מחירות חיצונית לחירות פנימית – המשל והנמשל בעקבות יציאת מצרים

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

מנהל אתרי האינטרנט: "עמית בעין החורש" ו"לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים עמית"

מסופר על רבי שמואל מוהליבר, רבה של קהילת ביאליסטוק, מראשי הפעילים של תנועת חיבת ציון, שנשאל באחת מדרשותיו מדוע היו דרושים שני שליחים, משה ואהרון, כדי להוציא את בני ישראל ממצרים. הוא ענה: "האמת היא שבדין נחוצים לנו בעתיד שני משיחי גאולה: האחד – להוציא את ישראל מהגלות; והשני – להוציא את הגלות מישראל".

המשל: נדודי בני ישראל במדבר ארבעים שנה

מדוע נאלצו בני ישראל לנדוד במדבר ארבעים שנה? מדוע לא העבירם אלהים בדרך הקצרה ממצרים לישראל, דרך ארץ פלישתים, אלא סובבם במדבר סיני, שנים כה רבות? התשובה שהמקרא נותן לכך היא, שלמרות שהיו בני ישראל חמושים ולמרות שהשתחררו ממצריים בראותם את מופתי הקב"ה, עדיין היה חשש שבראותם מלחמה, בהיתקלם במצוקה קשה, יחזרו אל המשעבד, אל מצרים. וכך כתוב בפתיחת פרשת שמות: "וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה–וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף; וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות י"ג, י"ז-י"ח). בהמשך הפרשה מתברר שחשש זה היה ממשי. כך, גם אחרי האירוע העל-טבעי המדהים של קריעת ים סוף, בני ישראל אינם עוברים שינוי מהותי. נראה שהרגלי עבדות של מאות שנים אינם נמחקים ביום אחד. אמנם הם מאמינים מיד באלוהים ובמשה: " וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ." (שמות יד',לא'), אך לא חולפים אלא שלושה ימים בלבד מאותה חוויה מסעירה של חציית ים סוף ומיד שב העם ומתלונן: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה." (שם, טו', כד'). תלונה זו היא הראשונה מתוך שרשרת ארוכה של תלונות המושמעות מפי בני ישראל במהלך המסע הארוך במדבר. בני ישראל מתלוננים על תנאי המחיה במדבר, על מצב האוכל הירוד, וברגעים מסוימים אף מבקשים לשוב בחזרה למצרים, אל סיר הבשר, למשל: " וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע: כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב." (שם, טז', ג').

חיזוק להסבר, על פיו בני ישראל נדדו במדבר ארבעים שנה כיון שהוויתם הנפשית סובבה עדיין סביב הארץ המשעבדת, ניתן למצוא בפרשנות חכמינו ז"ל (מסכת מגילה, דף י', עמוד ב') למילה "וַיְהִי" בה נפתחת הפרשה. מאחר שמילה זו היא בדרך כלל לשון צער, הם תהו: כלום יש צער כלשהו, בצאת בני ישראל ממצרים לאחר מאות שנים של עבדות מפרכת? תשובתם הייתה: פתיחת הפרשה בלשון " וַיְהִי" באה לבטא את הצער והאכזבה על כך, שבני ישראל במצרים לא הגיעו עדיין להתעוררות הרצויה ולכמיהה הנמרצת להיגאל מחיי השעבוד המפרך שלהם. המכות הרצופות, שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים, נועדו להשריש בקרב שבטי ישראל את האמונה באלהים ולפתח בקרבם תשוקה טבעית לחיי חופש ועצמאות. אולם, למרבה הצער, לא הושגה מטרה זו בכל שנות השעבוד. בני ישראל לא יצאו ממצרים מתוך דחף ושאיפה לחיי חופש ועצמות, אלא פרעה מלך מצרים הוא ששילח אותם מארצו ("וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם"), ועל כך מובע הצער בלשון הפתיחה " וַיְהִי".

סיכומו של דבר, סיפור יציאת מצרים שב ומדגיש את העובדה, שאף שהשעבוד הפיזי והלאומי היה ללא נשוא, העדיפו אותו רבים מישראל, בדיעבד, על פני הסכנות והקשיים שהיו כרוכים בחיים מתוך חירות.

הנמשל: הקושי לעבור מחירות חיצונית לחירות פנימית

כשם שקל היה להוציא את בני ישראל ממצרים מאשר להוציא את מצרים מלבותיהם של בני ישראל, כך גם לאנשים בימינו קל לחיות בחירות חיצונית, טכנית, אך קשה להם לעבור ממנה לחירות פנימית, משמעותית. "סיר הבשר" ו"עגל הזהב" המוזכרים בסיפור יציאת מצרים, מסמלים נכונות לוותר מרצון על החירות, ויתור שאינו נובע מכפייה חיצונית, אלא מהשתעבדות פנימית – רוחנית ונפשית – לחומרנות, לתאוות בצע ולחיים קלים. אריך פרום, בחיבורו המפורסם "מנוס מחופש" (הוצאת דביר, 1958), מתאר מדוע ואיך ברחו בני האדם מהחופש אל תוך המשטרים שמגבילים את החופש שלהם ואפילו מדכאים אותו. הוא טען שאנשים מוותרים מרצונם על חירותם, משום שאיננה קלה. שהרי החירות איננה אי-עשייה ואיננה שחרור מכל מחויבות ומכל עול. אדרבא: החירות היא בחירה חופשית והיא עשויה לגרור מחויבות, אחריות, מאמץ, עבודה והקרבה (כגון במקרה של מאבק נגד שלטון זרים, וכגון המאמץ לשמירה על העצמאות, לאחר שהושגה). כך במישור הלאומי והחברתי, וכך גם ברמת חיי הפרט. הכרח זה להחליט ולבחור, וכל מה שבא בעקבותיו – מטילים אימה. לכן, יש המעדיפים להתמסר, מרצונם החופשי, למסגרות כובלות ולמנהיג חזק, המשחררים אותם מן החרדות ומן הקשיים הכרוכים בבחירה החופשית. בני אדם נוטים לחפש את המובן של חייהם מתוך פנייה אל סמכות חיצונית. הם מצפים להיות מובלים ומונהגים; קל להם לוותר על הקול הפנימי ולקבל, מן המוכן, תשובות מהחוץ. צורות שיעבוד מן הסוג הזה מתקיימות, ואפילו משגשגות, בחברה הפתוחה, החופשית והדמוקרטית של היום, לא פחות (ואולי אפילו יותר) מאשר במשטרים טוטליטריים.

לכן, ראוי שישאל כל אחד מאיתנו: מהי 'מצרים' שלי? מהם ההרגלים הכובלים, המשעבדים, שהם עמוק בנפשנו? מהו 'סיר הבשר', אליו אנחנו כמהים לחזור, על אף השעבוד שהוא משעבד את חיינו? מהו "עגל הזהב", אליו אנחנו מעדיפים לסגוד, במקום להסתמך על עצמנו?

אבחן שאלות אלה בשלושה תחומי חיים: אנחנו עם עצמנו, אנחנו עם בן זוגנו ואנחנו עם ילדינו.

קשה לעבור מחירות חיצונית לחירות פנימית, עם עצמנו:

האם "סיר הבשר" שלנו עם עצמנו היא כורסת הטלוויזיה הנוחה, שהיושב בה הופך ל"זומבי", כזה שאינו רואה ואינו שומע, אלא את אשר מלעיטים אותו? לכאורה, אנחנו אנשים אוטונומיים, שאמורים לבחור בין עשרות ערוצי הטלוויזיה, אבל האם אנו באמת בוחרים, או שבמר יאושנו, אנו חוזרים למוכר, לבנלי, למה שכולם רואים? המופע הטלוויזיוני מפתה אותנו להישאב לתוכו ומאיים לכבוש את מרחב החיים הממשי. האדם מושלך לעמדת הצופה המנוכר לעצמו וזונח את עמדת המשתתף הריבוני, שהוא בעל כוח בחירה פעיל ונושא באחריות ובמחויבות. ומה באשר לטלפונים החכמים, הסמארטפונים, שמבוגרים כילדים מתמכרים לשיטוט חסר המנוח באימיילים, בווטסאפים, ולא יכולים לסבול רגע של תהיה פנימית, שעמום, אי עשייה?

או אולי "עגל הזהב" שלנו הוא רעיון, דמות, מסגרת, שעל אף שהם מעיקים עלינו, התכרבלותנו איתם ו/או בתוכם, משחררת אותנו מהצורך להחליט ולשאת באחריות אישית?

תיאור מקרה: בחור כבן עשרים ואחת בטיפולי עומד להשתחרר מהצבא. הוא משתף אותי בהתלבטויותיו: "כולם סביבי מחכים כבר לרגע שישתחררו, ואני לא. אני ממש מפחד מהשחרור. מה אעשה כשאשתחרר? יש כל כך הרבה החלטות חשובות וגדולות, שאצטרך להחליט: האם ללמוד? ואם כן, מה ללמוד? האם להמשיך לגור עם הורי או בנפרד? ואם לגור בנפרד, היכן וכיצד? האם לנסוע לחו"ל? ואם כן, לאן? אני יודע שאני לא אעמוד בזה. אני לא אעשה כלום, ואז אכעס על עצמי ואכנס לדיכאון. אולי כדאי לי להישאר בצבא, למרות שאני שונא את המסגרת הצבאית, וגם את המקצוע שלי – מחסנאי".

קשה לעבור מחירות חיצונית לחירות פנימית, עם בן זוגנו:

האם בן זוגנו הוא ה"מצרים" שלנו – המקום הקשה והמסתכל עבורנו אותו קל להאשים, עליו אנחנו כועסים? פעמים רבות בני זוג מעדיפים להאשים אחד את השני בתסכוליהם מאשר להתמודד באופן פעיל ואחראי, תוך נטילת אחריות אישית. למשל, הבעל רוצה להתקרב לאשתו, אך חושש מדחייה. הוא מעדיף להאשים את אשתו בחוסר הקשר האינטימי ביניהם במקום להתאמץ, להסתכן, ולפעול להתקרבות ביניהם. או למשל, האישה מרגישה מנוצלת בקשר. נדמה לה שהיא נתפשת על ידי בעלה כעוזרת בית גרועה. אולם, היא חוששת לעשות שינוי, להפסיק את תפקידי המשרתת, שכן שינוי כזה כרוך באי-ודאות מפחידה. היא מעדיפה להמשיך בדפוסי השעבוד המוכרים, להמשיך לכעוס על בעלה ולפנטז על גאולה… כלומר, שני בני הזוג בוחרים להמשיך ביחסיהם המתסכלים, ולראות בבן זוגם את מקור צרותיהם, במקום לתפוש את עצמם כאנשים עצמאיים, הלוקחים אחריות על בחירותיהם האישיות.

תיאור מקרה: זוג צעיר בטיפולי, נשואים מזה מספר שנים ללא ילדים, ומתלבטים לגבי המשך הקשר ביניהם. מצד אחד, הם מרגישים חוסר סיפוק עמוק ביחסיהם. מצד אחר, הם חוששים מפרידה. הבעל חושש להישאר לבד, בגלל נטיותיו הדיכאוניות, ומעדיף, לכן, שאשתו תיזום מהלך. האישה נרתעת מלהתחיל לחפש שוב בן זוג, לאחר שנים רבות של חיפושים מתסכלים. היא מעדיפה, לכן, שבן זוגה יזום מהלך.

קשה לעבור מחירות חיצונית לחירות פנימית, עם ילדינו:

האם גם ביחסינו עם ילדינו קיימת "מצרים" בנפשנו? לכאורה, לא, שכן ההורים הם מקור הסמכות במשפחה. להם הרשות והחופש לפעול במשפחה, על פי הבנתם. ואולם למעשה, בגלל קשיים גדולים שהורים נתקלים בהם בגידול ילדיהם, הם מוותרים, פעמים רבות, על חופש פעולה זה ומוסרים את מפתחות ההנהגה המשפחתית לילדיהם. נכון הוא שמידת הציות של ילדים להוריהם קטנה כיום מאשר בעבר. מגיל צעיר ילדים תוהים ומעלים סימני שאלה, אפילו בדבר ביצוע התנהגויות פשוטות ושכיחות כמו צחצוח שיניים, קימה בבוקר בזמן, או פינוי כלי אוכל מהשולחן. הורים רבים מרבים לדווח כיום על תחושות של חוסר אונים, כישלון ואובדן-דרך. וכך – בגלל חששות, חולשת נפש או סתם עצלות – הורים בורחים מהאחריות המוטלת עליהם לעתיד משפחתם והופכים את ילדיהם לנוגשיהם ולשליטיהם.

תיאור מקרה: משפחה פנתה לטיפול עקב בעיות למידה מתמשכות של בתם הבכורה, תלמידת כיתה ט'. האם, בעלת עסק עצמאי. האב, מנהל בכיר בחברה. ההורים רוצים לעזור לבתם, אך עומדים חסרי אונים מול התמכרותה לשיחות באינטרנט, לצפייה בטלוויזיה וכיו"ב. כאשר הם מנסים להעיר לבתם, היא "פותחת עליהם פה", והם נבהלים ומוותרים. כמו כן, ויכוחים על שעות יציאת הבת לבילויים ועל שעת הליכתה לישון, מסתיימים בדרך כלל בהתקפות זעם של הבת, שבעקבותיהן ההורים נענים לכל משוגותיה. "אנחנו לא רוצים לקלקל את היחסים הטובים שלנו אתה", "לא קל לה, אתה יודע, ואנחנו לא רוצים להכביד עליה", "אנחנו אנשים עסוקים, וממילא לא נוכל לפקח עליה", " אנחנו רוצים קצת חיים שקטים עבורנו" – אלה הם חלק מהתירוצים שמתרצים ההורים.

סיכום:

האתגר הגדול שיציאת מצריים מתזכרת אותנו הוא דווקא בהשגת החירות הפנימית ולא החיצונית: להשתחרר מאמונות פנימיות נוקשות ומהרגלים כובלים ומשעבדים; לקחת אחריות על חיינו ולא להשליכה על גורמים חיצוניים, להחליט ולבחור כל יום מחדש מי אנחנו רוצים להיות וכיצד אנחנו רוצים להיות.

לסדנאות וקורסים אינטרנטיים של חיים עמית לחצו כאן.

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) מחירות חיצונית לחירות פנימית – המשל והנמשל בעקבות יציאת מצרים, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 11/17/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2016/04/19/meharut-hitzonit/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *