למה, כשאנחנו מבקרים בעלי תפקידים בקהילה, אנחנו עושים זאת לעתים עם הרבה כעס אך עם מעט אמפתיה? מיומנו של חבר קיבוץ חדש.

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

מנהל אתרי האינטרנט: "עמית בעין החורש" ו"לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים עמית"

 

"הדרך הישירה ביותר להתחמק מן הצל שלנו היא לחפש את כל השחור, הנחות והאשם באחרים". (קרל יונג)

אני לא מופתע מזה שאנשים ביקורתיים כלפי בעלי תפקידים. אף אחד לא מושלם, אין מי שחף מטעויות ורק מי שלא עושה לא טועה. יתרה מזאת, ביקורת בהירה ומדויקת חיונית לשיפור תהליכים ארגוניים, לזיהוי טעויות, לטיוב ממלאי תפקידים והמערכת. פעמים רבות הביקורת גם הוגנת ונאמרת ברוח טובה. ממה אני כן מופתע? אני מופתע מהכעס הגדול, מהעוינות, מאובדן האמפתיה, המלווים לעתים ביקורת המושמעת במקומותינו. ליתר דיוק, אני לא מופתע מרוע לב המתגלה אצל מי מהמבקרים שיש להם חשבון אישי עם המבוקרים. זה מובן, אף כי לא רצוי וראוי לטיפול. אני כן מופתע מרוע הלב המתגלה אצל מבקרים שאין להם טינה אישית כלפי בעל התפקיד. אולי הם לא מחבבים את בעל התפקיד, אולי הוא לא הטיפוס האהוב עליהם במיוחד, not their cup of tea, אבל אין להם אתו מערכת יחסים בין-אישית בעייתית במיוחד, ולעתים הם אף ידידים של בעל התפקיד המבוקר. למען האמת, הייתי מצפה לביקורת בונה, אוהדת ולא עוינת כלפי כל אחד, גם כלפי בעל תפקיד לא מוכר, אבל על אחת כמה וכמה הייתי מצפה זאת כלפי מי שאנחנו מכירים ולא עוינים אותו. למה אנחנו מאבדים חמלה ואהדה בסיסיים כשאנחנו מבקרים בעלי תפקיד בקהילה? מדוע אנחנו כה שיפוטיים, לעתים עד חורמה, כלפי מי שחיים איתנו בקהילה אחת, אפילו כשהם טועים, שוגים, מתנהלים במגושמות בתפקידיהם השונים?

השלכה היא "תפישה המעוותת את הזולת, משום שאנו רואים בו צד של עצמנו, במקום לראותו כמות שהוא" (הלפרן והלפרן, השלכות, 1983). בגישה הפסיכואנליטית השלכה (projection) מוגדרת כמנגנון הגנה שבו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, ומייחס אותם לאנשים אחרים, ובכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים (אנה פרויד, האני ומנגנוני ההגנה, הוצאת זמורה-ביתן, 1987).

"את מאשימה אותי שאני מזניח את הילדים? אני לא מוכן לזה", מטיח הבעל המרגיש אשם עקב שעות העבודה הרבות שלו מחוץ לבית. "הילדים מפחדים מהצעקות שלך", אומרת האישה החוששת בעצמה מהתקפות הזעם של בעלה ומייחסת חשש זה לילדיה, "לא כדאי שתשכיב אותם לישון כשהם עצבניים. עדיף שאני אעשה את זה". "אני לא מאמינה שמספיק לך חבר אחד. לא יכול להיות. אתה חייב שיהיו לך יותר חברים", אומרת האם שסבלה קשות בעברה מדחייה חברתית. "תפסיק עם הבכיינות הזאת", כועס האבא על ילדו, כשהוא עצמו מתקשה להתמודד עם רגשות חולשה אישיים. "זה לא באמת כואב לך. אתה סתם עושה את עצמך כדי שנרחם עליך".

השלכה בין בני זוג

חשוב להדגיש שמרבית ההשלכות אינן מודעות. אנו מדחיקים או מכחישים רגשות או דחפים של עצמנו שהם לא נעימים או בלתי מקובלים מבחינה חברתית ומייחסים אותם לאנשים אחרים. במקום להיאבק עם מה שבתוכנו – הרצון להיות נאהבים, הפחד להיראות מגוחכים, השאיפה לשלוט בעצמנו ובאחרים, הדאגה פן נישאר בודדים – אנו נאבקים עם מה שהוא מחוצה לנו – בן הזוג "המעצבן", הילד "הלא ממושמע", בעל המשרה "השתלטן", השכן "הלא חברותי". במקום להבין, שלאמיתו של דבר אנו מוטרדים בעיקר בגלל עצמנו, אנו מזינים את עצמנו בעקשנות שהאנשים מבחוץ הם הגורם המטריד.

השלכות על מנהיגים, בעלי תפקיד.

מנהיגים, בעלי משרה, אנשים בעמדת סמכות, מהווים מושא אידיאלי להשלכות. אנו משליכים על בעלי הסמכות ציפיות בלתי ריאליות כדמויות הוריות כל-יכולות שאמורות לספק את צרכינו הרגשיים הבסיסיים. לכן, הם מעוררים אצלנו רגשות חזקים של חוסר אונים, תסכול, קנאה, אכזבה, זעם. קרל יונג, הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי הידוע, טען שהעדות הבולטת ביותר להשלכה היא העובדה שמישהו גורם לנו להתעוררות רגשית עזה, חיובית או שלילית (יונג, הפסיכולוגיה של הלא מודע, דביר, 1987). ברור כי יש אנשים שאינם חביבים עלינו, אך כשאנו כועסים וזועמים מאוד סביר כי אנו משליכים. שום תכונה של הזולת אינה יכולה לזעזע אותנו ולהוציאנו משלוותנו עד כדי כך, אלא אם כן מדובר בתכונה הקיימת בנו שאיננו יכולים להשלים עם דבר קיומה בתוכנו. מאחר שלא קל לייחס תכונות אלה לעצמנו, אנו משליכים אותם על האחר, במקרה זה על גורם הסמכות: לא אני מרגיש קטן ונחות אלא הוא פועל בחוסר כישרון; לא אני תוקפן כלפיו אלא הוא תוקפן כלפיי; לא אני מקנא בו ורוצה להרוס אותו אלא הוא רוצה להשתלט עלי כעריץ כוחני. ככל שהגדרת הסמכות לא ברורה, מטושטשת ומטשטשת, ההשלכות על בעל התפקיד תגדלנה. מבחנים פסיכולוגיים השלכתיים, דוגמת מבחן כתמי הדיו של רורשאך, מבוססים על רעיון זה. מבחן רורשאךמבחנים אלה מורכבים מגירויים עמומים, המאפשרים לאדם להשליך עליהם את רגשותיו, משאלותיו וצרכיו. במובן הזה עדיפה סמכות ברורה המתעמתת בצורה ישירה עם מבקריה מאשר סמכות עמומה, מרוחקת, הנמנעת מעימות ישיר. עימות עדיף על השלכות כיון שהוא יכול להוביל להבהרה נוספת, בעוד שהשלכות אינן מובילות לשום פתרון (פרופסור שמואל ארליך, מילוי וריקון של סמכות ואחריות, הרצאה ביום עיון של אפק, 2002).

ביקורת רגשית עזה היא ביטוי להשלכה.

עכשיו אפשר להסביר ולהבין את ההפתעה שתיארתי בתחילת המאמר. חוסר האמפתיה, הכעס והעוינות המלווים לעתים ביקורת ראויה כלפי בעלי תפקיד בקהילה הם איתותים להשלכות רגשיות של המבקרים על מבוקריהם. המבקרים מרגישים רגשות של חרדה, דאגה, קנאה, חוסר אונים, חוסר ביטחון וכיוצא באלה, שקשה להם להכיל בתוך עצמם. רגשות אלה יכולים להיות אישיים לחלוטין, כלומר לא קשורים כלל לבעל התפקיד, והם רק מחכים להזדמנות מתאימה להיות מושלכים החוצה. ברוב המקרים רגשות אלה קשורים לבעל התפקיד, בין אם אליו כאדם, בין אם ליחסים אתו ובין אם לצורת מילוי התפקיד על ידו. כדי להצליח להשליך את רגשותיהם הפנימיים העזים והקשים להכלה על בעל התפקיד המבקרים חייבים "לשכוח" שבעל התפקיד הוא שכן, ידיד, חבר בקהילה, אדם כמוהם. הוא חייב להיות "אחר", שונה, זר. רק על ידי שאנחנו מתעלמים מהיות האחר, כל אחר, בן אדם כמונו, אנחנו מצליחים להרחיק מעצמנו את הרע, המסוכן, האפל, וליחסו לאחר. זה נכון ביחסים בתוך המשפחה, זה נכון ביחסים בין קהילות וזה נכון ביחסים בתוך הקהילה.

האם אפשר שיהיה אחרת? האם אפשר לבקר בעלי תפקיד באהדה, עם אמפתיה?

כאמור, ביקורת כלפי בעלי תפקיד היא חשובה ואין לוותר עליה. אבל אפשר וחיוני שביקורת זאת תהיה אוהדת בצד היותה נוקבת, אמפתית יחד עם היותה בהירה וחדה. לשם כך צריכים המבקר, האיש הטוען טענות, והמבוקר, בעל התפקיד נשוא הטענות, להקפיד על שני עקרונות בסיסיים: להתעקש על מי שהם כבני אדם ולא לוותר על דיאלוג מעמת, כנה וישיר.

להתעקש על מי שאני כבן אדם:

לעתים בעל התפקיד מתאהב בהשלכות של אחרים עליו ומתחיל להאמין שהוא באמת אחר, כל יכול. בכך הוא מגביר את עוצמת ההשלכות עליו, בין אם ההשלכות החיוביות – הערצה, תחושת ביטחון חסרת גבולות, אופטימיות משכרת – ובין אם ההשלכות השליליות – תחרותיות חולנית, קנאה הרסנית, שנאה פתולוגית. אנו רואים זאת בצורה ברורה ברמת מנהיגי המדינה אך התופעה קיימת גם בחברות ובארגונים שונים. לכן, על בעל התפקיד להתעקש לשמור על מי שהוא כבן אדם, שאינו יודע הכל, שלא חושש להתלבט ואף מוכן להודות בטעות.

ההתעקשות על מי שאני כבן אדם לא מושלם היא גם, ואולי בעיקר, משימתו של המבקר. על המבקר להבין שאם הוא רואה התנהגות שלילית אצל זולתו, מן הסתם משהו מהתנהגות לא ראויה זאת מתקיים גם אצלו. כדאי לזכור את דברי חז"ל הידועים בהקשר זה: "הפוסל במומו פוסל" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע, עמוד ב), וכן "טול קורה מבין עינייך" (תלמוד בבלי, מסכת ערכין, ט"ז עמוד ב). אם נהיה מודעים לכך שחלק מהפגמים שאנחנו מבקרים אצל זולתנו מתקיימים לשיעורין גם אצלנו, ביקורתנו כלפי הזולת תבוא ממקום של צניעות וענווה, ונוכל להיות פחות עוינים ויותר אמפתיים.

לא לוותר על דיאלוג מעמת, כנה וישיר.

ביקורת סמויה או עקיפה היא הרסנית. לחשושים בין חברים, הפרחת שמועות במפגשים, התכתבויות רכלניות ברשתות החברתיות, הסתה מכוונת – מגבירים את כמות ההשלכות ואת פוטנציאל הנזק שלהן. לעומת זאת, דיאלוג ישיר בין המבקר למבוקר, גם אם יאמרו בו דברים קשים, מונע את המשך ההשלכות ויכול להביא להבנה ואולי גם לשיפור. התכתבות בטלפון או בדואר אלקטרוני המקובלים כיום מאוד אינה נחשבת כדיאלוג ביקורתי ישיר. רק מפגש פנים אל פנים יכול למנוע את המשך ההשלכה. רק מפגש אנושי של בני אדם, שיחה אישית אמיצה וכנה, יכולים לאפשר ביקורת הוגנת אך אוהדת.

חסיד בא אל רבי מאיר מפרמישלן והתלונן, שחברו מסיג את גבולו ומצר את צעדיו. אמר לו הצדיק: "הראית מימיך סוס שותה בנהר? הוא מכה בפרסות רגליו במים. היודע אתה מה כוונתו"?

– "איני יודע מה כוונתו", ענה החסיד.

אמר לו רבי מאיר: "כיוון שהסוס שוחה לשתות, מייד הוא רואה לנגדו סוס שגם הוא שוחה לשתות, ורעה עינו בו. לכן מכה הוא בפרסותיו באותו הסוס, שלא ישתה את מימיו. אבל עליך לדעת: אין סוס זה אלא אתה עצמך. אתה בעצמך מצר את מצעדיך". (סיפור חסידי)

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) למה, כשאנחנו מבקרים בעלי תפקידים בקהילה, אנחנו עושים זאת לעתים עם הרבה כעס אך עם מעט אמפתיה? מיומנו של חבר קיבוץ חדש., [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 11/18/2018 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2018/08/25/lama-anahnoo-mevakrim/

2 תגובות על הפוסט “למה, כשאנחנו מבקרים בעלי תפקידים בקהילה, אנחנו עושים זאת לעתים עם הרבה כעס אך עם מעט אמפתיה? מיומנו של חבר קיבוץ חדש.

  1. תודה על המאמר, נהניתי והחכמתי מקריאתו.

    פתגם חסידי נאה ועמוק מתקשר יפה לנושא ההשלכה המובא במאמר:
    "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (משנה נגעים ב,ה)
    רבי ישראל הבעל שם טוב באר: כל הנגעים שאדם רואה בחוץ – מנגעי עצמו הם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *