להקשיב להורה – בחוץ ובפנים

נכתב על ידי חיים עמית

פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני.

מאמר המיועד לאנשי מקצוע העובדים עם הורים. במאמר מתואר הקושי של אנשי מקצוע להקשיב להורים בגלל הקושי שלהם להקשיב להורה הפנימי שלהם. מוצגות שתי תגובות קיצוניות לא יעילות - התנכרות והזדהות - ומובעת התקווה לתגובה אחרת, מתאימה ויעילה.

"לו רק השכלת להכיר את מה שתמיד היה שלך – יכולת למצוא את מה שמעולם לא איבדת"

לא קל להיות הורה. זהו תפקיד אחראי ומתיש, שהציפיות ממנו רבות. החברה מצפה מההורים, שידעו לזהות את צורכי ילדיהם, ושישכילו לפתח דרכים מתאימות כדי לטפל בהם, ולכך מצפים גם ההורים מעצמם (עמית, 1997). אנשי המקצוע, שתפקידם לעזור להורים למלא את תפקידם הקשה, אמורים להקשיב לתסכוליהם ולקשייהם, אך לא תמיד הם מצליחים בכך. אחת הסיבות לכך היא הקושי שלהם להקשיב בצורה מתאימה לצרכים הרגשיים של עצמם כהורים. כלומר, הקושי להקשיב להורה שבחוץ מתחיל בקושי להקשיב להורה שבפנים.

הרעיון: הקשבה לזולתנו מתחילה בהקשבה לעצמנו

עיקרון בסיסי בהקשבה הוא שהקשבה לזולתנו מתחילה בהקשבה לעצמנו. תקשורת פנימית טובה של האדם עם עצמו היא תנאי הכרחי לתקשורת חיצונית טובה של האדם עם זולתו.

למשל, בתחום הזוגיות, בעל שלא מצליח לגלות אהדה למצוקת אשתו, המרגישה בדידות, לא נותן, כנראה, מקום בתוכו לרגשות הבדידות של עצמו. מאחר שהוא מתנכר לצורך שלו בחברה, הוא לא מסוגל להבין את התסכול העמוק שחשה אשתו עקב אי סיפוק צורך זה אצלה.

או למשל, אישה, שלא מצליחה לגלות אהדה למצוקת בעלה, המרגיש כלוא במשפחה וזקוק לשקט של עצמו, לא נותנת, כנראה, מקום בעולמה לרגשות של אהבה עצמית. מאחר שהיא מתנכרת לצורך להעניק לעצמה ולא רק ליקיריה, היא לא יכולה לחוש הזדהות עם התסכול הרב שמרגיש בעלה עקב אי סיפוק צורך זה אצלו.

או למשל, בתחום ההורות, כיצד יכול הורה להבין לעומק את כאבו של ילד שאיבד צעצוע, אם אינו מצליח להרגיש בתוך עצמו כאב דומה של אובדן דבר יקר? כיצד יכול הורה להזדהות עם תחושת ההתלהבות של ילדו ממשחק חדש, אם איבד זה מכבר את יכולת ההתלהבות בעולמו הבוגר? או למשל, הורה המתקשה לגלות הבנה לשקר שילדו משקר אותו, ורק כועס עליו ומאיים עליו, מדחיק, כנראה, את המקרים בעבר בהם הוא שיקר להוריו. יתכן גם שהוא מכחיש את הפחד מעונש שהרגיש בילדותו על מעשים רעים שעשה.

במילים אחרות, הבנת עצמנו היא העיקר בהבנת הזולת. היכולת להרגיש חוויות אישיות והיכולת להיות מודע לתפישות פנימיות, הם תנאים הכרחיים ליכולת להתחבר לחוויה ו/או לתפישה של האחר.

הספק: "אבל הלוא יש אנשים שלכאורה מקשיבים רק לעצמם!"

תאמרו בתמיהה: אבל אנחנו מכירים אנשים שמקשיבים רק לעצמם ולא לאחרים. למשל, אנשים, שכאשר אתה מתחיל לספר להם משהו משלך, הם מיד עוברים לדבר על עצמם: "מה שאתה מספר מזכיר לי ש…", "אפרופו מה שאת מספרת, קרה לי אתמול דבר דומה". או למשל, אנשים שמגיבים לחרדות של עצמם במקום למצוקות של אחרים, כמו אותה אישה צעירה ה"מקשיבה" לבעלה הדיכאוני ומיד מנסה "לעודד" אותו: "למה אתה חושב תמיד מחשבות דיכאוניות כאלה? די תפסיק עם זה. תחשוב חיובי, כמוני".

במקרים אלה אנשים נראים כמקשיבים לאחר, אבל למעשה הם לא מקשיבים לו. האמת העצובה היא שאנשים אלה לא רק שלא מקשיבים לזולתם, אלא גם לא מקשיבים לעצמם. הכיצד?

ההבנה: הקשבה אמיתית לעצמי מחייבת לעצור בתוכי.

כאן אני מגיע לניסוח רעיון נוסף הקשור להקשבה: הקשבה אמיתית לעצמי מחייבת לעצור בתוכי. זה רעיון מוזר לכאורה, כי בדרך כלל מקובל לקשר בין הקשבה לעצמי לבין יכולת לזרום, להתחבר, לא לעצור. ואולם, התחברות אמיתית לעצמך מחייבת לעצור, לא למהר לשלוף תגובה. כדי להתחבר באמת לתכנים פנימיים, אתה חייב לעצור, להפסיק לפעול על פי הנווט האוטומטי של עצמך. כדי להקשיב בתשומת לב למה שקורה בפנים, אנחנו חייבים איזה רגע של הפסקה מגירויים פנימיים וחיצוניים.

למשל, בתחום הזוגיות, אשה שלא מרשה לעצמה לפעול באסרטיביות, אם תעצור ותקשיב עמוק לעצמה תבחין שהיא מחברת בטעות תקיפות עם אלימות. כדי להימנע מהקשבה פנימית מכאיבה זו, היא ממהרת להיכנע לציפיות בעלה ומדחיקה את צרכיה.

או למשל גבר, שלא מסוגל לחוש ולבטא רגשות רכים, אם יעצור ויקשיב עמוק בתוך עצמו יבחין שהוא מחבר בטעות בין ביטוי רגשות רכים לבין מושגים של חולשה והתמוטטות. לכן, כדי להימנע מלבוא במגע עם הבנה פנימית קשה זו, הוא מתקשח בדיאלוגים עם אשתו או נמנע מהם.

בתחום ההורות בולט הקושי של הורים לעצור, בגלל המעורבות הרגשית הגדולה שלהם עם ילדיהם.

למשל, אימא, שמפקחת בצורה מוגזמת על ילדיה, לא מקשיבה לבקשותיהם לעצמאות, ו"מחזיקה אותם קצר". אם תעצור ותקשיב לעצמה תזהה את הצורך הכפייתי שלה בשליטה ותיפתח לה הדרך להקשיב באמפתיה לצורכי העצמאות של ילדיה.

או למשל, אבא שלא מצליח להקשיב לתלונות ילדיו ותוקף אותם בהתקפות זעם הרסניות כשהם מתנגדים לדרישותיו. אם יעצור ויקשיב לעצמו, יזהה את האגו הכואב שלו, הרגיש לפגיעה מגיל צעיר, ויוכל ביתר קלות להקשיב לצורך של ילדו באהדה.

היישום: כדי שאנשי מקצוע יצליחו להקשיב טוב להורה שבטיפולם, עליהם ללמוד להקשיב טוב יותר להורה שבתוכם.

מאחר שהרעיון בתמציתו הוא שהקשבה לזולתנו מתחילה בהקשבה לעצמנו, ברור שגם הקשבה של אנשי מקצוע להורים מתחילה בהקשבה שלהם להורה שבתוכם. כאשר אנשי מקצוע מצליחים לעצור ולהתחבר לחלק ההורי של עצמם, הם מזהים את הצרכים הרגשיים ההוריים האישיים שלהם, שעד עכשיו ייחסו להורה שממולם.

למשל, הצורך להרגיש ביטחון לגבי התפתחות ילדינו ("האם הם מתפתחים כהלכה?" "האם התפתחותם נורמאלית או חריגה?"), הצורך להרגיש רגועים לגבי עתיד ילדינו ("מה יהיה איתו בהמשך, אם כבר עכשיו הוא לא מצליח בלימודים?" "כיצד יגדל להיות למבוגר מאושר, אם אין לו חברים?"), הצורך ליהנות בהורות ("למה אנחנו לא מצליחים ליהנות מהם?" "למה אנחנו שומעים רק מאחרים כמה הם נחמדים?"), הצורך להרגיש שליטה בהורות ("אנחנו לא מצליחים להשפיע עליו, הוא בעצם שולט בנו") וכיו"ב. איש מקצוע שיצליח להקשיב לצרכים אלה בתוכו, יצליח להקשיב לצרכים אלה אצל ההורה שמחוצה לו.

למשל, כאשר מורה נזכרת בצורך האישי שלה לקבל משוב חיובי על הילד שלה מהמורה של ילדה, יקל עליה להבין את הצורך של הורי כיתתה לקבל ממנה משוב חיובי על ילדיהם. או למשל, כאשר מורה נזכרת בחוויה שלילית של ביקורת שחוותה בעברה כהורה עם מורת ילדיה, היא תתאמץ שבעתיים לא להיות ביקורתית כלפי הורי התלמידים בכיתתה.

או למשל, כאשר פסיכולוג מתחבר בתוכו לדאגות ההוריות שלו ("מה זה אומר שהוא כה מסוגר?" "האם יש חשש שידרדר?" וכיו"ב), הוא יצליח ביתר קלות להקשיב באמפתיה לדאגותיו של ההורה שבטיפולו.

הקושי: קשה להקשיב להורה שבחוץ, כאשר קשה עם ההורה שבפנים.

כאשר אנשי מקצוע לא מצליחים להתחבר כהלכה לצרכים ולרגשות ההוריים של עצמם, הם עלולים להגיב כלפי ההורה בשתי תגובות קיצוניות לא יעילות: התנכרות או הזדהות.

תגובת התנכרות

כאשר קשה לנו עם רגשות וצרכים פנימיים, אנו עלולים להדחיקם או להכחישם. פעמים רבות נייחסם לזולת. קרל יונג, (Jung C.B) במאמרו The stages in life משנת 1960 כתב, ש"הדרך הישירה ביותר להתחמק מן הצל שלנו היא לחפש את כל השחור, הנחות והאשם באחרים". במקום להיאבק עם מה שבתוכנו – הרצון להיות נאהבים, הפחד להיראות מגוחכים, השאיפה לשלוט בעצמנו ובאחרים, הדאגה פן נישאר בודדים וכיו"ב – אנו נאבקים עם מה שהוא מחוצה לנו – בן הזוג "המעצבן", הילד "הלא ממושמע", המטופל "הלא מתפתח" וכיו"ב. במקום להבין שאנו מוטרדים בעיקר בגלל עצמנו, אנו משכנעים את עצמנו בעקשנות שהאדם שמולנו הוא הגורם המטריד.

סיפור חסידי מדגים את הדרך שבה אנשים מתנכרים לעצמם ולאחרים דרך מנגנון ההשלכה.

חסיד בא אל רבי מאיר מפרמישלן והתלונן, שחברו מסיג את גבולו ומצר את צעדיו. אמר לו הצדיק: "הראית מימיך סוס שותה בנהר? הוא מכה בפרסות רגליו במים. היודע אתה מה כוונתו"?

"איני יודע מה כוונתו", ענה החסיד.

אמר לו רבי מאיר: "כיוון שהסוס שוחה לשתות, מייד הוא רואה לנגדו סוס שגם הוא שוחה לשתות, ורעה עינו בו. לכן מכה הוא בפרסותיו באותו הסוס, שלא ישתה את מימיו. אבל עליך לדעת: אין סוס זה אלא אתה עצמך. אתה בעצמך מצר את מצעדיך".

למשל, איש מקצוע פוגש הורה הכועס מאוד על ילדו ההיפראקטיבי. איש המקצוע לא מצליח להקשיב להורה ומבקר אותו על התנהגותו. מדוע? כי איש המקצוע לא מתחבר במקרה זה להורה הפנימי הכועס של עצמו. הוא לא מוכן להכיר בכעסים שלו כהורה, הנובעים מתחושות תסכול בהורות. הוא משלה את עצמו שהוא ההורה המושלם. זו תגובת התנכרות – פנימית וחיצונית.

תגובת הזדהות

כאשר קשה לנו עם רגשות וצרכים פנימיים, אנו עלולים לנקוט בתגובה הפוכה: לטבוע בהם, לתת להם השתלט עלינו. כתוצאה מכך, נגיב בהזדהות-יתר גם עם ההורה שבחוץ.

רוזנייהם תיאר בצורה ציורית את ההבדל בין הזדהות לבין אמפתיה: "על דרך המטאפורה ניתן לומר כי בעמדה האמפתית קיימת 'כניסה לנעלי הזולת', אולם גם יציאה מהן, בעוד שבעמדת ההזדהות נשאר המזדהה תקוע ואינו מבדיל עוד נכונה בין נעלי עצמו לבין נעלי זולתו" (רוזנהיים, 1992, עמ' 177).

סיפור חסידי מדגים את ההבדל בין הזדהות לבין אמפתיה.

כדרך כל רבי של חסידים היה נוהג הרב שמואל לפגוש ביחידות את חסידיו. במעמד זה יכול החסיד לשטוח את צרכיו ובעיותיו ולקבל מהרבי הדרכה וברכה. שאל העוזר את הרב: "מדוע מזיע הרבי במהלך הפגישות האישיות במידה כזו שהוא נאלץ להחליף את בגדיו לאחר סיומן?" השיבו הרבי: "איך אינך מבין מדוע אני מזיע? הרי במשך ההתייחדויות הללו היו אצלי אנשים רבים. כדי לייעץ כהלכה צריך אני להרגיש בצרתו של האיש, ממש כפי שהוא עצמו מרגיש אותה, ולכן אני מוכרח לפשוט את מלבושי וללבוש את מלבושיו שלו. אחר כך, כאשר אני צריך לייעץ לו, הן לא אוכל לעשות זאת כל עוד אני בתוך לבושו – כפי שאין הוא יכול להשיא עצות לנפשו מתוך לבושו – ולכן אני צריך לפשוט את לבושו ולחזור וללבוש את מלבושי. אם עבור כל פונה צריך אני להתפשט ולהתלבש פעמיים, כיצד אפשר לא להזיע?"

למשל, איש מקצוע שפוגש בהורה חסר אונים, שלא מצליח להתמודד עם ילדיו. איש המקצוע מרחם עליו ולא מצליח לעזור לו. מדוע זה קורה? מאחר שאיש המקצוע מתחבר בצורה מוגזמת עם ההורה חסר האונים של עצמו, הוא אינו מצליח "לתפוש מרחק" הכרחי מהמטופל. זו תגובת הזדהות – פנימית וחיצונית.

התקווה: מי אשר יהיה סבלן להקשיב להורה הלא-מושלם שבתוכו, יצליח להקשיב להורה הלא-מושלם שמחוצה לו.

קשה להקשיב להורים לא מושלמים: כאלה שכועסים, דוחים, חרדים אין קץ, משתלטים וכיו"ב. קשה להקשיב להם, כי קשה להקשיב להורה הלא מושלם שבתוכנו. "כולנו יודעים בשכלנו שאיננו מושלמים, אך רבים מאיתנו שואפים, בכל זאת, לתפקד כמו הורים מושלמים: לאהוב תמיד את ילדינו, לגלות כלפיהם רק רגשות חיוביים, לתת ללא תנאי, וכו'. קשה לנו לקבל את עצמנו כאנשים לא מושלמים, להודות, שאיננו כה טובים כפי שהיינו רוצים להיות, שאנו גם כועסים, דוחים, פוגעים, "חונקים" וכו'. קשה לנו להודות בכך, כי אז ניתפש בעיני עצמנו כמפלצות, כלא עומדים בסטנדרטים של המיתוס ההורי, כ"לא בסדר"" (עמית, 1997, עמ' 46).

ניתן לקוות שאם נקבל כאנשי מקצוע את החלקים הלא-מושלמים של ההורה שבתוכנו, יקל עלינו לקבל את החלקים הלא מושלמים של ההורה שמחוצה לנו.

מקורות

עמית, ח'. 1997. הורים כבני אדם. תל אביב, ספרית פועלים

רוזנהיים, א. 1992. אמפטיה בספרות חז"ל. שיחות. כרך ו', חוברת 2

Jung C.B., The stages in life, in: The collective works of C.B. Jung. Vol. 8. N.Y. Julian Press.

אהבת? מוזמן לשתף

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

עמית, ח. (2021).להקשיב להורה – בחוץ ובפנים. מנהיגות בחיים. אוחזר מתוךhttps://amithaim.com/2012/01/19/lehakshiv-lahore/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

לקבלת טיפים ומידע בנושאי משפחה, חינוך, קהילה וארגונים השאירו פרטים:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

חיזוק, פיתוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול

מטרתו של המאמר לסייע לחיזוק, טיפוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול, במיוחד בשעה קשה זאת בישראל. במרכז המאמר יוצג מודל תקווה מעשי, רה"ע, הכולל שלושה מרכיבים של תקווה: רצון (המרכיב הרגשי), היתכנות (המרכיב השכלי) ועשייה (המרכיב ההתנהגותי). יוצעו כלים מעשיים לחיזוקם, טיפוחם ואף שיקומם של כל אחד ממרכיבים אלה בייעוץ ובטיפול נפשיים.

לְהַחֲיוֹת תקווה שנכחדה

האם אפשר לעורר תקווה שנרדמה? האם אפשר לפתח תקווה שדוכאה? והקשה מכל, האם אפשר לְהַחֲיוֹת תקווה שהוכחדה? במאמר נבחנות שאלות אלה בקשר לתקווה לשלום בין ישראלים לפלסטינאים, שהתנפצה בטבח של ה-7.10.2023

עוד באתר מנהיגות בחיים:

PHP Code Snippets Powered By : XYZScripts.com
דילוג לתוכן