להיות הורה מוביל ולא מובל, כבר מגיל צעיר

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

מנהל אתרי האינטרנט: "עמית בעין החורש" ו"לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים עמית"

 

הורים משפיעים על ילדיהם – במודע או שלא במודע, אם ירצו כך  וגם אם לא – בשתי דרכים עיקריות: הם מלמדים את ילדיהם על העולם וכיצד להתייחס לעולם, והם מלמדים את ילדיהם על עצמם וכיצד להתייחס לעצמם. דרך היחסים שלו עם הוריו התינוק לומד האם העולם הוא מקום אמין, בטוח, שמותר לנסות בו ללא חשש גם אם לא מצליחים, שכדאי לחיות בו, ליהנות, להתפעל, לגדול ולהתפתח; או שהוא לומד שהעולם הוא מקום מנוכר, לא בטוח, מלא סכנות, שצריך להתאמץ בעיקר כדי לשרוד בו ותו לא. מרגע היוולדו הילד לומד באמצעות האינטראקציה שלו עם הוריו האם הוא אדם רצוי, מוערך, אהוב, שראוי שיכבד את עצמו, יעריך את עצמו, יכיר במגבלות של עצמו, וגם יעז לפרוץ גבולות; או שהוא יצור חסר אונים, מישהו שצריך כל הזמן שישרתו אותו, שלא מסוגל לדרוש מעצמו, שלא ראוי שיאהב את עצמו.

 ואולם לצערנו הורים מתקשים כיום מאוד להשפיע בצורה חיובית על ילדיהם. הם לא מצליחים להנהיג את משפחתם למטרות הרצויות, בדרכים הרצויות, ומוצאים את עצמם מובלים על ידי ילדיהם בכיוונים שגויים במקום להוביל אותם לכיוונים ראויים. הורים עסוקים כיום בעיקר לשרוד את היום יום המתיש, להצליח לעבור את היום עם הילדים מהבוקר עד הערב, ולא מתפנים להסתכל קדימה, להחליט על מה נכון ולא נכון, וכיצד לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. תמיד היה קשה לגדל ילדים, אבל היום יותר מתמיד, והורים מרגישים פעמים רבות חוסר אונים מול ילדיהם. נראה כאילו בתקופתנו הילדים מתחזקים וההורים נחלשים. הילדים "מתחזקים" מול ההורים בצורות רבות: הם בעלי יכולות טכנולוגיות מגיל צעיר מאוד, מתבגרים מוקדם, זוכים למעמד מועדף בחברה ועוד. במקביל, ההורים "נחלשים" מול הילדים: הם מעמידים במרכז את אושרם של ילדיהם ומרגישים תסכול מתמיד באי השגתו; הם נקרעים בין דרישות הקריירה לצרכי המשפחה ומרגישים אשמים שאינם מקדישים מספיק זמן לילדיהם; הם מקבלים פחות עזרה מהמשפחה הרחבה מזו שקיבלו הוריהם, ומרגישים עייפים ומותשים; הם מזדהים יותר מאי פעם עם ילדיהם ומתקשים לכן להציב להם גבולות; הם חשים בלבול רב ואובדן דרך. במצוקתם, כשהם חשים חוסר אונים גדול מול ילדיהם, הורים רבים בוחרים באחת משתי התנהגויות קיצוניות ולא מועילות: "להיות סמרטוט", ויתור מוחלט על דרישות וחוקים, או "להיות נבוט", כוחניות נוקשה ולא יעילה. פעמים רבות הם נעים ונדים בין שתי עמדות קיצוניות אלה, מה שמעצים את הבלבול והמבוכה.

 כיצד הורים יכולים לשמור על עמדתם כמנהיגי המשפחה ולהשפיע מגיל צעיר בצורה מיטיבה על ילדיהם?

שני מרכיבים חשובים למנהיגות נמצאו במחקרים: יכולתו של המנהיג לדבוק במטרות ברורות שהוא מאמין בהן, ויכולת המנהיג להוביל את הארגון בדרכים יעילות, המבוססות על יכולות אישיות ובינאישיות. הורים שיחזקו אצל עצמם שני מרכיבים אלה של מנהיגות, יצליחו להשפיע בצורה טובה על ילדיהם.

המרכיב הראשו קשור למטרות ברורות ומופנמות אצל ההורה. הורה צריך לדעת להרים מעט את הראש, להביט קדימה, לחשוב לטווח ארוך יותר, מעבר ל"כיבוי השריפות" המיידי. בהעדר מטרות ברורות בהורות, הילדים ייקחו לידיהם את המושכות, במקרה הטוב למימוש מטרות חיוביות – להתנסות, להעז, ללמוד, ליהנות – ובמקרה הרע, השכיח יותר, להגשמת מטרות שליליות – אכילה חסרת רסן ומזיקה, התמכרות למסכים, עיסוק מנוון בעצמם ועוד. לכן חשוב שהורים יגדירו לעצמם את מטרותיהם בהורות, הנובעות מהערכים שלהם ומצרכי הילד.

המרכיב השני החשוב במנהיגות הוא מיומנויות המנהיגות. גם כשהמטרות ברורות להורה והן מתאימות, עדיין לא פשוט להגשימן בצורה ראויה במציאות היומיומית המשפחתית המסובכת. הורים אינם יכולים כיום להסתמך, רק או בעיקר, על סמכות פורמאלית – "תעשה את זה, כי ככה אני אמרתי" – אלא הם נדרשים למיומנויות מנהיגות אישיות מגוונות – דוגמה אישית, הצבת גבולות, ניהול דיאלוג, העצמה ועוד – הניתנות לפיתוח ואף לרכישה.

הבה נבחן מספר דוגמאות מעשיות, בגילאים שונים של הילדים, ונראה כיצד המנהיגות ההורית, על שני מאפייניה העיקריים, "עובדת" בשטח.

באתי לקחת את נכדתי בת ה-6 מהגן, וראיתי אמא וילדה שיצאו גם הן בדרכן הביתה. הילדה יצאה מהגן בלי התיק, בלי הבקבוק וללא המעיל שלה. מכאן, היו לאם שלוש אפשריות: או להיכנס למאבק כוח עם הילדה ולכעוס עליה, מכיוון שלא לקחה את החפצים שלה, או לוותר – כי היא ממהרת ויש לה תינוק בידיים – ולקחת בעצמה את כל הדברים, למהר לאוטו ולדעת שמחר הכל יחזור על עצמו. נכון, אלה ההתנהגויות הקיצוניות של הנבוט והסמרטוט. וישנה האפשרות השלישית, גישת המנהיגות ההורית: להגיד ברוגע לילדה 'גשי בבקשה לקחת את המעיל, הבקבוק והתיק שלך', ואם הילדה לא תרצה, או תתעלם מהבקשה, יש לומר לה 'אני מחכה עד שתביאי את הדברים', ולהמתין. במקרה שצפיתי בו, זה מה שהאם אמרה לבתה, וזזה הצידה. הילדה החלה לחפש את החפצים, תוך שהיא בוכייה מדי פעם לאם, שהתעלמה ממנה. בשלב מסוים שומר הגן הציע לילדה את עזרתו, וביחד מצאו את כל החפצים.

בפורום הורים שאני מנהל באתר האינטרנט שלי, עמית בעין החורש, אמא אחת כתבה לי שבנה בן ה-5 לא מוכן להישאר ליד השולחן כשהוא מסיים לאכול, למרות שחשוב לה ולאביו שכל המשפחה תשב יחד ליד השולחן עד שכולם יסיימו. כשהלך לשחק בחדר, האם אמרה לו שהיא לא מסכימה לכך, ובתגובה – התחיל הילד לקשקש על הספה. "מיד הרגשתי שזו התגובה שלו על הנוקשות שהפגנתי", כתבה לי האם. "מה עושים? כנראה הגזמתי". מדהים נכון? האם פעלה בצורה אסרטיבית ראויה, אבל תגובת הכעס של הבן החרידה אותה, מילאה אותה רגשות אשמה, והחלישה אותה מאוד, עד כדי שהיא מתחרטת על מעשיה! במקרה הזה לא רק עודדתי את האם להתעמת עם הילד על ההתנהגות הלא ראויה שלו כשקשקש על הספה, אלא הצעתי לה גם להבהיר את הדברים עוד לפני הארוחה. הורים לא נוהגים להסביר את הערכים שלהם לילדים באופן רגוע, למרות שהם חושבים שהם עושים זאת. רוב ההסברים שהורים נותנים לילדיהם הם יותר תוכחה, האשמה, והם מתרחשים תוך כדי עימות. לכן הצעתי לאם לדבר עם בנה לפני הארוחה ולתאר לו, בנחת, מה עומד לקרות: "אם תרד מהשולחן לפני שנסיים לאכול, לא תוכל לשחק". ואז, במידה והילד מחליט בכל זאת לעזוב את השולחן לפני תום הארוחה – לעמוד על כך ולא להרשות לא לשחק. ואין צורך לאיים, או להפחיד. הורה שמרגיש מספיק בטוח, לא זקוק לאיומים. האם שפנתה אליי הופתעה מאד מתגובתי. היא חששה מהתוקפנות של עצמה, והייתה בטוחה שאגער בה על כך, בעוד שאני עודדתי אותה לא לוותר על הערכים החשובים לה, ולהפגין מנהיגות – ולא כוחניות.

במהלך התייעצות אם דואגת מראה לי בטלפון הנייד שלה סרטון של שיחה במכונית עם בנה בן ה-4, שהיא צילמה לאחר שדיווח לה שהגננת צבטה אותו. בסרטון היא שואלת את הילד: "תספר, מה קרה היום בגן?" ובנה עונה לה: "הגננת צבטה אותי". הילד הוא רואה פתאום מרשמלו המבצבץ מתוך תיקה של האם. כמובן שהוא מנסה לקחת את זה. האמא מנסה להחזיר אותו לשיחה במאמץ רב. הילד מצליח לומר לה שהגננת הוציאה אותו והיה לו עצוב, ומתחיל לאכול מרשמלו. האמא אומרת לו: "אני לא רוצה שתאכל עכשיו. אני רוצה שתספר לי". הילד ממשיך לאכול, לא "סופר" אותה וכמובן לא מספר לה. האם ממשיכה לבקש מהילד לספר לה, תוך כדי שהוא אוכל את המרשמלו, עד שהיא מתייאשת. לא יאומן! על אף שנושא השיחה היה מאוד חשוב לאם, היא התנהגה כסמרטוט טיפוסי, ובמקום למנוע מראש את האפשרות שהילד ייקח את הממתק, ולקחת לו אותו מיד אם בכל זאת הוא מגיע אליו, היא התחננה שיניח לו, ללא הועיל כמובן, וויתרה על השיחה איתו.

במקרה אחר התבוננתי מהצד באב לפעוט בן כשנתיים, שעמד להכניס את בנו לרכב לפני נסיעה. התינוק, כך הבנתי בהמשך, נוהג לבכות במושב הבטיחות שלו כשהאב מניח אותו שם. גם כאן, עמדו בפני האב שלוש אפשרויות: להילחץ ולכעוס ("די כבר, אל תבכה"), לנסות לפתור את הבעיה תוך כדי פעולה ("קח מוצץ" ולהתחיל לנהוג – נהיגה מוסחת ומסוכנת), או לעשות את מה שעשה אותו האב -הוא לקח את הילד בידיים לכיוון האוטו, ותוך כדי הליכה שמעתי אותו מסביר לו בנועם: "תראה, אנחנו הולכים עכשיו לאוטו, אני אושיב אותך בכיסא שלך, אחגור אותך בחגורת הבטיחות ואתה לא תבכה, חמוד". עמדתי מהצד והתבוננתי בסקרנות, רציתי לראות מה יקרה. ואמנם, כך היה! התינוק נשאר רגוע ולא בכה. האב ניהל את האירוע, הוביל את בנו לא רק פיזית אלא גם רגשית והתנהגותית. זו דוגמה לפעולה יום יומית פשוטה שכל הורה לילד קטן מבצע, והוא אינו מודע ליכולת שלו להשפיע בצורה דרמטית על התנהגות הילד שלו, במידה ויפעל עם תשומת לב, עם תכנון, כמנהיג ולא כסמרטוט או כנבוט.

בפגישת התייעצות אחרת, אמא לתינוק בן 8 חודשים תיארה את הקושי שהיא חווה עם בנה שנוהג להתעורר הרבה בלילה. כשהוא מתעורר היא נוהגת להאכיל אותו, מנסה מעט – ובדרך כלל לא מצליחה – להרגיע אותו, ואז לוקחת אותו למיטה שלה, נמנעת מעימות ויודעת שמחר יקרה בדיוק אותו הדבר. אני קורא לזה, כאמור, "עמדת הסמרטוט", מכיוון שיש כאן כניעה, ויתור ומסר מסוכן לילד, שהוא המכתיב ושהצרכים שלו משתלטים על כל השאר. הבחירה של של האם לוותר, באה לאחר התנהגות אחרת, לא רצויה אך מובנת, של כעס שלה על התינוק המעיר אותה בלילה, אבל ברור שהכעס על התינוק רק מחמיר את מצוקתו. האפשרות השלישית, הקשה אך הרצויה, היא לגייס את יכולת המנהיגות ההורית: אם האם מאמינה שחשוב להרגיע את התינוק במיטה שלו ובחדר שלו, היא תשקיע את הזמן הנחוץ להרגיע את תינוקה בלי להוציא אותו מהמיטה. נכון, זה עלול לקחת יותר זמן מאשר ה'כניעה' וההירדמות המשותפת במיטה של ההורים, וזה באמת לא פשוט להיות מנהיג באמצע הלילה, אחרי יום ארוך ולפני יום עבודה. אבל, יעזור לנו אם נזכור שהשקעה בתשתיות הוריות, בנייה נכונה של הרגלים בגיל הרך, נושאת פירות בשלבים מאוחרים יותר של החיים.

ולבסוף, דוגמה פשוטה ושגרתית של התמודדות עם עייפות של תינוקות. תינוק בן חצי שנה מעפעף בעיניו, מתחיל להיות עצבני. האם מזהה שהוא עייף, אבל מנסה "למשוך" אותו כדי שיישן טוב יותר בלילה. האם לא קשובה לצרכים של תינוקה, ולמעשה פועלת אתו בכוחנות, כמו נבוט, על אף שהיא כמובן לא מתכוונת לכך. זה גם לא באמת יעזור לה, ולהיפך, צפוי לה לילה קשה, שכן משעה שהילד יעבור את שלב ההירדמות, הוא ייעשה עצבני יותר ויתקשה להירדם. אם ההורה לא ינסה "למשוך" את הילד אלא ייקח אותו למיטתו, אבל עם בכי ההתנגדות הראשון של התינוק יוותר, הוא פועל, נכון, כמו סמרטוט! נדרשת התנהגות בוטחת בעצמה של ההורה, שתשדר לתינוק גם הקשבה לצורך שלו – צורך בשינה – וגם תבהיר לתינוק שההורה לא יוותר לו, גם אם התינוק יתנגד בתחילה, מתוך קושי להיפרד. זו מנהיגות אמיתית, שיודעת להבחין בין מה שהילד רוצה לבין מה שהוא צריך. פעמים רבות מה שהילד רוצה, במקרה הזה להמשיך לשחק, הוא לא מה שהוא צריך, ללכת לישון, ועל ההורה לסייע לילד לממש את הצורך המשמעותי יותר, הנכון לטווח ארוך, גם אם נוצר קושי בטווח הקצר.

לסיכום, הורים בגיל הרך הם מנהיגים "מספיק טובים" במשפחתם, כאשר הם:

  1. פועלים בהתאם למטרות הוריות, מתאימות וברורות, כמו "חשוב להרגיל את הילד מגיל צעיר לאכול אוכל  בריא", "חשוב לכבד את הילד ולהקשיב לו מגיל צעיר", וכו'.
  2. יודעים להבחין בין מה שהילד רוצה לבין מה שהוא צריך. פעמים רבות מה שהילד רוצה, למשל להמשיך לשחק גם כשהוא עייף, זה לא מה שהוא צריך, ללכת לישון. תפקידו העיקרי של ההורה כמנהיג המשפחה הוא להיות קשוב לצורך של הילד, גם אם הוא מנוגד לרצונותיו.
  3. חושבים לטווח ארוך ולא רק לטווח קצר. לא רק שורדים את הכאן ועכשיו, אלא משקיעים גם בבניית תשתית של הרגלים שישתלמו בהמשך הדרך. למשל, לא רק "מתקתקים" את המקלחות בסיום היום, אלא גם מקפידים על אחריות הילד בהתאם לגילו ויכולותיו (התפשטות, התלבשות), שהות נעימה באמבטיה או במקלחת כחלק מתהליך הירגעות לקראת השינה וכו'.
  4. עושים את מה שנכון גם אם הוא קשה, ולא עושים את מה שקל אם הוא לא נכון. למשל, להניח את התינוק במיטתו כשהוא ער על מנת לאפשר לו להירדם לבד, כי זה נכון למרות שזה קשה (התינוק עשוי לבכות); ולא להרדים את התינוק על הידיים, על אף שזה קל, אבל זה לא נכון (התינוק מתרגל להירדם רק בנענוע ההורה).
  5. פועלים בתקיפות, לא כסמרטוט ולא כנבוט, אלא במנהיגות. למשל, להבהיר לילד שהוא לא יכול בשום אופן המשיך להרביץ לאחיו ואף להרחיק אותו, ולא לעצום עיניים, להתעלם (סמרטוט), וגם לא לצעוק עליו ובוודאי לא להכות אותו (נבוט).
  6. מסבירים בסבלנות ומקשיבים באהדה. למשל, כשצריך לתת לילד תרופה והוא מתנגד, מנסים להבין את ההתנגדות ואף לגלות כלפיה אמפתיה, ומסבירים בסבלנות מדוע זה חשוב וחיוני.
  7. נותנים דוגמה אישית, ככל האפשר. למשל, למנוע מעצמם שתיה מתוקה, לפחות בנוכחות הילד, אם הם דורשים מילדם להימנע מכך.
  8. מעצימים את ילדם. מחזקים את הילד בצורה כנה ואמיתית, במיוחד על מאמציו. למשל, לומר לילד: "התאמצת היום מאוד ללכת בזמן לשירותים, כל הכבוד! נכון, שעדיין ברח לך, אבל אתה בדרך הנכונה. אני גאה בך!"
  9. משתפים ביניהם פעולה כהורים אחראים. מבינים שיותר חשוב שהילד יחווה את הביחד ההורי, את התמיכה ההדדית של ההורים, מאשר את חילוקי הדעות והקונפליקטים ההוריים. למשל, גם אם הורה אחד  לא מסכים לדרך שבה ההורה השני פונה אל הילד, הוא לא יעיר לו על כך בנוכחות הילד, אלא ידאג למילוי הדרישה על ידי הילד, ואחר כך, ישוחחו על כך ביניהם.

* לסדנאות ולקורסי הדרכה אינטרנטיים להורים היכנסו לאתר "לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים עמית"

* למאמר ב YNET  בנושא

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) להיות הורה מוביל ולא מובל, כבר מגיל צעיר, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 11/19/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2015/02/14/lehiyot-hore-movil/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *