גברים אוהבים לעלות… נשים מעדיפות לרדת…

נכתב על ידי חיים עמית

פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני.

המאמר מתאר הבדלים בין נשים וגברים בחוויות הסיפוק וההנאה ומציע ראיה אופטימית לגבי יכולת גברים ונשים לחרוג מתפישות מגדריות פנימיות סטריאוטיפיות.

"גברים נוהגים להתנצל על חולשותיהם; הנשים – על כוחן" (סימון דה בובואר)

בטיולנו השנה בהרי הקרפטים שברומניה הגענו למרגלות מבצר מרשים ושמו פיונרה, הנמצא בפסגת הר גבוה. נאמר לנו שכדי להגיע אליו יהיה עלינו לטפס 1,452 מדרגות! לא היססנו, שינסנו מותניים והתחלנו לטפס, מדרגה אחר מדרגה, קבוצה של כ – 20 גברים ונשים, באמצע החיים. בסופו של דבר, מתנשמים ומתנשפים, הגענו לפסגתו של ההר. סיירנו בסקרנות ברחבי המבצר המרשים, צפינו בהשתהות בנוף המקסים, הקשבנו בעניין להסברים שניתנו לנו, שתינו קפה שהכנו במו ידינו ו… התחלנו לרדת חזרה באותן 1,452 מדרגות. המדרגות נטועות ביער גדול, שהיה בשלכת צבעונית מדהימה: צבעי עלי העצים התחלפו בין ירוק, צהוב, כתוב, אדום ועוד. במהלך הירידה אמרה אחת הנשים: "אני בכל אופן מעדיפה את הירידה. אפשר ללכת לאט, בלי מאמץ, להרגיש וליהנות מהנוף המקסים". אחד הגברים ענה לה מיד: "על מה את מדברת? הירידה משעממת, מהירה מדי וקלה מדי. הכיף הכי גדול זה לעלות, להגיע לפסגה, להתאמץ ולהצליח".

גברים מעדיפים התנהגויות הכרוכות בכיבוש, בהישג, בהתגברות על קושי. ראשם בעתיד, במה מצפה להם בסוף הדרך. קשה להם ליהנות מהתהליך, מהדרך עצמה. לכן, גברים מעדיפים לטפס 1,452 מדרגות ולא לרדת אותן, שכן הם משתוקקים לפרס שמחכה להם בסוף הטיפוס: תחושת ההישג, חווית הכיבוש.

נשים, לעומת זאת, נהנות יותר מהעשייה ומהרגשות הנלווים אליה, מהתהליך ולאו דווקא מהתוצאה הסופית. ליבן בהווה, במה קורה להן בדרך. לכן, נשים מעדיפות את הירידה הנינוחה יחסית מההר הגבוה, שכן הן יודעות ליהנות מהאוויר הנפלא, מהנוף המשגע, מהחברותה הנעימה.

בשירים ובסיפורים רבים אפשר למצוא ביטוי לחוויה ה"נשית" של היכולת ליהנות מהתהליך הרגשי, גם כשאין הישג ברור או כשאין הישג כלל. למשל, שירו של יורם טהרלב "אתה לי ארץ" (שהולחן על ידי נורית הירש) מספר על הדרך הארוכה והמתסכלת שעושה אישה כדי להגיע ללב בן זוגה. להלן הבית האחרון של השיר:

"אני מוצאת במסתרי החורש

פינות בן לא דרכה עוד אהבה

ובצלן אפול מוכת סחרחורת

הזאת הארץ הטובה?

אני יודעת עד ימי ייתמו

לא, לא אבואה עד עמקי לבך

אך מה יפה הדרך בה השארתי

את פסיעותי שלי על אדמתך".

ביטוי לחווית ההישג הגברי המתמקדת במטרה ניתן למצוא בשירו של אביב גפן, "הולך קדימה", אף כי הקשרו הכללי הוא פוליטי:

"הולך קדימה, הולך מהר

פשוט החלטתי שאני כבר לא עוצר

הולך קדימה, לא מתייאש

אם לא אביט אולי אפסיק כבר להתבייש

הולך קדימה"

חוקרת מפורסמת בתחום ההבדלים בין נשים לבין גברים (גיליגאן, 1995) טוענת שנשים נוטות לראות את המציאות כרשת של יחסים, המתקיימת על ידי מגעים וקשרים של מתן וקבלה רגשיים. גברים, לעומתן, שמים את הדגש על הישגים אישיים וסולמות הירארכיה. אין פלא, לכן, שגברים אוהבים לעלות ונשים מעדיפות לרדת…

בסיום הטיול, כשהגיע תור הסיכומים, אמרה אחת המשתתפות: "כשאספר בבית שטיפסתי 1,452 מדרגות, הילדים לא יאמינו לי. איזה כיף שאפשרו לי להוכיח שאני מסוגלת למאמץ גדול כל כך".

אחד הגברים אמר: "נהניתי מאוד מהנסיעה ברכבת הקיטור המיושנת בתוך היער הגדול. נכון, זו הייתה נסיעה של שעה וחצי הלוך וחזור, סתם לתוך היער, כאילו ללא מטרה. אבל, זה היה כיף להירגע, לראות את הפועלים בעבודתם בבירוא היערות, ליהנות מלא לעשות כלום. מתי אני יכול לעשות את זה בחיי היום יום?"

לפי חוקרים רבים שתיארו את ההבדלים בהתפתחות בין גברים ונשים (גוטמן 1965, גיליגאן 1995, נויגרטן 1968 ועוד), נוצרת במהלך החיים מעין התהפכות באפיוניהם של הגבר והאשה. כל אחד מהמינים נעשה מאוזן יותר, וזו משמעותה של הבגרות. גברים מתרככים ונהנים לגלות את רגשותיהם. נשים מתעצמות ונהנות להשיג ולהביע את עוצמתן (עמית, 1993). גם יונג (1960) הדגיש את חשיבות ביטוי החלקים ה"נשיים" וה"גבריים" באישיות הגבר והאישה. אם גבר לא יתן סיפוק לדחפים הנשיים שלו (ה"אנימה" – הארכיטייפ הנשי אצל גברים) ואם אשה לא תבטא את נטיותיה הגבריות (ה"אנימוס" – הארכיטייפ הגברי אצל נשים) – יפגע תהליך ההתפתחות, הנקרא בלשונו אינדיבידואציה.

מתברר, אך כך, שגברים יכולים ליהנות מחוויות של "ירידה" – ההתרכזות ברגשות הפנימיים, יכולת הנתינה והקבלה הרגשית וכיו"ב – ונשים יכולות ליהנות מחוויות של "עליה" – תחושת ההישג, ההצלחה שבהתגברות על קושי וכיו"ב. אז אולי אנחנו, גברים ונשים, לא כל כך שונים אחד מהשני, ודאי ככל שאנחנו מתבגרים? אולי אנו שבויים בהרגלים ישנים, בדפוסי התנהגות מוכרים ובטוחים, בסטריאוטיפים ותיקים, שמקשים עלינו להיות אנשים שלמים, כאלה שנהנים גם מה"עליה" וגם מה"ירידה"?

מקורות

גיליגאן, ק' (1995). בקול שונה. ספרית פועלים. תל אביב.

עמית, ח' (1993). הורות כאתגר בהתפתחות האישית. בתוך: החינוך וסביבו. שנתון מכללת סמינר הקיבוצים. תל אביב.

Bakan, D. (1966). The duality of human existence. Chicago, Rand Mcnally

Gutman. D.L., (1965).Women and the conception of ego strength. Merrill-Palmer Quarterly, 11.

Jung, C.B., (1960). The stages in life. In: The collective works of C.B. Jung. Vol. 8. N.Y. Julian Press.

Neugarten, B.L., (1968). (ed). Middle age and aging: A reader in social psychology. Chicago. Universaity of acahicago PARESS.

אהבת? מוזמן לשתף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

חיזוק, פיתוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול

מטרתו של המאמר לסייע לחיזוק, טיפוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול, במיוחד בשעה קשה זאת בישראל. במרכז המאמר יוצג מודל תקווה מעשי, רה"ע, הכולל שלושה מרכיבים של תקווה: רצון (המרכיב הרגשי), היתכנות (המרכיב השכלי) ועשייה (המרכיב ההתנהגותי). יוצעו כלים מעשיים לחיזוקם, טיפוחם ואף שיקומם של כל אחד ממרכיבים אלה בייעוץ ובטיפול נפשיים.

לְהַחֲיוֹת תקווה שנכחדה

האם אפשר לעורר תקווה שנרדמה? האם אפשר לפתח תקווה שדוכאה? והקשה מכל, האם אפשר לְהַחֲיוֹת תקווה שהוכחדה? במאמר נבחנות שאלות אלה בקשר לתקווה לשלום בין ישראלים לפלסטינאים, שהתנפצה בטבח של ה-7.10.2023

עוד באתר מנהיגות בחיים:

PHP Code Snippets Powered By : XYZScripts.com
דילוג לתוכן