להתאים את קצב ההליכה וצורתה לקשיי הדרך… בהורות!

חזרתי ממסע של חודש ימים במרחבי סין. בין היתר עשינו שם מספר טרקים בהרים. ושוב התחדדה לי האמת הידועה שכאשר הדרך נעשית קשה, בעיקר כשמגיעים לקטעי עליה וטיפוס, חשוב להתאים את קצב ההליכה לקשיי הדרך, כלומר ללכת לאט יותר ובקצב אחיד. מי שמנסה ללכת באותו קצב או אף בקצב מהיר יותר, יתקשה מאוד ואף עלול להישבר: להתנשף קשות, להתיישב בצד הדרך חסר כוחות, להמשיך ללכת במרירות ובאטיות רבה מאוד, להתייאש ולבקש לחזור, לעשות הפסקות דחופות ולהגיע באיחור רב וכיוצא באלה.

בהורות קשיי הדרך הם הקשיים שמציבים בפנינו ילדינו בתהליך גדילתם: כאבי שיניים, הפרעות שינה, בעיות אכילה, קשיי למידה ועוד. בדרך כלל, למעט מקרים קיצוניים, אנו צועדים פחות או יותר בנינוחות במשעול ההורות, מתמודדים כהלכה עם הקשיים הרגילים בגידול ילדים ומצליחים ליהנות מעצמנו ומילידנו. ואז יום אחד אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם קשיים מתמשכים, כמו עליה ארוכה ותלולה. יש הורים שלא יתחשבו בכך שהדרך השתנתה, ולהפך, יכחישו זאת, ויסתערו על הקושי של הילד בניסיון להכריעו מהר. כשלא יצליחו בכך, הם יכעסו על הילד שממשיך להציב בפניהם קשיים על אף המאמץ שהם משקיעים – "מה אני לא עושה בשביל שלא יכאב לך ואתה ממשיך לבכות כמו תינוק"; סף השבירה שלהם יתקצר מאוד והם יגיעו מהר לתחושה של חוסר אונים – "די! אין לי כוח יותר. אז אל תאכל. תעשה מה שאתה רוצה"; במר ייאושם יקפצו מרעיון לרעיון, משיטה לשיטה, ללא יכולת להתמיד בשום דרך, או שיבחרו בשיטה קלה על אף שהם יודעים שהיא לא נכונה – "ניצחת. תבוא לישון במיטה שלנו. אין לי כוח להמשיך להילחם אתך בלילות"; ועוד.

ההורה המנהיג, שיודע להסתכל קדימה, מבין שמדובר בקושי התפתחותי מתמשך של הילד כמו הפרעות שינה שאופייניות לגיל הרך מאוד, התנהגות דווקא שאופיינית לגיל הילדות הרך, התנהגות מרדנית שאופיינית לגיל ההתבגרות וכיוצא באלה. ההורה המנהיג ייערך לכך בהתאם, או במילים אחרות, הוא יתאים את קצב הליכתו לקשיי הדרך המתגלים בהורות. הוא יאט, כלומר יפעל בסבלנות ולא ייחפז, ויתמיד בקצב האיטי, כלומר יתמיד בהתנהגות או בהתנהגויות ההוריות שהחליט עליהן בקשר לקשיי הילד, גם אם הן לא תבאנה לתוצאה מידית. למשל, במקרה של הפרעות שינה מתגברות הוא יעדיף לשהות עם ילדו בחדרו עד שיירדם ויתמיד בכך לילות רבים ככל שיידרש, או להפך, הוא יאפשר לילד לישון במיטת ההורים, על אף הקשיים שיש בכך בידיעה שמדובר בשינוי זמני עד שהילד יתגבר על הפרעות השינה. בכל מקרה, ההורה המנהיג מבצע פעולת התאמה שקולה, הוא משנה את התנהגותו הרגילה ובוחר בהתנהגות הנכונה לדעתו במצב החדש של קשיי הילד המתמשכים.

ההולך בדרכים המבקש להתאים את קצב הליכתו לקשיי הדרך נעזר בשני מקורות מידע: אחד חיצוני, על הדרך, והאחר פנימי, על עצמו. בידע חיצוני על הדרך הכוונה לידיעה על השינויים המתחוללים בדרך – למשל שהדרך עשית תלולה יותר, בוצית יותר, סלעית יותר – ולכמה זמן – האם זה שינוי של עשרות מטרים, מאות מטרים, קילומטרים. ככל שיש להולך ידע על שינוי גדול יותר בדרך שנמשך יותר זמן, כך יש צורך בהתאמה גדולה יותר של קצב ההליכה וצורתה. בידע פנימי הכוונה לידע של ההולך על יכולותיו הגופניות – עד כמה הוא מסוגל ללכת מהר בלי להגיע לתשישות, האם הוא יודע להלך בתנאי דרך סלעיים, האם הוא מכיר את הקצב המדויק שבו עליו ללכת כדי שנשימתו תמשיך להיות תקינה ולא כבדה מדי או תכופה מדי.

גם בהורות אנו נזקקים לשני מקורות מידע אלה, חיצוני ופנימי, כדי להצליח להתאים את התנהגותנו לקשיי המתגלים בגידול הילדים. במידע חיצוני הכוונה למידע על הילדים ועל הקשיים שהם מגלים, ובמידע הפנימי הכוונה לידע על עצמנו, על יכולותינו הנפשיות להתמודד עם קשיי הילדים. השגת המידע, החיצוני והפנימי, היא תהליך אקטיבי. כשם שההולך בדרכים צריך להסתכל במפות או להתייעץ עם מדריך מנוסה כדי לדעת את סוג הקשיים בהם ייתקל בדרך ואת משכם, כך גם ההורה צריך להשיג מידע על הקשיים המתגלים עם ילדו דרך הקשבה נכונה לילד, על ידי התייעצות עם הורים בעלי ניסיון או עם מומחים וכיוצא באלה. וכשם שההולך בדרכים צריך להכיר את עצמו היטב על בסיס ניסיון העבר והקשבה ראויה לעצמו, כך ההורה נדרש להסתכלות עצמית כנה ואמיצה: מה בעיקר קשה לו עם ילדו, מהן נקודות השבירה העיקריות שלו, מה מקל עליו בהתמודדות עם הילד, מה עוזר לו להתמיד מול קשיים וכיוצא באלה. לעתים הסתכלות עצמית חדה תוביל לתהליכי שינוי הכרחיים אצל ההורה. למשל, אם ההורה יגלה שהוא נוטה להיות קצר רוח כשהילד מתמרד נגדו, יהיה עליו לעבוד על עצמו כדי להגדיל את סף הסבלנות שלו, כי אחרת לא יתקשה מאוד להתאים את עצמו לקשיים המשתנים של הילד.

המידע הפנימי בהורות חשוב במיוחד בקשר לשתי תכונות הוריות חיוניות להתמודדות עם קשיי ילדים, המקבילות לשתי המיומנויות העיקריות של ההולך בדרכים היודע להתאים את עצמו לקשיי הדרך: סבלנות, שזה הקצב האיטי של ההולך בדרך, ועקביות, שזה הקצב הקבוע של ההולך בדרך. למשל, כשהילד מסרב בתוקף מספר פעמים לאכול את מה שטנחנו שמים לו לאכול ודורש במחאה משהו אחר שלא מקובל עלינו, יש לומר לו בסבלנות – בשקט, בלי לכעוס – ובעקביות – פחות או יותר באותו נוסח ובאותה נימת כל – משהו כמו: "אני מבינ/ה שאתה רוצה לאכול משהו אחר, אבל זה האוכל שיש היום". או למשל כשהילד כועס ומשתולל כשהוא לא מקבל משהו שהוא רוצה, יש להתעלם בסבלנות ולומר לו קצרות ובהתמדה: "כשאתה צועק אני לא מקשיב/ה לך", ולהתייחס לילד רק כשהוא מפסיק לצעוק. או למשל כשהילד מפחד בלילה ובוכה, יש לאזור כוחות, סבלנות, לקום אליו ללא כעס, להרגיעו בלי לפתח שיחה, ולעשות זאת בצורה עקבית, ככל שיידרש. או למשל כשהמתבגר מסתגר בחדרו בזעף, יש לגלות סבלנות רבה, לא להתנפל עליו במרירות ובטרוניה, להמשיך לחייך אליו כל פעם שנפגשים איתו, על אף יחסו העוין, ולהתמיד בכך.

כאשר מסתיים החלק הקשה בדרך – כאשר הדרך חוזרת להיות מישורית, כבושה, ללא סלעים, ללא סכנת החלקה בגלל רטיבות וכיוצא באלה – ההולך בדרך יכול לחזור לקצב ולצורת ההליכה הרגילים שלו. אם ימשיך בקצב הליכה אטי וזהיר מאוד גם כשהדרך נוחה וקלה, הוא יגיע באיחור ליעדו או שיאבד את האפשרות להליכה נוחה ומשוחררת.

בהורות חשוב במיוחד לחזור להורות הרגילה, חסרת המאמץ המיוחד, כאשר הקשיים של הילד חולפים או מוקלים בצורה משמעותית. זאת מכיוון שבניגוד להליכה שם הדרך עצמה לא תשתנה אם נמשיך להלך על דרך מישורית כאילו זו עדיין דרך הררית מאוד, בחינוך ילדים המשך התנהלות מיוחדת גם כשהקשיים של הילד חלפו עלול להשפיע לרעה על הילד. למשל, אם ההורה ימשיך להתנהל בזהירות יתר עם הילד שפחד להישאר לבד בחדרו, הילד עלול לפרש זאת בטעות כהוכחה להמשך הפחד שלו ולכן ימשיך לפחד. או עשוי גם לקלוט שזו דרך מצוינת לקבל תשומת לב מההורה ולכן ימשיך לגלות סימפטומים של פחד, הפעם ממקום מניפולטיבי לגמרי. או למשל אם ההורה ימשיך להתעלם מהילד הבוכה, גם כשהבכי כבר לא אוטומטי בכל מקרה שהוא לא מרוצה, רק כי ההורה התרגל לכך או מתוך תחושות כעס שההורה "סוחב" כלפי הילד, הילד עלול לפתח תחושות אשמה ואולי גם כעס נגדי חדש כלפי ההורה.

לסיכום, כשם שההולך בדרכים צריך להתאים את קצב ההליכה וצורתה לקשיים המתגלים בדרך, כך גם ההורה צריך להתאים את הורותו בהתאם לקשיים המתגלים בגידול הילדים. כשמתעוררים קשיים מתמשכים עם הילד חשוב לפעול בסבלנות ובהתמדה. כשהקשיים חולפים יש לחזור להורות הרגילה, המתחשבת בצורה סבירה, המציבה גבולות הגיוניים, ולהיות מוכנים לחזור להורות המיוחדת, הסבלנית והמתמידה, כשיופיעו קשיים חדשים של הילד.