאינם שלהם.

העיקרון שצריך, לדעתי, להנחות את בני הזוג ביחסים עם ילדי בן/בת הזוג, בשלב הראשוני של החיים יחדיו, הוא לפעול במשפחה המחוברת יותר כבני אדם ופחות כהורים. מותר להם להציב גבולות אישיים ("אני לא מוכן/ה שתדבר אלי כך"), להקפיד על חוקי הבית שנקבעים ביחד ("כמו שקבענו, לא מפריעים לנו בשעת הצהריים") ובוודאי שמותר וכדאי לתמוך בילדים של בן/בת הזוג ולעודדם. אבל, כדאי להימנע ככל האפשר מהתערבות לא הכרחית בחינוכם (למשל, הישגיות בבית ספר, חינוך לערכים וכו'). בצורה אחרת, גורפת אמנם אבל נכונה בדרך כלל, אפשר לקבוע שבכל מה שקשור לחובות ומשמעת על ההורים הביולוגיים להיות בתפקיד ההורה "הרע", ואילו ההורים החורגים יפעלו כהורה "הטוב".

לא לדרוש מהילדים לקבל מהר את הורות בן הזוג

מספר ילד בן 12: "אמרתי לאמא שאני לא רוצה שהילדים שלו יבואו ליום הולדת שלי, ואני מסכים שרק הוא יבוא. הסכמתי שרק הוא יבוא כי אמא לחצה עלי.  ואז גם הוא לא הגיע. כששאלתי את אמא למה, היא אמרה לי בהאשמה שהוא אמר שהוא לא מוכן לבוא למקום שלא מזמינים את הילדים שלו. הבנתי שהוא נפגע ממני. הוא תמיד נפגע ממני. אבל לא אכפת לי. אמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה שהילדים שלו יהיו חלק מהחיים שלי, ושאני לא סובל אותם. היא כעסה עלי, ואמרה לי שאלה האחים החדשים שלי."  

לעיתים נוצר קשר מהיר וטוב בין הילדים לבין בן/ת הזוג החדשים. פעמים רבות, נדרש זמן ארוך יותר לכך. יש להיות סבלניים ולהבין שלילדים צורך בסיסי הישרדותי להסתגל, בתנאי שלא לוחצים עליהם. יתכן שלא תהיה כלל אהבה בין הילדים לבין בן/ת הזוג, אלא ישררו ביניהם יחסי אמון וכבוד בלבד, וזה מספיק. בוודאי שאין לדרוש מהילד להתייחס לבן הזוג כאל הורה, לקרוא לו "אבא" או "אמא".

לא לדרוש מהילדים להיות מהר חברים טובים

אם כותבת בדאגה בפורום באתרי: "לבן זוגי בן גדול, 19, מנישואים ראשונים. לשנינו בן משותף שנולד לאחר שנים רבות של ציפייה , עכשיו הוא בן שנתיים. הבן הגדול גר בשטח המשק שבו אנו גרים. יש לו עבר לא פשוט, עצוב, כואב. מאז שבננו הקטן נולד הוא אינו מתייחס אליו, לא מסתכל עליו וכיוצא בזה. לא טוב לי עם המצב הזה, ואין ספק שלא טוב לבן הקטנטן שהקשר עם אחיו הגדול לא קיים. הרבה מאד זמן אני מתלבטת בשאלה מה לעשות? האם זה הזמן, וכמובן איך לעשות משהו הכי טוב שאפשר במצב הנוכחי?"

כשם שהורים לוחצים על ילדיהם לאהוב מהר את בן/בת זוגם, הם לוחצים עליהם, ואף יותר, להתחבר מהר ולהיות חברים טובים עם ילדי ההורה האחר. צריך להכיר במציאות הלא נעימה שאפילו מספר שנים של טיפוח היחסים בין האחאים אינן מספיקות תמיד להשיג חברות אמתית בין הילדים שלך-שלי-שלנו. ילדים רבים אינם יכולים לסבול את חברתם של האחים החורגים או האחים למחצה ואינם מסוגלים להתגבר על הדחייה שלהם אותם. אחרים משיגים יחסים ידידותיים אך קרירים ולעולם לא יתקדמו מעבר לזה. במיוחד חשוב לא ללחוץ מדי כשעוברים לגור ביחד בבית של אחת המשפחות. החדשים תמיד ירגישו קצת פולשים והוותיקים תמיד ירגישו שפלשו לביתם. יש לכבד תחושות אלה, לא ללחוץ, להתקדם בעקביות בתהליכי החברות של הילדים (ליזום פעילויות משותפות, לעודד תלות הדדית ועוד) אך בלי לדרוש תוצאות מהירות של חברות.

סיכום: להתקדם לאט, להגיע מהר

עקרון התנועה האיטית אינו חדש. יתרונות האכילה האיטית בארוחה הנמשכת בנחת, ידועים. נזקה של המהירות הנגרמת מסגל רפואי הקוצב שלש דקות לבדיקה, ידוע גם הוא. כהורים יש לנו הזדמנויות מצוינות ללמד את ילדינו תנועות איטיות ויציבות, אבל אנחנו מחמיצים הזדמנויות אלה, כשאנחנו מכניסים אותם למסלול של פעלתנות מתמדת ללא הפוגה כבר בגיל הרך, חוששים שמא ישתעממו.

כשמדובר בתהליך הרגיש והעדין של כתיבת פרק ב' בחיים של משפחות, התחברות של משפחות נפרדות למשפחה מורכבת, עקרון האיטיות אינו רק עניין של כדאי, nice to have, אלא הוא הכרח פסיכולוגי, must to have. תהליך זהיר ורגיש של פרידה מתאימה מפרק א' בחיים וכניסה איטית לפרק ב' בחיים חיוני להתמודדות מוצלחת של יחידים ומשפחות עם אתגרי פרק ב' בחיים.

לפרטים על יום עיון בנושא, לחצו כאן

* פורסם גם ב YNET

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) להתקדם לאט, להגיע מהר – פרידה נכונה מפרק א' והתחברות מתאימה לפרק ב', [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 09/19/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2014/08/28/lehitkadem-lehat/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *