על תקציב שנתי, אמירת דברים חיוביים ופחד מאינטימיות (מיומנו של חבר קיבוץ חדש).

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

מנהל אתרי האינטרנט: “עמית בעין החורש” ו“לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים עמית”

 

“אנשים בודדים מפני שהם בונים חומות במקום גשרים.”

 לקראת שיחת הקיבוץ שדנה בתקציב השנתי הכנתי מראש מספר שאלות הבהרה, מספר הסתייגויות, הצעות לשיפור וגם מה נראה לי ראוי וחיובי. כשדיברתי בשיחה העדפתי לפתוח בהדגשת הדברים הטובים שנעשו. “הבלטת מה שראוי בתקציב היא לא פחות חשובה מהצבעה על מה שהוא בעייתי או דרוש תיקון בתקציב. חשוב לחזק את ידי העוסקים במלאכה הקשה ולהורות להם את הדרך הראויה לדעת הציבור”, הסברתי. מספר ימים לאחר שיחת קיבוץ זאת פגש אותי בשבילי הקיבוץ איש צעיר ואמר לי: “כל הכבוד לך שאתה אומר גם דברים טובים בשיחת קיבוץ. ועוד על התקציב. זה משהו שלא מקובל במקומותינו. אתה מביא לקיבוץ רוח חדשה”.

בסיומה של כל פעילות התנדבותית, בדרך כלל בחגים, מתפרסמים בעיתון השבועי של הקיבוץ דברי תודה חמים ומפורטים לכל מי שהשתתפו בפעילות. כל אחד שטרח במשהו, קטן כגדול, זוכה לביטויי הערכה ותודה. לעתים נראה שדברי השבח והתודה נאמרים מעומק הלב ולעתים הם נדמים כניסיון כפייתי “להיות בסדר” עם כולם. ואני תוהה: מהיכן נובע הפער הגדול בין היכולת, וכנראה גם הצורך, להודות ולהביע הערכה למי שמתנדב, לבין חוסר הפרגון המוחלט לבעלי תפקיד בנסיבות כמו דיונים, שיחות או סתם על השבילים? הרי פעמים רבות הם אותם אנשים שאתמול הודינו להם כל כך על עשייתם ההתנדבותית. אני לא משלה את עצמי: בעיר המצב לא טוב בהרבה. נראה שבכל מקום, בכפר ובעיר, קל יותר לומר ביקורת, לבוא בטענות, לתבוע תביעות, להציג דרישות, דווקא לאנשים איתם אנחנו חיים, במשפחה ובקהילה. קשה ונדיר יותר להודות, לבטא הערכה, להצביע על החיובי, להבליט את הראוי.

מדוע אנשים החיים ביחד מתקשים לפרגן אחד לשני ומתמקדים בעיקר בשלילי, בלא ראוי, בטעון תיקון?

אז מדוע זה כך? מדוע אנשים החיים ביחד, בקהילה ובמשפחה, מתקשים לפרגן אחד לשני? האם זה רק תוצאה של הנחת יסוד הגיונית ש”מי שמקבל כסף עבור עבודתו לא צריך לומר לו תודה או הערכה?” או אולי זה גם ביטוי השלכתי לקושי שלנו לבקר את עצמנו, לבוא בטענות אל עצמנו? ושמא חוסר הפרגון נובע מקנאה, מהתנשאות, מתחושת החמצה? ואולי אנחנו פשוט לא רגילים לומר דברים טובים אחד לשני ולא רק בעבודה? האם יכול להיות שגם כלפי ילדינו אנחנו מבטאים יותר ביקורת מאשר חיוב, באים אליהם יותר בטענות מאשר מחזקים ומעודדים אותם? ואולי זה קורה לנו גם בזוגיות שאנחנו מבליטים יותר את השלילי מאשר מטפחים את החיובי, יותר מאשימים ותובעים תיקון מאשר מחזקים ומחמיאים?

אני מבקש לטעון שמלבד כל הסיבות האפשריות שציינתי קיימת סיבה נוספת, עמוקה ויסודית להימנעות מלפרגן לאחר: הפחד מאינטימיות. כן, אינטימיות קיימת לא רק בחדר המיטות. רק אחד מהפירושים של המילה “אינטימיות” מתייחס ליחסי מין או לאיברים מוצנעים. ההסברים האחרים מגדירים אינטימיות כ”נוגע לעניינים אישיים, פרטי, אישי” ו”נעים וידידותי, חמים, ביתי”. בתפישה הפסיכולוגית אינטימיות פירושה יצירת חיבור רגשי בין בני אדם. להיות אינטימי משמעו להפוך את הפנימי ביותר של האדם לידוע ומוכר גם לאחר, ובמקביל להיות מסוגל להכיר את האמת הפנימית של הזולת. כשאנחנו באינטימיות – עם חברים, בני זוג, משפחה – אנחנו מסוגלים לשתף בהתרגשויות, כמיהות, פחדים, צרכים אישיים. כדי שנצליח להיות באינטימיות ולחלוק את רגשותינו הכמוסים אנחנו צריכים להרגיש בטוחים עם אחרים. שיפוטיות וביקורתיות מגביהים את החומות בינינו לבין הזולת ומפחיתים אפשרות לאינטימיות. קבלה וגישה חיובית ואוהדת מאפשרים השלת מסיכות, מורידים הגנות ומגבירים את הפוטנציאל לחשיפה עצמית. לכן מי שמפחדים מאינטימיות כדאי להם להרבות בהתייחסויות שליליות לזולת והם חייבים להימנע מביטויים חיוביים בקשר בין אישי. לעומת זאת, משעה שנוצרת אינטימיות גם ביקורת תישמע אחרת ותתקבל אחרת. באווירה חיובית מתאימה דברים קשים הראויים להיאמר יכולים אף להגביר אינטימיות.

למה אנשים פוחדים מאינטימיות, על אף שזו חווית קשר איכותית המבטלת תחוזוג ברבורים 2שת בדידות?

מבוגרים רבים אינם יודעים לייצר מרחב של אינטימיות מכיוון שלעולם לא חוו אותה או נפגעו קשות כאשר אפשרו אותה. יתכן שמי שפוחדים מאינטימיות חוו שיפוטיות, דחייה, לעג או זלזול כאשר נפתחו ברגשותיהם לאחרים ונותרו פגועים, חשופים וחסרי אונים. יתכן שכילדים הם חוו ביקורת מהוריהם כאשר ביטאו רגשות כנים – “תפסיק להתבכיין”, “את מנדנדת” – והחליטו לסגור את רגשותיהם בתוכם מחשש להיפגע. ואולי קשריהם המוקדמים עם הוריהם אופיינו בחודרנות ובהשתלטות של ההורים. הם למדו כילדים שקרבה משמעה ויתור על המרחב האישי ועל האינדיווידואליות. ואולי הם גדלו במשפחות שבהן חוו מודל הורי וזוג מרוחק. הוריהם נמנעו מביטוי רגשות אישיים אחד כלפי השני והציבו גבולות נוקשים לביטוי רגשות, חיוביים ושליליים. ואולי הוריהם אף הטיפו להם בצורה ישירה לבנות חומות הגנה וללבוש מסכות מכיוון ש”העולם אכזרי” ו”אסור לגלות בו את הקלפים שלך, כדי שלא ינצלו אותך”. יתכן גם שמי שגדל בחברות סגורות שמבקשות לבטל את האישי ולהדגיש את הביחד, כמו הקיבוץ של פעם, מרגיש מאוים במיוחד על ידי חווית האינטימיות. מי שחווה חוויות של היבלעות, של אובדן העצמאות שלו, יירתע שבעתיים ליצור קשר קרוב שעשויה להיות בו מידה של אינטימיות, שכן אינטימיות מחייבת טשטוש רב של גבולות בין-אישיים.

מה יכול לעזור לנו להצליח, בכל זאת, לומר גם את החיוב ולא רק את השלילי בחיי היום יום?

אני משער שאצל רובנו הפחד מאינטימיות אינו גדול מדי והוא לא “יושב” על חוויות טראומתיות. אפשר להעריך שרובנו יכולים להתגבר על הפחד מאינטימיות, לפחות בכל מה שקשור לאמירות רגשיות חיוביות ומקרבות, על ידי מודעות ואימון. השאלה שאני מציע לכם לשאול את עצמכם היא כיצד אפשר לדון, לבקר, לתקן ולשפר מתוך קרבה, הבלטת החיוב והראוי, ולא מתוך ריחוק, שיפוט וביקורת קטלנית? אני מציע לכם לאתגר את עצמכם על ידי שתהפכו את אמירת הטוב הנדירה, זאת המתבצעת בנסיבות חגיגיות בלבד ובדרך מרוחקת – בכתב, בנאום – לשגרת חיים בעבודה, במשפחה, עם חברים.

ברצוני להציע שלושה טיפים, שלושה כללי התנהגות מעשיים, שיוכלו לעזור למי שרוצה להיענות לאתגר זה.

ראשית, ההתייחסות החיובית צריכה להיות קונקרטית, פרטנית, מתייחסת להתנהגויות או למעשים ספציפיים. אין להסתפק באמירות חיוביות כלליות, סוג של מחמאות כמו “כל הכבוד”, “אתם מדהימים”, “אתם ילדים טובים”, “אין עליכם!”. אמירות כאלה לא מלמדות את האחר מהו המעשה הטוב או הראוי בעיני המתייחס ועלולות לעורר חוסר אימון אצל השומע. אמירות חיוביות ראויות יכולות להיות “הצלחת להתקדם השנה במספר מקצועות שהיו לך מאוד קשים. כל הכבוד!”, “הישיבות האחרונות מאוד מסודרות, מתחילות בזמן ויעילות. חשוב להמשיך בכך”, “הפעילות הייתה מוצלחת מאוד: ההתכנסות הייתה קצרה ולעניין, הסיור היה מעניין והסיום היה מרגש”.

שנית, לבטא רגש או מחשבה בצורה אישית ורגשית ולא רק לומר את הטוב בצורה אובייקטיבית, יבשה. למשל, לומר “אני מעריך את היכולת שלכם גם להיות יסודיים בחשיבה וגם להיות מהירים בעשייה”, ולא רק “אתם יסודיים בחשיבה ומהירים בעשייה”. או “הרגשתי גאווה גדולה ושמחה ענקית כשהראית לי את התעודה שלך. פעם היית מתבייש ומסתיר אותה”, ולא רק “יפה שהראית הפעם את התעודה שלך”. אמירות כאלה מגבירות את אמינות האמירה החיובית, מחזקות את כוחה להשפיע ומאפשרות התקרבות.

שלישית, להקדים את אמירת טוב לאמירה השלילית ולהשתהות מעט בטוב. למשל, להתאמץ למצוא את הדברים החיוביים שבתקציב השנתי החדש ולומר אותם מיד, בצורה ברורה ומחזקת: “אני רוצה לציין לחיוב את ההשקעה הגדולה שנעשתה השנה בכל נושא התשתיות. זה אומר שחשבתם על מה שחשוב ולא רק על מה שדחוף, ועל כך אני מעריך אתכם מאוד”. ולהמתין מעט, לאפשר לשומע להתרגש, להודות. הביקורת שצריכה להישמע על סעיפי התקציב הבעייתיים תבוא אחר כך. כדאי ליצור מרחב של קרבה, לאפשר לרגש הטוב לחלחל בתוכנו ובזולתנו לפני סימני השאלה המציקים שראוי שיועלו. רצוי להימנע מלמלא את שניות השקט המיטיב במילות ביקורת מרחיקות שתורן יגיע. עדיף להסתכל באהדה אחד לשני בעיניים, גם אם אחר כך תגיע תוכחה מייסרת.

“החמא לי, וייתכן שלא אאמין לך. בקר אותי, וייתכן שלא אחבב אותך. התעלם ממני, וייתכן שלא אסלח לך. עודד אותי, ולא אשכח אותך.” (ויליאם ארתור וורד, סופר אמריקאי)

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) על תקציב שנתי, אמירת דברים חיוביים ופחד מאינטימיות (מיומנו של חבר קיבוץ חדש)., [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 06/20/2019 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2019/01/25/al-taktziv-intimiut/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *