"הנפש שוכחת את הסבל כשלצער יש אחים לצרה, וכשהידידות מנחמת אותה." (שייקספיר ויליאם, המלך ליר)
מקרה אישי ראשון:
בערב יום הזיכרון השנה, תשע"ח, ליוויתי את נכדתי הבכורה, תלמידת כיתה ג', לטקס בבית ספרה. הטקס היה מרשים, ערוך כהלכה, יצירתי ומכובד. לקהל ההורים המלווים חיכו כיסאות רבים בשורות צפופות. לשמחתי מצאתי שורה בצד, ללא כיסאות לפניה. והנה, מספר דקות לאחר תחילת הטקס, הגיעה חבורת נערות, כנראה תלמידות לשעבר של בית הספר, חלפו על פנינו בקלילות, ונעמדו מלפנינו כך שהסתירו את הטקס לכל היושבים בחלק זה של השורה. "מה, אין להן את החיישנים האלה בגב שמתריעים להן שהן מסתירות?", תהיתי עם עצמי. מישהי שישבה לידי לא היססה לבקשן מספר פעמים לזוז כך שלא תסתרנה לנו. פעם אחר פעם היא ביקשה מהן לזוז, ופעם אחר פעם הן זזו וחזרו לסורן. נראה שלמרות ההבהרה שהן מסתירות ליושבי השורה, הנערות המשיכו להתעלם מקיומנו.
בשלב מסוים הוצאתי דף נייר גדול ורשמתי עליו: "בנות יקרות, כשאתן עומדות כאן, אתן מסתירות לכל מי שיושב מאחוריכן. אתן יכולות פשוט לשבת על הדשא". נעמדתי לפני חבורת הבנות, וללא מילים, כדי לא להפריע לטקס, הרמתי את הדף מול עיניהן. לאחר מספר שניות של תדהמה, הן סובבו ראשן אחורה, התבוננו במבוכה ביושבים המתוסכלים, ומיהרו להתיישב על הדשא.
כמובן שהמתואר בפסקה האחרונה לא קרה באמת, אלא הוא ביטוי לפנטזיה שהתעוררה אצלי בעקבות המצוקה שחשתי באירוע. הבנתי שמה שחוויתי הוא דוגמה, מעודנת למדי, לתופעה כללית של חוסר התחשבות באחרים. נראה שילדים ובני נוער בתקופתנו חסרים את יסוד האמפתיה כמרכיב בסיסי בהתנהגותם. אמפתיה היא היכולת לזהות את קשייו של האחר, לחוש כלפיו חמלה ואכפתיות ולעתים אף לפעול לפיה. רוב החוקרים מסכימים שתחושת האמפתיה היא סוג של דחף מולד, שמתחזקת או נחלשת לאורך החיים עקב השפעות חיצוניות .על פי מחקרים שונים, יש בעשורים האחרונים ירידה משמעותית באמפתיה אצל ילדים ובני נוער. אנשים צעירים כיום אינם "נכנסים לנעליהם של אחרים" באופן טבעי, פחות מושפעים ממראה סבל של מישהו אחר, ופחות מעוניינים לעזור לאדם זר או לחבר. מחקרה פורץ הדרך של ד"ר שרה קונראת (Konrath Sara) ועמיתיה מהמוסד למחקר חברתי באוניברסיטת מישיגן (פורסם באוגוסט 2011 בכתב העת המדעי היוקרתי Personality and Social Psychology Review ) העלה ממצאים קשים בעניין זה. מנתונים שנאספו על כ־14 אלף סטודנטים אמריקאים במשך שלושה עשורים, מ־1979 ועד 2009, נרשמה ירידה של 34% בתכונה המכונה "נטילת פרספקטיבה" – היכולת לדמיין נקודת מבט של מישהו אחר. ירידה חדה אף יותר של 48% נרשמה ב"דאגה אמפתית" – היכולת לחוש רגשות של אחר ולהגיב אליהם.
אחת החוקרות הבולטות בעולם בתחום זה, ד"ר ג'ין טוונג (Dr. Jean Twenge) מאוניברסיטת סן דייגו סטייט, טוענת בספרה "דור האני" (Generation Me) שתקופתנו מאופיינת בעלייה גדולה בנרקיסיזם, ולכן גם בירידה גדולה באמפתיה. הדורות האחרונים, שמכונים גם דור ה-Y (מי אשר נולדו בשנות ה-80 וה-90 המוקדמות) ודור ה-Z (כל מי שנולדו החל מסביבות שנת 2000 ועד היום), גודלו על ברכי הערכה עצמית, שמעו מהוריהם שהם הכי טובים, מוצלחים ומושלמים – והאמינו בכך, גם אם אין לאמונה הזאת כל ביסוס במציאות. ככל שאנשים יותר אינדיבידואליסטים הם פחות מתחשבים באחרים, פחות מעורבים בקהילה, וחלשים באמפתיה. כמובן שלטכנולוגיה, ובעיקר לרשתות החברתיות, מקום מרכזי בירידת האמפתיה. הטכנולוגיה המודרנית מפחיתה את הצורך בתקשורת הישירה, פנים אל פנים, בה מועברת אינפורמציה הכרחית לפיתוח אמפתיה: הבעות פנים, קשר עין, טון דיבור, תחושת מגע, אותות כימיים (כמו פרומונים) ועוד. למעשה, ההתקדמות הגדולה ביותר של המדיה האלקטרונית, תחילת שנות ה-2000, חופפת לנקודה שבה האמפתיה החלה לרדת, על פי המחקרים!
המסקנה: על הורים ומחנכים לחנך ילדים ובני נוער בצורה מכוונת לאמפתיה, ולא לסמוך על תהליכים טבעיים של בניית אמפתיה כמו בעבר. המשימה החינוכית שלנו כפולה: ללמד ילדים לחוש אמפתיה – לדעת שאני גורם אי נחת למי שיושב מאחורי כשאני עומד מלפניו, לחוש את צער החבר כשאני מתפאר בהצלחתי במבחן שהוא נכשל בו וכיוצא באלה; וללמד ילדים לפעול על פי האמפתיה שהם חשים – לא רק לדעת שאני מסתיר לאחרים אלא גם לשבת כדי לא להסתיר להם, לא רק לחוש חמלה כלפי הקבצנית ברחוב אלא גם לגשת ולסייע לה וכיוצא באלה. כדי להצליח במשימה מורכבת וחשובה זאת אל לנו לוותר לילדים שטוענים שיש להם מספיק חברים ברשתות חברתיות, אלא לדרוש מהם לפגוש חברים אמיתיים, שכן, כאמור, רק בתקשורת ישירה – בחושי הראייה, השמיעה, המגע – מועבר המידע ההכרחי לפיתוח אמפתיה. כמו כן, אסור להורים ולמחנכים להשלים עם תופעות של חוסר התחשבות של ילדים ותלמידים, ועליהם להציב לכך גבולות ברורים, כי אחרת ילדים עלולים לחשוב שחוסר אמפתיה היא הנורמה הנכונה! ואבל לא רק הצבת גבולות, שימוש בסמכות, הם הדרך לחנך לאמפתיה. הפנמה של ערך כמו אמפתיה מחייבת שיח כנה, דיאלוג, עם ילדינו על משמעות האמפתיה בחיי יום יום: להדגיש גילויי אמפתיה וחוסר אמפתיה תוך כדי צפייה במסכים ובחיים, להבליט רגשות סבל של הזולת באירועים אמיתיים או וירטואליים, לעודד גילויי עזרה לאחרים במצוקה. וחשוב מכל, עלינו, המבוגרים המשמעותיים לילדים, לתת דוגמה אישית בהתנהגותנו לאמפתיה, במשפחה ומחוצה לה.
מקרה אישי שני:
למחרת, ערב יום העצמאות, נכחתי בטקס פתיחת חגיגות יום העצמאות בקהילה בה אני חי. הטקס היה מכובד, ערוך למופת, מחבר בין מסורת לחדשנות ומרגש. ואולם גם כאן חוויתי את חוסר האמפתיה החברתית, והפעם בכל הקהילה, לא רק אצל ילדים ובני נוער. בטקס נכחו מאות מתושבי הקהילה, מבוגרים וילדים. מי שעמדו בשורות הראשונות (לא היו מקומות ישיבה) שמרו בדרך כלל על שקט. ואולם רבים ממי שעמדו מאחור ובצדדים דיברו ביניהם, והרבה. לא הפריע להם שמדליקי המשואות, חבריהם וחברותיהם, בירכו הפעם בברכה אישית יותר מתמיד, ודיברו גם על עשייתם בקשר לנושא המשואה שלהם. לי זה הפריע והחלטתי לעשות מעשה. ניגשתי בשקט (הפעם זה קרה באמת…) לאחראית על הטקס והצעתי שמנחה הטקס יבקש מהקהל לשמור על שקט. חשוב לציין שמתחילת הטקס לא נאמר דבר על הצורך בשמירת סדר ושקט. אפילו הבקשה השכיחה לכבות טלפונים לא הושמעה. האחראית על הטקס הסתכלה עלי בהפתעה, לא אמרה דבר ולא עשתה דבר. דמיינתי בליבי את עצמי כאחד ממדליקי המשואות, ותהיתי האם היה לי את האומץ לפנות לקהל הגדול ולומר, בקול רועד אולי אך ברור: "הטקס הזה משמעותי לי ואני בטוח שגם לכם. אנא התאמצו מעט לשמור על שקט, לא רק למעני, אלא בעיקר למענכם, שכן מעשיכם ברגעים אלה מגדירים את מי שאתם לאורך זמן. ובעיקר עשו זאת למען ילדיכם, המתבוננים בכם כל העת ולומדים דרככם אמפתיה או חוסר אמפתיה מהם".
מאמצים רבים מושקעים בטקסים, אירועים, חגיגות, אסיפות: מערכת הגברה איכותית, תאורה מיוחדת, מחשבים חזקים, תכנים מקוריים ואיכותיים, הופעה מעולה כתוצאה מחזרות מתישות. לעומת זאת, מעט מאוד, אם בכלל, מושקע בהתמודדות עם בעיה קיימת, שכולם מודעים לה: חוסר שקט, הפרעות, פטפוטים של הקהל, מבוגרים וילדים. נראה שרבים התייאשו מהתמודדות עם הבעיה ולכן נוטים להכחישה או פשוט מרימים ידיים. וחבל, כי באמצעים פשוטים, כמעט ללא עלות כספית, אפשר להשפיע על הגברת אמפתיה גם במרחב הציבורי.
אנו יודעים כיום שאפשר להשפיע על התנהגותם של אנשים על ידי שינויים קלים, כמעט בלתי מודעים, בסביבתם. ניסוי שנערך בתחילת העשור הקודם הדגים את הרעיון שאפילו תחושה שמישהו מסתכל עליך יכולה להספיק כדי למנוע רמאות. חוקרים באוניברסיטת ניו קאסל האנגלית ביצעו ניסוי במטבחון של החוג לפסיכולוגיה. ליד אזור הכנת המשקאות, תה וקפה, נתלה שלט ועליו היה כתוב שמי ששותה צריך להשאיר כסף בתיבת ההגינות שהונחה בסמוך. במשך עשרה שבועות השלט היה מעוטר בציורים, שהשתנו כל שבוע. במשך חמישה מהשבועות השלט עוטר בציורים של פרחים, ובמשך חמישה מהשבועות הנותרים השלט עוטר בזוג עיניים שהביטו היישר אל האנשים ששתו את המשקאות. בסוף כל שבוע החוקרים ספרו את הכסף בתיבת ההגינות. התברר שבשבועות שבהם השלט היה מעוטר בציורי הפרחים היה סכום כסף נמוך בתיבה, אבל בשבועות שבהם הציור היה של זוג עיניים ש"הביטו" במי שהכין שתייה, התיבה הכילה סכום כסף גבוה כמעט פי שלושה! המחקר פורסם בשנת 2006 בכתב העת המדעי Biology Letters, ומאז נערכו מחקרים דומים נוספים, שתמכו בתוצאותיו. ההסבר לתוצאות המדהימות של המחקר הוא שכשאנחנו חושבים שצופים בנו, אנו מרגישים צורך להתנהג טוב יותר. על אף שתמונת עיניים אינה מהווה באמת צפייה חיצונית במעשינו, האינסטינקט להתנהג בצורה אחרת בנוכחות עיניים חזק כל כך, שאפילו תמונה משפיעה.
דוגמה נוספת לרעיון שאפשר לשפר את התנהגותם של בני אדם על ידי שינויים סביבתיים עדינים, כמעט בלתי מורגשים, מביאה איימי קאדי, פסיכולוגית חברתית מאוניברסיטת הארוורד (נוכחות, מודן). משלמי המיסים הבריטיים. בעקבות ההודעה הפשוטה אך החדשנית חל גידול משמעותי בכמות האנשים ששילמו את מיסיהם במועד. אריאלי מוסיף שבשנת 2013 התחילה ממשלת ארצות הברית לארגן צוות מומחים התנהגותיים על מנת לטפל בצורה דומה בסוגיות חברתיות כגון הרגלי אכילה לא בריאים, נשירה מבתי הספר ועוד.
המסקנה: על ראשי הציבור – מארגני האירועים והטקסים, מנהלים במסגרות שונות, מנחים – להתכונן מראש לגילויי חוסר אמפתיה בקרב המשתתפים, ולייצר מנגנונים להגברת אמפתיה בקהל.
לא צריך תקציב גדול, ואולי לא צריך תקציב בכלל, כדי להקטין, ואולי אף למנוע, התנהגות לא אמפתית במרחב הציבורי. התכוננות מראש והכנה מוקדמת חיוניים לצורך התמודדות מוצלחת, גם בנושא זה. אפשר, למשל, להזכיר לציבור מראש, באמצעות הודעות כתובות, את חשיבות שמירת כללי ההתנהגות, ואף להדגיש את הערך החינוכי האמפתי הכללי; חשוב לא לוותר על הבקשה הפשוטה בתחילת הטקס לכבד את המשתתפים בו על ידי שמירה על שקט; כדאי להציב מסכים ורמקולים בשורות האחרונות ובהן יוקרן ויושמע הטקס; כדאי להכין כיסאות לישיבה כדי להקל וליצור אווירה מתאימה; אפשר להציב שלטים צנועים המבקשים לכבד את הטקס; ואולי, יעזור לשים תמונות של עיניים מסביב… והעיקר, הכרחי שראשי הציבור, המארגנים והאחראיים יכירו בבעיה, ירגישו מחויבים להתמודד איתה, ויפעלו בצורה רציפה ויצירתית כדי לטפל בה.
"כדי שהרוע ינצח כל מה שצריך זה שאנשים טובים לא יעשו דבר"
(אדמונד ברק, מדינאי ופילוסוף בריטי-אירי בן המאה ה- 18)
