הורים כבני-אדם – למה זה חשוב ? פרק עשירי

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

מנהל אתרי האינטרנט: "עמית בעין החורש" ו"לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים עמית"

 

"שינוי מתרחש כאשר אדם נעשה הוא עצמו, ולא כאשר הוא מנסה להיות מה שהוא לא" (ארנולד בייסיר).

האם זה "הילד" לו ציפיתי? האם אחרי כל ההשקעה הרבה שהשקעתי בו, אני שבע=רצון ממנו, או שמא הוא גורם לי אכזבה מרה? כיצד אוכל להיפרד עתה ממשהו שהשקעתי בו כל=כך הרבה מעצמי? כיצד אאפשר לו קיום עצמאי בעולמם הביקורתי של אחרים, אחרי שזמן כה=רב הגנתי עליו בגני הפרטי? יהונתן גפן מדמה כתיבת שיר ללידת תינוק:

"איך שיר נולד?

כמו תינוק.

בהתחלה זה כואב

אחר=כך יוצא החוצה

וכולם שמחים,

ופתאום –

איזה יופי! הוא הולך לבד"

(מתוך: "שירים שיהונתן אוהב במיוחד").

כתיבת הספר הייתה עבורי יותר מאשר לידת ילד, אך דמתה במובנים רבים לגידולו של ילד. היא נבעה מצורך פנימי, לא הגיוני, שבעטיו חייבתי את עצמי, מתוך בחירה חופשית וללא כפייה, בעול כבד. חשבתי שאוכל ליהנות מכתיבה ממוקדת וקצרה יחסית, אך היא התארכה מאוד – שורותי והראשונות של ספר זה החלו להיכתב כשבני השלישי והאחרון נולד, ואני מסיים את כתיבת וכשבני זה מסיים את כיתה א'. מכוונה ראשונית לתאר כיצד תהליך גידול ילד משפיע על ההורה, הלכתי והעמקתי בקונפליקטים ובפרדוקסים השונים המעורבים בהורות. במקום שהכתיבה תהיה משהו נוסף, הנלווה לחיי ומעשיר אותם, היא הפכה בשנים אלה לנושא מרכזי בהם. התחלתי את כתיבת הספר עם ציפיות רבות ובהן סימני שאלה מציקים: האם באמת יש לי משהו משמעותי לומר לאחרים? האם אצליח לנסח כראוי את רעיונותי? את מי יעניינו מחשבותי? ככל שהתקדמתי חשתי סיפוק ממה שהצלחתי לנסח ולסיים, אך התייאשתי כשהסתכלתי קדימה וראיתי את הדרך הארוכה שעדיין מחכה לי בהמשך. ההתלהבות שליוותה את ראשית הכתיבה התחלפה עם הזמן בתחושת אחריות עמוקה המלווה עשייה חשובה. בדומה לגידולו של ילד, ידעתי היכן אני מתחיל, אך לא יכולתי לשער היכן אסיים. עם הזמן הרגשתי כיצד חוויותי ההוריות והמשפחתיות הולכות ומעוצבות עם הספר, ולא רק תורמות לעיצובו. הספר התערב בצורה גסה ומזיקה בחיי המשפחה שלי: "תגמור כבר עם הספר שלך ותתפנה אלינו", "נמאס לי לראות אותך כל הזמן כותב", "אני בכלל לא נהנה שאתה כותב ספר, כי אתה כל הזמן במחשב ואין לך זמן לשחק אתי" – אלו היו חלק מהניסוחים המעודנים יותר שילדי ואשתי הטיחו כלפי.

לילות ומועדים הקדשתי לכתיבת הספר, ונעדרתי תכופות מחיי המשפחה. גם כשלא נעדרתי בגופי, לא תמיד נמצאתי שם בנשמתי. בד=בבד נהנו ילדי ואשתי מהעניין המחודש שגיליתי בהם וביחסינו המשפחתיים. הם גם נהנו מפתיחותי הגדלה איתם. הרביתי לשתף אותם באכזבות ובשמחות שליוו אותי במהלך הכתיבה. שיחות רבות וארוכות התפתחו ביני לבין אשתי סביב נושאי הספר, והיא הייתה שותפה אמיתית להתלבטויותי. היכולת להמשיג את חוויותי ההוריות והאפשרות להסתכל בריחוק=מה על התנסויותי המשפחתיות, סייעו לי להתמודד עם הקונפליקטים הקשים שהתרחשו ביני לבין ילדי המתבגרים בתקופת חיים זו.

במהלך כתיבת הספר תהיתי כיצד אוכל לכתוב ספר להורים, שיהיה אישי – כזה שהורים ימצאואת עצמם בין דפיו, שיאמרו לעצמם תוך כדי קריאה: "כן, זה קרה גם לי"; אך שיהיה גם כללי – כזה שהורים יעזרו בו למקם את חוויותיהם האישיות במסגרת תיאורטית רחבה יותר, שיקבלו באמצעותו פרופורציות על מה שקורה להם בהווה ועל אשר יתרחש אצלם בעתיד. יותר ויותר הבנתי שתהייה זו היא חלק מדילמה מורכבת יותר של כתיבה להורים. את צדדיה הנוספים של דילמה זו אפשר לנסח כך: איך לכתוב ספר על הורות, כך שיגביר את ביטחונו של ההורה בעצמו, ויחזק את יכולתו לסמוך על עצמו, אך גם ירחיב את מודעותו למגבלותיו ולצורך לבקר את עצמו; יסייע להורה להכיר את עצמו ולזהות את צרכיו, אך גם יפתח את הקשבתו לאחרים ולצרכיהם; יאפשר להורה לגלות את הדרך האישית שלו בהורות, אך גם יעודד אותו לבחון דרכים חדשות להתמודדות עם בעיות ומצוקות. האם הצלחתי במשימה פרדוקסלית? זו האם נתתי תשובה ראויה ומועילה להורים?

הורים שונים בשלבי חיים שונים מחפשים תשובות מגוונות לשאלות ולהתלבטויות המציקות להם בהורות. יש הסומכים על שכלם הישר בלבד ומחפשים חיזוקים לכך בסביבתם; יש המנסים לרכוש ידע רחב על צורכי ילדיהם ועל תהליכי ההתפתחות שלהם; אחרים מבקשים ללמוד מיומנויות וכלים מתאימים כדי להיות הורים טובים יותר. בספר ניסיתי להציע תשובה אחרת להגברת ביטחונו של ההורה: שיקבל את עצמו כאדם ראוי אף כי לא מושלם, ויבין טוב יותר את עצמו ולא רק את ילדו. במקום תפישה צרה של תפקיד ההורות, אשר שמה את הילד במרכז, הצגתי תפישה מורכבת ורחבה יותר של ההורות, המרוכזת גם בהורה. על פי תפישה זו, קיימים במשפחה שני מרכזים לפחות: ההורה והילד. שנים אלה אינם עומדים זה כנגד זה אלא נמצאים בתהליכי=גומלין מתמידים. אי=אפשר, לדעתי, לדבר על גדילתם והתפתחותם של ילדים, מבלי לדבר על גדילתם והתפתחותם של הוריהם, מאחר שהם קשורים זה בזה. תוך שהם מנסים ביודעין לעזור לילדיהם לגדול ולהתפתח, אין ההורים יכולים שלא לעסוק בעצמם – לבחון את דרכם,לחוש ולזהות קונפליקטים בתוכם, לנסות את התנהגותם, לגלות את ההשפעות השליליות והחיוביות של ההורות על עצמם, ועוד.

כאשר אנו מעמידים את עצמנו, ההורים, במרכז, אנו מגלים אפשרויות חדשות לחשיבה, להרגשה ולפעולה. מתברר לנו שכדי שנוכל בלב חפץ להעניק לילדינו את המרחב הרגשי הדרוש להתפתחותם במלואה, אנו עצמנו זקוקים למרחב ולזמן משלנו. אנו לא רק הורים לילדים אלא גם אנשים מבוגרים, שרוצים להצליח להגשים את עצמם בתחומי חיים נוספים: עבודה, תחביבים, קריאה וכו'. אנו לא רק זוג הורים שאוהבים מאוד את ילדינו, אלא גם בני=זוג החפצים להיות מדי פעם אחד עם השני, ללא נוכחותם של אנשים קטנים בסביבתנו. כאשר אנו בטוחים בזכותנו לבטא במשפחה גם את הצרכים האישיים שלנו ולא רק חייבים לספק את צרכיהם של ילדינו, קל לנו יותר להציב גבולות להתנהגות לא מתאימה של ילדינו. הגבול האמיתי שילדים מכבדים ומפנימים נוצר מהגדרת צורך אישי של ההורה: להיות לבד, לשמוח, להתעצב, לעבוד מחוץ לבית, להרגיש מצליח כהורה וכו'. גם הורים שמתקשים כיום להציב גבולות לילדיהם מבינים את חשיבות הגבולות בחינוך ילדים, אלא שאינם מרגישים ראויים, או שאינם מעיזים לדרוש, שילדיהם יתחשבו גם בצרכיהם! הורה המשוכנע שמותר ואף רצוי שיהיה לו מדי פעם את ה"לבד" שלו, עם עצמו ו/או עם בן/ת זוגו, יקפיד למשל שמשעה מסויימת בערב ילדו יהיה בחדרו. אין ספק שבתקופה כמו שלנו בה נחלשת סמכות ההורים וגדלים המבוכה וחוסר הביטחון, גובר הצורך לשקם את יכולת ההשפעה ההורית. ואולם הצבה שרירותית של גבולות הנובעת מהגדרה מופשטת של "מה זה הורה טוב", לא תועיל. הדרך להרחיב את יכולת ההורים להשפיע על ילדיהם, צריכה לעבור, לדעתי, במקום מרכזי יותר שייתנו הורים לעצמם במשפחתם- בכל הנוגע לרגשותיהם, לצרכיהם האישיים, למה שמתאים להם ולמה שפחות מתאים להם.

כאשר אנו עוצרים וחושבים באופן אוהד על עצמנו במשפחה, אנו מודעים לצורך שלנו להרגיש שאנו הורים טובים. אנו מבינים שהשאיפה להיות הורים מושלמים היא אם כל=חטאת: היא גוזלת מאיתנו כוחות רבים מדי; פוגעת בדברים חשובים אחרים בחיינו; אינה זוכה להערכה מספקת מילדינו ומבן/ת זוגנו; עלולה להזיק לילדינו אם נצפה שגם הם יהיו מושלמים כמונו, ופוגעת גם בנו כשאנו מרגישים אשמים שאיננו מצליחים להגשימה. כשאנו יודעים שאינן אנו מושלמים, אנו מרגישים זכאים שיקבלו אותנו במשפחתנו עם חולשותינו ועם מגבלותינו. אנו מרגישים נוח להתחלק במחשבותינו וברגשותינו עם בני משפחתינו, להיות אישיים ואנושיים ולא רק תפקודיים וכול=יכולים. אנו רוצים להיות הורים משקיעים, אך לא בכל מחיר ולא בכל תנאי. אנו מעריכים את עצמנו כהורים בזכות מי שאנחנו, ולא שופטים את עצמנו לפי מודל אידיאלי של: מי אנחנו צריכים להיות. אנו מרגישים ראויים ביודענו את הדברים הטובים הרבים שאנו מעניקים לילדינו, ולא מרגישים אשמים בזוכרנו את הדברים החסרים שעדיין לא נתנו להם.

כאשר אנו משנים את זווית המבט שלנו על המשפחה ומסתכלים ראשית על עצמנו, אנו חוזרים ומאשרים את הצורך שיהיה לנו טוב כאנשים. אנו מבינים שהורה טוב הוא הורה שטוב לו. אנו חווים בשמחה את יכולתנו ליהנות בהורות, ומפתחים בהדרגה דרכים להנאה משותפת עם בני משפחתנו. במקביל אנו מרחיבים את מקורות הסיפוק שלנו מחוץ להורותנו – בן/ת זוג,חברים, תחביבים, עבודה וכו' – ומבטיחים בכך שלא נהיה תלויים בילדינו, וגם לא נקשור אותם בצורה הרסנית אלינו. כאשר אנו מרגישים טוב עם עצמנו, אנו מצליחים לעשות אבחנה ברורה בין מה שאנו רוצים מעצמנו לבין מה שילדינו צריכים מאיתנו. לכן, אין לנו צורך לעבד את הבעיות והשאיפות שלנו באמצעות ילדינו.

כאשר אנו מקשיבים לעצמנו ולא רק לילדינו, אנו מרגישים את הצורך לפתח דרך הורית ייחודית המתאימה לנו ולמשפחתנו. איננו מתפתים לדרכים קיצוניות המסדירות לכאורה את החיים, אך למעשה מעקרות את הביטחון והחיוניות שלנו. אנו מכירים בכך שבתהליך גידול הילדים יש הרבה אי ודאות, ולכן נדרשים מצידנו הרבה תושייה וגמישות, ואין רק דרך אחת "נכונה" להתמודד עם מצבים. אנו נעשים סובלניים לקולות השונים שבתוכנו, שמתנצחים זה עם זה, ומקשים עלינו לקבל החלטה נכונה. אנו לומדים להרגיש ללא בהלה, רגשות סותרים בעת ובעונה אחת – אנחנו יכולים לאהוב ילד או ילדה ורגע לאחר מכן לכעוס עליהם עד שנאה. ההבנה שאנו רוכשים, שלהיות הורה פירושו התמודדות מתמדת עם קונפליקטים פנימיים, ושאין דרך פשוטה, חד=משמעית, בהורות, מסייעת לנו לבחור בכיוון המתאים למשפחתנו.

כאשר אנו בוחנים באופן מעמיק את עצמנו ואת יחסינו עם ילדינו, אנו מתיידדים עם הצורך שלנו לגדול ולהתפתח בהורותנו. אנו לומדים שלהיות הורה טוב פירושו גם להיות הורה שמתפתח, המשפיע על ילדיו ומושפע מהם בעת ובעונה אחת. אנו מבינים שהמסע להורות ובהורות הוא מסע ארוך, רב תהפוכות, שרבה בו הלמידה. אנו מתחילים אותו צעירים, חסרי ניסיון ודלים באוצרות הנפש. במהלכו אנו גדלים ומתפתחים, לומדים ומתעשרים בניסיון ובבגרות. כאנשים צעירים וחסרי ניסיון, יש להורותנו צבעי מלחמה עזים: אנו חווים ניצחונות ותבוסות, ייסורים וצהלות, חרדות עמוקות וציפיות גבוהות. ככל שאנו מתבגרים ,הולכת הורותנו ונצבעת בצבעים רכים יותר, מתונים יותר, כמו גם אישיותנו כולה. צבעי המלחמה של תחילת ההורות מתחלפים בצבעי החיים המגוונים והמתונים יותר. במהלך המסע בהורות אנו מגבשים את הדרך שלנו כהורים, אך גם נכונים לבחון אותה מעת לעת לפי צרכינו המתפתחים ולפי צרכיהם המשתנים של ילדינו.

מסופר על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שלפני הפסח היה מהלך בעיירות כדי להשגיח על המצה השמורה. כשזקן וקשתה עליו ההליכה, אמרו תלמידיו ללכת במקומו. לפני שהלכו באו אל הרבי ושאלו אותו: "רבי מה עלינו לבדוק, על מה עלינו להשגיח בעת שמכינים את המצה השמורה? "אמר להם הרבי: "השגיחו על האלמנה שלשה את הבצק, שלא תעבוד קשה מדי…" (מתוך: "אור הגנוז", מאת מרטין בובר).

אנו, ההורים, הננו שומרי האוצר היקר לנו מכול – הילדים. אנו המבצעים הנאמנים של התפקיד החברתי החשוב ביותר מאז ומתמיד – גידול ילדים. בלי שנשמור כהלכה על עצמנו, לא נוכל לשמור על ילדינו. בלי שנדאג להתפתחות של עצמנו, לא יתפתחו היטב ילדינו. בלי שנטפח את עצמנו, לא נצליח לטפח את ילדינו.

כי זאת עלינו לזכור: מעבר לכול – אנו, האנשים שהם הורים, הננו המתנה היקרה והחשובה בעולם שילדינו יכולים לקבל מעודם.

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) הורים כבני-אדם – למה זה חשוב ? פרק עשירי, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 10/18/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2017/10/09/horim-kevnay-adam-aser/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *