ממני תראו ואל תעשו! (מיומנו של חבר קיבוץ חדש)

"דוגמא אישית היא לא מקור ההשפעה העיקרי על אחרים – היא המקור הבלעדי." (אלברט שוויצר)

אני מבקש להזהיר היום מפני התנהגות הורית מסוכנת, ותיקה ונפוצה במחוזותינו. הורים, אימהות ואבות, מסיעים את ילדיהם הרכים לגנים, כשילדיהם עליהם בזמן שהם נוהגים ברכב או שהם ישובים לידם לא חגורים. לעתים זהו תינוק וההורה חייב לאחוז בו ביד אחת כשהוא צמוד לגופו. לעתים זהו ילד גן "גדול", שיושב על ההורה ולפעמים אף אוחז איתו בהגה. הרכבים חולפים על פני, ההולך ברגל, במהירות ואני תוהה: האם ההורים לא חושבים על הסכנה שבנהיגה קלת דעת זאת? האם הם אינם מודעים לדוגמה האישית השלילית בהתנהגותם לערכי זהירות בדרכים? שאלתי על כך הורה צעיר שאני מעריך. "ברור", הוא ענה לי במאור פנים, "זה יותר נוח. לקשור את הילד לכיסא הבטיחות בבוקר גוזל הרבה זמן ומלווה בדרך כלל בעצבים. חוץ מזה, זה הרי עניין של דקות ספורות, נסיעה קצרה מהבית לגן." "ובכלל,"  הוא הוסיף בקריצת עין, "אני מכשיר ככה את הילד שלי להיות נהג בעתיד".

המוטו של בית ספר לקצינים של צה"ל הוא "ממני תראו וכן תעשו". המוטו לקוח מהתדריך שנתן גדעון ללוחמיו לפני מבצע הפשיטה הלילי אל תוך מחנה מדין: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּ", (שופטים, פרק ז', פסוק י"ז).  ואמנם, דוגמה אישית היא אבן בוחן למנהיגות, כל מנהיגות: בארגונים צבאיים, בחברות אזרחיות, בחינוך ובמשפחה. עוד ביוון העתיקה טען אריסטו שכדי ללמוד מידות אופי, צריך לחיות בקרבתו של מישהו שמעריצים את דרך חייו, להיות סמוכים לדמות אישית מופתית. אלברט איינשטיין טבע את האימרה ש"הדרך הנכונה ביותר לחנך בני אדם היא להיות להם לדוגמה". מרטין בובר אמר שהמחנך הגדול ביותר הוא זה שאינו מנסה לחנך על ידי הוראה, אלא עצם נוכחותו מחנכת. קיימות עדויות מחקריות רבות בפסיכולוגיה המלמדות שאנשים לומדים התנהגויות משמעותיות בצורה הטובה ביותר דרך תצפית בהתנהגותם של אנשים משמעותיים להם. התיאוריה העיקרית שעוסקת בכך נקראת תיאוריית הלמידה התצפיתית (Observational learning) של אלברט בנדורה, Bandura.

דוגמה אישית בהורות.

צורת למידה זו, הלמידה התצפיתית, רווחת בעיקר בשנות ההתפתחות המוקדמות, כאשר סמכות ההורה חשובה מאוד בחיי הילד. הילדים צופים בהתנהגויות מגוונות של הוריהם ולומדים מכך על העולם ועל עצמם. אם הילד רואה את הוריו שמחים, מחייכים וצוחקים הוא לומד שאפשר להיות מאושרים בחיים. אם הוריו מרירים ומתוסכלים, עצבניים ומרוגזים הוא למד שהעולם הוא מקום קשה ומתסכל. אם הילד מרגיש שהוריו סומכים עליו, מאמינים בו, הוא לומד להאמין בעצמו, לסמוך על עצמו.

דוגמה אישית של הורים היא הבסיס ליכולתם להשפיע על ילדיהם. דוגמה אישית חיובית של הורים, כזאת המתאימה לערכים שלהם, תיצור כלפיהם הערכה ואמון מצד ילדיהם ובעקבות זאת גם חיקוי של התנהגותם. דוגמה אישית שלילית של ההורים, כזאת שאינה מתאימה לערכים המוצהרים שלהם, תעורר כלפיהם חוסר אמון וחוסר הערכה מצד ילדיהם ותפחית את למידתם מהם. למשל, אם ההורה מקפיד לכבות את הטלוויזיה כל אימת שמסתיימת תוכנית שצפה בה ואינו ממשיך לבהות בה מתוך הרגל סתמי, הוא נותן לילדיו דוגמה אישית חיובית לצפייה מבוקרת בטלוויזיה. אם ההורה משוחח עם ילדיו על חשיבות השיתוף בחיי המשפחה ומשתף אותם במחשבותיו וברגשותיו, הוא מדגים בהתנהגותו את ערך השיתוף. אך אם הוא נשאר מרוחק ולא משתף, הוא יוצר פער בין המסר החינוכי שלו לבין התנהגותו בפועל. או למשל, כאשר הורים כועסים על ילדיהם על שהם אוכלים בחדר האורחים, אך אחד ההורים מרשה לעצמו, בטיעונים שונים, לפצח שם באופן קבוע גרעינים, הוא נותן דוגמה אישית שלילית לילדיו, גם אם לא התכוון לכך.

הורים מזלזלים בפרטים הקטנים של התנהגויותיהם.

רוב ההורים מבינים שערכים והשקפת עולם יש לטעת בילדים באמצעות דוגמה אישית. אך בפועל, פעמים רבות הם מנסים להכתיב לילדיהם צורות התנהגות שהם עצמם לא עומדים בהן. קיימות מספר סיבות לקושי של הורים להוות דוגמה אישית חיובית לילדיהם (תוכלו לקרוא על כך בפירוט בספרי "הורים כמנהיגים", מודן, 2006, פרק 5). ברצוני להרחיב כאן רק לגבי סיבה אחת, הרלוונטית במיוחד לעניינו – הורים מזלזלים לעיתים בפרטים הקטנים של התנהגויותיהם. מחקרים בתחום מדעי ההתנהגות מורים כי אנשים קולטים את כל השדרים המועברים בסביבתם – גדולים כקטנים – כרמזים לאופן שבו עליהם להתנהג. יתרה מזאת, דווקא הדברים הקטנים הם אלה שמותירים את הרושם הגדול. בסופו של דבר, מעשינו הקטנים בחיי היומיום עם ילדינו הם הקובעים את מידת השפעתנו עליהם. אם ילד רואה את הוריו משקרים פה ושם או לא מכבדים זה את זה, יהיה קשה מאוד לשכנע אותו בצורך לדבר אמת ולכבד בני אדם. קשה מאוד ללמד ילדים בגיל ההתבגרות שלא בריא לעשן כשכל חייהם הם ראו בבית הורה שמעשן. בעייתי מאוד לבקש מילד לשלוט בעצמו כשבמקביל ההורה שלו מאבד שליטה מולו. לא הגיוני לבקש מילדים לדעת לנהל תקשורת עם חברים כששני הוריו לא מצליחים לתקשר ביניהם, פוגעים ומעליבים אחד את השני.

כשאירועי הדוגמה האישית השלילית חוזרים על עצמם, הנזק החינוכי גדול.

ברור שהורים לא יכולים כל הזמן להוות דוגמה חיובית לילדיהם, וגם אין צורך בכך. יש אף יתרון חינוכי לכך שההורה "מפשל" לעתים ולא מצליח להדגים בהתנהגותו את הערך לו הוא מטיף. הילד חווה את הוריו כבני אדם לא מושלמים והזדהותו איתם גוברת. ואולם כאשר אירועי הדוגמה האישית השלילית חוזרים על עצמם, כאשר הורים מתרגלים להתנהג, ביודעין או שלא ביודעין, בצורה שונה מאוד מהערך החשוב להם, הילד יפנים את הערך השלילי שבהתנהגות ההורה ולא יאמץ את הערך החיובי שאליו ההורה מטיף בהזדמנויות אחרות. חשוב להבין שהילד מאמין יותר למה שההורים עושים, מתנהגים בצורה לא אחראית כשהם מרשים לו לנסוע לא חגור במכונית, ופחות למה שהם מדברים, מסבירים על זהירות בדרכים, על בטיחות ועל משמעת. יתרה מזאת, בדור של הורים המתוסכלים מכך שילדיהם לא מתאמצים, מתרגלים שהכל בא להם בקלות, היכן הדוגמה האישית שלנו, ההורים, למאמץ ביחסים היום יומיים שלנו עם הילד?

 האתגר: להיות הורים ראויים לילדינו.

בספרי "הורים כבני אדם" (ספרית פועלים, 1997) כתבתי על ההורות כאתגר בהתפתחות האישית. טענתי שם שמעשה ההורות יכול לגרום להורים להתפתח ולגדול כבני אדם. הידיעה שילדינו צופים בנו בכל עת, רואים אותנו בכל מעשה, וכך לומדים את הלמידות החשובות ביותר בחיים, יכולה לחזק אותנו, לטעת בנו את הכוח להוות עבור ילדינו דוגמה אישית חיובית. אם נזכור שילדינו צופים בנו גם בבקרים הלחוצים, זה יעזור לנו לעשות את מה שנכון, אפילו שהוא קשה: להתאמץ מעט יותר ולחגור את ילדינו בכיסאם בחגורת הבטיחות ולא להתפתות להושיבם עלינו. ידיעה מרגשת זאת תחזק אותנו במקרים מגוונים נוספים בהורות בהם אנו נדרשים להתאמץ כדי לשמש דוגמה אישית ראויה לילדינו.

אוֹבֵד עֵצוֹת אֲנִי בָּרְחוֹב הַזֶּה

שֶׁכֹּל בַּתָּו וְגַגּוֹתָיו מְסֻדָּרִים כְּעַל שֻׁלְחַן הַתֵּה

אֲבָל יָדִי בְּיַד בְּנִי וּמַבָּטוֹ עוֹגֵן מֻשְׁלָךְ בְּפָנַי

לְמַעַן לֹא תָּזוּז סִירָתוֹ אֲנִי מִתְאַזֵּר גְּבוּרָה וְנִימוּסִים טוֹבִים

גַּם בְּהַכּוֹת כְּנַף הַשָּׁד מֵאֲחוֹרֵי

וְגַלֵּי הָאֲוִיר הַחַם יַחְלִיקוּ עַל לְחָיֵי הַצְּמַרְמָרוֹת

אוֹסִיף לְחַיֶּיךָ (אֵלי עֵירֹם אֲנִי נִצָּב לְפָנֶיךָ

וְהַלַּיְלָה גָּדוֹל מִסָּבִיב)

וְאֶל בְּנִי אֶשַּׁח

"רְאֵה צִפּוֹר רְאֵה חָתוּל"

אוֹבֵד עֵצוֹת אֲנִי בָּרְחוֹב הַזֶּה

(משה דור)