[רינת]

חיים שלום, רציתי להתייעץ איתך על דפוס התנהגות שהתפתח לאחרונה אצל בני בן השנתיים.
בחודש האחרון בערך הוא כל הזמן מרביץ לכל מי שבא איתו במגע, אבא, אמא, אח גדול, סבא, סבתא וגם ילדים אחרים שנקרים בדרכו.
ההרבצות הן ללא כל סיבה שניראית לעין.
לדוגמא: היינו שבוע בנופש ושם הוא פגש הרבה ילדים, היחס הראשון שהוא נתן לכל ילד שראה פעם ראשונה היה מכות כאילו זו אמירת השלום שלו.
לאחר שבוע חזרנו הבייתה וסבא שלו שהוא מאוד אוהב בא לבקר אותו, איך שסבא שלו נכנס בדלת הוא רץ אליו בשימחה והתחיל להרביץ לו…
ויש עוד הרבה דוגמאות…
במקרים כאלה אנחנו תופסים לו את הידיים מעט בכוח ומסבירים קצת בתקיפות שאסור להרביץ אך זה לא שינה כ"כ את ההתנהגות שלו.
ואז עברתי לדרך אחרת, כל פעם שהוא מרביץ לי אני אומרת לו :"לא להרביץ לאמא בוא נעשה טובה" ואז הוא עושה טובה ואחרי כמה שניות ממשיך להרביץ…
האם יש לך רעיון או עצה להתמודדות?

דיון

[חיים עמית]

שלום רינת,
בנך מרביץ כי כך הוא מבין שאומרים שלום, כי זו דרכו לשמוח, כי הוא מתרגש. עליו ללמוד שלא זו הדרך ושיש דרך אחרת. לכן, מצד אחד, עליכם להמשיך למנוע ממנו זאת, ומצד אחר, להראות כיצד לעשות זאת נכון. אני מציע תרגול עקבי, חד משמעי, בשבוע הקרוב: לפני כל מפגש שלו עם אחרים חדשים, לאחוז בו ולומר יחד איתו שלום: לחבק, ללטף, בלי להרביץ. אפשר גם לתרגל זאת בבית עם בובות, וגם איתכם. כמובן, שכל פעם שהוא עושה זאת נכון, לעודד אותו ולחזק אותו.
בברכה,
חיים עמית

[רינת]

שלום חיים,
אני רושמת לך חודש וחצי אחרי…עדיין אין שיפור בהרבצות.
יואלי התחיל מעון חדש…התרעתי בפני המטפלת כי הוא מרביץ והיא אמרה שיעשו איתו מבצע כדי למנוע את המכות האלה.
ואכן כל פעם שהרביץ, היא הסבירה שבגן שלנו אסור להרביץ וביקשה שיתן חיבוק ונשיקה לילד המוכה ואז עשו לו מעין מסיבה בעקבות ההתפייסות.
היא אמרה שהוא מאוד התרגש מהמסיבה אך זה לא מנע ממנו להמשיך להרביץ לילדים אחרים.
כך כל יום שאנחנו מגיעים לקחת אותו, אנחנו מקבלים דיווח על עוד כמה ילדים שקיבלו ממנו סטירה, דחיפה, נשיכה.יש לציין שגם בבית הוא מרביץ ומציק לאחיו הגדול.
התחלנו לחשוב המטפלת ואני שיכול להיות שיש פה בעייה ריגשית ואולי להתייעץ עם קופח לטיפול ריגשי.
הסיבה שבגללה אנחנו חושבות שיש בעייה ריגשית היא בגלל שאני חולת טרשת במצב גופני לא כ"כ טוב, מה שאומר שמגיל קטן מאוד את כל הטיפול הפיזי הוא מקבל מאבא שלו. אני חייבת לציין שאני תמיד נמצאת שם, אף פעם לא עוזבת אותו לבד בזמן הערות שלו…מחבקת מנשקת המון, משחקת איתו, מקריאה לו סיפורים ומשפיעה עליו הרבה אהבה.
מה דעתך בעניין? האם טיפול ריגשי יכול להוות פתרון או שהוא קטן מידי לזה?
האם לדעתך זו באמת הסיבה להרבצות האלה, או שזה סתם ריגשות אשם שלי?
יכול להיות שילד שנולד למציאות כזו בורר ממי הוא מקבל טיפול מאבא או מאמא או
שמה שחשוב זה שהוא מקבל טיפול וזהו…לא משנה ממי.
זה טבעי שכל ילד ירצה את אמא כמטפלת?
אני לא יודעת מה לחשוב… מה שבטוח שמנסה לעשות הכל כדי שלא ירגיש איזשהו חיסרון בגלל המחלה שלי…מה דעתך?

[חיים עמית]

שלום רינת,
חבל שלא כתבת זאת מלכתחילה. זה משנה לגמרי את התמונה. בהחלט יתכן שההרבצות הן ביטוי לתסכול, לכעס, שבוודאי ישנן אצל תינוק במצב שאת מתארת.
ממליץ מאוד לכם, ההורים, לפנות להתייעצות מסודרת.
בברכה,
חיים עמית

[מאת]

תגובות