מחירום לשגרה: להירגע ולהרגיע

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

אתר אינטרנט: www.hamit.co.il

 

אמנם השגרה מבורכת, אמנם יש לנו צורך טבעי להיות במצב של איזון ורגיעה, אבל מתברר שזה לא כל כך פשוט לחזור לשגרה, גם כשרוצים בכך. אנחנו רואים זאת בצורה ברורה אצל אנשים שרגילים לחיות במצבי מתח ולחץ קבועים בעבודה (למשל, עבודות שבהן יש צורך בקבלת החלטות גורליות הנוגעות לחיי אדם או הכרוכות בסיכונים כלכליים גדולים), והם  מתקשים מאוד להירגע, לא מסוגלים לאפשר לעצמם רגעים ושעות של שגרה משעממת, או הנאה ללא מתח. מצב החירום מספק עבורם אדרנלין, התרגשות, שקשה להם בלעדיה, גם אם היא כרוכה בנזקים גופניים ונפשיים. גם לנו, מי שעוסקים בחינוך, שמתמודדים יום יום עם לחצים של טיפול בילדים ועם מצבי חירום שקורים כל הזמן בגן ובבית, לא פשוט לפעמים להירגע, גם כשזה מתאפשר לנו. למשל, לחלק מאתנו קשה לעשות את המעבר משגרה לוחצת לשגרה רגועה, כשאנחנו יוצאים לחופשה. לעתים לוקח לנו יום או יומיים רק להתרגל למצב של חופשה, ולעתים אנחנו לא מצליחים להסתגל לכך עד סיום החופשה.

מן הסתם, כשמדובר בלחזור לשגרה ממצבי חירום של ממש, זה בוודאי לא יהיה פשוט כלל וכלל.

מצבי חירום אצל ילדים קטנים

כמובן שהמלחמה הארוכה שחווינו לאחרונה היא נקודת המוצא שלנו בדיון על חזרה לשגרה מחירום, אבל אנחנו מדברים על מגוון של מצבי חירום ברמה הלאומית, הקהילתית והאישית, שעלולים לגרום לטראומה. המשמעות המילולית של המילה טראומה מהשפה היוונית היא פצע, ובהשאלה מדובר בפצע נפשי. כאשר מתרחש אירוע טראומטי, נקטע רצף החיים, מתערערת תחושת השליטה של האדם, נאבדת הרגשת הביטחון בעולם צפוי והגיוני.

חשוב להבהיר שגם ילדים קטנים עלולים לחוות טראומה. פעם חשבנו שילדים אינם מבינים שהיו בסכנה, ובוודאי שאינם זוכרים, ולכן הם חסינים בפני טראומה. ואולם מחקריה של פסיכיאטרית הילדים האמריקאית לנור טר (למשל Terr 1991)  שינו את התמונה. היא חקרה מאות ילדים שעברו חוויות קשות באסונות טבע או תאונות והראתה שבכל גיל, ובכלל זה בגיל הרך, חוויה קשה נחקקת בזיכרון. הילדים במחקריה היו בהחלט מסוגלים לתאר טראומות, או שאפשר היה להבחין בעדויות אחרות לכאב שהותיר אצלם האירוע באמצעות ציורים, משחק וכדומה. ואמנם, כשמדברים עם ילדים מאזור הדרום הם מספרים על הקושי לחזור לשגרה: לישון לבד, בלי ההורים; לשמוע קולות בתוכניות הטלוויזיה לקטנים או את צלצול הטלפון ולשמוע את אזעקה "צבע אדום" ועוד.

חוקרים של התמודדות ילדים עם טראומות בילדות מדברים על שני סוגים עיקריים של מצבי חירום, בעלי פוטנציאל לטראומה עבור ילדים קטנים. הסוג הראשון הם אירועים פתאומיים, חד פעמיים, בעלי עוצמה והשפעה רבה כמו היפגעות באירוע אלים – רצח, התעללות מינית או פיזית, שריפה – או חשיפה לאירוע כזה, תאונת דרכים, תקיפה על ידי חיה, טיפול רפואי חודרני ועוד. עבור ילדים רבים מגוון של מצבים חברתיים נורמאליים עלולים להיות מצבי חירום, כאלה שיש להם פוטנציאל טראומטי: מסיבת חג בגן ובה חשיפה מאיימת של הילד, הצגת ילדים ובה קולות מפחידים או דמויות מפחידות.

הסוג השני קשור לאירועים חוזרים ונשנים במשך תקופה ארוכה, כמו חיים באזורי מלחמה, התעללות מינית מתמשכת על ידי קרוב משפחה, אלימות במשפחה, טיפולים רפואיים מכאיבים, מתח משפחתי מתמשך ועוד. חשוב להבהיר שטראומה עלולה להיגרם לאו דווקא על ידי פגיעה ממשית של האדם, אלא גם עקב איום בפגיעה או כתוצאה מחשיפה לפגיעה של מישהו אחר, וזה רלוונטי במיוחד לגבי ילדים. ילדים קטנים חוו במלחמה האחרונה לחץ ופחד של ההורים בעת האזעקה, מצאו את עצמם בקרבה כפויה עם זרים במקלטים, חוו עקירה של ממש מבתיהם ושינוי רדיקלי של אורח חייהם, נחשפו לידיעות באמצעי התקשורת על הרוגים ופצועים, ושמעו על ילדים אחרים שהיו קורבנות של ממש.

יהיה קל יותר לזהות אירוע טראומטי חד פעמי, להבין את המקור לסימפטומים ולטפל בהם. למשל, חשיפה לתאונת דרכים קשה. לעומת זאת, יהיה קשה לעשות אבחנה מבדלת בין טראומה מתמשכת, למשל מריבות משפחתיות קשות, המתבטאת בהתנהגות נסוגה ועצובה של הילד, לבין הפרעות התפתחותיות אחרות בעלות אותן מאפיינים (co-morbidity) כמו טמפרמנט קשה או דיכאון.

כשקשה מאוד לחזור לשגרה = PTSD, Post-Traumatic Stress Disorder, הפרעת דחק פוסט טראומטית

אצל רוב בני האדם, מבוגרים וילדים, כאשר מתרחש אירוע טראומטי יש תגובה טבעית שנובעת ממערכות אבולוציוניות (fight or flight). לאחר תקופה מסוימת, ההשפעה של האירוע נחלשת, והוא הופך להיות לזיכרון – גם אם לא נעים – אבל רק זיכרון. ואולם יש אנשים שאצלם השפעת האירוע לא מסתיימת. הגוף ממשיך להגיב בתגובות חירום גם הרבה זמן אחרי האירוע. האדם ממשיך לחיות כאילו האירוע הטראומטי ממשיך להתקיים. אנו מגדירים זאת כהפרעה פוסט טראומטית. ידוע שלעתים יש השהיה, חודשים ואף שנים, בהופעת סימני הפוסט טראומה. הזרז להופעת ההתנהגות הפוסט טראומטית יכול להיות אירוע טראומטי נוסף או היזכרות באירוע הטראומטי המקורי.

מה משפיע על סיכויי ההיפגעות של ילדים בהפרעת דחק פוסט טראומטית?

  1. חומרת האירוע הטראומטי. ככל שהאירוע עוצמתי ו/או ממושך, והילד היה חשוף אליו יותר זמן.
  2. תגובת הורים ומבוגרים משמעותיים אחרים, כמו צוות הגן. ילדים צעירים מפרשים וחווים את הלחץ דרך חוויית הלחץ של המבוגר, מבוגר חרד=ילד פוסט טראומטי. מבוגר רגוע=ילד רגוע.
  3. מאפייני המזג והאופי של הילד. יש ילדים שנולדים עם יכולת ויסות פנימי טובה, הם רגועים מלידתם, פחות מתרגשים מאירועים קשים. ויש ילדים שמגיל צעיר מגיבים לכל אירוע קטן בהיסטריה.

כיצד אפשר לזהות תופעות פוסט טראומטיות אצל ילדים קטנים?

בניגוד למבוגרים וילדים גדולים, שאצלם ההגדרה של פוסט טראומה נעשית על פי קיום אירוע טראומטי ואבחון מספר תסמינים (כמו חוויה מחדש של האירוע, התנהגות הימנעותית, התנתקות רגשית), אצל ילדים קטנים מאבחנים לעתים פוסט טראומה מבלי ידיעה ודאית על קיום אירוע טראומטי. העדויות על הטראומה עולות מתוך משחק, זיכרונות חוזרים, סיוטי לילה ואותות מצוקה אחרים. לעתים נדע בבירור את הסיבה להתנהגות חרדתית מתמשכת של הילד הקטן. למשל, נשים לב שמיד לאחר ההשתתפות בהצגה המפחידה בה הילד בכה וביקש לצאת החוצה, החלו סיוטי לילה שלא נפסקו עד היום. אבל פעמים רבות לא יהיה בידינו מידע חד משמעי על חשיפה של הילד לאירוע טראומטי בודד או מתמשך, ויהיה עלינו להסתמך על תצפית בהתנהגות הילד וניתוחה, וזה כמובן מורכב. שכן בילדות קשה מאוד לעשות אבחנה מבדלת בין התנהגויות חריגות שהן חלק מתהליך ההתפתחות הנורמאלית לבין התנהגויות חריגות שמעידות על מצוקה. למשל איך נדע שילד בן שנה שפתאום לא מוכן לאכול בכפית עושה זאת כי הוא עובר חוויה קשה שמכריחים אותו לאכול או שזה חלק מההתפתחות שלו?

מודל ארבעת ה"ה" לזיהוי בעיות אצל ילדים

עומד לרשותנו מודל ידוע למדי לזיהוי קשיי הסתגלות ובעיות רגשיות אצל ילדים, שאני מכנה אותו מודל ארבעת ה"ה":

התגברות התנהגויות קיימות (למשל, ילד שנטה קודם לכן לאלימות, מכה יותר, או ילד שנטה לדבר, ידבר ללא הפסק), הפחתה של התנהגויות קיימות (למשל, ילד שנטה לדברנות יתר, ישתוק ויסתגר), הופעת התנהגויות חדשות (למשל, רגישות יתר לרעשים וקולות כמו נפילת קוביות, הצלצול בדלת הגן) והופעת התנהגויות ישנות (רגרסיה כמו הרטבה במהלך היום, מציצת מוצץ או אצבע, בכי, התפרצויות זעם, סירוב ללכת לגן).

אבל זהו מודל כללי מדי, שיהיה קשה בעזרתו להסיק דווקא על התנהגות פוסט טראומטית. למשל, ילד שחזר להרטיב, יכול לעשות זאת כביטוי של כעס על התנהגות הוריו, כחלק ממשבר הצטרפות אח חדש למשפחה, או גם, חלילה, כביטוי חרדתי להתעללות מינית שחווה.

תגובות ספציפיות אופייניות של ילדים קטנים לחוויה טראומטית

לכן אציין כמה תגובות ספציפיות אופייניות יותר של ילדים קטנים לחוויה טראומטית. חשוב להזכיר ולזכור שמדובר על התנהגויות נורמליות לאחר אירוע טראומטי, שהופכות להיות לא נורמליות, אם הן ממשיכות באינטנסיביות גם לאחר שבועות וחודשים. חלום רע שמופיע מספר פעמים לאחר נשיכה על ידי כלב או בעקבות תאונת דרכים הוא תגובה נורמלית, בריאה. אבל אם הילד ממשיך להתלונן על חלומות רעים גם לאחר שבועיים, שלושה, יתכן שמדובר על היקבעות של התנהגות פוסט טראומטית, שכבר לא עוזרת להתמודד עם הטראומה, אלא היא ביטוי לחוסר ההסתגלות של הילד.

  1. משחק פוסט-טראומטי – משחק הוא המדיום הטבעי לביטוי עצמי של ילדים. באמצעות משחק ילדים קטנים מבטאים רגשות וחוויות אישיים, ודרך המשחק אפשר ללמוד על עולמם הפנימי. בניגוד למשחק רגיל שבאמצעותו הילד מתפרק ונרגע ואולי אף מתחזק, למשל משחק את עצמו כתינוק או כאח בכור במשפחה, משחק פוסט-טראומטי הוא משחק שמשחזר באורח כפייתי חלקים או היבטים מן האירוע הטראומטי, ללא הרגעה. יתרה מזאת, המשחק עלול אף להכניס את הילד למתח ואי שקט. כך למשל, ילד אשר הותקף על ידי כלב, משחק כשהוא זוחל, נוהם ועושה תנועות פתאומיות. הוא אינו מדבר על המשחק וחוזר על אותה סצנה שוב ושוב עם מעט ואריאציות. משחק זה שונה ממשחק מסתגל של פעוט שננשך גם הוא על ידי כלב, אך במשחקו הוא מדגים מספר סצנות של כלבים מפחידים, בנסיבות שונות, והם גם מסתיימים בתוצאות שונות. כמובן שאצל ילדים קטנים שמציירים אפשר יהיה גם לזהות ציורים פוסט טראומטי, כאלה שמשחזרים את האירוע הטראומטי אך לא מביאים להרגעה.
  2. שחזור טראומטי – בא לידי ביטוי בהתנהגות חרדתית שמקורותיה בהתרחשות הטראומטית. אצל מבוגרים זה יכול להיות דיבור חרדתי בלתי פוסק על הטראומה, שינה עם סכין מתחת לכרית וכדומה. אצל ילדים קטנים זה יכול להתבטא בעיקר בהצהרות ושאלות חוזרות המעידות על עיסוק יתר בהיבטים של האירוע הטראומטי. כך למשל, ילד שננשך על ידי כלב מדבר ללא הפסק על כלבים ונמשך לתמונותיהם בספרים ובטלוויזיה. אצל ילדים גדולים מעט יותר זה יכול להתבטא גם ברצון כפייתי לנעילה של כל החלונות והתריסים בבית, שינה עם חרב צעצוע במיטה ועוד.
  3. המנעות והתרחקות – זהו אחד מהסימנים המובהקים ביותר להתנהגות פוסט טראומטית אצל ילדים. הילד מנסה להימנע מכל דבר שעלול להזכיר את האירוע הטראומטי או מגורמים הקשורים באופן עקיף לטראומה, תוך שהוא מבצע הכללה גדולה מאוד. למשל, הילד יבקש להתרחק מכל כלב לאחר שעבר אירוע מפחיד עם כלב, או ימנע מלהיכנס לשירותים אם חווה שם אירוע מפחיד, או ימנע ממפגשים חברתיים אם האירוע קרה עם חברים ועוד.
  4. דריכות ועוררות – אצל הסובל/ת ממצב פוסט טראומטי מערכת האזעקה של הגוף פועלת שלא לצורך, גם במצבים בהם יש גירויים שמזכירים מצב חירום אך הם לא באמת מצב חירום. זוהי בעצם אזעקת שווא! כל גירוי קל, אפילו גירויים ניטרליים ולא מאיימים, מקפיץ או מבהיל. הדופק מהיר ומתח השרירים גבוה באופן מתמיד. מאוד אופייני לתגובות למלחמה האחרונה. למשל, נסיעה של אופנוע מזכירה אזעקה. ישנה תופעה מוכרת של ילדים שבעקבות חשיפה לאירוע המוני עם רעשים גדולים ופתאומיים, זיקוקים ביום העצמאות למשל, התברר שיש להם רגישות גדולה לרעש ומאז הם סובלים מסוג של הפרעה פוסט טראומטית: כל רעש קטן מקפיץ אותם ומפחיד אותם בהיותו מזכיר את הרעש המפחיד הגדול. אירוע: הקושי שלי לישון כשליבי ישנה אצלנו, בעקבות אירוע ההקאות שלה לפני כשנה.
  5. ביטויי פחד וחרדה ישירים נמשכים – כאמור, פחד וחרדה הם תגובות טבעיות והכרחיות למצב מסוכן, אולם כאשר הם נמשכים חודשים רבים ואף שנים לאחר שהחוויה הטראומטית חלפה, הם מפריעים בתפקוד היומיומי. אצל הילד הקטן נראה עליה גדולה בסיוטי לילה: הילד מתעורר משינה בצרחות, תנועות מוטוריות מוגזמות, אינו מגיב לניסיונות להעירו, מראה סימנים של עוררות אוטומטית כגון נשימות מהירות, דופק מואץ והזעה. סימפטומים אלה מופיעים לרוב בשליש הראשון של הלילה ונמשכים כדקה עד חמש דקות. לעתים נראה גם קשיי הירדמות והתעוררויות תכופות במהלך הלילה ללא קשר לחלומות בעתה. מלבד פחדים המתבטאים בשינה אפשר לראות גם חרדת פרידה, פחד מללכת לשירותים לבד, ופחד מהחושך.

תפקיד המבוגרים: להירגע

להורים ולמבוגרים משמעותיים אחרים לילד יש השפעה מכרעת על צורת ההתמודדות של ילדים קטנים עם אירועים טראומטיים ועם חזרה לשגרה מהם. נראה לי שאין צורך להכביר על כך מילים בפורום זה. הפרשנות הטראומטית של האירוע תושפע רבות על פי תגובת המבוגר. האם ההורה מגיב בחרדה גדולה כשהילד נופל, בוכה, מקבל דיווח מהגן על בעיה וכו', או שהוא מגיב במתינות, ברוגע. הורה חרד=ילד חרד. הורה רגוע=ילד רגוע. וזו הדרך הראשית, העיקרית, שבה מבוגרים יכולים לסייע להתמודדות ילדים עם אירועים טראומתיים: לתת דוגמה אישית ראויה של חזרה לשגרה, של הירגעות. כיצד אנחנו חוזרים לשגרה? כיצד אנחנו נרגעים? מה מרגיעים אותנו? סיגריה? סיגריה אחת? שתיים? "לרדת" על אוכל? לצעוק? או אולי שיתוף ברגשות?

המודעות לחשיבות העצומה של הדוגמה האישית שלנו במצבים אלה, ההבנה שילדינו מסיקים כיצד להגיב למצב על ידי צפייה בנו, יכולה לעזור לנו להתאמץ ככל יכולתנו להפגין התנהגות רגועה ומרגיעה, חיובית, לפחות בנוכחות הילד. לא לפרוץ בבכי, לא לצעוק בחוסר אונים, לא לברוח, לא להתפרק, לא להגיב בצורה שלא היינו רוצים שילדינו יתנהג בה. אם אנחנו לא מצליחים בכך, כדאי לפנות לעזרה. בתור המשענת עליה נסמך הילד, עלינו לשמור על עצמנו.

טיפ קטן בעניין זה: כדאי להתאמץ לחייך, גם כשאנחנו מתוחים ולחוצים. חיוך מרגיע ומעודד את הזולת, במיוחד ילדים קטנים. וזה ברור. אבל חיוך, גם אם הוא מעושה, מרגיע אותנו, אלה שמחייכים! בדרך כלל מקובל לחשוב שכאשר אנחנו מרגישים אחרת, משתנה ההתנהגות שלנו, כולל ארשת פנינו. אם אנחנו מרגישים שמחה, אנחנו צוחקים. אם אנחנו מרגישים עצובים, פנינו קודרים. ואולם, גם הדרך ההפוכה עובדת! חיוך משפיע על המוח בצורה חיובית. כשאנחנו מרגישים בדיכאון, המוח אומר זאת לפנים שלנו ושרירי הפנים מגיבים בהבעה עצובה. המסר עובר במעגל סגור חזרה למוח ומאשר שאכן אנחנו עצובים. אבל כשאנחנו משנים במודע את הבעת הפנים כך שהיא נוגדת לתשדורת מהמוח, המסר שעובר חזרה למעלה הוא "היי, לא כל-כך נורא כאן למטה". במילים אחרות: קצר במעגל הסגור הזה מביא את המוח לשנות את מצבנו המנטלי בהתאם למסר החדש.

תפקיד המבוגרים: להרגיע

כמובן שחלק גדול מהלמידה של הילד הקטן מתרחשת ביחסים הישירים שלו עם הוריו, ולא רק דרך הדוגמה האישית שלהם. לרשות הורים עומדות מספר דרכים לעזור לילדים לחזור לשגרה לאחר אירועים טראומטיים. חלק מדרכים אלה ברורות וידועות, והורים פוסעים בהן בצורה אינטואיטיבית.

למשל, הכלה רגשית. כשילדים מרגישים שהוריהם מצליחים להכיל את רגשותיהם הקשים, במקרה זה חרדה ופחד, הם נרגעים. אם ילד קטן אומר להורה או מראה להורה בהתנהגותו שהוא נבהל מרעש חזק ששמע, למשל משאגת אופנוע מתפרץ בכביש, וההורה מחבק אותו, או אומר לו "כן, זה רעש מפחיד", או מעודד אותו "זה בסדר, זה רק אופנוע", או כל תגובה מקבלת אחרת, זו הכלה רגשית ראויה. אם הילד גם מצליח לספר להורה על תחושות הפחד שלו, וההורה מסביר לו שתחושות אלה הם תגובות נורמאליות לאירוע חריג שחווה או שנחשף אליו, אם היה כזה, הוא מצליח להכיל היטב את ילדו.

ספציפית בעניין המלחמה האחרונה, לא יזיק לשאול ממש את הילדים לשלומם, לדבר איתם גלויות על מאורעות הקיץ ופשוט להקשיב להם. הגיע הזמן פחות להרבות במלל אינסופי וחסר תכלית של מבוגרים, ובמקום זאת להאזין למה שיש לילדים לומר. הזמן לכשעצמו לא מרפא כאב טראומטי. מתן הכרה לסבל עוזר לעיבודו ואולי גם לאיבוד הזיכרון הרע.

או למשל, הסחת דעת והפנייה לפעילויות מרגיעות. רוב ההורים נוקטים בדרך זאת כשילדיהם בלחץ, במתח, בחרדה. הם עוזרים לו להירגע על ידי שהם מסיחים את דעתו מהאירועים המפחידים אותו: דמות מפחידה בטלוויזיה, קול מפחיד ששמע, דמיון מעורר אימה שמחריד אותו. ככל שהסחת הדעת תהיה על ידי פעילויות מהנות ומרגיעות – כמו מוסיקה מרגיעה, סרט אהוב, סיפור מרתק, מסג' עדין – כך הילד יירגע מהר יותר.

פיתוח יכולת הרגעה עצמית אצל ילדים קטנים

ואולם אני רוצה להרחיב כאן היום על נושא אחד, פחות ידוע, חשוב בהתפתחותם בכלל של ילדים וחשוב במיוחד בחזרה מיטיבה לשגרה ממצבי חירום: יכולת הרגעה עצמית. הכוונה ליכולתו המתפתחת של הילד להרגיע את עצמו במצבי מצוקה שונים שהוא חווה, בין אם על ידי תחושת ביטחון שהוא שואב מחפץ מעבר אהוב לצידו או לקיחת מוצץ לפיו כשהוא מפחד, בין אם על ידי אמירות פנימיות שהוא אומר לעצמו כשהוא נופל ומקבל מכה, כאלה שבדרך כלל שמע מהוריו (למשל, "זה לא נורא, זה יעבור"), בין אם על ידי שיבוא להורה ויבקש חיבוק ונשיקה כשהוא נבהל או מתוסכל, ובין אם על ידי שיבכה מעט ויירגע כשנפגע מילד בגן. ילדים שיש להם יכולת להרגעה עצמית הם ילדים עם חוסן רגשי פנימי חזק יותר, שיצליחו טוב יותר לעבור ממצבי חירום לשגרה.

יכולת ההרגעה העצמית היא יכולת שמתפתחת מיחסי התינוק עם הוריו. בעזרת ההורה התינוק לומד להירגע מגירויים מציקים פנימיים (רעב, אי נוחות) ומבחוץ (מראות, קולות, מגע ותנועה). הורה שומע את תינוקו בוכה, אוסף אותו בזרועותיו, מחזיק ומנדנד אותו עד שהוא נרגע. תינוק שלא מצליח להירגע, תגובתו לגירוי מעורר מצוקה תהיה אינטנסיבית מדי או ארוכה מדי. תינוק זה צפוי להפגין עוצמות רגש גבוהות (הן רגש חיובי והן רגש שלילי): הוא עלול לבכות בכי עז וארוך בלי יכולת להפסיקו ולהירגע, וגם להתלהב ולהשתולל בלי יכולת לעצור ולהירגע. כשהילד גדל ורע לו, ההורה יעודדו לבוא אליו ולבקש חיבוק ונשיקה, וגם יוסיף מילים מרגיעות כמו "זה יעבור", "זה לא נעים, אבל אני אשטוף את זה" וכיוצא באלה. כשהוא מרגיע אותו, ההורה למעשה עוזר לילד ללמוד איך להגיע לרגיעה. באמצעות אינספור אפיזודות של הרגעה מצד ההורה, התינוק יצליח בהמשך להרגיע את עצמו. כשהילד גדל הוא נעזר בשפה ובקוגניציה כדי לפתח את יכולת ההרגעה העצמית שלו. הילד הקטן יכול לומר לעצמו מילים מרגיעות, כאלה ששמע מהוריו – למשל, "זה לא נורא". דרך השפה בני אדם גם מתקשרים עם הסביבה ומביעים רגשות מצוקה, באמצעות מלים ולא בעזרת בכי או מכות. לפיכך, ילדים המתחילים לדבר בגיל מאוחר עלולים לפתח קושי בהרגעה עצמית. ככל שילדים גדלים הם מסוגלים להיעזר גם בכלים מחשבתיים, כגון דמיון והנחיות עצמיות, על מנת לפעול כדי להירגע או להתרחק ממקום מסעיר או מפחיד. למשל, הילד הקטן אומר: "אסור לזרוק" כשהוא זורק את הצעצוע. בהמשך הוא יצליח לומר לעצמו את האיסור לפני הביצוע. או למשל, הילד מדמה עולם טוב יותר, כשהוא בעיצומו של יום לימודים משעמם ומדכא. או למשל, הילד מחזק את עצמו להתגבר על הפחד, כשהוא חוזר בחושך מחוג וכיוצא באלה.

עצות, טיפים, להורים, לפיתוח יכולת הרגעה עצמית מיטיבית של הילד

  1. לא לדחוף מהר מדי את הילד הקטן להרגעה עצמית, אלא לסייע לו ולהדגים לו. כאמור, תנאי חיוני ללמידת הרגעה עצמית היא קיומו של מודל מנחם ומדגים. למשל, הילד בן השלוש אומר "אני רעב", כשזמן קצר לפני הוא אכל עוגה בגן. ההורה מסרב והילד מתחיל לבכות ולנדנד. ההורה כועס על הילד, לא עוזר לו להירגע, ואומר בכעס: "אין שום אוכל וזהו!" במקום זאת עדיף שיעזור לילד למצוא דרכים להתמודד עם תחושות השעמום, העצב או התסכול שהוא מרגיש. הוא יכול לומר לו: "אתה בטח צריך גם חיבוק. בוא קבל", או "אוכל תקבל אחר כך. מה אתה יכול לעשות בינתיים שיהיה לך מעניין?" לילד גדול יותר אפשר גם לומר: "לפעמים כשמשעמם, מרגישים רעבים".
  2.  יחד עם זאת, יש להיזהר ולא להמשיך לעשות את העבודה של ההרגעה עבור הילד שכבר מסוגל להירגע לבד. ילד שיתרגל שההורה בחוץ תמיד מנחם אותו, עוד לפני שהוא מתמודד עם כך בעצמו, לא יפתח את יכולת ההרגעה העצמית שלו. למשל, ילדה בת ארבע משחקת בגן המשחקים. האם יושבת מרחוק, ורואה שהילדה נופלת ומקבלת מכה. האם צועקת מיד לילדה: "קיבלת מכה? את רוצה נשיקה?" הילדה מחייכת, עומדת מרחוק, לא עונה לאם. "בואי", אומרת האם לילד. הילדה מתקרבת לאטה, מחייכת. האם מחבקת אותה, מלטפת אותה, והילדה חוזרת להמשיך לשחק.
  3. להרגיע את הילד על ידי יחס – כמו חיבוק, דיבור מרגיע, חיוך – ולא על ידי חומר – כמו אוכל, צעצוע. למשל, כשילד קטן מקבל פליימוביל מתנה, אך מתחיל לבכות: "זה לא שווה, אין כאן אישה אלא רק איש", זו תהיה טעות להרגיע אותו על ידי ניסיון למצוא פליימוביל נוסף, אחר. עדיף להרגיעו על ידי דיבור עידוד "זה לא נורא, אפשר לשחק גם כך", על ידי נוכחות מעודדת "אני אשמח לשחק יחד איתך", וכו'. או למשל תהיה זו טעות להרגיע ילד עצבני על ידי ממתק. גם אם מושג שקט לטווח קצר, הילד לומד למידה שלילית לטווח ארוך על דרכי הרגעה. נדרשת כאן התנהגות משולבת של הצבת גבולות תקיפה ואמפתית.
  4. ללמד את הילד הקטן בצורה ישירה דרכים ספציפיות של הרגעה עצמית. למשל, כדאי להסביר לילד שהוא יכול להיעזר בחפצים נעימים כשהוא כועס, למשל, ללטף את צג הטלפון הנייד הצעצוע בזמן כעס. אפשר לומר לו: "כל פעם שתתעצבן, אתה יכול ללטף את הטלפון וזה ירגיע אותך". או למשל, כשהילדה הקטנה בוכה, וטוענת שנפצעה ברגל, כדאי לחפש יחד איתה את מקום הפגיעה, וגם אם היא זעירה, לתת לה טישו ולומר לה: "חמודה, תנקי לבד ולא יכאב לך. ככה את תמיד יכולה לעשות, והכאב יעבור". לילד גדול יורת אפשר להסביר שאם הוא לא מצליח או אם הוא מקבל מכה, כדאי שיאמר לעצמו אמירות פנימיות מעודדות קצרות כמו "לא נורא", "פעם הבאה אצליח", "זה יעבור" וכיוצא באלה.

סיכום

כשם שחשוב להכין את עצמנו לחירום, להיות בכוננות ובדריכות ולפעול בנמרצות ובתכליתיות, כך חשוב לדעת לחזור נכון לשגרה, לשחרר מתחים ולחצים ולפעול בצורה מתונה ורגועה. המאמר טיפל בחזרה לשגרה של ילדים קטנים ממצבי חירום מגוונים: החל ממצבי חירום קיצוניים כמו מלחמה ופיגוע; דרך מצבי משבר משפחתיים כמו גירושין ומחלה; וכלה במצבי לחץ התפתחותיים כמו מעבר גן ואירועים מפחידים. דיברנו על מה קורה לילדים שמתקשים לחזור לשגרה, תופעות פוסט טראומטיות למיניהן, וכיצד לזהותם על ידי הכרת תגובות ספציפיות של ילדים לאירועים טראומטיים. הדגשנו את תפקיד המבוגרים, הורים וצוות הגן, בהשפעה על תהליך חזרה בריאה של ילדים לשגרה: להירגע בעצמם ולהתאמץ להרגיע את ילדיהם. דיברנו על חשיבות הדוגמה האישית של המבוגרים, יכולתם להכיל את רגשות הילד ויכולתם להסיח את דעתו לפעילויות מהנות – כדרכים אפקטיביות לעזרה לילדים לעבור מחירום לשגרה. סיימנו בסקירת התפתחות יכולת ההרגעה העצמית של ילדים החיונית לחיים בכלל ולחזרה לשגרה ממצבי חירום בפרט.

* למצגת הרצאה בנושא לחצו כאן

לקורס הדרכה באינטרנט להורים לילדים בגיל הרך, בהדרכת חיים עמית

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) מחירום לשגרה: להירגע ולהרגיע, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 11/17/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2014/10/04/meharoom-leshigra/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *