מאמר החודש: טיפול נורמלי בלא-נורמלי: על טיפול באלימות בקהילה (מיומנו של חבר קיבוץ חדש)

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

מנהל אתרי האינטרנט: עמית בעין החורש ו“לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים עמית

 

כאשר איש קטן מטיל צל גדול, סימן שהשקיעה מתקרבת…

 

שנת תשע”ט הסתיימה לצערנו בכמה אירועי אלימות מטלטלים בקהילתנו. כדי ששנת תש”פ תהיה טובה יותר, ועל מנת שנצליח להתמודד כהלכה עם משברים חברתיים עתידיים, לא ניתן להסתפק באיחולים ובמשאלות. נחוצים מעשים, נדרשים תיקונים. “זה מקרה חריג”, “הוא לא נורמלי” ,”זה קורה בכל חברה”, “עורכי הדין לא מרשים לנו להגיב” – אלה הן תגובות הדחקה קלאסיות הנובעות מחרדה. התעלמות וטיוח, ככל שהם מובנים כתגובות אנושיות במצב של חרדה ופחד, אינם פותרים דבר ולעתים הם אף מחריפים מצבים. מעשה אלים שלא הגיבו עליו כראוי יחזור על עצמו במוקדם או במאוחר, בווריאציה זו או אחרת.

בעתות מצוקה העיניים מופנות אל מנהיגי הקהילה והאוזניים כרויות לדבריהם. מנהיגות עמומה במצבי משבר מגבירה רגשות של חוסר ביטחון ומעצימה תחושות שליליות של חוסר מוגנות. מנהיגות ברורה ונוכחת, שמטפלת באופן מיידי במצב, משרה ביטחון ותקווה. גם אם מוסדות המדינה – משטרה, בתי משפט, גורמי רווחה – מעורבים בטיפול בהתנהגויות אלימות, ובוודאי כאשר מוסדות המדינה אינם מעורבים, על הנהגת הקהילה (כל קהילה) מוטלת החובה להגיב ולטפל בכלים העומדים לרשותה בכל מקרה של אלימות המתרחש בקהילה.

 

בראשית דבריי אסביר בקצרה מהי אלימות ואתמקד בניתוח שלושה רבדים של אלימות בקהילה. בכל רובד אציע עיקרון לתגובה ראויה של מנהיגות הקהילה.

מהי אלימות?

מקובל להבחין בין אלימות לבין תוקפנות. תוקפנות, המוגדרת כ”שימוש בכוח”, יכולה להיות חוקית ואף חיובית בנסיבות מסוימות:  הבהרה תקיפה של עמדה, התנגדות לכפייה, פיזור הפגנה לא חוקית, הפרדת כוחות במריבה וכיוצא באלה. אלימות, לעומת זאת, היא הצורה ההרסנית של התוקפנות והיא יכולה להתבטא באופנים שונים: פיזית, מילולית, מינית, כספית ועוד. הנוהג באלימות פועל בצורה לא חוקית ומתכוון לפגוע בבני אדם, בבעלי חיים, בצומח, או בדומם. האלימות יכולה להתרחש במשפחה, בין בני זוג, בארגון, במרחב הציבורי. לעתים קרובות ההתנהגות האלימה מתחילה באיומים מילוליים, אך בהמשך מסלימה לנזק גופני או נפשי ממשיים: מכות, קללות, השחתת רכוש, השפלה, הפצת שמועות זדוניות, חרם וכיוצא באלה. חשוב להבהיר שאלימות מתרחשת לא רק בין חברים בקהילה או בינם לבין בעלי תפקיד, אלא גם בין בעלי תפקיד לבין עצמם ובינם לבין חברי הקהילה. אין הבדל בין מי  שגורם נזק חמור לרכוש שכנו בסכסוך שכנים “רגיל” לבין בעל תפקיד שמפטר עובד בחמת זעם ובהשפלה, גם אם הפיטורין מוצדקים לכאורה.

ניתוח התנהגות אלימה בקהילה משלוש זוויות ראייה משלימות: הפרט, המערכת והקהילה.

רמת הפרט

התנהגות אלימה היא כשל חמור של היחיד בהתמודדות במצבי קונפליקט. רבים חשים תסכול וכעס כשהם מתווכחים עם אדם או עם ארגון, במיוחד כשמדובר בקונפליקט שיש לו משמעות רגשית רבה עבורנו: הבית שבו אנחנו גרים, בני משפחה (חיים או מתים), המכונית שלנו, העמדות הפוליטיות שלנו או כל דבר אחר שרגיש עבורנו. ולמרות זאת, רובנו מצליחים לשלוט על תגובותינו הכועסות גם במצבי מריבה קשים. אנשים המתנהגים באלימות מתקשים לשלוט על רגשותיהם במצבי קונפליקט טעונים. סף התסכול שלהם נמוך והם פונים לאלימות על מנת להפגין שליטה או כדרך של פעולות תגמול נגד אלו שפגעו בהם.

עיקרון התגובה המנהיגותית הראויה ברמת הפרט: לגנות באופן חד-משמעי את ההתנהגות האלימה; להטיל ענישה ממשית מרתיעה; לתבוע תיקון הנזק שנגרם, אם אפשר, או פיצוי ראוי בגינו, אם הנזק לא ניתן לתיקון; לדאוג לטיפול מתאים בפרט; להביא לבקשת סליחה ומחילה.

אחד הגורמים הקריטיים להתפשטות אלימות הוא חוסר הגדרה ברורה וחד-משמעית של גבולות ההתנהגות ושל כללי המסגרת המותרים. בהעדרם, נוצר טשטוש חמור של “מותר” ו”אסור”. לכן, חיוני שמנהיגות הקהילה תגנה בצורה בהירה וחד-משמעית את ההתנהגות האלימה, כדי להבהיר את גבולות ההתנהגות ולמנוע לגיטימציה כלשהי להתנהגות האלימה. אין להסתפק בצקצוקי לשון אלא יש לתבוע ממי שנקט באלימות לשלם מחיר על התנהגותו, ובוודאי לוודא שלא יזכה בפרס. אם היחיד האלים משיג את מטרתו בדרך אלימה, ההתנהגות האלימה מקבלת חיזוק ועלולה להיהפך לדפוס דומיננטי שיאפיין את התנהגותו של הפרט בעתיד. חמור מזה, התנהגות אלימה הזוכה לחיזוק, גם אם בצורה פסיבית על ידי התעלמות וטיוח, עלולה להוות מודל לחיקוי מצד אחרים בקהילה. יש לתבוע מהאדם האלים לתקן את הנזק שגרם, אם מדובר בנזק פיזי הניתן לתיקון, או לפצות את הנפגע, אם הנזק לא ניתן לתיקון. מאחר שברוב המקרים האדם האלים פועל מתוך מצוקה, יש להציע לו טיפול חינוכי, נפשי או תרופתי, על פי המקרה. סיום הטיפול ברמת הפרט צריך להיות בקשת סליחה ומחילה של האדם האלים ממי שנפגע ממעשה האלימות שלו.

רמת המערכת

התנהגות אלימה של היחיד מעידה פעמים רבות על כישלון המערכת בה התרחשה ההתנהגות האלימה: הזוגית, המשפחתית, הארגונית, הקהילתית. לעתים מדובר בטשטוש גבולות בין שלי לשלך או בין הציבורי לפרטי. למשל כאשר נער מתבגר במשפחה מגיב בהתקף זעם כשהוריו נכנסים לחדרו בלי לדפוק. או למשל בסכסוך שכנים על מקום חניה. או לדוגמה כשתושב בקהילה משתולל כשנדמה לו שהרשות החליטה בעניין רגיש לו בלי להתייעץ אתו. פעמים מדובר בליקוי במנגנוני איזון ובקרה של המערכת. למשל כשבעל תפקיד מחליט החלטה מקוממת שלא שעברה שום בחינה או מסננת ארגונית. במקרים אחרים מדובר באטימות המערכת למשובים, לביקורת ולטענות. למשל כשתושב מתריע על עוול שנגרם או עלול להיגרם, והמערכת דוחה את פנייתו על הסף בתירוצים פורמליים או שכלל לא מתייחסת לבקשותיו.

עיקרון התגובה המנהיגותית הראויה ברמת המערכת: לערוך בדיקה של המערכת הארגונית, להפיק לקחים ולתקנם.

כאשר מתרחש מקרה אלימות בתוך מערכת ארגונית או בהקשר לה, המערכת חייבת לבדוק את עצמה, שמא ליקוי בתהליכי העבודה תרם להתפרצות ההתנהגות האלימה. למשל מקרה של הטרדה מינית בוטה של בעל תפקיד כלפי עובדת מחייב בדיקה של קיום נוהלי מניעת הטרדה מינית. העדרם של נוהלים כאלה או אי-הקפדה על מימושם הם גורמים מסייעים להטרדה מינית. או במקרה של אלימות לקוח כלפי בעל תפקיד צריך לבדוק האם הגדרת תפקידים לקויה תרמה ליצירת תסכולים ותחושות חוסר אונים. יתכן שהבדיקה ברמת המערכת לא תגלה ליקויים כלשהם, אך הבדיקה צריכה להיערך ותוצאותיה חייבים להתפרסם ברבים.

רמת הקהילה

התנהגות אלימה היא פעמים רבות תוצאה של ניכור בין חברי הקהילה בה מתרחשת ההתנהגות האלימה.

ניכור (Alienation) הוא מצב נפשי של פרט או של קבוצה החשים את עצמם לא שייכים, מנותקים ואדישים. בין הגורמים החשובים לניכור יש לציין חוסר הזדהות של אנשים עם מטרות הארגון או הקהילה שבתוכה הם חיים, הרגשה שכל אחד דואג לעצמו ואבדן תחושה של ביחד, וגם התרחקות פיזית של אנשים אחד מהשני וחוסר מפגשים בין-אישיים. הניכור מתגבר כשאנשים מרגישים שהקהילה, ובמיוחד העומדים בראשה, לא מתעניינים ברצונותיהם ובצרכיהם או לא מקשיבים לביקורת שהם משמיעים. אל תחושת הניכור מצטרפת גם תחושת חוסר אונים של אנשים ביחס ליכולתם לשנות את המצב החברתי שבו הוא חיים. כאשר תחושות השייכות והאחריות לקהילה נפגעות בצורה קשה אצל הפרט, וכאשר הוא נקלע למצב של מצוקה, הוא עלול לפגוע בסביבתו מבלי לייחס לכך חשיבות יתרה.

התפשטות האלימות בקהילה מגבירה בתהליך מעגלי שלילי את תחושות הניכור אצל הפרט. וכך חברי הקהילה עלולים להגיב באדישות כשנודע להם על ההתנהגות האלימה: “קורים כאן דברים גרועים יותר”, “זה קורה בכל חברה”; או אף חמור יותר, הם עשויים להשמיע הערות תומכות כמו “מגיע לו מה שעשו לו!”, “אני לא מסכים עם אלימות, אבל לא הייתה ברירה”.

עיקרון התגובה המנהיגותית הראויה ברמת הקהילה: להגביר את הדיאלוג בין הנהלת הקהילה לתושבים וליצור הזדמנויות לדיאלוג בין חברי הקהילה לבין עצמם.

אחריות הנהלת הקהילה להקשיב לתושבים ולהתייחס בכבוד ובצורה הוגנת לבקשותיהם ולתלונותיהם, אף כי אינה חייבת להיענות להם. על ההנהלה לפתח ערוצי תקשורת מגוונים לדיאלוג פתוח עם התושבים: ערוצים מסורתיים של מפגשים קבוצתיים, שיחות אישיות, שיחות טלפון וכיוצא באלה ובתנאי שהם דו-כיווניים ולא חד-כיווניים (המנהל מקשיב ומתייחס ולא רק מדבר ונואם); וערוצים דיגיטליים של דואר אלקטרוני, רשתות חברתיות ואפליקציות שונות, ובתנאי שהודעות בהן זוכות להתייחסות מיידית.

כמו כן, על המנהיגות לייצר הזדמנויות למפגשים פתוחים של חברי הקהילה בינם לבין עצמם: מפגשים חברתיים פתוחים, שיחות מונחות על נושאים חברתיים שונים, פעילויות של התנדבות ותרומה קהילתית, סיורים וטיולים משותפים וכיוצא באלה. אין להיבהל אם במהלך המפגשים עולים תכנים רגשיים קשים, אלא להפך יש לעודד ביטוי אישי, לא פוגעני. רגשות קשים של תסכול, פגיעות, כעס, כאב וכיוצא באלה שמודחקים ואף מוכחשים, עלולים להתפרץ בצורה תוקפנית קשה ואף אלימה.

סיכום

בהתרחש התנהגות אלימה בקהילה על הנהלת הקהילה לפעול בשלוש רמות של התייחסות:

  1. ברמת הפרט, לגנות את ההתנהגות האלימה; להעניש את המתנהג באלימות; לטפל בו ולהביאו לבקשת סליחה ומחילה.
  2. ברמת המערכת, לערוך בדיקה של המערכת בה התרחשה ההתנהגות האלימה, להפיק לקחים ולתקנם.
  3. ברמת הקהילה, להגביר את הדיאלוג בין הנהלת הקהילה לתושבים וליצור אפשרויות לדיאלוג בין אנשים לבין עצמם.

“כל מה שדרוש לרוע בכדי לנצח הוא אנשים טובים שאינם עושים דבר”

(אדמונד ברק, מדינאי ופילוסוף בריטי-אירי, בן המאה ה-18).

 

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) מאמר החודש: טיפול נורמלי בלא-נורמלי: על טיפול באלימות בקהילה (מיומנו של חבר קיבוץ חדש), [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 11/13/2019 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2019/10/05/tipool-normali-balo-normali/

2 תגובות על הפוסט “מאמר החודש: טיפול נורמלי בלא-נורמלי: על טיפול באלימות בקהילה (מיומנו של חבר קיבוץ חדש)

  1. שלום צפריר,
    אני תמיד אוהב לשמוע ולקרוא את דברייך החכמים. אתה מצליח להאיר את את התמונה בבהירות רבה, ולאזנה בראייה הרחבה וארוכת הטווח שלך.
    אני מסכים איתך לגבי חוסן עין החורש בהווה, מכל הסיבות שמנית. אני מנסה לתרום לחוסן זה בעשייה קהילתית קבועה ומערבת, ומעודד מהכוחות המתגלים ומתעוררים תוך כדי כך.
    ואולם יש מספר סימנים, רק אחד מהם הוא מקרי האלימות האחרונים, להיחלשות חוסן זה. והיזהר לחיות בקונספציה של אשליה: תשלום כספי לערבות הדדית אינו עדיין מימוש אמיתי של ערך זה! המבחן של ערכי ההתחשבות והעזרה ההדדית הוא במצבי קונפליקט, כאשר יש ניגוד אינטרסים. האם שם רבים יצליחו לראות את האינטרס הכללי ולא רק את טובתם האישי, ולהתפשר? אני בספק גדול.
    מעבר לכך, אני חולק עליך במיקוד מה שצריך לשפר. אתה מציין את העמקת קליטת המצטרפים החדשים “וחיבורם לקהילה במישור החברתי הכללי ובהשתתפות אישית בתפקידים ובפעולות בקהילה”. להערכתי הבעיה עמוקה יותר וקשורה לדנ”א של הקיבוץ: קושי בביקורת עצמית, חוסר שקיפות, חוסר דיאלוג פתוח (“בלי שמות”), צורך להיראות יפים ומכובדים ולהסתיר פגמים וליקויים.
    אם לא נדע להתמודד עכשיו בצורה חברית גלויה במצבי קונפליקט “שגרתיים”, אם נמשיך כעת להחביא ולהסתיר את הפגמים והליקויים בתירוצים משפטיים או מנימוקי פגיעה בפרטיות, אני חושש שגם החגים ביחד והחינוך הטוב לא יספיקו לנו בהתגלה קונפליקטים גדולים, במצבי משבר חברתיים עתידיים.
    וברוח פתוחה זאת, אשמח אם הדיאלוג הזה בינינו יתפרסם בתוך הקיבוץ – בדף הפייסבוק של הקיבוץ, ב”אצלנו”, במכתב פתוח לחברי ההנהלה – אם תיאות לכך.
    בברכה ובידידות רבה,
    חיים

  2. חיים שלום
    אין ספק ששהפוסט שכתבת נוגע בנושא רגיש וכאוב בכל קהילה ויש לו חשיבות בהתנהגות הקהילה כיחד, ופרטים בה כבני אדם כדי לחזק ובנות קהילה איכותית.
    ברור גם לי שבעתיד עם השינוי באורחות החיים, והמעבר לשיוך דירות, כאשר יתרחש, יש בהם פוטנציאל להחלשת עוצמתה והשפעה של הקהילה על היחיד בה.
    להערכתי יש בהחלט להיערך לקראת הבאות עם צוות מוביל לחשיבה והערכות מראש למצבים חברתיים העלולים להיות חלק מההחלטות העתידיות על שיוך, חלוקת רווחים בנייה חדשה ועוד .
    אני חלוק איתך על כמה מנקודות המוצא בפוסט,
    קהילת עין החורש ב12-14 שנות ההפרטה בנתה בית חזק לחבריה שהביטוי לו הוא, החינוך, הדאגה לדורות הבאים, הטיפול בבעיות הבטחת עתידינו בפנסיה, ביטח בריאות, עזרה הדדית ועוד.
    בעין החורש עדיין, ואני מקווה גם להבא תרבות ברמה גבוהה ויש פוטנציאל חיובי להמשיכה .
    מה שיש לשפר הוא העמקת קליטת המצטרפים החדשים לקיבוץ וחיבורם לקהילה במישור החברתי הכללי ובהשתתפות אישית בתפקידים ובפעולות בקהילה.
    אינני גוזר מהאירועים האחרונים גזירה כללית לקהילה, ויודע ומאמין שגם אם נעשיו דברים באיחור, וזה לא תקין, המהליכים בהם נוקט וועד ההנהלה משמעותיים ומטופלים רמה האישית מול חברים שהאירועים נגעו בהם , וגם מול הקהילה .
    בדיקה שנעשית ושילוב חברים רבים הנוגעים בדבר , היא החלטה ואמירה ברורה של הוועד.
    כל מסקנות הבדיקה ידונו בוועד , ואני מניח וגם מקווה שפירסומן יביא ל”ניקוי השולחן” הן באופן אישי לנוגעים בדבר והן לקהילה.
    צר לי שחברים רבים ואף אחראים לכלים קהילתיים אומרים דברים ומפרסמים דעות ועמדות ללא כל בדיקה עם גורם מוסמך וקבלת מידע שמבהיר את חומרת הבעיה .
    אישית אשמח שעין החורש ימצא צוות שיוביל תהליכים לחיזוק הקהילה ברוח חשיבתך בפוסט .
    בברכה
    צפריר

להגיב על צפריר טלמון לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *