מה שלמדתי בהתנחלות אש קודש על הרצון להתקרב כצורך הישרדותי.

נכתב על ידי חיים עמית

פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני.

במאמר מפרט חיים עמית ארבעה תנאים שבהם הצורך ההישרדותי דווקא יכול לגרום לנו לרצות להתקרב אחד לשני ולטשטש את גבולות הקבוצות הראשוניות שלנו.

"מוטב לי להיכשל בגלל שבטחתי באנשים, מאשר להפסיד הזדמנויות כי חשדתי בהם" (שמעון פרס)

"נכון, היה מפגש נעים. האווירה הייתה פתוחה ורגועה, דיברנו בכנות ובכבוד הדדי גם על עניינים קשים שאנחנו חלוקים עליהם. ובכל זאת, הרגשתי אכזבה. משהו היה חסר לי ודי מהתחלה. היה חסר לי להרגיש יותר את האנשים".

כך סיכמתי את הרגשתי בסיום המפגש השני (והאחרון) בפרויקט פויקה (1), שהתארח הפעם בהתנחלות אש קודש, סמוך לשילה. על אף המתח הרב שהרגשתי בנסיעה ארוכה להתנחלות לא ידועה ורחוקה, הגעתי למפגש בתחושת התרוממות רוח. שמחתי להיפגש עם האנשים ב"צד השני"  – מתנחלים, ימניים ודתיים – אותם פגשתי פעם אחת בלבד, אצלנו בקיבוץ, לפני שלושה שבועות. ואולם הפעילות הראשונה שעשינו במפגש הזה הייתה פעילות מרחיקה, אותי לפחות, ולא התחברתי אליה: מילוי שאלון אישי על פתרונות אפשריים לסוגיות הסבוכות הקשורות להתנחלויות ולהמשך שלטונה של ישראל בשטחים. לאחר מכן התנהל דיון קצר בזוגות – אחד מהצד "שלנו" ואחד מהצד "שלהם" – ובהמשך התקיים דיון ארוך בקבוצה. הדיון היה מעניין והתנהל בצורה פתוחה, מכבדת וגלוית לב, אך היה מעוקר רגשית. הרגשתי צורך עז להמשיך את תהליך ההתקרבות לאנשים מהצד השני, וחשתי צער שזה לא קרה.

תחושת האכזבה ליוותה אותי שעות רבות לאחר המפגש. עוצמתה הפתיעה אותי. מדוע זה היה כה אכפת לי שלא התקרבתי לאנשים שאני לא מכיר? ומדוע שאר המשתתפים, אמנם לא חשו אכזבה רגשית כמוני, אך ביטאו אכזבה ותסכול גדולים מכך שהמפגשים לא נמשכים, על אף שידעו מראש שמדובר בשתי פגישות בלבד? מדוע זה היה כה חשוב לנו להמשיך להיפגש, זרים מאוד אחד לשני ושונים כל כך: מימין ושמאל, דתיים וחילוניים, מתנחלים ולא מתנחלים? האם זה רק כדי לברר את חילוקי הדעות התהומיים בינינו? או שאולי מסתתר כאן גורם נוסף המסביר את הצורך החזק בהתקרבות שביטאו משתתפי פרויקט פויקה? "האסימון נפל לי" כשקראתי שוב את סיכומו הנרגש של אחד המתנחלים בקבוצת הווטסאפ של הפרויקט. וכך הוא כתב, בין היתר: "… היה שוב כיף לפגוש אחים יקרים שעד המפגש הקודם היו זרים ועכשיו הם חברים של ממש". והוא סיכם: "על אף שנותרנו חלוקי דעות נשארנו אחים בלב ובנפש". חברים של ממש? אחים בלב ובנפש? ברור שלא באמת הפכנו לחברים בנפש אחרי שני מפגשים של מספר שעות, שבהם בעיקר שיתפנו במחשבות על החיים והתווכחנו על תפישות אידיאולוגיות. כנראה שמדובר במשאלת לב עזה להפוך במהירות את ה"אחר" המאיים למישהו קרוב, משלנו. וזה האיר לי את הרגשות החזקים שלי ושל אחרים מזווית חדשה, מרתקת. 

הבנתי שהצורך העז שאני ואחרים הרגשנו להתקרב למי שעד לפני רגע נתפש על ידינו כמאיים הוא כנראה צורך הישרדותי, דחף בלתי נשלט ולא מודע לשמור על הקיום! זה מעניין מכיוון שבדרך כלל הצורך ההישרדותי פועל הפוך: הוא גורם לנו להתכנס בתוך הקבוצה המוגדרת שלנו כשאנו חשים איום ממי ששייך לכאורה לקבוצה אחרת, בעלת אינטרסים מנוגדים. שייכות לקבוצה מהווה יתרון הישרדותי ומעניקה תחושת ביטחון – צייד, הגנה, גידול ילדים – אצל כל בעלי החיים וגם אצל בני האדם. במצבי איום הנטייה לחסות בצילה של הקבוצה "שלי" גדל מאוד.

הנרי טג'פל (Tajfel), פסיכולוג חברתי אנגלי, פיתח בשנות ה-70 של המאה הקודמת את תיאורית הזהות החברתית שלפיה תפישתו העצמית של אדם אינה נובעת רק מתכונותיו האישיות אלא גם מזהות הקבוצות שהוא שייך אליהן (2). בסדרת ניסויים מרתקים הוא הראה שהנטייה לתחרות, לקונפליקט ולאפליה בין קבוצות טבועה במין האנושי באופן העמוק והטבעי ביותר. המשתתפים בניסויים חולקו לקבוצות על בסיס אקראי (למשל העדפה של ציירים ואפילו על פי הטלת מטבע) ומיד חשו קירבה ודאגה לחברי קבוצתם (טג'פל קרא לה "קבוצת הפנים") ועליונות על הקבוצה האחרת ("קבוצת החוץ") ואף עוינות כלפיה. וזה מה שמעניין ומפתיע: אין צורך בסיבות "אמיתיות" — היסטוריה מורכבת, תחרות על משאבים, פערים מעמדיים או הבדלים אידיאולוגיים — כדי ליצור תחרות וקונפליקט בין קבוצות (3). מתברר שדחפי ההישרדות, המורים לנו להציג סולידריות גבוהה כלפי הלהקה והשבט שלנו וסולידריות נמוכה כלפי להקות ושבטים אחרים שמתחרים עמנו על משאבים או לוחמים בנו, מתקיימים גם כשהחלוקה לקבוצות כמעט חסרת משמעות. ברור שכאשר יש ריחוק אידיאולוגי גדול והנחות יסוד מנוגדות כמו בפרויקט פויקה – שמאלנים שהם חילוניים ולא מתנחלים מול ימניים שהם דתיים ומתנחלים – החלוקה ל"אנחנו" ו"הם" תהיה חזקה מאוד.

אם כן, כיצד יכול להיות שבמפגש פויקה הצורך ההישרדותי גרם לנו לרצות להתקרב אחד לשני ולטשטש את גבולות הקבוצות הראשוניות שלנו? מתברר שאפשר. וזה מה שלמדתי להפתעתי במפגש פויקה: בתנאים מסוימים, שמיד אגדיר אותם, הצורך ההישרדותי לשמור על הקיום (הפסיכולוגי בוודאי ואולי גם הפיזי) גורם לאנשים לרצות להפוך מהר את האויב לידיד, את השנוא לאהוב, על ידי התחברות רגשית כבני אדם. במקום שנהיה חברי שתי קבוצות בעלות זהות שונה הנלחמות אחת בשנייה, עדיף שנתפוש את עצמנו כחברי קבוצה אחת, בני אדם, שיכולה להכיל דעות מגוונות ומנוגדות. על אף שהמכנה המשותף הזה – כולנו בני אדם – ידוע מראש, לא מספיקה הידיעה הקרה. צריך לחוות את המכנה המשותף, להתנסות בו, כדי להצליח לצמצם את ההבדלים האידיאולוגים, למצוא את המשותף במקום את המפריד. במפגש פויקה ביקשנו להפוך את האויב של אתמול לידיד של היום ואולי גם של מחר, על ידי שהעצמנו את הדמיון בינינו ואת השייכות שלנו לאותה קבוצה גדולה: כולנו בני אדם, כולנו ישראלים.

מהם התנאים המיוחדים שבהם עשוי הצורך ההישרדותי להתהפך, ובמקום להתבצר בקבוצה שלי כנגד הקבוצה האחרת, יש סיכוי טוב שאפתח לאחר ואתאמץ ליצור תהליך התקרבות רגשית בינינו?

ראשית, חייב להיווצר מפגש אנושי עם האחר המאיים (למשל, באמצעות תרגיל של שיחה בזוגות על נושאים אישיים, המתבצע בתחילתה של עבודה קבוצתית המפגישה שתי קבוצות שונות.), כך שהאחר יתגלה מהר כ"בן אדם".

שנית, המפגש צריך להתקיים באווירה נינוחה ואישית ככל האפשר (למשל, בבית של אחד המשתתפים), כך שייווצר אמון בסיסי.

שלישית על התהליך להיות מובל על ידי סמכות מוכרת שבוטחים בה (למשל, חבר ידוע ומוערך בקהילה), כך שהמשתתפים יחושו מהר ביטחון רגשי בסיסי.

ורביעית, חשוב לא להכחיש ולא לטשטש את הקונפליקטים העמוקים בין הקבוצות (למשל, על ידי הבלטת נושאים שנויים במחלוקת), כך שהמתח ההישרדותי ישמר.

עכשיו אפשר לסכם.

החדשות הרעות הן שאנחנו נוטים לחשדנות כלפי הסביבה ולהסתגרות בקבוצות עוינות אחת כלפי השנייה. מאז ימי קדם המוח שלנו סורק כל הזמן את הסביבה ומחפש מקורות איום פוטנציאליים, כדי להיות מוכן להתמודדות. כשאנחנו מזהים "זר" השייך לקבוצה בעלת מאפיינים מאיימים ("ערבי", "שמאלני", "מתנחל" וכו') אנחנו מגביהים את החומות בינינו, ומסתגרים במבצר הבטוח לכאורה של הקבוצה שלנו. בתהליך מעגלי שלילי העוינות גוברת, החשדנות גואה וכן הלאה.

החדשות הטובות והמפתיעות הן שאותו צורך הישרדותי יכול להוביל אותנו בתנאים מסוימים – מפגש אנושי, אווירה נינוחה ואישית, הובלה על ידי סמכות מוכרת, נוכחות של קונפליקטים – לאהוב את האחר המאיים ולהפכו למוכר ולידידותי במקום להילחם בו כאויב עוין. בתהליך מעגלי חיובי החיבה גדלה, האמון מעמיק ואפשר להתעמת ולהידבר בתוך המציאות הקוטבית שאנחנו חיים בה.

תַּגִּידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ,

הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת,

וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק.

אַתָּה לֹא סְתָם מַפְרִיעַ,

הֵשַׁבְתִּי לוֹ,

אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיּוּמִי.

בָּרוּךְ הַבָּא.

(אווה קילפי. פינלנד. תרגום: רמי סער)

הערות

  1. פרויקט פויקה מפגיש בין שתי קבוצות קיצוניות לכאורה בחברה הישראלית: מתנחלים דתיים וימניים מצד אחד, ושמאלנים חילוניים ולא מתנחלים מצד אחר. ראו https://amithaim.com/2019/06/29/shnaim-ohazin/.

Tajfel, H. (1970). Experiments in intergroup discrimination. Scientific American, 223(5), 96-102. .2

  1. Tajfel, H., Billig, M. G., Bundy, R. P., & Flament, C. (1971). Social categorization and intergroup behaviour. European journal of social psychology, 1(2), 149-178.

אהבת? מוזמן לשתף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

חיזוק, פיתוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול

מטרתו של המאמר לסייע לחיזוק, טיפוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול, במיוחד בשעה קשה זאת בישראל. במרכז המאמר יוצג מודל תקווה מעשי, רה"ע, הכולל שלושה מרכיבים של תקווה: רצון (המרכיב הרגשי), היתכנות (המרכיב השכלי) ועשייה (המרכיב ההתנהגותי). יוצעו כלים מעשיים לחיזוקם, טיפוחם ואף שיקומם של כל אחד ממרכיבים אלה בייעוץ ובטיפול נפשיים.

לְהַחֲיוֹת תקווה שנכחדה

האם אפשר לעורר תקווה שנרדמה? האם אפשר לפתח תקווה שדוכאה? והקשה מכל, האם אפשר לְהַחֲיוֹת תקווה שהוכחדה? במאמר נבחנות שאלות אלה בקשר לתקווה לשלום בין ישראלים לפלסטינאים, שהתנפצה בטבח של ה-7.10.2023

עוד באתר מנהיגות בחיים:

PHP Code Snippets Powered By : XYZScripts.com
דילוג לתוכן