שנים אוחזין בטלית, והם כואבים.

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

מנהל אתרי האינטרנט: עמית בעין החורש ו“לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים עמית

 

מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמֵחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאַבִיב.

(יהודה עמיחי)

“כואב לי לשמוע אתכם. אתם מפסיקים להיות יהודים. בעוד דור אחד או שניים ילדיכם ונכדיכם יאבדו כל קשר עם היהדות. אתם לא חייבים לשמור מצוות, אתם לא צריכים להיות דתיים, אבל אתם חייבים לשמור את תחושת הזהות היהודית. אני מרגישה שאני מאבדת אתכם. זה כל כך כואב.”

שיתוף מרגש זה של משתתפת דתייה התרחש במסגרת פרויקט פויקה שהתקיים לאחרונה בקיבוצי, עין החורש, ואשר השתתפתי בו. מה זה פויקה? סיר מברזל יצוק המפזר את אנרגיית החום הגדולה אותה הוא סופג באופן שווה לכל חלקיו, ועקב כך מתאים במיוחד לבישול בתנאי שטח. מה זה פרויקט פויקה? מפגשים לקירוב הלבבות בין מתנחלים+דתיים+ימניים לבין שמאלנים+חילוניים+אנשי הקו הירוק, כדי שהתבשיל הישראלי הכל כך ייחודי לא יישרף. פרויקט פויקה מתנהל על פי עקרונות תיאורית המגע (Contact hypothesis) הידועה במדעי החברה להפחתת קונפליקטים ודעות קדומות. התיאוריה, שנוסחה לראשונה על ידי הפסיכולוג האמריקני הנודע גורדון אולפורט (Allport), טוענת שמעצם העובדה שאנשים מקבוצות שונות הנמצאות בקונפליקט יוצרים ביניהם אינטראקציות, במנותק מהשיוכים הקבוצתיים והלאומיים, הם מצמצמים את השנאה, מפחיתים סטריאוטיפים ומוצאים מכנה משותף אנושי וחיובי (1). מחקרים אחרים (2) טענו כי תיאורית המגע פשטנית ואופטימית מדי. מפגש בין קבוצות שונות מאוד עם קונפליקטים רגשיים גדולים עלול לגרום לעוינות ולא לידידות, ולהוביל לעלייה של עמדות שליליות ולא חיוביות. לכן חשוב להקפיד על ארבעה תנאים כדי שהמגע בין הקבוצות השונות יוביל לשיפור הקשר בין אותן הקבוצות: סטטוס שווה של הקבוצות במפגש; תלות הדדית באמצעות מטרה משותפת הדורשת שיתוף פעולה; מגע אינטימי וממושך שמאפשר התפתחות חברויות; ולבסוף, תמיכה של מקורות סמכות היוצרת נורמות חברתיות מתאימות לעידוד מגע, פתיחות וסובלנות (1).

מה שקרה באותו מפגש פויקה שתיארתי הוא שמשתתף חילוני אחד הגיב בזעם רב לדברי המשתתפת הדתיה והרגיש פגוע ונעלב כאדם חילוני. ואילו לי קרה משהו אחר לגמרי. הרגשתי שמתעוררת בתוכי תחושת כאב דומה, אבל בנוגע לצד השני, לדתיים! וזה היה עבורי חדש ומעניין מאוד. אני חש קרבה לדת היהודית. בילדותי “ביליתי” חגים רבים בבית כנסת בבני ברק, שבו סבי שימש כגבאי. הייתי מאזין בלית ברירה לתפילות המשמימות, לומד שלא מרצוני את שירת החזן והקהל החוזרת על עצמה, מפנים בלית ברירה את ריחות הדת היהודית ואת מסורתה. מזה שנים רבות אני משתדל לקיים עבור ילדיי, וכיום עבור נכדיי, חלקים נכבדים מהמסורת היהודית, בחגים בעיקר. אבל, על אף שאני אוהב את המסורת היהודית ומעריך מאוד את חוכמת הדת היהודית העתיקה, אני אדם חילוני לחלוטין: לא מאמין בהשגחה עליונה כללית או פרטית ולא מקיים שום מצווה מתרי”ג מצוות. אני מרגיש מלא מספיק כאדם חילוני השואב את תכניו הרוחניים מתרבות העולם הגדול – המערבי, המזרחי, החילוני, הדתי. כמי שחי בארץ ישראל – זה נוף ילדותי, כאן גידלתי את ילדיי, אלה חבריי, זה גורלי – אני מתמרמר על גילויי כפייה דתית כשאני נתקל בהם. אני כועס כשילדי נאלץ לטוס לקפריסין ולהתחתן שם ולא יכול להסתפק בטקס חתונה אזרחית מרגש כאן. אני מתוסכל על מיעוט בתי הקברות בהם מתאפשרת קבורה חילונית ולא דתית. אני מזדעזע מהדרת נשים, חילוניות ודתיות, על ידי אנשים דתיים ובשם הדת היהודית. אני מתמרמר על חלוקה לא צודקת של הנטל הביטחוני והכלכלי מול המגזר הדתי.

לכן, היה לי מוזר לחוש כאב על אותם דתיים קיצוניים, אלה שכלל לא השתתפו במפגש אלא דמיינתי אותם בראשי, המנתקים את עצמם ממדינת ישראל המודרנית: מסתגרים לחלוטין באוהלה של התורה, לא משתתפים בעולם העבודה המודרני, לא משרתים בצבא. הבנתי שאנשים דתיים אלה נצמדים בצורה קיצונית לקוטב הדת בקונפליקט דת-מדינה, ממש כשם שיש אנשים חילוניים הנצמדים בצורה קיצונית לקוטב המדינה. דעותיי בנושא דת ומדינה לא השתנו. מחשבותיי על יהודים חרדים אלה נשארו כשהיו: הם לא חלק מאיתנו, הם חיים על חשבוננו, הם לא נושאים בנטל כמונו. אבל לפתע הצטרפה למחשבות אלה תחושת אובדן. מדינת ישראל מאבדת יהודים חרדים שמצהירים על טוטאליות אמונתם, כשם שהיהדות מאבדת יהודים חילוניים המצהירים על היותם אזרחי העולם. וזה היה לי חדש וגם נעים. חשתי אהדה, אמפתיה, רצון לקרב את מי שהתרחק מאיתנו. מה שמעניין שזה קרה לי כשהקשבתי למשתתפת הדתיה שהביעה כאב אמיתי עלינו, החילוניים הגמורים, שמתרחקים מהיהדות.

אני מאמין שהתמודדות יעילה עם קונפליקטים בכל תחום מחייבת נוכחות רגש חזק של אמפתיה כלפי הזולת, בצד ביטוי ישיר ועוצמתי של עצמך. ללא תחושת דאגה, כאב או חמלה כלפי האחר אתו אנחנו בקונפליקט לא יכול להתקיים דיאלוג שמוביל להבנה. מה שמתקבל בדרך כלל הוא דו-שיח של חרשים שמסתיים בהתרחקות ובהתנכרות הרסניים. כך בזוגיות כשאנחנו זועמים על חוסר התחשבות של בת/בן הזוג: “אתה אף פעם לא רואה אותי”, “את לא רגישה בכלל לצרכים שלי”. כך בהורות כשאנחנו מתווכחים בלהט מי צודק בגישתו לחינוך הילדים: “את מתנהלת איתם ברכות מדי, הם עושים איתך מה שהם רוצים!”, “אתה קשוח מדי, פוגע בנפשם, מערער את הביטחון שלהם בעצמם”. כך בעבודה כשאנחנו נעלבים ונפגעים: “הוא יודע רק לבוא בדרישות. הוא אף פעם לא יגיד מילה טובה”, “איזה חצופה! מה לא עשיתי בשבילה והיא לא יודעת להעריך את זה”. וכך גם בפוליטיקה כשאנחנו נאבקים אחד בשני כאויבים: “אני שונא את המתנחלים המטורפים האלה שבשם הדת הורסים כל חלקה טובה!” “כל השמאלנים האלה, מחרבי ישראל, יימח שמם וזכרם!”

שאלה גדולה היא, כמובן, מה מאפשר התפתחות של רגשות אמפתיה הדדיים בתוך מפגש טעון רגשית? כיצד נוכל לעורר בתוכנו רגשות של אהדה כלפי הזולת, האחר, שאנחנו בחילוקי דעות אתו, בלי לוותר על דעותינו ועל האינטרסים שלנו? כיצד נתווכח עם ילדינו, בנות ובני זוגנו, ידידינו, זרים השונים מאיתנו מתוך תחושה של אכפתיות? במפגש פויקה שתיארתי חוויתי תשובה אפשרית אחת: בתנאים נכונים של מפגש, גם כשהוא מתקיים בין קבוצות שונות ועוינות לכאורה, האמפתיה מדבקת! מתברר שגם בנוכחות חרדה וחשדנות, דעות קדומות ותפישות מעוותות, יכולים לנבוט תחושות כאב ודאגה, עשויים לצמוח אכפתיות ואהדה, שהם הבסיס ההכרחי לדיאלוג בונה.

“שניים אוחזין בטלית, זה אומר: “אני מצאתיה”, וזה אומר: “אני מצאתיה”; זה אומר: “כולה שלי”, וזה אומר: “כולה שלי” (משנה בבא מציעא א). ואני מוסיף: ושניהם כואבים, וזה יעשה את כל ההבדל.

הערות

1. Allport, G. W. (1954). The nature of prejudice. Cambridge, MA: Perseus Books

2. Pettigrew, T. F.; Tropp, L. R. (2006). “A meta-analytic test of intergroup contact theory”. Journal of Personality and Social Psychology. 90 (5): 751–783.

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) שנים אוחזין בטלית, והם כואבים., [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 09/18/2019 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2019/06/29/shnaim-ohazin/

תגובה אחת על הפוסט “שנים אוחזין בטלית, והם כואבים.

  1. המקום שבו שניהם אומרים כולה שלי הוא המקום לפתרון יצירתי. כשיש פתיחות, אומץ ונכונות להקשיב ניתן למצוא שבילים ללב והוא כבר ימציא משהו שבראש לא העלה בדעתו לראות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *