[תמר]

שלום חיים עמית,
בני בן 6, ילד שלישי במשפחה, אהוב ונבון.
בד"כ הולך בשמחה לגן, מתארח אצל חברים ומשתתף באופן רציף וקבוע בחוגי אחה"צ. אך מגיל צעיר, הוא תמיד מוטרד מאוד כאשר אני באופן יזום יוצאת מהבית, לחוג התעמלות, לפגוש חברה, יוצאת בשעות מוקדמות לעבודה וכד'. הפרידה במקרים אלו מלווה בבכי רב ובלתי פוסק. שמתי לב כי, כשאני מכינה אותו היטב מראש, תגובתו רגועה יותר. אוסף ואציין כי הוא מעדיף שאני זו שאטפל בו- מקלחות, סיפור לפני שינה וכד'(ולא אבא, סבא, סבתא, אחים).
אני מתלבטת מה לעשות.
אשמח לעצתך.
תודה,
תמר

דיון

[חיים עמית]

שלום תמר,
בנך סובל, ככל הנראה, מחרדת פרידה, מעל ומעבר למצופה לגילו. האם אתם נענים לבקשותיו ורק את מטפלת בו: מקלחת, סיפור לפני השינה וכו'?
בברכה,
חיים עמית

[תמר]

שלום חיים עמית,
אכן, לרוב אנחנו נענים לבקשותיו ורק אני מקלחת/מספרת סיפור וכד'. גרנו במשך מספר שנים בחו"ל והמשפחה המורחבת לא הייתה בסביבה על מנת להיות שותפים פעילים בגידולו. גם בן זוגי עבר בעבודה מרובת שעות ולעיתים היה חוזר כאשר בני כבר ישן.
אני מניחה שההרגלים האלו הובילו אותנו למצב הקיים היום. כיצד היית מציע לשנותם?

[חיים עמית]

נכון, וכדאי להתחיל בכך שבנך יתמודד עם "פרידה" ממך כשאת נמצאת ואביו מטפל בו: מקלחת וכיוצא באלה.

[תמר]

תודה על העצות הטובות

[חיים עמית]

ברצון ובהצלחה

[מאת]

תגובות