[טום]

שלום רב! בתי בת שנתיים וחצי ובחודשים האחרונים ההתמודדות אתה הפכה להיות עבורי כמעט בלתי אפשרית. יש אינספור פעולות יומיומיות בסיסיות שצריכות להתבצע עם כל ילד בגיל הזה ובכל אחת ואחת מהן אני נתקלת בחוסר שיתוף פעולה. אתן דוגמא (אחת מיני רבות): בכל בוקר יש סידרה של פעולות שצריכות להתבצע – פיפי, שטיפת ידיים, צחצוח שיניים, איסוף שיער, נעילת סנדלים, יציאה מהבית וכו'… התגובה הראשונית שלה לפני ביצוע כל אחת מהפעולות האלה היא סירוב. אם למשל סיימה את צרכיה, העליתי אותה על כיסא על מנת לשטוף ידיים, פתחתי את הברז וכעת השלב בו היא אמורה להרטיב את ידיה, היא תעמוד בכוונה ללא תזוזה ולא תגיש את הידיים. אם הרטבתי את מברשת השיניים ושמתי עליה משחה וביקשתי שתפתח את הפה על מנת שאוכל לצחצח את שיניה, היא תסרב. אם הצלחתי בכל המשימות והגיע הזמן לצאת מהבית, פתחתי את דלת הבית וביקשתי ממנה לצאת, היא תקפא במקומה ותסרב. אם המעלית הגיעה ואבקש ממנה להיכנס פנימה, היא תנהג באותה דרך. אני חושבת שהבהרתי את הנקודה. כל פעולה שאמורה להימשך מספר שניות יכולה להימשך שעות. יצוין כי אם בלית ברירה איאלץ לבצע את אחת הפעולות בכוח לנוכח הסירוב שלה הדבר כמובן יגרור התקף זעם שכולל בכי וצרחות. אני מנסה להימנע מעימותים ככל שניתן, לתת לה אפשרויות בחירה ואם למשל היא מסרבת לפתוח את הפה על מנת לאפשר לי לצחצח את שיניה, איני מביעה כעס משום שזה רק יגרום לה להתבצר ב"דווקא" עוד יותר. אני מציינת בפניה משפט כגון "אני לא יכולה להמתין כאן על ידך משום שגם אני צריכה לצחצח שיניים. כשתהיי מוכנה תקראי לי". ואכן אני עוזבת את המקום. זה יכול להימשך דקות ארוכות מאוד עד שתקרא לי אם בכלל או שתמצא נושא אחר לבסס את ה"דווקא" שלה עליו. בקיצור, אני מותשת. באפיסת כוחות מוחלטת. אין לי מושג אם אני נוהגת כשורה! איך אפשר לשנות את המצב? תודה רבה רבה מראש!

דיון

[חיים עמית]

שלום טום,
בתך "עושה לך דווקא", כפי שמקובל לומר. האם זה בעיקר בהתארגנות בבוקר? רק בבוקר? האם זה משתנה אם אביה מטפל בה? האם תופעה דומה קיימת גם בגן?
בברכה,
חיים עמית

[טום]

תודה על תגובתך! אכן התחושה היא שהצורך ל"דווקא" מוביל אותה לאורך כל היום. לא מדובר רק בהתארגנות בבוקר אלא כמעט בכל פעולה אחרת גם במהלך היום – מסרבת להיכנס לאמבטיה, מסרבת לשטוף ידיים, נעצרת בדרך מן הגן לאוטו ומסרבת להמשיך ללכת, מסרבת לעלות במדרגות ואני יכולה להמשיך בדוגמאות עד אינסוף משום שבאמת מדובר בדווקא על ה-כ-ל! התחושה שלי היא שאכן הדווקא שלה מופנה בעיקר כלפיי. קצת קשה לי לבחון את זה משום שכמעט ולא קורה שאביה נמצא איתה לבד ואם כן, איכשהו התחושה היא שאתו היא לא נכנסת לכאלה הפגנות כוחות. אחד הדברים שמאפיינים את האינטראקציה שלה אתו היא שהרבה פעמים כשהוא ניגש לבצע אתה את אחת מן הפעולות הבסיסיות שציינתי, היא יכולה לדרוש שאני זו שאגיע על מנת לבצע זאת אתה ואף יכולה להיכנס לנקוט בבכי וצעקות על מנת לגרום לי להגיע. (יש לציין שהיא מאוד מאוד אוהבת את אביה ופשוט מעריצה אותו כך שאני יוצאת מנקודת הנחה שגם כאן מדובר סתם ב"דווקא"). כשאני פונה למטפלות בגן בהקשר שלה כולן מציינות שאין אתה שום בעיות ושהיא "נהדרת", "מקסימה", "מדהימה" וכו'… אני מניחה שהרבה מהרושם שהן מקבלות עליה נובע מהעובדה שהן ככל הנראה הרבה פחות מתרגשות מהתגובות שלה והרבה פחות מתעקשות אתה על פעולות יומיומיות ו"משעממות" שחייבות להתבצע כמו שטיפת ידיים או צחצוח שיניים. אני צריכה כלים להתמודדות במצבים בהם היא מתבצרת באיזה דווקא ואין לי מושג איך להוציא אותה מהסיטואציה. אני ממש חסרת אונים משום שאיני יודעת מה נכון להגיד או לעשות. והאם נכון לנסות להימנע בכל דרך אפשרית מעימותים כלומר, בכי וצעקות ואף עימותים פיזיים. כבר קרה לא אחת שמחוסר ברירה בשעה שסירבה לעלות במדרגות או להיכנס למעלית נאלצתי להרימה ולהזיזה בכוח מה שכמובן גרר בכי, צעקות ואף אלימות שלה כלפיי. היא פשוט לא מותירה לי ברירה…

[חיים עמית]

שלום טום,
מדוע אביה לא נמצא איתה לבד?
בכל מקרה, את משערת שבתך עושה בעיקר "דווקא" לך. מן הסתם זה בעיקר מכיוון שהיא בתקופת גיל כזאת, וגם מכיוון שבעיקר את עומדת בדרכה.
לכן, אני מציע:
1. צרי סדר עדיפויות חדש, ובו תקפידי על ההכרחי בלבד. למשל, בבוקר במקום להקפיד על הכל – פיפי, שטיפת ידיים, צחצוח שיניים, איסוף שיער, נעילת סנדלים, יציאה מהבית – את תקפידי רק על יציאה מהבית! זה אומר שלגבי כל השאר, אם היא לא רוצה, את לא עושה עניין: לא מכריחה, לא מציעה אפשרויות; כלום. יציאה מהבית בזמן – כן. וכך לגבי כל השאר. מסוגלת? זכרי שזה לתקופה ובעתיד זה ישתנה.
2. כדאי לשלב את אביה ככל האפשר בפעילויות איתה כשהוא לבד. צאי מהבית, הסתגרי בשרותים וכיוצא באלה, בזמן זה.
3. במקביל, כמובן, חזקי אותה כל אימת שהיא מבצעת ביוזמתה פעילות שאינה הכרחית. אבל, שימי לב, בלי להטיף. כלומר, לא לומר "איזה יופי שלבד צחצחת שיניים. את רואה, כשאת רוצה את יכולה", אלא רק "אני שמחה שצחצחת שיניים ביוזמתך".
מוכנה לנסות?
בברכה,
חיים עמית

[טום]

שוב תודה על התגובה.
לגבי אביה של הילדה, הוא לרוב אינו נמצא אתה לבד מכורח הנסיבות – יוצא מוקדם לעבודה וחוזר מאוחר בשעה שאני מן הסתם כבר בבית. אני יכולה לאפשר להם זמן מועט לבד לעיתים. אך מה המטרה? הוא יהיה עוד דמות שעומדת בדרכה וגם הוא יתמודד עם דווקאים כאלה ואחרים אני מניחה. היתרון היחיד הוא שלמעשה אני אוכל לנוח קצת מהמאבקים ולאפשר למישהו אחר להיאבק במקומי. שזה כמובן יתרון גדול כשחושבים על זה.
אני מבינה את האסטרטגיה של התעקשות רק על מה שהכרחי אך יש לי מספר סייגים:
ראשית, אם לא אתעקש לעולם על צחצוח שיניים, איך אוכל להנחיל לה הרגלי צחצוח תקינים וכן לגרום לה להבין בשלב כלשהו שצחצוח שיניים הוא חובה. שנית, המושגים "להתעקש" או "להכריח" כלל אינם ברורים לי בהקשר שלה שכן שום התעקשות על שום דבר אינה גורמת לה לבצע ומלבד עימות פיזי, אין לי שום דרך להכריח אותה לבצע דבר. הצעת לי למשל להתעקש אך ורק על היציאה מהבית. במידה ואכן לא התעקשתי על כלום במהלך כל הבוקר והיא מסרבת לצאת מהבית, איזו דרך יש לי להוציאה בכל זאת מבלי להיאלץ להרימה ולהוציאה בכוח?
ושאלה נוספת: לעיתים אני מתנה פעילות מהנה כלשהי בביצוע של פעולה אחרת. למשל, אני מגיעה לאסוף אותה מהגן ואומרת לה שאנחנו הולכות לספריה אך עליה לעשות פיפי לפני היציאה לשם כך. היא יכולה לסרב ולהמשיך בסירובה ואני אארגן את חפציה ליציאה, אצא אתה מהגן ואומר משהו בנוסח של "רציתי שנלך יחד לספריה וחבל לי שבחרת לא לעשות פיפי. עכשיו אנחנו חוזרות הביתה". בשלב הזה היא יכולה להבין את ההשלכה של סירובה ולבקש פיפי. ואז נחזור לגן, ונעשה פיפי. אשקר אם אומר שהדבר אינו מכעיס אותי כי הרושם המתקבל הוא שלא משנה כיצד נהפוך את התמונה, היא זו ששולטת בסיטואציה. אז היא אמנם לא הכתיבה מה יקרה אך היא הכתיבה מתי. כנ"ל לגבי צחצוח השיניים. אני מבהירה לה כי ללא צחצוח שיניים לא ניתן לאכול ארוחת בוקר ואז ממש לפני היציאה לגן היא יכולה לפתע לבקש לצחצח שיניים משהבינה כי לא תקבל את הדגנים שהיא אוהבת לארוחת הבוקר. מה שיאלץ אותי לבצע את הצחצוח אך "לא במועדו". האם לאפשר לה להכתיב את הזמנים בצורה כזאת או להבהיר כי יש סדר מסוים לדברים וגם אם הסדר מופר, יש לכך השלכות?

[חיים עמית]

שלום טום,
את ללא ספק בעיצומה של מלחמת כוחות קשה עם בתך הקטנה, בלי שאת מודעת לכך, אך את מודעת היטב להפסדייך ולמחיר שאת משלמת על כך. אני מציע לך לחדול מכך, וברור שיש לזה מחיר לטווח הקצר, למשל שבתך לא תצחצח שיניים, אך רווח גדול לטווח הארוך, היא תצחצח בקרוב בעצמה.
לגבי ההתעקשות, נכון, הגבול החיוני יכובד, גם במחיר הפעלת כוח, אבל זה יהיה נדיר מאוד, וברור והגיוני. אני מתאר לעצמי שלא יהיה צורך לעשות זאת יותר מפעם אחת או פעמיים, אם תקפידי על כל השאר.
לגבי ההתנייה, את שוגה. זאת דוגמה מצוינת למאבק כוח שבו את מפסידה, בעורמתה של בתך. כשאת הולכת לספריה, ובתך בוחרת לא לעשות פיפי, אל תיאבקי על כך! מה עלול לקרות? או ש"יברח" לה, או שתיאלץ ללכת בספריה לעשות וכו'. בכל מקרה, זהו מחיר שהיא בעיקר תשלם, ואפשרי לה לשלם אותו, במידת הצורך.
בברכה,
חיים עמית

[מאת]

תגובות